האצטקים בין מיתוס למציאות: תולדותיה של אחת התרבויות השנויות ביותר במחלוקת

גבולות מסו-אמריקה, מקור – ויקיפדיה

הקדמה:

אצטקים – מה הדימוי הראשון שעולה בראשכם למקרא שם זה?

מן הסתם קרבנות אדם, או אולי תבוסתה של ציוויליזציה נחשלת מול ציווליזציה מתקדמת.

אכן, מבחינה טכנולוגית היו האצטקים עוד בשלב תקופת האבן שלהם – הם לא פיתחו יכולות הפקת ברזל, והשימוש שלהם בנחושת ובברונזה היה מועט. לעומת זאת הם עשו שימוש נרחב באובסידיאן, זכוכית געשית מאוד חדה.

כמו כן האצטקים, וזה נכון לכל התרבויות הפרה-קולומביאניות ביבשת אמריקה, לא השתמשו בגלגל כדי לשנע סחורה או אנשים ממקום למקום. הם הכירו את הגלגל, אבל השתמשו בו אך ורק לצעצועים. יש לכך סיבות פרקטיות שקשורות למיקומה של טנוצ׳טיטלן, עיר המדינה המרכזית של האצטקים, באמצע אגם גדול, שהיה נוח יותר לתנועה באמצעות סירות.

נכון, האצטקים הקריבו בני אדם – כמעט כל תרבות פרה קולומביאנית במסו-אמריקה נהגה בזמן זה או אחר להקריב קרבנות אדם – אך תהיה זו טעות לאפיין את התרבות שלהם רק על בסיס קרבנות האדם, בוודאי שזו תהיה טעות מבלי להבין את ההקשר הדתי-קוסמי של מעשים אלו.

הדימוי השני – תבוסתה של ציוויליזציה נחשלת מול ציוויליזציה מתקדמת – לחלוטין איננו נכון. קל וחומר אם אנו זוכרים שבאותו הזמן שהאצטקים הקריבו בני אדם, האינקוויזיציה הספרדית עינתה בני אדם בגלל שהיו כופרים – דבר מעין זה לא היה עולה בדעתם של האצטקים.

אבל האצטקים אינם זקוקים להשוואות לספרדים כדי לצאת טוב. כשיורדים לעומק הפילוסופיה שלהם, נפרשים לעין כמו מניפה היופי וההיגיון שיש ברעיונות הקוסמיים שלהם.

יחד עם זאת חשוב להזהר מהצד השני – הרומנטיזם, שנפוץ החל מהמאה ה- 19, כשמקסיקו קיבלה את עצמאותה, והחלה ברוויזיה מוחלטת בכל מה שקשור לתרבות האצטקית.

יש לגשת לתרבות האצטקית ללא שיפוטיות, חיובית או שלילית, ולנסות להבין אותה מתוך ההיגיון הפנימי שלה.

במאמר שלהלן אני מבקש לרדת לעומק החברה האצטקית. את זאת אני מבקש לעשות באמצעות ניתוח היסטורי, חברתי, ודתי, שלה. לא אעשה זאת באופן כרונולוגי, והמאמר ידלג בין זמנים ומקומות. את הפרק הראשון אקדיש לסיפור נפילתה, לאחר מכן, בפרק השני, אדון בסיבות לנפילתה המהירה. בפרק השלישי אחזיר את גלגל הזמן לאחור, ואתאר את תולדות האומה האצטקית מראשיתה. את הפרק הרביעי אקדיש לניתוח של המטפיסיקה והמיתולוגיה האצטקית, ובמה היא שונה מהמטפיסיקה המערבית. את הפרק החמישי אקדיש לנושא הנפיץ של קרבנות אדם, ובייחוד של החברה האצטקית לעומת התרבויות האחרות שפעלו ביבשת אמריקה בתקופה הפרה-קולומביאנית. הפרק השישי יוקדש לדמותו המופלאה והאניגמטית של קצלקואטקל – האל הנחש המנוצה. ולבסוף ארצה לסכם בקצרה את הנקודות שעלו במאמר, ולנסות אולי להגיע לתובנה שתשפוך מעט אור על החברה המרתקת והמבלבלת הזו.

פרק ראשון – נפילתה של אימפריה:

לפני שאני מביא את האימפריה האצטקית אל סופה, אגדיר את המונח ״מסו-אמריקה״, שיחזור על עצמו במאמר לא מעט. מסו-אמריקה – בתרגום מיוונית ״אמצע אמריקה״ – הינו אזור גאוגרפי מובחן, למעשה החלק הצפוני של אותו צוואר שמחבר בין שתי האמריקות, הצפונית והדרומית, באזור שבימינו מתחיל ממרכז מקסיקו ומסתיים בקוסטה ריקה. בתקופה שלפני הכיבוש הספרדי במאה ה- 16 האיזור התאפיין בקרבה תרבותית ולשונית, השבטים שהתגוררו באזור של עמק מקסיקו, שהם אלו הנקראים בשם ״אצטקים״, נקראו בשפתם הם ״נאוואס״ על שם משפחת השפות שאיפיינה את האזור – שפות הנאווטאל.

את סיפורם של האצטקים נתחיל דווקא מהסוף, יותר נכון מתחילת הסוף, ה- 8 בנובמבר 1519. ביום זה מונטזומה השני נפגש עם קורטז, הפולש הספרדי שהגיע מהים, והזמין אותו ואת הגייסות שנלוו אליו, כ- 200 ספרדים ועשרות אלפי בני ברית שהצטרפו אליו, להתארח אצלו בטנוצ׳טיטלן. הפגישה הגורלית הביאה לשיא את המתח שהצטבר מהרגע בו נחתו כוחותיו של קורטז במפרץ מקסיקו, וקורטז עשה את דרכו במהירות ממזרח למערב. מונטזומה עקב בדאגה אחר התקדמותו של קורטז לכיוון טנוצ׳טיטלן כשהוא אוסף בדרכו בני ברית. הוא ידע היטב שלא חסרו שבטים באיזור שישמחו להפרע מבני המשיקה השנואים, שרדו בהם באמצעות מיסים אסטרונומיים, ושניהלו מולם מלחמות יזומות – ״מלחמות הפרחים״ – שכל מטרתן היתה שביה המונית של לוחמים למען הקרבתם על מזבחות בעיר טנוצ׳טיטלן.

ברגע שקורטז נכנס לתוך העיר גורלה נחרץ. זה יקח עוד כשנתיים, אבל ההידרדרות שנמשכה עד לנפילתה הסופית של טנוצ׳טיטלן, ואיתה של כל האימפריה האצטקית האדירה, באוגוסט 1521, היתה מהירה מאוד.

לתושבי העיר לא לקח הרבה זמן כדי להבין שמי שבפועל שולט בממלכה הוא קורטז, ומונטזומה איננו יותר מאשר מריונטה, למעשה שבוי בארמונו.

ביוני 1520 הספרדים ביצעו טבח המוני של בני המשיקה במהלך חגיגות לאל טוקסקטי. הספרדים, שלטענתם רצו למנוע טקס של הקרבת אדם, יצאו במסע הרג חסר אבחנה, ורצחו כמעט את כל מי שנכח בטקס, גברים נשים, וילדים. הטבח גרם להתפרצות זעם עצומה מצידם של תושבי טנוצ׳טיטלן שכוונה נגד הספרדים, שנסוגו מהעיר, אך גם נגד מונטזומה שנהרג בהתפרעויות.

הספרדים עזבו, אך השאירו אחריהם את נגיפי האבעבועות השחורות, שכפי שהסתבר, עשו עבודה לא פחות טובה מהספרדים בחיסול האצטקים – בשנה אחת המגפה חיסלה כ- 5 מיליון אנשים, ביניהם את קוטלוהוק, מי שהחליף את מונטזומה.

את קוטלוהוק החליף המלך האחרון של האימפריה האצטקית, קוואטמוק, שעשה כל שביכולתו לבצר ולהגן על טנוצ׳טיטלן מפני הגייסות של הספרדים ובני בריתם, אך ב- 13 באוגוסט נכבשה העיר וקוואטמוק נלקח בשבי. התאריך הזה מסמל את תחילת ההגמוניה הספרדית במקסיקו. קוואטמוק התחנן בפני קורטז שיוציא אותו להורג ויחסוך לו ולעמו את ההשפלה, אך לקורטז היו מטרות יותר נעלות – מציאת הזהב שלפי השמועות היה במקום מסתור שהיו ידוע רק למלך.

הימים היו ימי האינקוויזיציה הספרדית, אז יש להניח שקורטז ידע דבר או שניים על עינויים, וכל הידע הזה גויס כדי לחלץ מקוואטמוק את מקום המחבוא של הזהב, כולל שריפת רגליו.

לא ברור אם זה בגלל שפשוט לא היו כאלה מקומות מסתור בנמצא, וזו היתה אגדה ספרדית, או שקוואטמוק היה חתיכת בחור קשוח, כך או כך הוא לא גילה וב- 1525 קורטז הוציא אותו להורג באשמת בגידה.

פרק שני – רובים סוסים ובעיקר הרבה חיידקים:

בשלב זה, כשטנוצ׳טיטלן נפלה את נפילתה הסופית, אפשר לשאול, האם כיבוש האימפריה האצטקית היה אפשרי אלמלא קורטז גייס לעזרתו את שבטי הנאוואס היריבים?

לא נוכל לדעת בוודאות את התשובה לשאלה הזו, אבל מה שאנו כן יודעים בוודאות זה ששני דברים מרכזיים פעלו לרעת האצטקים. הראשון שבהם הוא כמובן הפער האדיר בטכנולוגיה, כזכור, האצטקים אפילו לא הגיעו לתקופת הברונזה, והכלים וכלי הנשק שלהם היו מאבן ואובסידיאן, בעוד הספרדים הגיעו עם חרבות מברזל ולעיתים מפלדה, ושריון בלתי חדיר לנשק האצטקי. היו להם גם רובים, ארקבוזים איטיים ומאוד לא יעילים, שבעיקר גרמו לתבהלה. לספרדים היה עוד יתרון טכנולוגי אדיר – הסוסים שהיו כמו הטנקים של המאה ה-16, ולבני המשיקה היתה זו הפעם הראשונה שהם נתקלו בסוסים.

עוד הבדל קשור בצורת הלוחמה – המשיקה לחמו אחרת מהספרדים. המלחמות שלהם היו לרוב טקסיות, ונועדו לשבות שבויים רבים ככל האפשר, לא להרוג אותם. הספרדים, שהיו הכוח החזק באירופה באותה תקופה, היו מלומדי מלחמה מכוונת להרג של האויב.

אך הפער הטכנולוגי היה משני לפער המשמעותי – החסינות למחלות.

בספרו המהולל (וגם השנוי במחלוקת) ״רובים חיידקים ופלדה״ מתייחס הביולוג/גאוגרף ג׳ארד דיימונד לפערים אלה, ואחת הטענות שלו היא שהיתה כאן השתלשלות אירונית שחרצה את גורלם של ילידי יבשת אמריקה.

מעט לאחר הגעת המתיישבים הראשונים ליבשת אמריקה, לפני כ- 15000 שנה, אירעה הכחדה המונית של המגפאונה – מעל 90% מכל היונקים שמסתם היתה מעל 35 קילו נכחדו. את ההכחדה הוא תולה במתיישבים הראשונים שהגיעו ליבשת, ולכך היו השלכות גורליות. מבחינה טכנולוגית, בהעדר בהמות משא וסוסים, מתיישבי יבשת אמריקה פיגרו באופן משמעותי אחרי אירואסיה. אך לא פחות חשוב – הם כמעט ולא נחשפו למחלות זואונוטיות, כאלה שעוברות בין מינים של בעלי חיים, והמערכת החיסונית של ילידי יבשת אמריקה לא היתה מסוגלת להתמודד עם החשיפה לנגיפים וחיידקים שהביאו עמם הכובשים הספרדים.

הסוסים, שמקורם ביבשת אמריקה, ושעברו לפני כ- 5 מיליון שנה לאסיה דרך מיצר ברינג הקפוא, אותו מיצר ברינג שדרכו יגיעו המתיישבים הראשונים, למעשה אבות אבותיהם של האצטקים ושאר ילידי יבשת אמריקה, יחזרו במעין סגירת מעגל מושלמת לנקום בצאצאים של אלה שהכחידו את אבותיהם.

מגפת האבעבועות השחורות היתה רק הסיפתח.

בשנת 1545 הכתה מגפה חדשה את האזורים ההרריים של מקסיקו. החוקרים חלוקים בדעתם מה בדיוק היתה המגפה, ועד לאחרונה רק השם שלה בפי הנאוואס היה ידוע – ״קוקוליזטלי״ שמשמעו בשפת הנאוואס ״טפיל״.

הסימפטומים של המחלה היו חום גבוה, כאבי ראש חזקים, השחרת הלשון, ובסופו של דבר דימום פנימי מסיבי שהוביל למוות בתוך 3-4 ימים מרגע ההדבקה.

הסימפטומים האלה הובילו את החוקרים למסקנה שמדובר בנגיף ממשפחת Viral hemorrhagic fever, משפחה שחבר בה נגיף האבולה שעושה שמות ביבשת אפריקה בימינו. אלא שמחקר שנערך ב- 2018, ושכלל בדיקה גנטית של עצמות אנשים שמתו במגפה, העלה שמקור המגפה הוא חיידק טיפוס, ליתר דיוק Salmonella enterica subsp. שהסימפטומים שלו דומים לאלו של מגפת הקוקוליזטלי. למרות המחקר האחרון, שאלת גורמי המחלה עודנה פתוחה, וייתכן והיה יותר מפתוגן אחד.

התפרצות זו שנמשכה חמש שנים הרגה, לפי ההערכות, כ- 80% מהאוכלוסיה הילידית בעמק מקסיקו. מ- 15 מיליון נשארו 3 מיליון.

וכמו להוסיף חטא על פשע, ב- 1575 היתה התפרצות נוספת, שהרגה מחצית מהנותרים. לא עברו 50 שנה מהכיבוש הספרדי, ומאוכלוסיה של כ- 25 מיליון אנשים נותרו כ- 2 מיליון.

השתלשלות ארועים זו, שארעה בעמק מקסיקו, תחזור על עצמה בדיוק כעשור לאחר כיבוש טנוצ׳טיטלן, כאשר בשנת 1532 פרנסיסקו פיסארו עשה מעשה קורטז לממלכת האינקה ששכנה במערבה של אמריקה הדרומית, באיזור פרו של היום.

לקיחתו של אטוואלפה בשבי בידי הספרדים. http://m.vam.ac.uk/collections/item/O80546/pizarro-seizing-the-inca-of-oil-painting-john-everett-millais/#

ההבדלים בין שני הכיבושים הם שממלכת האינקה לא היתה בשיא כוחה, אלא חבולה ממלחמת אזרחים שבדיוק הסתיימה, ופיסארו לא הגיע כשמאחוריו נמצאים עשרות אלפי בני ברית רעבים לנקמה. הבריתות עם שבטים יריבים יגיעו מיד לאחר מכן, ולבסוף המחלות שיחסלו את התקוות האחרונות לתקומה.

פרק שלישי – בונים אימפריה:

כאמור, האימפריה האצטקית היתה בשיא כוחה והתפשטותה כשהספרדים נחתו במפרץ מקסיקו. סופה היה מהיר אך עלייתה היתה מהירה אף היא. האצטקים הגיעו לעמק מקסיקו בתקופה מאוחרת יחסית, לא ברור מהיכן ומתי, אך ככל הנראה מאיזור שנמצא בדרום מערב מרכז אמריקה (אולי מאיזור הסיירה נוודה). למקום המיתולוגי ממנו הגיעו הם קראו ״אצטלן״, וזה המקור לשמם המודרני. יש חוקרים המציינים את 1064 כשנה בה הם החלו בנדודיהם. הם הגיעו לעמק מקסיקו ופגשו שם את הטולטקים שהיו אז בשיא כוחם. האימפריה הטולטקית תסיים את דרכה במאה ה- 12, ושאלת מידת השפעתם וגודל האימפריה שלהם הוא נושא המצוי במחלוקת עמוקה. האצטקים בכתביהם היללו את הטולטקים וראו בהם את מוריהם. רוב הידוע לנו על הטולטקים מקורו בכתבים אצטקים שהיסוד המיתולוגי בהם היה מאוד דומיננטי.

כך או כך שבטי הנאוואס הגיעו למקום שהיה מאוכלס, ושלא קיבל אותם בברכה. אחד משבטי הנאוואס שהיו בין האחרונים להתיישב בעמק מקסיקו, המשיקה (Mexica שעל שמם מקסיקו קיבלה את שמה), עברו ממקום למקום בעמק מקסיקו, לאחר שגורשו שוב ושוב, וב- 1323 הם חיפשו מקום אחר וקבוע שיוכלו להתיישב בו. לפי האגדה הכהנים האצטקים ראו מחזה, ובו נאמר להם שהיכן שימצאו עיט עומד על קקטוס ואוכל נחש, שם יהיה ביתם.

הם אכן מצאו עיט עומד על קקטוס אוכל נחש, אלא שספק אם הגילוי מילא את ליבם אושר – היה זה אי קטן ושורץ ביצות בלב נהר הטקסקוקו. אבל נבואה זו נבואה, והם פרקו את מטלטליהם והקימו שם את מושבם החדש – טנוצ׳טיטלן. ב- 1376 נבחר המלך הראשון של בני המשיקה, אקמאפיצ׳טלי שהיה ממוצא מעורב, חצי אצטקי חצי טולטקי (החצי הטולטקי נועד לתת לבחירה שלו ערך יותר גבוה), ומרגע זה המשיקה הרחיבו את תחומי השפעתם עקב בצד אגודל. ב- 1428 טנוצ׳טיטלן יצרה את הברית המשולשת עם ערי המדינה טוקסקו וטלקופאן, שהפכה את בני המשיקה לכוח המרכזי באיזור.

פרק רביעי – דת ומיתולוגיה בחברה האצטקית:

לא תהיה זו הגזמה לתאר את התרבות האצטקית כתרבות דתית, שתפיסותיה הדתיות שזורות בכל פרט בחיי היום יום.

הדבר הבולט במטאפיזיקה האצטקית הוא שהיא שונה בתכלית השינוי מהמטפיזיקה המערבית.

דבר ראשון היא איננה היררכית – אין סדר מוסרי, אין טוב ורע, הכל נמצא באותה היררכיה, גם המוות והחיים.

לפי האצטקים לא קיים עולם אידאות שהוא מושלם וחסר תנועה, אלא העולם יסודו בתנועה אין סופית ונאבק להמצא באיזון תמידי. לפיכך, כדי שייוצרו חיים משהו חייב למות, וכן להיפך. אפשר לראות ברעיון הזה מעין חוק שימור אנרגיה.

המחשה לרעיון זה של הפכים משלימים אפשר לראות באחד הסמלים האייקוניים של האצטקים: מצד אחד אנו רואים את קצלקואטל, אל הרוח, נוגה, השחר, הסוחרים, האומנויות, המלאכה והידע, ומחובר אליו בעמוד השדרה כמו תאום סיאמי, מיקטלנטקוטלי – אל השאול.

לא זו בלבד שלא קיים עולם אידאות ״אמיתי״ אי שם בעולם מושלם, אלא לא קיים כלל עולם כחלוקה של עצמים במרחב. קיים רק היחס שלהם זה מול זה, והשינוי שהם יוצרים. הקונטרסט לפילוסופיה האפלטונית בולט לעין; בעולם האפלטוני ככל שדבר יותר קדוש כך הוא קבוע יותר בזמן ובלתי משתנה, ואילו אצל האצטקים זה בדיוק הפוך – רק ההשתנות חשובה. השאלה המרכזית שעמדה לפתחם של האצטקים היתה כיצד לנווט את השינוי והזרימה באופן מיטבי.

הכוח היסודי ביקום הוא teotl. זהו כוח קדוש שיש להעריץ ולעבוד. מהבחינה הזו, שבה teotl הוא הכוח היחיד הקיים בעולם, ושכל הכוחות הם למעשה ביטויים שונים שלו, המטפיזיקה האצטקית היתה מוניסטית בכך שהיא האמינה שהכל הוא teotl.

במובן זה היא היתה קרובה ברוחה לפאנתאיזם, אלא שה- teotl איננו זהה עם אלוהים.

אצל האצטקים לא היה קיים פנתאון אלים כפי שהוא היה קיים ברומא. קצלקואטל וטלאלוק, למשל, לא היו אלים במובן המקובל, אלא היבטים של הקוסמוס שלבני האדם יש כוח להשפיע עליהם. אך כשהפרנציסקנים ניסו להגדיר את הדת האצטקית, הם השתמשו בכלים שהם הכירו ובמושגים שהם ידעו, וכך השליכו על האצטקים את התפיסות האליליות שהם הכירו מהרומאים.

כיצד יכולים בני האדם להשפיע?

האצטקים חיו במתח מיתי תמידי – בראיה המודרנית שלנו נתייחס אליהם כחברה מאוד ״דתית״. לא בטוח שהם היו דתיים במובן שאנו מכירים, מה שבוודאות נכון הוא שהם הרגישו את משא העולם על כתפיהם בכך שעליהם מוטלת המלאכה לוודא שהשמש תמשיך לעלות בבוקר, ושהאל טלאלוק יהיה מרוצה והגשמים יבואו בעיתם. כדי להבין מאין צמחה התפיסה הזו צריך להתבונן במיתוס בריאת העולם והמיתולוגיה של חמש התקופות וחמש השמשות.

על פי המיתולוגיה היו בעבר ארבע תקופות שהסתיימו בקטסטרופה. שלוש הראשונות נחרבו בשל סופות, מתקפת יגוארים, וגשמי אש, והרביעית בשטפונות, כשבני האדם הפכו לדגים ונפוצו באוקיאנוסים. על מנת להתחיל את התקופה החמישית והאחרונה, שהיא תקופתנו, ולהוציא את השמש אל מסלולה, האלים התכנסו ויצרו כדור אש אליו היה אמור להכנס מתנדב מהאלים, ובאמצעות הקרבן העצמי שלו השמש והזמן יתחילו מחדש את מסלולם.

שני אלים הציעו להקריב את עצמם – האל בעל השם המקסים ננהואצין (Nanahuatzin), שהתרגום החופשי של שמו הוא – הבחור עם הפצעונים – העני שמבין האלים, וטזטקטל (Tecciztecatl), העשיר, החזק, והיפה שמבין האלים. האלים החליטו שעל ננהואצין אפשר לוותר, אחרי הכל אל עני זה לא כבוד גדול, אבל טזטקטל התעקש שהוא יהיה זה שיקריב את עצמו.

ברגע האמת טזטקטל קיבל רגליים קרות והיסס, אך ננהואצין הציל את המצב, קפץ לתוך כדור האש, והפך להיות השמש. טזטקטל התבייש וקפץ אף הוא לתוך כדור האש, והפך אף הוא לשמש. האלים, שכעסו על הגאווה של טזטקטל שגרמה לו לקפוץ אחרי האל העני, ובכך להפר את הסדר החברתי, שילחו ארנבת לטזטקטל ועמעמו את אורו, כך שהשמש הפכה להיות ירח שנראה רק בלילה. גרסה אחרת טוענת שטזטקטל קפץ לכדור האש לאחר שהוא היה בדרכו להכבות, ולכן הוא נשרף פחות ולפיכך האור שלו קטן יותר.

מקובל היום להניח שאת המיתוס הזה האצטקים קיבלו מהתרבות העתיקה, שקדמה אפילו לטולטקים, טאוטיווקאן. בעיר העתיקה טאוטיווקאן מתנוססות עד היום שתי פירמידות – פירמידת הירח ופירמידת השמש – שזמנן מלפני כ- 2000 שנים ויש חוקרים הסבורים שזמנן לפני כ- 3000 שנים.

פרק חמישי – דם אדם ולבבות מפרפרים במקדשים:

הקרבה זו של האלים הספיקה על מנת להוציא את השמש אל מסלולה, אך על מנת שהיא תמשיך לעלות מדי בוקר, בני האדם נדרשים להתערב ולהאכיל אותה. במה? בדם של בני אדם ובלבבות שלהם.

הזכרתי קודם שעבור האצטקים החיים והמוות משולבים זה בזה, ועל מנת שיהיו חיים, צריך שיהיה מוות.

הקרבת בני אדם היתה נפוצה בכל מסו-אמריקה, כולל אצל התרבות הנערצת על האצטקים, הטולטקים. כך למשל ב- 2007 ארכאולוגים גילו בעיר העתיקה טולטק שרידים של 24 ילדים בני 5-15 שהוקרבו באמצעות עריפת ראשם. כנראה שהקרבת בני אדם בתרבויות מסו-אמריקה הולכת אחורה עד האולמקים ואולי אפילו קודם.

לוחמים אצטקים במלחמות הפרחים עם אלות מכוסות בזכוכית האובסידיאן

אך דומה שכמו בכל דבר, האצטקים הוסיפו את הטאץ׳ המיוחד שלהם, ובמקרה זה הביאו את הפרקטיקה של הקרבת בני אדם לרמות אחרות. כך למשל ב- 1487 הוקרבו, לפי דבריו של Ahuitzotl השליט האצטקי השמיני, 80400 אסירים בארבעת ימי החגיגה לאחר שהסתיים שיפוצה של הפירמידה הגדולה בטנוצ׳טטלן. היסטוריונים מטילים ספק במספרים אלה, אבל גם אם נשתמש בהערכה שמרנית, נניח עשירית מהמספר הזה, זו עדיין כמות בלתי נתפשת של קרבנות אדם.

לאצטקים היו אלים רבים שדרשו את ליטרת הדם שלהם, נזכיר שניים.

הראשון הוא טללוק – אל הגשם, המים, ופוריות האדמה.

ארכיאולוגים גילו שרידים של 42 ילדים שהוקרבו בטמפלו מאיור, הפירמידה הגדולה בטנוצ׳טיטלן שהיתה למעשה שתי פירמידות תאומות – האחת היתה מיועדת לפולחנו של טללוק והשניה להוטזילופוצ׳טלי. הילדים סבלו מפציעות רציניות עוד טרם מותם, וכנראה חוו סבל בל יתואר, שכן טללוק היה חייב לקבל את דמעותיהם של ילדים קטנים על מנת שהוא יאות לשחרר את ארובות השמיים.

לוח שנה אצטקי

השני הוא הוטזילופוצ׳טלי (Huitzilopochtli) אל השמש, קרבנות האדם, והמלחמה. בין שאר תפקידיו הוא גם מצא זמן להיות האל הפרטי של המשיקה ושל טנוצ׳טיטלן.

הקרבן המיועד, לרוב שבוי מלחמה, היה מושכב על המזבח, הכהן היה משסע את חזהו ושולף משם את לבו הפועם עדיין, אותו הוא היה מניף אל מול השמש. לאחר מכן גופתו של הקרבן היתה מושלכת מטה, שם היתה נאספת על ידי הלוחם ששבה אותו. הלוחם היה עשוי לשלוח חלקים מהגופה לאנשים שהוא חפץ ביקרם, או לחילופין לאכול אותם בסעודה טקסית.

ברוב המקרים שבויי המלחמה שהוקרבו נפלו בשבי ב״מלחמות הפרחים״. מה היו מלחמות הפרחים הללו?

בין השנים 1450-1454 מסו-אמריקה סבלה מתקופת בצורת קשה, שהביאה בעקבותיה מגפות. הכהנים הזהירו שהאלים זועמים, ושחייבים להרגיע את רוחם הסוערת והכועסת באמצעות הקרבת אנשים. הרבה אנשים, ובאופן קבוע.

כך נולדו מלחמות הפרחים. אלה היו מלחמות פולחניות, והן התנהלו בין הברית המשולשת בראשות המשיקה, לבין ערי המדינה טלקסקלה, ווחוצינקו, וצ׳ולולה. מטרת המלחמות הללו היתה שביית שבויים על מנת שיוקרבו במקדשים כחלק מפולחני האלים. לפיכך הנשק שהיה בידיהם של הלוחמים נועד להמם את יריביהם, ולא להרוג אותם. המלחמות הללו נערכו במקומות ובזמנים מוסכמים, וכמו כן היתה הסכמה באשר לכמות הלוחמים מכל צד, הסכמים שכובדו בקפדנות על ידי כל הצדדים.

עבור המשיקה, מלבד אספקת הבשר והדם לאלים, זו היתה הזדמנות להראות את עליונותם, וכן לאמן את לוחמיהם. מלחמות הפרחים נמשכו עד הגעת הספרדים.

״הנחש בעל הנוצות״ ממקדש הנחש המנוצה בטאוטיווקאן, הוא כנראה הגלגול המוקדם ביותר של קצלקואטל

לאצטקים היה לוח שנה ״מיוחד״. היו בו 18 חודשים, ולכל חודש היה פסטיבל משלו בו הועלו אנשים לקרבן:

בחודש הראשון – מה- 2 עד ה- 21 בפברואר מקריבים לטללוק ילדים ושבויים.

בחודש השני – מה- 23 בפברואר עד ה- 13 במרץ מקריבים שבויים וגלדיאטורים נלחמים. המפסיד עורו מופשט, הכהן לובש את העור ויוצא בריקוד סוער.

בחודש השלישי – מה- 14 במרץ וה- 2 באפריל, חודש רגוע, שליפת לב, קבורת העור מהמערכה הקודמת, ולקינוח הקרבת ילדים.

בחודש הרביעי – 3-22 באפריל, עוד חודש רגוע. מקריבים עוזרת בית ילדה, וילד.

עוד חודשים חשובים :

בחודש התשיעי – 12-31 ביולי, מרעיבים אדם למוות.

בחודש האחד-עשר – מה-21 באוגוסט עד ה- 9 בספטמבר, עורפים את ראשה של אשה צעירה ופושטים את עורה, ומלבישים אותו על ילד קטן. זה היה פולחן האלה טוקי, אבל יש עוד אלים, והם גם צמאים, אז דוחפים מישהו מצוק גבוה, ולקינוח מוציאים למישהו את הלב.

ואחרון חביב החודש השלושה-עשר – מה- 30 בספטמבר עד ה- 13 בנובמבר, שאחד מהאלים שחגגו לכבודם בחודש הזה הוא טללוק שהוזכר קודם. מקריבים ילדים, אחרי זה שתי נשים מהמעמד הגבוה (לרוב הוקרבו מהמעמד הגבוה, וזה מעניין כי גם אצל הקארתגים היו אלה בני המעמד הגבוה שנדרשו למסור את ילדיהם לקרונוס). שליפת הלב של קרבן נוסף, ואחרי זה הפשטת עורו מעליו, ולבסוף אכילת הקרבן באקט של קניבליזם.

קצלקואטל כפי שהוא תואר בתקופה הבתר ספרדית. כאן הוא עם חזות ארופאית, אולי כדי ליצור זיהוי בינו לבין ישו או קורטז. מקור – ויקיפדיה.

רוב המידע שיש בידנו מגיע מתיעוד של הספרדים. חלק תיעדו מיד ראשונה טקסים בהם הוקרבו בני אדם, וחלק תיעדו מיד שניה. אבל למרות שהספרדים, מתוך קנאות דתית, השמידו באופן שיטתי את הכתבים של האצטקים, עדיין יש בידינו תעוד של האצטקים עצמם – תאורים פיגורטיביים מפורטים של קרבנות אדם. כמו כן החפירות במקדשים בטנוצ׳טיטלן חשפו אלפי שרידים שלא ניתן לטעות לגבי העובדה שהם מתו מוות אלים ומהיר. בחלק מהשרידים זיהו שהלב נשלף החוצה טרם מותו.

בעינינו המודרניות והמערביות זה נראה מזעזע שהורגים ילדים ומקריבים בני אדם, אבל עבור האצטקים זה לא היה אקט של אכזריות לשמה, אלא שיקוף של תפיסת היקום והמציאות. מאוד נוח לנו, בנוחות של הטכנולוגיה שמאפשרת לנו להתגבר על תקופות בצורת ועל מגפות קשות, לזלזל בפרימיטיביות והאכזריות של האצטקים. האצטקים חיו בתקופה אחרת, בזמן אחר, כשהם למשיסה בידי כוחות הטבע, והאמונה בכוחות מיתיים היתה מוחלטת. בני האדם שהוקרבו היו מבחינתם גיבורים, שבזכות הקרבן שלהם השמש ממשיכה לנוע, הגשם ממשיך לרדת, והחיים ממשיכים להתנהל ללא הפרעה קוסמית.

פרק שישי- קצלקואטל הנחש המנוצה :

נסיים את הסקירה הזו באחת הדמויות האניגמטיות והמופלאות של התרבויות במסו-אמריקה – קצלקואטל.

כבר הוזכר קודם שהוא היה אל הרוח, נוגה, השחר, הסוחרים, האומנויות, המלאכה, והידע, אך ברור שהוא תפס מקום מיוחד בתרבות האצטקית שחרג מרשימת תכונותיו האליליות.

אז מי הוא היה. האם היה אדם אמיתי, היסטורי? מלך, או אולי שני מלכים, או גבר לבן ומזוקן, שלימד את הטולטקים לחדול מקרבנות אדם, ואז גורש? ועוד שאלה – האם נכונה האגדה שמונטזומה השני האמין שקורטז הוא בעצם השיבה של קצלקואטל, ולכן פתח בפניו את שערי עירו וגרם לחורבן ממלכתו?

השאלות הללו מביאןת אותנו, שוב, לאחת הבעיות הגדולות הניצבות לפתחנו בכל הקשור לחקר התרבויות הפרה-קולומביאניות; העובדה שהספרדים הגיעו לא רק עם תאבון לכיבושים, אלא גם עם תאבון למיסיון, וכחלק מתאבון הרסני זה הם השמידו ושרפו כתבים אצטקים לאין מספר. הם לא הסתפקו בכך, אלא דאגו להשתמש במיתוסים הקיימים אצל האצטקים, ולשכתב אותם כך שיתאימו לנראטיב שהם היו מעונינים להנציח, והמיתוס של קצלקואטל זו דוגמא טובה לכך.

קצלקואטל – הנחש המנוצה – מופיע לראשונה אצל האולמקים, ואצל התרבות העתיקה של טאוטיווקאן בערך ב- 1000 לפנה״ס. כבר הזכרתי שבטאוטיווקאן נבנו פירמידות השמש והירח, אך יש עוד פירמידה אחת, הפירמידה של קצלקואטל, ודמותו הנחשית-מנוצה של קצלקואטל נראית היטב על קירות הפירמידה.

עם זאת ישנה אי וודאות בכל הקשור לתכונותיו של הנחש המנוצה בגרסה הטאוטיווקאנית, ולא ברור אם כבר אז הוא החזיק בשלל התכונות שאיפיינו אותו אלפי שנים לאחר מכן, שכן לאולמקים ולתרבות טאוטיווקאן לא היה כתב, והם לא תעדו את המיתולוגיה וההיסטוריה שלהם. לאחר מכן אנו פוגשים את קצלקואטל אצל הטולטקים, אך כפי שמשתקף בתעוד של האצטקים – גם לטולטקים לא היה כתב, וגם מהם חסר תעוד מיד ראשונה.

אנו מוצאים את קצלקואטל כדמות מיתית למחצה של המלך הטולטקי טופילצין (Cē Ācatl Topiltzin Quetzalcoatl), שחי בסוף המאה ה- 9 בטולה. טופילצין הוא דמות אלוהית כמעט, שהביא שלום ושגשוג לממלכה הטולטקית. הוא ביטל את מנהגי הקרבת בני אדם, ולימד את הטולטקים להקריב לאלים ציפורים ונחשים במקומם. את הצמא של האלים לדם אדם הוא הרווה בכך שהוא ייסד את כת הנחש, שבה שירתו כהנים שקיבלו על עצמם את נדר הנזירות – המנעות מקיום יחסי מין או שתיית אלכוהול. כהנים אלה היו פוצעים את עצמם עד זוב דם, ובאופן זה מרצים את צמאון האלים לדם אדם. אך זרעי הפורענות נבטו, ותור הזהב הגיע לסיומו, כאשר טסקטליפוקה, ״אל הראי מעלה עשן״, הגיע אל מיקדשו של קצלקואטל בדמות מכשף צעיר, וגרם לו להשתכר ולשכב עם אחותו.

גם לאחריתו של קצלקואטל ישנן מספר גרסאות. על פי גרסה אחת נדד למזרח, למפרץ מקסיקו, ושם שרף את עצמו על סירה, והפך לאחר מכן לכוכב השחר – נוגה.

בגרסה אחרת הוא הגיע למפרץ מקסיקו, ויצא לאוקיאנוס על רפסודה עשויה מנחשים, כשהוא נשבע לשוב. בגרסה נוספת הוא מגיע לבסוף לאל סלבדור, ובונה שם את העיר קוזקאטלן.

האצטקים, אשר כאמור אימצו כל דבר הקשור לתרבות הטולטקית, הכניסו את קצלקואטל לפנתאון האלים, והוא בין 4 האלים הבוראים.

האם אכן מונטזומה השני חשב שהרננדז קורטז הוא הוא קצלקואטל, ולכן פתח בפניו את שערי בירתו?

ענין זה נבדק לעומק בשנים האחרונות, ומסתבר שאין עדות אחת ויחידה בזמן אמת שמאששת את הסברה הזו. ישנו רק מקור אחד, שנכתב כ- 50 שנה לאחר כניסתו של קורטז לתוך טנוצ׳טיטלן, ונאמר בו שמונטזומה נשא נאום בפני קורטז, שבו הוא מכריז שהוא שומר לקורטז את טנוצ׳טיטלן. זהו גם מסמך מפוקפק מבחינת האמיתות שלו, ובנוסף היסטוריונים שבחנו את הענין הגיעו למסקנה שמונטזומה בעצם דיבר מתוך נימוס.

את הסיפור על כך שקורטז הוא קצלקואטל הפיצו נזירים פרנציסקנים, אשר שאפו באופן זה להמיר בקלות את דתה של האוכלוסיה האצטקית, בכך שתשתכנע שזהו רצון האלים.

טיעון נוסף נפוץ, שגם קשור לתאוריה המוטעית שמונטזומה סבר שקורטז הוא קצלקואטל, הוא שקצלקואטל היה בעצם אדם לבן ומזוקן. אלא שלתאוריה מענייינת זו אין כל אחיזה במציאות, שכן בכל התמונות האצטקיות המתארות את קצלקואטל אין לו זקן, והוא בוודאי איננו לבן. התמונות שכן מתארות אותו בדמות איש גבוה, לבן, ומזוקן, הן תמונות שצוירו לאחר הכיבוש הספרדי.

תאוריה מעניינת אחרת היא שהמיתוס של קצלקואטל והמיתוס של ישו כל כך דומים עד שניתן לטעון שלשני המיתוסים מקור זהה.

מהן העובדות שעשויות לרמוז על קשר שכזה?

ראשית, לפי מיתוסים מסוימים קצלקוטאל נולד לאחר שהאל בדמות השחר העולה נשב על אמו, צ'ימאלמאן. הדימיון לישו שנולד מאלוהים שעיבר את אמו מריה הבתולה, בולט לעין.

כמו כן ישנן תמונות שבהן הוא נראה יושב על מעין צלב שמסמל את מפגש רוחות השמיים.

אך לשני מיתוסים אחרים שכבר הוזכרו היה תפקיד מכריע בניצור של האצטקים – האחד הוא מיתוס השיבה השניה, והשני המיתוס שבו קצלקטואל מפסיק את מנהג קרבנות האדם, ומקריב את עצמו באמצעות דימום עצמי.

מיתוסים אלה השתלבו באופן מושלם עם המיתוס של ישו כמי ששב מהמתים, וכמי שהקריב את עצמו עבור כפרתם של בני האדם.

"העולם מראשיתו ועד ימינו -אנציקלופדיה עולם התרבות"

סיכום – האצטקים בקליפת אגוז

התרבות האצטקית ממשיכה עד ימינו להסעיר את הדימיון, וזאת למרות שהם היו אחת התרבויות היותר צעירות ביבשת אמריקה כשהגיעו הספרדים. השיח הכללי אודות האצטקים לוקה בחסר בהבטים רבים, וראשית כל המוניטין המפוקפק שלהם בתחום של קרבנות אדם – זוהי דוגמא מובהקת לאתנוצנטריות תרבותית, ולהשלכה של תפיסות מוסריות מערביות על תרבות שהתפיסות החברתיות/נורמטיביות/דתיות שלה היו שונות באופן בסיסי. עוד ענין לוקה בחסר הוא התלות הבלתי נמנעת בדיווחי הספרדים הכובשים. כמו כן ישנה בורות בנוגע לתפיסות המטאפיזיות של האצטקים, ולהישגים הרעיוניים שלהם. התרבות האצטקית במידה רבה היתה הדוגמא להשתלשלות הארועים בכל הכיבושים הספרדים ביבשת אמריקה, מהרגע שהספרדים שמו עליהם עיניים חמדניות ועד לכליונם הסופי במגפות.

קראו גם

טנוצ'טיטלן: פואמה על האצטקים מאת אלי יונה

מסע בזמן אל הנחש בעל הנוצות