יואב ויכסלפיש ממליץ על
הסרט ״מאמי״
הסרט הוא של הבמאית רונית ידעיה, והשחקנית הראשית היא נטע אלקיים, כמובן לצפייה ב-VOD בימים אלו.
בכורת הסרט החדש של רונית ידעיה נועדה לסוף השבוע הראשון שבו הושבתו בתי הקולנוע בשל מגפת הקורונה, ולכן הגיע ישירות לערוצי הסרטים של ספקיות התוכן. זהו עיבוד לאופרת הרוק של הלל מיטלפונקט מ-1986, העוסקת בדמותה של צעירה מעיירת פיתוח, שמציאות חייה מוכתבת על ידי אסון אישי ויחס מזלזל ובוטה מהסובבים אותה, עד לנקודת המפנה. הבמאית ידעיה יצאה לראשונה מגבולות גוש דן, בו מתרחשות עלילות סרטיה הקודמים ("אור" בתל אביב, "כלת הים" ביפו, ו"הרחק מהיעדרו" בראשל"צ), ו"העיירה בדרום" מזוהה ויזואלית בסרט כירוחם, אבל הגיבורה, בגילום נטע אלקיים, נאלצת לעזוב אותה בהקדם ולהגיע לתל אביב כדי לחפש פרנסה. תל אביב האפלולית סוגרת עליה עד לטוויסט המוזר, שהופך את העלילה מריאלית לפנטסטית. יובל בנאי חוזר לקולנוע לראשונה מאז "נאדיה" לפני יותר מ-35 שנה, אבל מסתפק בהופעה קצרצרה ובשיר גס במיוחד (אותו ביצע במקור יוסי אלפנט). דודו טסה, בתפקיד המספר, מבצע את השירים בלוקיישן מדברי, וכך העלילה מתקדמת כשהגיבורה עוברת מתחנה לתחנה, מדמות לדמות, מהשפלה לסוג של גאולה. ידעיה הכניסה את רוב השירים מההפקה המקורית, אבל ויתרה במודע על קטעים חשובים כמו "התולעים", וערכה התאמה של "שיר האונס" ל-2020. "20 שנות כיבוש" חלפו מזמן ולכן הגירסה החדשה כולל מילים בערבית בביצוע ריאד סלימאן.
העלילה, כאמור, מוכרת, ולכן קשה להיות מופתע מהסרט, אבל צריך להעריך את מי שעשתה מאמץ להתאים אותו למסך של ימינו. ידעיה העניקה לטסה את הבמה, והוא עלה עליה בלב איזור מדברי, בעוד שחלק ניכר מהסיפור מתרחש בין קירות סגורים. ביטויי אלימות, פחד, ומועקה, וכמובן המלחמה וועדות החקירה, שהן חלק אינטגרלי מהמציאות הישראלית, אז והיום. השבט תמיד יודע לחזור אל השדות האדומים.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים בימים שכתיקונם, ממליצה על
הסרט התיעודי "בית הנייר: התופעה"
מגפת הקורונה, אשר ב- 11 למרץ 2020 שודרגה ע"י ארגון הבריאות העולמי ל- "פנדמיה", ובעברית "מגפה רבתי", סגרה את האנשים בבתים מול הטלוויזיה, וחשפה רבים לפנדמיית הצפייה בסדרת נטפליקס הספרדית "בית הנייר".
בתזמון מושלם, לטובת הצופים המבודדים, החלק החדש – הרביעי – עלה לשידור ב-3 באפריל 2020, ובמקביל אליו עלה הסרט התיעודי "בית הנייר: התופעה", הסוקר את ההצלחה הבינלאומית העצומה של הסדרה.
הסרט כולל ראיונות עם יוצרי הסדרה, אלכס פינה בראשם, וכן עם רוב השחקנים.
הדוברים סוקרים את תולדות הסדרה, שעלתה לשידור לראשונה ב-2 במאי 2017 בספרד בערוץ הספרדי Antena 3, זכתה להתעניינות מסוימת, אשר הלכה וירדה עם שידור הפרקים של חלקה השני של הסדרה בסתיו אותה שנה. אבל אז, כבסיפור סינדרלה, הסדרה נקנתה ע"י נטפליקס, זכתה להתעניינות עולמית גוברת, והפכה לסדרה הלא-דוברת אנגלית הנצפית בכל הזמנים.
התהילה הפתאומית הלהיבה את משתתפי הסדרה, והרווחה הכלכלית אפשרה למפיקים חופש בבחירת אתרי צילום, וגישה לשפע של אביזרים ואמצעים. המרואיינים מנסים להתחקות אחר הגורמים להצלחת "בית הנייר", מבלי לפגוע בקסם. מסתבר שגם כשהסדרה שודרה בספרד, יוצריה כיוונו לבינלאומיות. הסדרה משלבת פשע ורומנטיקה, יש דגש על חוכמה, עם הבלחות של הומור שחור. כסף, התעשרות מהירה, וביקורת כלפי מדיניות כלכלית של ממשלות, מהווים תשתית רגשית רחבה. הסדרה מצליחה להחזיק את הצופים במתח, היא מציעה מגוון של טיפוסים, ומאפשרת הזדהות לכלל הצופים. הסדרה שופעת סמלים ראוותניים, דוגמת הסרבלים האדומים, והמסכה דמויית הפנים של סלבדור דאלי, שאומצו ע"י קהל הצופים.
מעניינת ההיסטוריה של השיר האיטלקי "בלה צ'או". ב-2018 עלתה הפופולריות שלו בעקבות ביצועו במספר פרקים של "בית הנייר", ועתה הוא מזוהה עם הסדרה.
"בלה צ'או" הוא המנון אנטי-פשיסטי שמקורו בתנועות הפרטיזנים שפעלו נגד משטר איטליה בזמן מלחמת העולם השנייה, אך יש לו מקורות קדומים יותר: השיר מבוסס בעקיפין על שיר המחאה של פועלות האורז מסוף המאה ה-19, וזה מתכתב עם שיר עם איטלקי מימי הביניים בשם "הפרח על הקבר". יש מי שהציע, שההשראה ללחן מגיעה ממקור יידישאי.
וחזרה לימי הקורונה. כפי שרואים בקישור כאן, השיר בוצע על הגגות בגרמניה כמחווה והזדהות עם העם האיטלקי, שנפגע קשות ע"י הקורונה.
