יובל גלעד ידוע בעיקר כאחד מהחברים האחרונים של הגילדה ההולכת ונעלמת של מבקרי שירה (וגם פרוזה). כידוע, כיום יש יותר אנשים שכותבים מאשר מבקרים. אבל הוא גם משורר.
לפניכם שירים מספרו החדש הרביעי במספר אירופה, הוצאת כרמל, עמדה חדשה 2018 (ספריו הקודמים של גלעד: 'שירי נזיר' (חלונות, 2000); 'בדידות ישראלית' (כרמל-עמדה, 2004); ו'בית קברות לשירים' (ספרי עיתון 77, 2009).
ב־24 בדצמבר 2018 פרסם עיתון 'הארץ' את השיר חסר הכותרת הנפתח במילים 'אם אירופה איננה עוד', שהינו השיר המסיים 'יופי אירופי', מחזור השירים הראשון בספר 'אירופה' של יובל גלעד.
הנה כמה שירים מתוך מחזור זה, הרהורים על יבשת שמחשיכה.
*
לְאֹֹרֶֶךְ כָּל אֵירוֹפָּה
עֵצִים מַחְשִׁיכִים אֲגַמִּים
בּׅצְלָלֵיהֶם הַזּוֹמְמִים
בַּרְוָזִים מִתְכַּרְבְּלִים בְּעַצְמָם
כִּילָדִים שֶׁהוֹרֵיהֶם רָבׅים
אֵירוֹפָּה הִיא יֹפִי חוֹלֶה
יְעָרוֹת עַל יְעָרוֹת חַסְרֵי רֹךְ
מׅילְיוֹנֵי עֵצִים רָזִים מַזְכִּירִים
מַַה שֶּׁאָסוּר לַחֲשֹׁב עָלָיו
אִם לֹא רוֹצִים לִטְבֹּעַ בְּצַּעַר
בִּשְׁעַת נְסִיעָה בָּרַכֶּבֶת
יְעָרוֹת חוֹלְפִים קָרִים
רַק מַגְבִּירִים זָרוּת בְּאֵירוֹפָּה
בְְּחֹדֶשׁ מַאִי הַיָּפֶה
בַּרְוָזִים מְבֹעָתׅים שָׁטִים
בַּאֲגַמִּים יָפִים שְׁקֵטִים
לֹא מְבִינִים צַעֲרָם
בַּיְּעָרוֹת שֶׁסָּפְגוּ רֹעַ אֱנוֹשִׁי
לְחֶשְׁכַת עַנְפֵיהֶם
*
מִינְכֶן
אַתְּ מְכֹעֶרֶת
אֲבָל זָרוּת הִיא יֹפִי
גַּם אִם אַתָּה בּוֹדֵד
כְּעָלֶה כָּרוּת
מִתְגַּלְגֵּל בַּרוּחַ
לְתַחֲנַת-רַכֶּבֶת עֲנָקִית
זָרוּת אֱלֹהִית
גַּם אִם אַתָּה נוֹטֵף
זֵעָה קָרָה בְּיוֹם חָרְפִּי
בְּדִידוּת גֶּרְמָנִית
קָשָׁה יוֹתֵר
אַרְמוֹנוֹת רַהַב רֵיק
בְּעִיר עֲנָק קַרְתָנִית
כְּפָרָה בָּוָרִית
רוֹעָה בְּאֵינְסוֹף דֶּשֶׁא
לֹא רָחוֹק מִדָּכָאוּ
רֹעַ אָדוּק
יְלִיד יְרֵכַיִם קָתוֹלִיּוֹת
מִינְכֶן תָּמִיד
תִּשָּׁאֲרִי עִיר יְמֵי בֵּינַיִם
עִם פִּסְלוֹנֵי עֵץ
שֶׁל מָרִיָּה וְהַצָּלוּב
בְּמַרְתֵּף בִּירָה
בּוֹ נִסָּה צַיָּר פָּתֶטִי
לַעֲשׂוֹת פּוּטְשׁ
לִפְנֵי שֶׁהָרַס עוֹלָם
קָשֶׁה לִכְעֹס
עַל עִיר מְפַגֶּרֶת
לְבוּשָׁה בֶּגֶד עוֹר טִירוֹלִי
בְּאוֹקְטוֹבֶּרְפֶסְט
גְּבֶרֶת מִינְכֶן אַתְּ שִׁכּוֹרָה
שָׁרָה בְּעֵירֹם
בַּגַּנִּים הָאַנְגְּלִיִּים
אֲבָל לְפָחוֹת אֵינֵךְ יְהִירָה
כְּמוֹ בֶּרְלִין
*
בּוּדָפֶּשְׁט
לֹא זוֹכֶרֶת כְּלוּם
מִפְלֶֶגֶת צְלַב הַחֵץ לֹא הָיְתָה
אַף אֶחָד לֹא נִזְרַק לַנָהָר
קָשׁוּר לְאַחֵר עִם כַּדּוּר בְּרֹאשׁוֹ
הַדָּנוּבָּה כָּל כָּךְ אַדִּירָה
שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִסְחֹף
גִּזְרֵי עֵץ, עֲצָמוֹת אוֹ סְלָעִים
מֵאֶרֶץ אַחַת לַשְׁנִיָּה תּוֹךְ דַּקּוֹת
לְכָל עִיר נְשָׁמָה
וְזוֹ שֶׁל בּוּדָפֶּשְׁט
גָּרְמָה לְאָטִילָה יוֹזֶף
לְהַנִּיחַ רֹאשׁ עַל פַּסֵי הָרַכֶּבֶת
כְּאִלּוּ הָיוּ כָּרִית
צַעַר יָכוֹל לֶאֱהֹב
אֲבָל זֶה שֶׁל בּוּדָפֶּשְׁט זְדוֹנִי
תַּיָּרִים גֶּרְמָנִים שְׁמַנְמַנִּים
שׁוֹתִים בִּירָה בְּמַעְיָנוֹת חַמִּים
בְּרִיאוּת הִיא עֵרֶךְ
יוּרוּ הוּא מַטְבֵּעַ נָאוֹר
נִזְרָק לְכֹובְעוֹ שֶׁל צוֹעֲנִי
מְנַגֵּן עַל גֶּשֶׁר אֵרְזְ'בֶּט
בּוּדָפֶּשְׁט מְדֻכֵּאת
בְּחֶשְׁכַת הָאֵין-רֶגֶשׁ
שֶׁל עִיר חוֹגֶגֶת
לֹא זוֹכֶרֶת כְּלוּם
*
אִם אֵירוֹפָּה
אֵינֶנָּה עוֹד
אֶלָּא מוּזֵאוֹן
יְפֵהפֶה מִתְרוֹקֵן
וְאִם הַיֹּפִי
הוּא פְּרָחִים
עַל קִבְרוֹ
שֶׁל הַהוּמָנִיזְם
אָז שֶׁיָּבוֹאוּ
פְּלִיטֵי הָעוֹלָם
לְכַסּוֹת יַבֶּשֶׁת
בְּעֹנִי וְזַעַם
לקריאה נוספת:
- 'אירופה, לכי לעזאזל' מאת יובל גלעד
- נבואת אבן שם הגלילי מעל אירופה מאת יהודה ויזן
- יובל גלעד בלקסיקון הספרות העברית
תודה לאלי ולאתר על הפרסום.
רק מעיר שבמידה ובמקרה מישהו רוצה לקנות את הספר, אירוע לא ממש סביר אבל בכל זאת,
אזי הוא יופץ רק בינואר מתישהו,
עקב ספירת מלאי של המפיצים.
ובכל זאת הוא קיים לרכישה באתר אינדיבוק:
https://indiebook.co.il/shop/אירופה
עכשיו בהנחה קטנה, לכבוד הבחירות להחלפת הקיסר.
לגבי השיר האחרון,
אם אירופה איבדה את האמון בעצמה, אין זה אומר שצריך להרוס אותה בעוני ובזעם, אלא לשקם את הקולות השפויים וחפצי החיים בה!!!!
אירופה היא שם כותרת להרבה מדינות, אבל היבשת אחראית להרס ולרצח הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית, עוד מימי הקולוניאליזם ועד למלחמות העולם. כיום, האיחוד משלם שוחד לארדואן על מנת שיעצור את הפליטים מסוריה וממקומות אחרים, כך שארדואן, הדיקטטור, הוא אולי ההומני במנהיגי העולם (גם ירדן ולבנון קלטו מספרים עצומים של פליטים), הומני יותר מהאוסטרים שנותרו במידה רבה נאצים קתולים, כך על פי תומס ברנהרד הסופר הדגול למשל, ומדינות נוספות שמסרבות לקלוט פליטים, בעייתיים ככל שיהיו בחלקם, אפילו כמה מאות (במדינות מזרח אירופה). כך לא מדובר רק על חשש מטרור, אלא על גזענות ואגואיזם של יבשת עשירה (במערבה לפחות, שוייץ למשל) שאין לה שום עניין באלפי "כושים" הטובעים בדרכם ליבשת. ניתן היה למשל להציל את כולם בנקל בעזרת ספינות שיסיירו, ואחר כך לעצור אותם במחנות עד שיתבררו תביעות הפליטות שלהם, אבל פרט לכמה ספינות איטלקיות, לאירופאים לא אכפת, וכיום גם לאיטליה נמאס, בהיותה מדינת חוף.
יופי אירופי לא נוצר כבר עשורים רבים. אמנות אירופה הגיע לשיאיה ברנסנס, אבל אחרי פסגות זרם התודעה של המחצית הראשונה של המאה העשרים, ולהוציא את פסגות הקולנוע של פאסבינדר, ברסון וברגמן, שגם הם חלפו מהעולם, אירופה, המערבית לפחות, אינה אלא אאודי שחורה הטסה בכבישים מהירים משוכללים, וכל שמעניין אותה הוא כסף ותוחלת חיים, בלי רצון אפילו להוליד ילדים.
כך שאירופה חפצה למות, ובצדק. והיא אפילו מסרבת להכניס מהגרי עבודה שרוצים לחיות ולהתפרנס בה, כלומר, היא רוצה למות לבד, על גדות נהרות וצריחי קתדרלות, נוצרית בלי להאמין יותר בנצרות, שטנית מטבעה אבל עטופה בחיוכי הבירוקרטים של האיחוד. והישראלים נוהרים אליה בכמויות, בין אם למסעות החגיגה של נוער מוטס וחיילים ושוטרים למחנות ההשמדה מצד אחד, ובין אם לנופשונים הנהדרים במלונות יפים במבצע.
אבל אירופה צריכה להתקיים עוד מאות שנה ולהיות היבשת המוסרית ביותר בעולם כדי לחפות ולו במעט על פשעיה, כמובן גם כלפי עמנו שלנו. ומצדי, אישית, ובשירים נוספים בספר, היא יכולה ללכת לכל הרוחות.
"בחודש מאי היפה… ביערות שספגו רוע אנושי לחשכת ענפיהם…"; "אבל זרות היא יופי"; "בודפשט לא זוכרת כלום… צער יכול לאהוב אבל זה של בודפש זדוני…"; "אז שיבואו פליטי העולם לכסות יבשת בעוני וזעם". תודה ליובל גלעד על השירים. בעלי כוח שירי ומחוברים למציאות ולרוח הזמן. אמנם מדובר על אירופה, אבל גם אנחנו לא פטורים משכחת העבר ומהרוע האנושי שאנו מעוללים..
תודה ארלט, ברוע הישראלי עסקתי ב'בדידות ישראלית', ספרי השני שצילומו מופיע למעלה.
היום פורסם בעיתון ש14000 בני אדם טבעו בים בדרכם לאירופה בשנה זו בלבד.
אירופה לא למדה כלום מאז החצי הראשון של המאה, ולמעשה צריך להגיד שלא שכחה כלום.
זה מעניין ובמיוחד כשקוראים כמה שירים ברצף. כך המסה הכוללת של הדימויים והתמונות מצטברת ומקבלת ערך מוסף יותר מקריאה של כל שיר בנפרד.
ניכר שיש כאן גם אהבה רבה וגעגועים מעבר לכעס על אירופה הזו הנבזית.