ספר השירים ‘פרו[ט]זות’ של ערן צלגוב הוא ספרו השלישי, והוא המעניין ביותר מבין ספריו עד כה. מעניין קודם כל ובעיקר בשל מה שיש בו, בשל הפסגות החדשות שצלגוב מגיע אליהן, וההתעלות הפואטית שהספר מספק, אך מעניין גם (אם כי פחות, וחבל שיש להתייחס לכך) בשל מה שאין בו, בשל כשליו ובשל מגמת ההקטנה שבו. הוא מעניין (מבחינה פואטית וספרותית) כי עיקרו של הספר הוא אוסף פואמות גדושות, דחוסות, ומרתקות – כאלו המספקות איזו התעלות פואטית, במובן שמעלות את היומיום ואת השירה עצמה אל מדרגה גבוהה יותר; הוא מעניין באותה מידה (אך מהבחינה הסוציולוגית) כי הוא מציג כיצד בתוך הביצה הבינונית נידון היוצר המחפש התעלות להקטין עצמו, את שיריו, ואת ספרו.

החלקים המוצלחים שבספר הם אותן פואמות דחוסות ועמוסות – הכתובות במה שמכונה (בטעות לטעמי) שירה בפרוזה. הן מרתקות, מאתגרות, מסחררות רוב הזמן, ודורשות קריאה חוזרת ונשנית כדי להפנים ולהבין את רבדיהן השונים.

ערן צלגוב, אתר “לקסיקון הספרות העברית החדשה”

לפני שאתן כמה דוגמאות לשירים כדאי לאמר כי סוג כתיבה כזה – של שירה גדושה ללא שורות קצוצות – הגם שקיים אצל כמה משוררים נוספים (אופק קהילה למשל, או כמה משיריה של תהל פרוש, ואחרים) לא מספיק נפוץ בשירה העברית היום – וחבל. משום ששירים מסוג זה מאפשרים להבין את מציאות הזמן הזה, כלומר רוח הזמן (או הצייטגייסט למי שזקוק למושג זה), בצורה הטובה ביותר. לא שורות קצוצות – עם או בלי סיבה, אלא עודפות מסחררת, שמעבירה את רוח הזמן המבלבלת, הגדושה, והמאתגרת. זו גם האפשרות הטובה ביותר לקורא העכשווי לחוות התעלות עם שירה טובה באמת – שהשיר המובנה, העצור והקצוץ, לא יכול לספק. שירים קצוצים אלו שמגיעים מזמנים אחרים, אולי פשוט הפכו מיושנים בשנים אלו של סחרור אינסופי.

מה שהיה צריך להיות פתיחת הספר, פתיחתה של פואמה גדושה כזו, מופיע בתחילתו של עמוד 10 בספר: “מבראשית אני כמו מבטן דג, של לצאת, כמו יונה, מתיבת נגינה של עיוור מלידה, לא יידע, לא תדע את דרכה ועדיין פרומת מרחבים ואימה”. אפילו בקטע קצר זה משתלבת תחילה של סיפור עם אלוזיות תנ”כיות, עם מעבר בין שני נשואי משפט, ודימויים מורכבים. צלילה אל העומק שהספר הזה מספק.

חבל לציין, אך יש צורך, שבמקום להתחיל בצלילה הספר נפתח בציטוטים של שלושה כותבים זה אחר זה (רוברטו בולוניו, פיטר האמיל, ואדריאן ריץ’) ללא כל צורך, ואז עוד שיר הקדמה קצר – לא רע כשלעצמו, אבל מיותר בתוך הספר הזה, ודאי כשיר פותח.

למשל הפואמה הנפלאה, כמעט “שיר קדוש”, המתחילה בעמוד 40, נפתחת במילים המעניינות, היפות: “מאותם רחובות ארוכים בהם עוננת ממותקות עם פסלי בודהא ממושכות כתבת שורות ארוכות-ארוכות וראית את כולם כן כולם הטובים והמתים נפילים נופלים וקמים…” אך משום מה מכילה גם את השורות המקטינות והבלתי נחוצות “על נייר טואלט ירוק גס שורט בחור התחת של משוררים דפוקים…”, וחבל. במקום הביטוי הנפלא “עוננת” צלגוב משליך עלינו “חור תחת” מיותר – והרי מדובר ביצירה נפלאה, מושלמת כמעט.

כאמור, השירה כאן טובה, לעיתים מסחררת ומביאה לכדי התעלות, שירה שיש בה יומרה במובן הטוב של המילה – של ניסיון לפרוץ גבולות ולאתגר את היוצר, היצירה, שדה היצירה והקוראים. אבל במקום שהספר כולו יהיה עודפות איכותית שכזו, צלגוב בחר לקטוע את השירה האיכותית, ולהקטין את שירתו שלו. למרות היומרה הגדולה בשירתו, צלגוב חף מיהירות או פלצנות – אלו המפילים את מרבית משוררינו, הבינוניים ברובם. אך דווקא צניעותו אל מול ביצת השירה הישראלית, המים העומדים בבריכה הרדודה של השירה העברית – דווקא צניעות זו, המקטינה את שירתו, היא המונעת מהספר להיות מה שיכול היה להיות. ואציין – זה ספר מוצלח מאד, מעניין מאד וחדשני – רק שהיה יכול להיות עוד יותר.

למשל, שלל ציטוטים של משוררי עבר (בעיקר) משובצים בספר – לא רק כרפרנסים או מוטואים כלליים – אלא כחלק אינטגרלי מרצף הספר הזה. במקרים אחרים תועפות ציטוטים אלו היו נראים כהוכחה להיכרות או מה שנקרא name dropping, אך כאן הדבר נראה בעיקר כמשורר צנוע מדי, המבקש למקם עצמו בתוך שדה השירה – וחבל. כאמור, הספר הזה מכיל איכויות נדירות, והוא עצמו מספיק כדי להבהיר את מקומו של צלגוב.

אבל הציטוטים החוזרים ונשנים הם רק חלק מהבעיה – לא מעט שירים קצוצי שורות מופיעים כאן, ובשום מקרה אינם תורמים לספר. אלו שירים טובים כשלעצמם, אם היו מופיעים בספר שירים נפרד היה אפשר למקם שירים אלו ולבחון אותם כשירים טובים למדי, אך כאלו הנופלים בהרבה משירי הספר הגדושים והיפים באמת.

אפילו שם הספר מאכזב. השם “פרו[ט]זות” הוא גם התחכמות לא מרשימה, אך גם הודאה בכך שמדובר בשירה בפרוזה, הגדרה החוטאת למה שבאמת יש כאן – אוסף פואמות שיכול היה להרכיב פואמה אחת רצופה וגדושה. אולי “שירים גדושים” היה יכול להיות הגדרה טובה יותר, ודאי שלא “שירה בפרוזה”, ודאי שלא הקטנת הספר אל שם שאיננו אלא התחכמות.

וכל אלו פוגמים ברצף הספר הזה. כמו כוסות מים קרים שנשפכות על הפנים באמצע טריפ מוצלח ועמוק במיוחד, כך ההפסקות ברצף הגודש של הספר. מחד, הן נותנות מרווח נשימה, מאידך – וזו הבעיה בהן – הן לא מאפשרות לספר – לטריפ העמוק – להגיע אל העומקים שהיה יכול להגיע אליהם בלי הקביים הללו.

ומכאן אל המסקנה העולה מהספר בהקשרו – על המגבלה של התעלות מתוך הביצה. אמנם הסיפור היפה על הפרח היפה, נאמר נרקיס, הפורח בביצה, הוא סיפור שאנשים מספרים לעצמם שנים. אבל איכות גבוהה באמת אפשרית, כמעט תמיד, רק במרחב שבו האיכות היא הסטנדרט של האליטה הרלוונטית. זה לא המקרה בשירה היום.

לכן הספר הזה איננו אוסף גדוש של פואמות מתמשכות המותירות את הקורא מאותגר, חסר נשימה, נבוך לעיתים, ומבולבל – אלא חיבור שעטנזי בין איכות לבין פשרה, בין התעלות לבין מה שצריך (או שהמשורר הרגיש צורך) לתת לשחקני שדה השירה הנוכחיים: ציטטות, מרווחי נשימה, שירים קטנים, כותרת מתחכמת, והקטנת המשורר על ידי שלל ביטויים שנדחפו אל השירים באמת בלי צורך.

חשוב לומר, הפואמות האלו הן לא מכלול המייצר רק יצירה שירית יפה ומרשימה, אלא גם קריאת כיוון חשובה לשירה העברית. קריאת כיוון לגשת אל המטאפיזי. הספרות העברית בכלל, והשירה בפרט, זנחה את החשיבות של הדיון המטאפיזי שמייצרת היצירה, ושסובב אותה. במקום אתגור האופן בו אנו מבינים את העולם, חושבים עליו, ממשיגים אותו ומשתמשים בשפה – השירה מקבלת את השפה כמובן מאליו, ולא הופכת בה יותר. צלגוב משנה זאת, והגיע הזמן שיקום משורר ויעשה בדיוק את הדבר הזה.

כך שלסיכום, למרות שבספר זה כמה שיאים שיריים כל כך יפים, כל כך מרשימים, וכל כך מעניינים ומיוחדים, למרות שהספר הוא מבוא או כניסה אל המטאפיזי שהשירה מאפשרת, למרות כלל איכויותיו, הספר בכללו הופך ליצירה בלתי אחידה. לכן, במקום אוסף מחמאות, קראתם כאן הסתייגויות. לכן ההמלצה היא לקרוא את הספר, להעריך את חלקיו האיכותיים – שהם באמת איכותיים – אבל להמתין לכך שצלגוב ישיל את השלשלאות ששם על עצמו, ויפרוץ החוצה ומעלה. אין לו ולנו מה להפסיד בשחרורו זה, מלבד כבליו הפואטיים המיותרים.

ראו עוד על ערן צלגוב :

יובל גלעד על האפלה הרומנטית של ערן צלגוב

כריכת ״פרו[ט]זה״ של ערן צלגוב

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × ארבע =