ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
הספר “הציפורים” של טרי וסוס בהוצאת “ספרית פועלים” (תרגום מנורווגית: דנה כספי)
אני אוהב את הכתיבה של טארי וסוס. היא תמיד ציורית, מתארת את הטבע, ואת יחסי האדם עם סביבתו, בפשטות ובדייקנות, תוך כדי תיאורים חיים של נוף פלאי ומחשבות נוגות. במידה מסוימת הוא מזכיר לי את הכתיבה של המינגווי. זו כתיבה איטית, מזדחלת, שאם אתה נכנס אליה לאט אתה מתחיל להתרגל, ולא רוצה לעזוב את הספר. טאריֵי וֵסוֹס, 1970-1897, הוא אחד מגדולי הסופרים הנורווגיים במאה ה־20. “הציפורים” המונח לפנינו ראה אור בשנת 1957 ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. טוב עשתה ההוצאה שתרגמה אותו (במאמר מוסגר אציין פה שבקרוב יצירת מופת נוספת שלו בשם “ארמון הקרח” תראה אור בתרגום חדש בהוצאה).
אז מה מסופר פה? התמה הראשית היא יחסים פשוטים בין שני אחים. הֵגֶה יושבת כל היום וסורגת סוודרים. עליה לפרנס לא רק את עצמה, אלא גם את מתיס, אחיה הצעיר ממנה בשלוש שנים, המכונה “הגולם״. לא סתם קוראים לו כך. זהו רמז לזה שהוא עדיין בשלב ה”לפני היציאה” אל הטבע, השלב של הבגרות, או במקרה שלנו ה”לפני השלב החברתי”. מתיס לא בוגר לגילו, והוא מתקשה להסתגל לחברה, ולחפש עבודה נורמלית.
האחים גרים בבקתה מבודדת בכפר נורווגי ליד האגם. יום אחד מתיס מגלה שהחרטומנים שינו את מסלול נדידתם והם עפים עכשיו ממש מעל הבית של הגה ושלו. מתיס נרגש. כיצד זה קרה? מה זה אומר? אבל הגה טרודה במטלות היום־יום ורק מעודדת אותו לצאת למצוא עבודה.
מתיס מתבלבל בין האנשים “החזקים והחכמים“, הוא משתרך מאחור, ונאלץ להתהלך לבדו עם מחשבותיו המתפתלות. רק בשעה שהוא יושב בסירתו וחותר, יורדות המחשבות הישר למשוטים בפסים סדירים. בעידודה של הגה הוא הופך את סירתו למעבורת, יושב שעות באגם ומחכה.
הספר מחולק לשלושה חלקים, והם מסופרים מנקודת מבטו של מתיס, מנקודת מבט של עולמו. עולמו הפנימי של מתיס עשיר ודמותו נחקקת בזיכרון. דווקא קשייו להתנהל בעולמם של “החזקים והחכמים״, כמו גם תושייתו, חודרים אל הלב פנימה. היער, הציפורים, תנודות הנפש, כל אלה מתוארים במילים פשוטות, וכמו חיים בתוכנו ממש. אלא שמעל המילים הפשוטות כמו מרחפת כל העת אימה דקה. האימה והפשטות כרוכות זו בזו והולכות ומסתבכות, ממש כמו מחשבותיו של מתיס. מומלץ מאוד.
על הספר ועל הסופר ראו גם בויקיפדיה.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
קונצרט של התזמורת הפילהרמונית
התזמורת הפילהרמונית הישראלית נמצאת עכשיו בעונה ה-84 שלה, ובימים אלה ממש מתרחשים בה חילופֵי גברֵי: המנצח והפסנתרן להב שני, שנמצא כבר מספר שנים בסטטוס של “מנהלה המוזיקלי המיועד של התזמורת”, נכנס לתפקיד, ומחליף את זובין מהטה, שניהל את התזמורת מאז 1981. ועוד מאורע חגיגי: מרתה ארגריץ’, פסנתרנית מפורסמת, המכונה “האגדית” בפיו של המוזיקאי פרופ’ עודד זהבי, הגיעה לישראל לסדרה של קונצרטים עם התזמורת הפילהרמונית.
בקונצרט ביום רביעי 1.1.2020, ביומה הראשון של השנה החדשה, התזמורת הפילהרמונית ביצעה 3 יצירות. הקונצרט נפתח בהקרנת סרטון, בו להב שני דיבר בהרחבה על היצירה הראשונה – סימפוניה מס’ 1 – ועל המלחין – פאול בן-חיים, יליד מינכן 1897, שעלה לארץ בשנת 1933, לאחר שהקריירה המוזיקלית הגרמנית שלו נקטעה על רקע רדיפות אנטישמיות. סימפוניה מס’ 1, שנכתבה בשנת 1940, משלבת מוטיבים מזרחיים ומערביים כאחד.
התזמורת היטיבה לנגן את הסוויטה המפורסמת מתוך “ציפור האש” מאת סטרווינסקי, וגולת הכותרת של הערב הייתה הופעתה של מרתה ארגריץ’ בקונצ’רטו לפסנתר בסול מאג’ור מאת ראוול.
תענוג לראות למעלה מ- 2000 ישראלים מתמוגגים מנגינתה של התזמורת, מניצוחו הנמרץ של להב שני, ומצליליה ומנוכחותה הכריזמטית של הפסנתרנית הדגולה. ידידי, המוזיקאי אבי ויזמן, הגשים את משאלתו, והצטלם לאחר הקונצרט עם הפסנתרנית הנערצת.
ראו גם ביקורת ב״הארץ״ על ביצוע הסימפוניה הראשונה של בן-חיים, שהיא גם אבן דרך מוזיקלית.
חגית ממליצה גם על
ההצגה ״מלחמות היהודים״ בתיאטרון מיקרו
ההצגות של תיאטרון מיקרו באולם המאובזר במרומי תיאטרון ירושלים מקוריות, מפתיעות, שונות אחת מהשנייה, ומכל מה שניתן לראות בשפלה ובמישור החוף. אני עולה לפסגת התיאטרון הזה בסקרנות גדולה, ונהנית מהמגוון ומהחדשנות.
“מלחמות היהודים” היא הצגה בתוך הצגה, אך סרטון תחילה, ובו השחקנים מזדהים בשמותיהם: יוסף אלבלק, אילן חזן, עופר ירושלמי, רן כהן, גבריאלה ליצ’מן. השחקנים מספרים על תפקידם בהפקה: כל אחד מהם מגלם שחקן בהצגה הפנימית. גם הבימוי מקוּנן: אירינה גורליק, המנהלת האומנותית של מיקרו, ביימה את ההצגה החיצונית, ויפים ריננברג מביים את ההצגה הפנימית, ולכן מופיע על הבמה בתור במאי, וכן כתאורן וכתפאורן.
ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו, או בשמו הלועזי יוספוס פלאוויוס, מזכיר בכתביו, במספר משפטים, את העובדה המופלאה הבאה: זמן מה לפני פרוץ המרד הגדול, שיחרר יוספוס מהכלא הרומי כמה יהודים-מרדנים. הוא הצליח לבצע את המשימה בעזרתו של שחקן יהודי שהיה הקומיקאי האהוב על נירון קיסר.
סביב הגרעין המסקרן הזה, תיאטרון מיקרו רוקם עלילה עשירה, טרגית, ומצחיקה, המתרחשת במספר ערים בעולם העתיק. סצנות אחדות של ההצגה מראות את עבודת הבימוי, ואת תהליך העבודה של השחקנים על הדמויות. הן מאפשרות לצופים הצצה אל מאחורי הקלעים של התיאטרון, ובכך מספקות את סקרנותם הטבעית.
יפים ריננברג מעולה בתור במאי, המתלבט, והנתקל בקשיים מסוגים שונים, כאחראי להצלחתה של הפקת ההצגה הפנימית.
יוסף אלבלק, הניחן ביכולות אקרובטיות, מפליא לגלם את תפקיד את השחקן היהודי, הנתון למרותם של השליטים הרומיים, ואף מנסה את כוחו כתוכי (יוסי בשירו של אברהם חלפי?).
גבריאלה ליצ’מן מצליחה לעשות את כל התפקידים הנשיים: קיסרית, מארחת סלון חברתי-אמנותי, אשתו של השחקן היהודי. היא מחליפה תלבושות, ואיתן את הדמויות, בצורה גמישה ומשכנעת.
כל הרבדים, שינויי התפקידים, האביזרים, התפאורות המתהוות והמשתנות, מעניקים תחושה של תיאטרון יצירתי, המודע לעצמו, שמציב בפני קהלו את השאלה: “האם הצגה אחת יכולה לשנות את גורלו של עם שלם?”
חגית יקירתי!! ריגשת אותי מאוד, ותמיד עונג לבוא איתך לקונצרטים 🙂