לו במציאות חלופית בישראל היה מגזין 'יקום תרבות'

סיפורו של אורי רדלר על פרשייה מסעירה בעולם הספרות ביקום מקביל אפשרי – היקום של ספרו 'לו'

לו, פרי עטו של אורי רדלר, הוכתר פה אחד בידי מחברו לספר הטוב ביותר בתולדות הגלקסיה ואם אתם לא מסכימים, אז לידיעתכם: אמיר חצרוני קרא אותו עד הסוף.

מעין הקדמה

לו הוא סיפורה של ישראל האחרת — זו שהייתה עשויה להיווצר לו בצומת הדרכים אי־אז, בשנת 1951, היה בן גוריון מאבד את השלטון לטובת המפלגה הליברלית. הליברלים, בהנהגת אריה שיינהויז הדמיוני, מפנים בספר את ספינת ישראל לכיוון שונה: הם יוצרים חוקה, משחררים את הכלכלה מכבלי הסוציאליזם הבן־גוריוני, מבטלים את הממשל הצבאי לערבים, לא מקימים עיירות פיתוח ומגייסים את החרדים. התוצאה היא הונג־קונג לחופי הים התיכון — עם חמסין ויהודים עצבניים במקום סינים וטייפונים — המתפתחת באופן שונה עד מאוד מזה שבו התפתחה ישראל בפועל.

הסיפור שלפניכם פורש פרשייה מסעירה, שהתחוללה בישראל של לו כמה שבועות אחרי צאת הספר לאור.

הבית ברחוב פילון

המילים 'משרד החינוך והתרבות' דין שיעלו תמונה חדה בדמיונו של אדם. יש שיראו לנגדם מקדש פאר נישא, עם פורטיקו לבן ורב עמודים בחזיתו ואלפי לבלרי־פדגוגיה חדי נוצה עמלים בתוכו. אחרים ידמו בעיני רוחם מבנה גוצי וארוך — מבצר ביורוקרטי של ממש, ששורות ארוכות של חלונות־חרך ארוכים וצרים קבועים בו — ספק פרי טינת האדריכל לפקידות באשר־היא; ספק למטרות התגוננות מפני חיציו של אויב שיבקש לצור על המבנה.

בבית משרד החינוך והתרבות שלנו אינו זה, גם לא זה, אף שיש בו קורטוב מזה ואף מזה. מקומו של המבנה ברחוב פילון שבתל אביב — סמטה קצרה המשתרבבת דרומה משדרות קרן קיימת, בין רחוב שלמה המלך לרחוב שפינוזה, שעיקר תהילתה על כך שבבית מספר 8 באותו רחוב התגורר שנים ארוכות משה צ'רניאק, אמן בין־לאומי בשחמט, וממפיצי תרבות משחק המלכים בישראל.

ארבע קומות למבנה וחלונות קטנים אכן סדורים בחזיתו, אף שהמראה הכללי משובש כלשהו בגלל מזגנים ישנים המשתרבבים פה ושם, ומשווים לו ארשת כללית כשל חיוכה של נרקומנית.

אינו זה, גם לא זה. ובכל זאת, יש בו משהו מזה ואף מזה. המבנה שברחוב פילון שבתל אביב אמנם קטן ומונה ארבע קומות בלבד, מה שמונע מאיתנו לכנותו מבצר ביורוקרטי, אך בהחלט יש בו חלונות. גם על פורטיקו שגיב אין מה לדבר. במקומו, יש דלת זכוכית פשוטה, המפצה על ההדר הנעדר ממנה בחריקות אנרגטיות כל אימת שמישהו יוצא או בא בשערי המוסד.

נבוא בו גם אנחנו.

מעבר לדלת הזכוכית, מאחורי דלפק פורמייקה ישן, יושב משה בוכבינדר, שוערו הוותיק של המשרד. בוכבינדר אוהב לנמנם, וכשאינו מנמנם עיניו קבועות בדרך כלל בדלת המעלית הקטנה. זו נוספה לבניין כחלוף שנים מבנייתו ולכן נבנתה זו עם דלתות צרות במיוחד, המאלצות את הנכנסים אליה והיוצאים ממנה לצדד את גופם במקצת, כרקדנית המתכוננת לעבור לתנוחת אן־פאס.

נהנהן שלומות לבוכבינדר, נכניס את הבטן בואכה המעלית, ונעלה לקומה הראשונה. כאן יושבים אנשי מחלקת חומרי הלימוד, או בשמה הרשמי: מחלקת תורה ומתודה. עשרים ושישה אנשים עובדים כאן בכתיבת מערכי לימוד, ספרי לימוד בתחום המתמטיקה, הביולוגיה, החברה, ההיסטוריה, ועוד. אחד מגיבורינו, ד"ר אלי אשד, הוא אחד ההיסטוריונים העובדים כאן. לפי שעה, אין לנו צורך לעסוק בו, ולכן נניח לו לנפשו — מה גם שהבוקר שוב התקלקלה מכונת הצילום למודת־הסבל של המחלקה, כך שספק אם הד"ר אשד יקדם אותנו עתה בסבר פנים יפות.

על אף המראה הצנוע שלה, מחלקת תורה ומתודה גורפת הון. למשרד החינוך והתרבות אין סמכות של ממש לאכוף תוכניות לימודים או ספרי לימוד על בתי הספר — אלו מתנהלים כיחידות עצמאיות — אך לצוות הכותבים האיכותי שלו יש מוניטין רב ולכן החברות העוסקות בפיתוח תוכניות לימודים משלמות תמלוגים נדיבים למחלקת תורה ומתודה על כתיבת תוכניות וספרי לימוד שבהם משתמשים בתי ספר.

לעיתים, עם זאת, הן לא משלמות, ולכן ניכנס שוב אל המעלית ונעלה לקומה השנייה. כאן משתרעת על פני חצי מהקומה מחלקת הגבייה והתשלומים. זו עוסקת, כפי שבוודאי ניחשתם, בגביית תשלומים וגם בגביית תמלוגים מחברות שמנסות להתחמק מתשלום תמלוגים ולהעתיק תוכניות לימוד של משרד החינוך חינם אין כסף. יש גם חצי שני לקומה. משרד החינוך, ככל משרדי הממשלה, מתנהל על בסיס חישוב של רווח והפסד, כשהרווח מועבר בחלקו הגדול לכיסם של עובדי המשרד. משום כך, החליטה מועצת העובדים לפני כמה שנים להשכיר מחצית מחדרי קומת מחלקת הגבייה, כדי להגדיל את הכנסות המשרד — ובעקבותיהן, את הכנסות העובדים. כך יצא שמול שלט 'גבייה' של המשרד מוצב כבר שלוש שנים מן העבר השני השלט 'א. בהרב א.' איש במשרד אינו יודע אל־נכון במה עוסק אותו בהרב, ומה הסיבה לכך שיש עוד א' בסוף שמו, אך זוהרה מצליח, מנהלת מחלקת הגבייה, סיכמה את הפרשה במימרה הקולעת "הם משלמים 3 לירות למ"ר", כלומר, כ־12 דולר למ"ר, ודומה שבכך ענתה על כל השאלות האפשריות בנושא וסיפקה את סקרנותם של עובדי המשרד במלואה.

מכאן נמריא קומה אחת מעלה, הישר אל קומת המנכ"לייה. בראש הצוות כאן מתנוססת בגאווה בלוריתו הצהבהבה־מאפירה של מר אוריאל פינק, מנכ"ל המשרד, המתווה את קווי המדיניות הכללית בתחום החינוך, ובאמצעות צוות המונה שבעה־עשר איש מנהל גם את תחום 'ריכוז ושילוב תרבות' — היינו, פעילות התרבות של המשרד.

מר פינק הוא טיפוס מיוחד. הוא החל את דרכו כמאייר, אך במלאת לו עשרים וחמש החליט לפתע לנטוש את התחום. בראיון שהעניק לתוכנית 'דברי נעם' בהנחיית השדרנית נעם פרתום, הוא סיפר: "פתאום, את מבינה נועם, פתאום ברגע אחד, תפסתי את עצמי — בנאדם מבוגר שכבר מתגלח, מצייר כל מיני גברים שריריים שעפים בשמיים עם חליפת צלילה וגלימה מתנפנפת מאחור, כשמעל החליפה הם לובשים חגורה צהובה ותחתוני לטקס אדומים. הרגשתי שזה לא רציני. אז הפסקתי." אחרי שהפסיק לצייר גברים מסוקסים, עבר פינק לקיצוניות השנייה לתחום החינוך, ובו שימש מורה מצליח ואהוב, עד שחלשה עליו דעתו ומונה בידי שרת החינוך רווית פררה לתפקיד מנכ"ל המשרד.

הוא מצא את עצמו שם, ללא ספק. היה כאן אקשן, כסף סביר בהחלט (מנכ"ל משרד ממשלתי משתכר כ־6,000 לירות, שהן כ־24,000 דולר לחודש) וגם, נעים להגיד, תחושת הגשמה של ייעוד. נכון, רוב משרתי הציבור בישראל, ובהם מנכ"לים, כפופים להגבלת שבע שנות עבודה בלבד במשרה ציבורית, והמנכ"ל פינק כבר חגג ארבע וחצי שנים בתפקיד — אבל היה לו עוד הרבה מה להגיד ובכל זאת, עדיין נותרו שנתיים וחצי. עדיין נשאר הרבה מה לעשות.

אבל נניח את זה בצד לרגע ונכנס שוב למעלית. יש לנו עוד קומה אחת, הרביעית.

הבוס הגדול

כאן, כפי שבוודאי ניחשתם, יושב הבוס הגדול, איש השררה, שר החינוך והתרבות בכבודו ובעצמו — מר עמנואל שמרוני.

ברגעים אלו ממש — כפי שהייתם יכולים להבחין לו הבטתם מהזווית שממנה אנחנו מביטים — הוא מתרווח לאחור בכיסאו בחדר הישיבות הצנוע שלו ומאזין לחבורה מעניינת שהתקבצה לשם. מולו יושב ג'ינג'י שמנמן ומקריח בחולצה שחורה ומנופף בידיו, דומה שיש לו דברים חשובים לומר. שני כיסאות ממנו מניפה זרועות עבות אישה שחורת שיער, שגם לה יש טענות. ביניהם יושבת ושותקת אישה שנייה — שפניה הגסים נראים כאילו סותתו ביד נחפזת מדי. כיסא אחד רחוק מהם יושב ושותק גבר צעיר יותר בשיער קצוץ ובזקנקן אופנתי. פניו אומרות ניכור, אפילו בוז, אך אצבעות ידיו הטופפות על השולחן מלמדות שנושא הדיון נוגע בו היטב.

תיכף נלמד על מה בדיוק הם מדברים ומה ייצא מכל הדיון הסוער הזה, אבל לפי שעה, נחזור קצת לאחור.

משרד החינוך והתרבות נחשב בישראל מקדמת דנא — הווה אומר, מאז שהליברלים עלו לשלטון בישראל בשנת 1951, משרד משני בחשיבותו. יעל דרגל, אחת משרות החינוך בעבר, שהפכה אחר כך לראש הממשלה, אמרה פעם: "שר החינוך והתרבות אחראי בעצם על שום דבר. המימון לחינוך בא מהורים, מהזרמים או מהרשויות המקומיות, ואם אתה לא מחלק כסף, אין לך למעשה שום חשיבות. שר החינוך הוא אינסטנציה ייעוצית ולא יותר… התקציב לתרבות מספיק לשני ארגזי טמפו… שר החינוך והתרבות בעצם רק נותן פרצוף ממלכתי מכובד לכל מיני טקסים וקבלות פנים."

מצב זה מסביר מדוע אחרי הבחירות ב־2017, כשראש הממשלה נעמה סינוואני מינתה את עמנואל שמרוני לתפקיד שר החינוך והתרבות, לא ציפה ממנו איש לגדולות ובוודאי שלא לנצורות. למעשה, לא ציפו ממנו לשום דבר. שמרוני היה שר ליברלי טיפוסי: הוא היה אפרפר, גוצי ומדובלל, שגרתי ושכיח, קצת בטלן ולא שאפתני במיוחד. העבודה האמיתית ממילא נעצרה בקומת המנכ"לייה. כפי שהגדיר זאת המנכ"ל פינק "שר חינוך ותרבות טוב צריך לדעת לצאת מהמשרד, לחתוך חזק ימינה ולא לתת לאף אחד לעצור אותו עד לבית הקפה בפינת בלוך־אבן גבירול".

רוב משרות השרים בישראל היו כאלו. החוקה משנת 1955 והמשטר הליברלי הביאו לכך שרוב השרים נדרשו להשתחל לתוך חליפה שנתפרה לפי מידות גמד נמוך קומה במיוחד: החוקים והתקנות הגבילו את חופש הפעולה של השרים עד שלרובם התאימה הפרפרזה על שבועת היפוקרטס – 'ראשית, אל תעשו כלום'.

ולשמרוני לא הייתה בעיה מיוחדת עם זה. הוא לא אהב במיוחד את המשרד שלו. כמו רוב משרדי הממשלה, גם הבניין ברחוב פילון לא היה בדיוק פאר היצירה. בית ראש הממשלה בשדרות רוטשילד 16 זכה לכינוי המעליב — אך המוצדק — 'הבית המכוער' — והמשרדים ברחוב פילון היו מכוערים אף ממנו. השר שמרוני העדיף בהחלט לאמץ את המלצתו של המנכ"ל פינק, לחתוך חזק ימינה, ולבלות את מרבית ימיו בין בתי הקפה לאורך שדרות אבן גבירול.

אחרי ביקור נומינלי במשרדו נהג שמרוני להתחיל את הבוקר עם אספרסו כפול עם חלב חם בצד וקרואסון בקפה גרוסמן. אחרי התעדכנות בנעשה בארצנו מן העיתונות, הוא המשיך לקפה של בוקר מאוחר בקפה סמבטיון, שחסה לו בשלווה מתחת לגשר ז'בוטינסקי הענק של הרכבת העילית, ואז נפנה לארוחת צהריים כבדה במקצת, אך מוצדקת בהחלט, במסעדת ציון. את אחר הצהריים הוא בילה בתנומה בביתו, ברחוב עמנואל הרומי, וקינח בחזרה למשרד, לדיווח היומי של המנכ"ל. פריט אחרון זה נמשך כעשר דקות, שכן לא לשר ולא למנכ"לו לא היו אשליות כלשהן בנוגע לערכו של הדיווח.

העניין היה יכול להימשך מן הסתם עד שכולנו היינו מתים ועוברים לעולם שכולו תשואה בינונית על השקעת המצוות, אבל, כידוע, אין בעמק הבכא הזה אליה בלי איזה קוץ מעצבן, וגם לגן העדן הבטלני של השר שמרוני התגנב נחש.

לא חופשת סקי בקיצביהל

יום אחד, כשישב השר שמרוני על כיסאו הקבוע בקפה גרוסמן, התנחש לעברו בין כיסאות בית הקפה ברנש שמנמן ואדמדם והתייצב מולו.

— השר שמרוני, אַיי פּרֶזיוּם? שלח הג'ינג'י יד לקראת השר.

— שב, שב, אמר השר לבבית. סוף־סוף זיהה אותו כאן מישהו. הוא התכוון למצות את האירוע.

אדום השיער, שאותו בוודאי זיהיתם מתיאור הישיבה הסוערת בחדר הישיבות, הציג את עצמו: אילן ברקוביץ, לשעבר דיקן המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב; בהווה, הוגה ועורך האחראי של כתב־העת לפרוזה ושירה 'בואכה'.

ברגע ששמע את המילה 'שירה' נָבְלה במשהו התלהבותו של השר מהמעריץ החדש. משוררים היו מסוג האנשים במעמדם, שנטו לחבור לאנשים במעמדו על רקע פרסים ומענקים. היו בישראל כמה וכמה פרסים ספרותיים וכמה קרנות שהעניקו תמיכה לכתבי־עת לספרות ולשירה. למשרד החינוך והתרבות לא היה באמת תקציב לתת לנושא, והפרסים כולם מומנו בידי בעלי־הון למיניהם — אך רבים מהמצנטים נהגו להסתמך על המשרד לקבלת המלצות, להקמה ואיוש של ועדות פרס וכדומה. בנקודת החיבור הזו שבין הון לשלטון נוצרה באופן טבעי מדמנת שחיתות, שרבים מסופריה ומשורריה של ישראל בוססו בה.

פרס ביאליק לשירה, למשל, חילק מדי שנתיים סכום של 500 אלף לירות (כ־2 מיליון דולר) וגובה הפרס הזה נטה להוציא משוררים מדעתם — במיוחד אם שירתם הייתה ממילא בעלת מוטיבים סוריאליסטיים. כמעט כל משורר שהגיע לפרקו — לפחות בעיני עצמו — ניסה "להריץ" את עצמו לפרס. כל ועדת פרס הובילה להתקבצות מבעיתה של מלחכי פנכה סביב חברי הוועדה (ששמם היה אמור להישמר בסוד, אך בישראל עסקינן), וכל פרס שחולק גרר אחריו שובל ארוך של מאמרי השמצה ומגננה.

דוגמה אחרת: פרס ששון לשירה — על שמו של יחזקאל ששון, מייסדו הנודע של בנק ששון — נשא עימו פרס צנוע יותר, של 100 אלף לירות (כ־400 אלף דולר), אך לפרס נלווה מענק מיוחד, שאפשר לכל משורר להתגורר ולזכות במימון מלא במשך שנה ב'מחוז חלומותיו'. באופן מפתיע, מחוזות החלום של חלק גדול מהמשוררים — בהם גם אלו שבספריהם דרשו במפורש "לנדוד בשדה בקסם וחִיל, על כתף: פת בתרמיל" — היו וילות שונות לחופי אגם ציריך או לאגו מאג'ורה. אחד מהם, אלירן ביכלר, אף הגדיל לעשות ובילה את שנת החלומות שלו בגלישה נמרצת באתר הסקי היוקרתי בקיצביהל (להגנתו יאמר שהוא נעשה שם גולש מצוין).

לשמחתו של השר שמרוני, לא זה היה המצב. הדיקן לשעבר ברקוביץ לא נשא באוזניו נאום לקידום סיכוייו להתמנות לאיזו ועדת פרס או לקבלת פרס — וטוב שכך, שכן לשר שמרוני לא היה מושג ירוק מהיכן עליו להתחיל להשפיע על העניין הזה — הוא פשוט רצה לשוחח איתו על מצב השירה בישראל.

ומצבה של זו, למד השר עד מהרה, היה קטסטרופלי בהחלט. מעמדתו הבכירה בשוק הספרות בישראל, כמי שהיה דיקן המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ובהווה — הוגה ועורך האחראי של כתב־העת לפרוזה ושירה 'בואכה' — ניצב פרופ' ברקוביץ בעמדה מצוינת בראש התורן, ממנה יכול היה להשקיף בעין חדה אל ספינת השירה השוקעת תחתיו. לפי תיאוריו, למעט ברקוביץ עצמו, שעמד בפני כל פיתוי כמצודת דוברובניק הבלתי מוכנעת וכן כמה מידידיו הקרובים, שאף הם הייתה להם נפשם לפליטה, כל שאר הדמויות בעולם הספרות הישראלי בוססו בעליצות ביוון של שחיתות, כולם אנשי נכלים, אוכלי קורצה, רודפי שלמונים וזוללי אתנן.

מזימתו של הדיקן לשעבר

השר שמרוני רשם את הדברים לפניו — אם לא בפועל ממש כי אז לפחות במישור הרוחני — והמשיך אל בית־הקפה סמבטיון לקפה השני של הבוקר. עד מהרה נשכחה השיחה ממנו לחלוטין. לא הייתה לו נטייה מיוחדת לענייני ספרות ושירה, ומאחר שבמהלך השיחה נתחוור לו להוותו שמר ברקוביץ לא נמנה עם קרובי משפחתו של מיקי ברקוביץ — שחקן הכדורסל הישראלי המהולל שכיכב בשנות השבעים והשמונים בליגת האן־בי־איי — פג עניינו בעניין.

אך הדיקן לשעבר ברקוביץ, אף שלא נשא בצקלונו גנים ספורטיביים כלשהם, הפגין קשיחות וזריזות מפתיעים והתנחל על הכיסא שמול השר שמרוני גם בבוקר שלמחרת. ובזה שאחריו. אט־אט מצא עצמו השר המדובלל נשבה בקסמיו של אותו סוונגלי למטיילים־בתקציב־יומי־מוגבל — המאון הראשוני פינה מקומו לסקרנות משועשעת, ואחריה התגנבה גם איזו מין ציפייה רכה, פלומתית: הוא מצא עצמו ממתין לשיחה הבאה ולהתפתחות היומית בסיפורי הגיבורים והנבלים בעולמו של ברקוביץ.

כחלוף כמה זמן החלה לפעפע מן המעמקים האג'נדה. כי־כן, באופן שיפתיע רק את התמימים ובעלי הרגל הקלוטה מבין הקוראים, לא נסתפח ברקוביץ לשר שמרוני רק בגלל עיניו היפות או בשל רעמת המיניסטר המדובללת שלו: היו לו עניינים. הוא ועמיתיו ל'חבורת בואכה', שח העורך האחראי לשר, מתריעים זה זמן על קיפוח חמור ביותר, הלא הוא ההתעלמות הפושעת הרווחת בממסד הישראלי מיפעת תרבות המזרח — ובייחוד האפליה החמורה של משוררים וסופרים מצאצאי 'ילדי ערב'.

השר שמרוני הזכיר באוזני ברקוביץ כי ראש הממשלה נעמה סינוואני נמנית אף היא עם צאצאי 'ילדי ערב' אלה — ולמעשה, יש כמה וכמה חברים בממשלה שגם זה מוצאם. אבל לברקוביץ הייתה תשובה טובה: ראש הממשלה גדלה תחת חסותם של אשכנזים והפנימה את התרבות המדכאת. העדויות לקיפוח היו רבות מספור — ממש לנגד עיניה — והיא לא הייתה מסוגלת לראותן. הוא, לעומת זאת, במעמדו בעבר כדיקן, וב'תיקון' שהוא עורך היום כעורך האחראי של 'בואכה' הבחין בכך על נקלה.

מצויד בכמה דוגמאות לקיפוח דנן שסיפק לו הדיקן לשעבר ניגש השר שמרוני לבית משרד החינוך והתרבות ברחוב פילון, עלה ללשכתו וקרא אליו את המנכ"ל אוריאל פינק. המנכ"ל שמע את טענות האפליה והקיפוח החמורות מפי השר, אך הגיב באופן לא מחייב, משום שלא היה לו שום מושג במה מדובר.

מייד כשיצא מלשכת השר, נכנס המנכ"ל פינק למעלית וירד הישר לשאול מחלקת תורה ומתודה בקומה הראשונה ועשה דרכו ישירות חדרו של הד"ר להיסטוריה אלי אשד — האיש־שיודע־הכול של המשרד. אשד האזין לפינק, ששנה באוזניו את קובלנות השר. כשסיים המנכ"ל את דבריו, פרש אשד את ידיו:

— אתה רוצה שאני אתחקר את זה?

— לא מעניין אותי כל כך האפליה וכל זה, כי אלה שטויות, פסק פינק. מה שמעניין אותי זה מי מאכיל אותו בשטויות האלה. השר שלנו הוא בחור טוב בבסיס, אבל הוא לא 'יזם' — מישהו שתל לו את הקשקושים האלה.

— ואני יודע בדיוק מי, אמר אשד בחיוך: פרופסור אילן ברקוביץ.

מכאן התגלגלה שיחה אינפורמטיבית קצרה בנימה נמרצת על הפרופסור, מתובלת בחיוויים עסיסיים מעולם הפרוקטולוגיה ובהשערות חריפות לגבי מוקד חייה המקצועיים של אימו של הדיקן לשעבר. לבסוף הודה המנכ"ל פינק לד"ר אשד ופנה ללכת לדרכו.

— מילה אחת, אמר לו אשד.

— כן?

— תיזהר עם ברקוביץ.

— ברור, אמר פינק.

והוא יצא משם, ושכח לגמרי מכל הסיפור.

אילון מאסק כמשל

ולא טוב עשה המנכ"ל פינק כששכח, שכן בשבועות הבאים הלך פרופ' ברקוביץ וטווה את מזימתו. הוא הציג באוזני השר שמרוני מושג חדש ולא מוכר: העדפה מתקנת. כלומר, הרעיון שיש ציבור מקופח ושהדרך לתקן את הקיפוח הזה היא בהנחת אצבע עדינה של העדפה על המאזניים, כדי לתקן את המעוות. נכון הדבר, הסכים ברקוביץ עם השר, שסמכויות משרד החינוך מוגבלות מאוד — אבל הוא עדיין נמצא בצומת עם השפעה מרובה בכמה נושאים. לדוגמה, תוכניות משרד החינוך נהנות ממוניטין — בכל בתי הספר רוצים אותן! — ומכאן ששינויים קטנים ועדינים בתוכניות האלו, לדוגמה, 'שינוי בדגשים' בלימוד, יוכלו לספק מין העדפה מתקנת כזו. וכך גם לגבי איוש ועדות פרסים… שבסופו של דבר קובעות מי יקבל פרסים.

וחוץ מזה, אמר הדיקן לשעבר ברקוביץ באותה ישיבה סוערת בחדר הישיבות של השר שמרוני, מי אמר שמשרד החינוך והתרבות חייב להיות מוגבל רק להצעת תוכניות לימודים?

בישראל, בתי ספר התנהלו בדומה לחברות עסקיות. כל בית ספר ניהל את תקציבו באופן עצמאי, בחר את תוכניות הלימוד הרצויות לו, שכר את המורים המועדפים עליו, ובמידה רבה הכווין את התלמידים לבחינות סיום מטעם חברת הבחינות הרצויה לו. כל זה עבד יפה מאוד, אם בוחנים את הדברים מהזווית הצרה של ציונים או שביעות הרצון של התלמידים וההורים — אבל היה כרוך גם בברדק עצום. אי אפשר היה למצוא את הידיים והרגליים בסבך הבחינות, מורים לא נהנו מביטחון תעסוקתי וחמור מכול: תוכנית הלימודים והבחינות לא שיקפו את מפת הערכים הרצויה למדינה.

— איזה הגיון יש בזה, אמר ברקוביץ, שמנהל של בית ספר, עם כל הלחץ הכספי שיש עליו, יתעסק גם בקביעת תוכנית הלימודים? מה הוא מבין בזה? מה הניסיון שלו? למה שהדברים לא יבואו ממקור אמין ומוסמך? זה יהיה טוב לו וטוב לכולם. מה רע בזה?

— זה נהדר, אמר השר שמרוני, רק שאין למשרד החינוך והתרבות שום סמכות לקבוע שום דבר בתחום הזה.

— אה, נופף הדיקן לשעבר בידו בביטול, סמכויות הן לא משהו שאתה מקבל אלא משהו שאתה לוקח.

— בדיוק, הנהנה שדרנית הטלוויזיה נעם פרתום, מידידותיו הקרובות של הדיקן במיל' ברקוביץ, שישבה אף היא בחדר.

— נכון לגמרי, הסכימה גם הסופרת ורד זינגר, שייצגה בישיבה באופן כללי את הנשים המקופחות, את קהילת הלהט"ב המקופחת ואת איגוד יוצאי רומניה המקופחים, ובאופן פרטני את עצמה המקופחת, כמי שקופחה חמש פעמים ברציפות באי־קבלת פרס עמליה כהנה־כרמון (170 אלף לירות).

— מממ, אמר הצעיר בעל השיער הקצוץ והזקנקן האופנתי (שמטעמי תקציב וזמן, הוא לא יקבל כאן שם וטקסט).

— אני לא מבין, אמר השר, מבולבל במקצת גם לאור ההערה האחרונה.

הדיקן בדימוס הסביר. גם אם אין סמכות, אפשר תמיד להעמיד פנים שיש סמכות. היזם אילון מאסק עושה את זה שנים. כל כמה זמן הוא מנפיץ איזו תוכנית נועזת וחדשנית, שנראית מרהיבה ומלאת חזון במצגת, אבל למעשה אין שם כלום. אבל מה — עד שבאים המומחים עם המשקפיים ומסבירים שאין לקקמייקה הזאת שלו שום היתכנות כספית או פיזיקלית או תיאטרלית — הופ, הוא כבר את אלפי המאמרים שלו כבר עשה, והציבור שקורא רק את הכותרת משוכנע מתמיד שהוא מלא חזון וחשיבה מקורית.

— בכל זאת, לא הבנתי, אמר השר.

— אני אסביר לך, אמר הדיקן לשעבר, נגיד שאתה מכריז שאתה רוצה לשלוח בתוך שנה חללית מאוישת למאדים.

— למה לי לעשות דבר כזה?

— שום סיבה, רק לצורך המשל. זה ברור שאין לך כסף לשלוח חללית. אבל בהחלט יש לך מספיק כסף להוציא הודעה לעיתונות שזה מה שאתה מתכוון לעשות. זאת כותרת עסיסית, לא? העיתונים והטלוויזיה יאכלו אותה ויפרסמו בלי לבדוק, לא ככה נעם?

שדרנית הטלוויזיה פרתום הנהנה כבעלת סמכות.

— ומה יקרה אז? המשיך ברקוביץ, תהיה כותרת, ואז יהיו מאמרים בעד ונגד, ותהיה סערה בפייסבוק וסטוריז עם פילטר ולנסיה באינסטגרם, ובטוויטר יזעקו וכהנה וכהנה. אף אחד לא יבדוק אם זה הגיוני או אם יש תקציב ומהון להון, משרד החינוך יהפוך ל'גורם' בתחום.

— אבל אני לא רוצה לשלוח חלליות בכלל, אמר השר.

— אבל מה עם תקנה על העדפה מתקנת בתוכנית הלימודים?

אהה, הנהן השר.

אהה! הנהנו פרתום, זינגר והאיש עם הזקנקן הצרפתי.

— אהה, שלום נעם, מה את עושה כאן? שאל המנכ"ל אוריאל פינק, שהזדמן לגמרי במקרה לקומת השר, והבחין בשדרנית שאצלה התארח לא מכבר.

פרתום שקעה במושבה, בלי לדעת באיזה אופן עליה להגיב.

— אהה, פינק, טוב שבאת, אמר השר בלבביות ונעמד על רגליו, נעם פה עושה תחקיר לקראת ריאיון איתי!

— אהה, אמר המנכ"ל, שיהיה לכולנו בהצלחה.

והוא יצא את חדר הישיבות בלי לתת דעתו על העניין המוזר בכך שתוכנית בעלת מדרוג תת־ספרתי כמו 'דברי נעם' עורכת תחקיר כה מעמיק, עם שלושה תחקירנים, שלפי גילם כבר מזמן עברו את הגיל להיות תחקירנים.

קריקטורה פוגענית

"משרד החינוך", הכריזה ההודעה לעיתונות מטעם שר החינוך והתרבות עמנואל שמרוני, "יפיץ לבתי הספר היסודיים והתיכוניים בישראל קווים מנחים למדיניות העדפה מתקנת, שתיתן ביטוי לקולות שהושתקו בעבר בזירה הציבורית. לפיכך, לאורך שלוש השנים הקרובות, יעודכנו בהדרגה ספרי הלימוד ותוכניות הלימוד בישראל, כדי לתת מקום הולם לספרות לא־הגמונית ממוסללת של ילדי ערב, להט"ב ויוצאי רומניה, שנדחקו עד כה לטובת גישה פטריארכלית וסיסג'נדרית".

המנכ"ל אוריאל פינק קרב את ההודעה אל פניו, כאילו ביקש לאתר ברחרוח מי הנבל שעומד מאחורי ההודעה.

וזה נמשך: כדי לבנות מתווה מפורט לכל העניין, הכריזה ההודעה, תוקם 'ועדת תכנון' בראשות פרופ' אילן ברקוביץ, לשעבר דיקן המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, "שתבחן הצעות פרטניות לשינויים בתוכניות הלימוד ותבצע הערכת מצב של לוח הזמנים ליישום השינויים בהן".

עתה נזכר פינק בשיחה שערך עם ד"ר אשד במחלקת תורה ומתודה לפני כמה שבועות. הוא הזדקף על רגליו, טפח עם ההודעה המודפסת על השולחן, ופרץ מסערה מן החדר.

                                                              * * *

— אולי פשוט תתעלם מההודעה? הציע ד"ר אשד בזהירות.

— הלוואי שיכולתי! נאנח המנכ"ל פינק. אתה יודע כמה אנשים כבר טלפנו אליי מהבוקר? אולי עשרים מנהלים בבתי־ספר. מחברת תל"מ (חברת תוכניות לימודים) שאלו אם התחפפתי. רוזנברג (חברת תוכניות לימודים אחרת), השאירו הודעה עצבנית. זה אסון! אסון!

והוא טפח עם ההודעה המודפסת על השולחן, ופרץ בסערה מן החדר.

* * *

— זאת בסך הכול ועדת תכנון, ניסה שר החינוך להרגיע את מנכ"ל משרדו הנסער.

— איזה ועדת תכנון בראש שלך? אין לנו סמכות בכלל לעשות את זה!

— פינק, תירגע, אמר השר. אתה יודע כמה אנשים כבר טלפנו אליי מהבוקר? המשיך בנימה עולצת. כל העיתונים! כל הערוצים. זאת הצלחה אדירה.

פניו של המנכ"ל העידו כי הוא אינו שותף לעליצות שאפפה את השר.

— בכל מקרה, ניחם אותו שמרוני, אנחנו ממשיכים כרגיל ומה שיקרה, יקרה.

* * *

ואכן, מה שקרה, קרה. המנכ"ל פינק שב לקומת המנכ"לייה והרים טלפון לכל המנהלים שפנו, לכל חברות תוכניות הלימודים ולכל גורם מקצועי אחר שפנה אליו. המסר שלו היה ברור: שום דבר לא יקרה — אנא ראו את ההודעה לעיתונות כמבוטלת. הכול חוזר לשגרה, ניסה לומר להם. פשוט תתעלמו.

זה גם מה שהוא ניסה להעביר כמסר לכלי התקשורת שפנו אליו. "אין תגובה" הוא אמר לכולם — והבהיר בכך שהוא אינו שותף לתוכניתו של השר.

כחלוף כמה ימים, משהבין פינק כי העניין לא יעלם פשוט משום שהוא בוחר לעצום עיניים, שינה את גישתו. הוא פנה לכלי תקשורת נבחרים והחל להדליף להם, שלא לייחוס: בכירים במשרד החינוך והתרבות "זועמים" על ההודעה לעיתונות שהוציא שר החינוך והתרבות. "הוא פעל שלא מתוקף סמכותו", הכריזו אותם בכירים. "הוועדה לא תוקם".

* * *

— הוועדה תוקם ועוד איך, אמר שר החינוך והתרבות במסיבת עיתונאים. למעשה, היא כבר הוקמה ובראשותו של פרופ' ברקוביץ ערכה כבר שני דיונים מקדימים והפיצה קול קורא למבקשים לדבר בפניה.

הדברים נאמרו בארשת חמורה, אך פניו של השר שמרוני זרחו. מעולם בחייו לא ניצב בפני שורה כה ארוכה של מיקרופונים. למען האמת, מעולם בחייו לא העלה על דעתו שהוא יתייצב בפני שורה כה ארוכה של מיקרופונים. הוא היה כמעט שיכור מרוב אושר. התוכנית עבדה בדיוק כמתוכנן.

התוכנית 'דברי נעם' של השדרנית נעם פרתום התייצבה באומץ לצד המדיניות החדשה והנועזת של משרד החינוך. שבוע אחרי שבוע הובאו לתוכנית מרואיינים שהביעו תמיכה חד־משמעית בשר שמרוני ובצעדו האמיץ. התוכנית אומנם שודרה בערוץ 5 ביום ו' בשעה 12:30 בלילה, ולפיכך הוגבלה השפעתה בעיקר לפלח הסטלנים המסטולים מדי להקליד את מילת החיפוש 'טלטאביז' ביוטיוב — אך את אלו היא בהחלט שכנעה.

גם כתב־העת לפרוזה ושירה 'בואכה' נרתם למשימה. בגיליון מיוחד של כתב־העת הופיע סיפור קצר בשם 'פינק', פרי עטו של אחד שהצטנע בראשי התיבות א"ב, ובו נפרש סיפורו העגום של החזרזיר פינק, מלידה ועד משחטה. למי שלא הבין את הרמז, הופיע בעמוד שמול הסיפור קריקטורה צבעונית, בה נראה בן דמותו של המנכ"ל פינק, לבוש במדי הרכב של כרכרת החמורים מהסרט 'פינוקיו' מצליף בשורת חמורים אומללים — רב־תרבותיים לפי כל הסימנים — בדרך אל 'אי הפטריארכיה'.

נשמה טובה במשרד החינוך טרחה לצלם את הקריקטורה בכמה וכמה עותקים, ולהדביק אותה על קירות המשרד בכל קומותיו.

* * *

המנכ"ל פינק פרץ בסערה אל חדרו של השר והשליך את אחד מעותקי הקריקטורה על שולחנו.

— מה זה צריך להביע?

השר עיין בקריקטורה, העמיד פני מופתע וצחקק.

— מה הקשר של זה אליי?

— 'בואכה'? באמת? אילן ברקוביץ?

— 'בואכה' מה? מה הקשר של זה לברקוביץ? היתמם השר.

— מה קורה עם הוועדה — אתה מבטל אותה כמו שביקשתי? אמר המנכ"ל פינק בפנים מאדימות.

— הוועדה נשארת, אמר השר בפנים חיוורות אך נחושות.

— ככה אני לא יכול לנהל את העסק, אמר פינק.

— זאת בדיוק הבעיה, אמר השר שמרוני — אתה חושב שזה עסק. הזמנים האלה עברו.

* * *

לפינק לא הייתה ברירה, למעשה. הוועדה בראשות ברקוביץ המשיכה לערוך את דיוניה ומפה לשם החל עולה באוויר המשרד ניחוח חדש, זהיר יותר. הזמנים ההם, שבהם התנהל המשרד ברוח חופשית, חלפו עברו להם.

המנכ"ל פינק לא טרח להודיע על התפטרותו לשר. הוא כינס את עובדי המנכ"לייה וסיפר להם על צעדו. אחר כך ירד קומה אחת למטה, אל מחלקת הגביה והתשלומים שמול משרדי 'א. בהרב א.' ופרש בפניהם אותו סיפור עצמו. אחר כך באה מחלקת תורה ומתודה — הצעדים האחרונים ידועים לכם, אמר המנכ"ל המתפטר. וכמו בכל קומה אמר להם: גם אם אתם מרגישים שהמצב אינו מאפשר לכם להמשיך אחרי ההתפטרות שלי, אני קורא לכם להישאר בכל זאת, אבל אני לא אגנה אתכם אם תחליטו להתפטר.

אחר כך הוא ירד לקומת הקרקע, נפנף קלות לשלום למשה בוכבינדר, שוער המשרד הוותיק שהתנמנם לו על כיסאו, ויצא את המשרד בפעם האחרונה.

בית קפה הערמון

ד"ר אלי אשד ישב בבית הקפה עץ הערמון ובחש את האספרסו שלו בהבעה מהורהרת. לאנשים אין שום תודעה היסטורית, חשב לעצמו. אני בטוח שאף אחד כאן אפילו לא העלה על דעתו את '1984' כשבחר את השם לבית הקפה הזה.

שבוע ויום וחצי בוקר חלפו מאז הודעת ההתפטרות הדרמטית של המנכ"ל אוריאל פינק. בפיו הוא קרא לעובדיו "להישאר בכל זאת" — אך אם בתוך תוכו קיווה המנכ"ל שרבים מעובדי המשרד ילכו בעקבותיו הרי שנכזבה תוחלתו. אף אחד מעובדי המשרד לא התפטר, למעט אחד — ד"ר להיסטוריה אליהו אשד, ממחלקת תורה ומתודה.

עובדים שוחרי טובתו ניסו להניאו מכך. אשד היה אחד מיחידי סגולה בשירות הציבורי שהוענק להם אישור מיוחד להמשיך ולעבוד בשירות מעבר לשבע השנים הרגילות — הוא עבד במשרד כבר ארבע־עשרה שנים ועל אף מכונות הצילום המתקלקלות והציוד הרעוע, השכר החודשי שלו עמד על כ־10,000 לירות (כ־40,000 דולר) — שכר גבוה גם בקנה מידה ישראלי. אנשי המשרד לא היו מסוגלים לתפוס איך ייתכן שאדם יקום מרצונו החופשי ויוותר על הכנסה כזו, עיקרון או לא עיקרון.

ובכל זאת, הוא קם והלך באותו יום ממש, כשעה אחרי שפינק הודיע על התפטרותו.

בשעות אחר הצהריים המוקדמות, כמה שעות אחרי שנודע שהמנכ"ל פינק הלך, התפטר אילן ברקוביץ מראשות הוועדה לתכנון שהקים בנימוק של "ניגוד עניינים."

למחרת, הודיע משרד החינוך והתרבות על מינוי מנכ"ל חדש למשרד: פרופ' אילן ברקוביץ, דמות עולה בתחום חקר הספרות העברית לשעבר דיקן המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ומי שהיה עד לא מכבר העורך האחראי של כתב־העת לפרוזה ושירה 'העברי החדש'.

* * *

מעברו השני של הכביש נופף אוריאל פינק לשלום. הוא נופף לד"ר אשד כאומר: אני חוצה את הכביש ואני איתך. פינק לא נראה כמי שהוכה אל החומש בקרב. להפך, כל מראהו אמר עליצות מאושרת.

— מה קורה ומתרחש? התיישב פינק מול אשד.

— כרגיל. מובטלים, השיב הדוקטור להיסטוריה.

פינק הזמין הפוך והשניים ישבו ולגמו בשתיקה, באווירת ההשלמה השקטה של מובטלים בשבוע הראשון, כמו שני נערים שיושבים על הבטונדה מאחורי הבניין, רגליהם משתלשלות באוויר.

— אבל אתה חייב לשמוע על זה, אמר לבסוף פינק.

— על מה?

— ראש הממשלה סינוואני חזרה אתמול מהונג קונג.

— חזרה? לא ידעתי שנסעה.

— נסעה, נסעה. הייתה חודש בחו"ל. למעשה, היא הייתה בחו"ל בכל זמן ה… 'פרשה', אמר פינק בעדינות.

— יפה.

— הבוקר היא צלצלה אליי, אמר פינק, משתדל להיראות כמי שדברים ממין אלו מתרחשים אצלו בכל יום.

— אתם מכירים? הופתע אשד.

— לא. בכלל לא.

— מה היא אמרה לך?

— לא תאמין.

— נסה אותי.

— היא אמרה לי: "תחזור מחר למשרד."

— ככה?

— כן. הבוקר היא דיברה עם השר… ואז פיטרה אותו. וגם את המנכ"ל.

— לא ייאמן.

— ייאמן. היא אמרה לי שהיא האחראית לפשלה, כי היא מינתה את שימרוני. היא גם אמרה שהיא הייתה מפטרת את עצמה על הפשלה, אבל היא לא יודעת איך בנאדם יכול לפטר את עצמו.

— פרדוקס הצב והנמלה קלאסי, אמר אשד.

— הקיצר, אני חוזר, מנקה את הלכלוך וממשיכים הלאה — ואתה, בא איתי.

— אני לא יודע, אמר ד"ר אשד, השבוע הזה, היה לי קצת זמן לשבת ולחשוב.

— על מה?

— אני לא יודע, אולי לפתוח איזה אתר… יש לך רעיון לשם?

— וואלה, אין לי מושג. אבל אתה יודע איך זה. אתה יושב, ופתאום זה יבוא לך.

המנכ"ל לשעבר אוריאל פינק הלך לדרכו וד"ר אשד נשען בכיסאו לאחור, מהורהר.

 

קריאה נוספת:

לו מדינת ישראל הייתה אחרת והפוליטיקה שלה הייתה שונה

בחירות במדינת ישראל חלופית 

לו ברק ונתניהו היו מתראיינים במציאות חלופית של מדינת ישראל 

• הספר לו בוויקיפדיה