תוצאת תמונה עבור אינדיאנפוליס יונתן בן נחום

יונתן בן־נחום. צילמה: דורין מרגלית

פרק מתוך רומן שלא יושלם, של יונתן בן־נחום – סופר, היסטוריון ואיש אשכולות

יונתן בן־נחום היה איש ספר בולט ודובר בולט בקריית הספר שלנו, מומחה לכל דבר על פני האדמה ומתחת לאדמה – ומעל לכול בהיסטוריה ותולדות ישראל והעמים, בור סוד שטיפה לא יוצאת ממנו.

הוא נולד בקיבוץ בית זרע, בנו של דניאל בן־נחום, שהיה סופר ומהוגי הדעות הבולטים של ‘הקיבוץ הארצי’ ותנועת ‘השומר הצעיר’, נכדו של המחנך אפרים־נחום פרחיהו שהיה חקלאי, מדריך נוער ומורה. בסוף חייו היה אפרים־נחום פרחיהו מעל לכול סופר ואיש רוח, ואף עסק מהצד בתרגומי שירה מכמה שפות: פושקין מרוסית, וולט ויטמאן מאנגלית, פאול צלאן מצ’כית.

אני קראתי יונתן בן־נחום “אומברטו אקו הישראלי” בגלל הידע ההיסטורי הרב, ששולב ביצירותיו בכתיבה מורכבת ביותר ומרובת רבדים.

לאחר לחץ לא מתון של ידידים, שהבינו היטב את הכישרון הטמון בו ודרשו ממנו שיפסיק רק לדבר על הנושאים שבהם הוא עוסק ומתעניין ויתחיל גם לכתוב עליהם, פרסם ב־1991 רומן היסטורי יוצא דופן מסוגו, אחד המעולים שנכתבו בשפה העברית, על ימי הביניים וראשית הזמן החדש. סיפורו ‘וידוי’ שיצא בהוצאת זמורה ביתן, התבסס על פרשייה אמיתית שבה נתקל בן־נחום במחקריו ההיסטוריים. במרכזה עמד אנוס המובא למשפט האינקוויזיציה. הספר זכה להצלחה והפך לרב מכר, תורגם לגרמנית וזכה גם בגרמנית להצלחה רבה.

המהדורות הגרמניות של ‘וידוי’

‘וידוי’ אף הומחז ב־1996 בידי אורן נאמן, בשם ‘יהודי בחושך‘ ועלה בכיכובו של שמואל וילוז’ני בהצגת יחיד ב’הבימה’. בהמשך עלה כהצגה בברודווי של שלושה שחקנים. היו, ועדיין ישנן,  תוכניות להסריט את הספר לקולנוע או לטלוויזיה, ואולי יום יבוא וזה יתגשם.

תמונה מהגרסה האמריקנית של ‘יהודי בחושך’ צילום: Eran Tari

ב־1999 הוא פרסם רומן היסטורי נוסף בשם אינדיאנפוליס: אפוקליפסה (הקיבוץ המאוחד: ספרי סימן קריאה, 1999). הרומן עוסק בזירה היפנית במלחמת העולם השנייה ומתואר מנקודת המבט של הכוחות האמריקניים והן מנקודת המבט של הכוחות היפניים. על ספר זה זכה בן־נחום ב־2001 בפרס ‘פרס היצירה לסופרים עבריים על־שם ראש הממשלה לוי אשכול’.

תוצאת תמונה עבור אינדיאנפוליס יונתן בן נחום

ובינתיים כתב עוד כמה סיפורים ומאמרים שהציגו רק אחוז זעיר מכל הידע העצום והרעיונות המדהימים שהיו לו, ושאותם העביר בשיחה עם מעריציו בעולם הספרות.

המבקר המחמיר אמנון נבות הגדיר אותו אז כ” אחד הסופרים הישראלים הבודדים ששווה שידברו עליו, ואינו בזבזן יערות ופושע סביבתי כמו דוד גרוסמן או יוכי ברנדס ושלל סופרי הפופ הזולים.”

לאחר מכן החל בן־נחום לכתוב רומן שלישי, שעתיד היה לעסוק גם הוא במלחמת העולם השנייה ומנקודת המבט של בכירי הצבא הנאצי בימים האחרונים של מלחמה זאת. הוא פרסם פרק ממנו (שאותו תקראו מייד) – ולא יסף.

יום אחד קם בן־נחום בבוקר, עבר אירוע מוחי, וכיום שוב אינו מודע לעצמו. תודעתו, שהייתה על סף גאונות ומעבר לה – נעלמה.

תוצאת תמונה עבור ‪german high command‬‏

לצערנו הפרויקט הענק שהיה עתיד לתאר את הפיקוד הנאצי בימיו האחרונים מנקודת מבט של ישראלי יהודי בן זמננו לא הושלם, ואנחנו יכולים רק לנחש מה היה יכול להיות.

לפניכם הסיפור הקצר החשוב האחרון שפרסם יונתן בן־נחום, שהיה אמור להיות רק פרק הפתיחה המרשים לרומן שלם. בסיומו יש תיאור של בת זוגו דורין מרגלית מה היה כתוב לו היה הרומן מושלם.

הסיפור פורסם בשעתו בכתב העת הספרותי ‘עמדה’ 6 באביב 1998, ושוב ב’עמדה’ 34, מבחר פרוזה 1995-2004, ב־2015.

בְּלוּמֶנְטְרִיט מאת יונתן בן־נחום

תוצאת תמונה עבור ‪german high command‬‏

בראשית ספטמבר 1944 נצטווה הגנרל גִינְתֶר בּלוּמֶנְטְרִיט, ראש המטה של חזית המערב, למסור את תפקידו לגנרל זִיגְפְרִיד וֶסְטְפַאל, ולצאת לפגישה עם הפִירֶר. ביום 9.9.44, בשעה 16.30, הסיעה אותו מכונית המטה מן המפקדה בקוֹבְּלֶנְץ אל ביתו אשר בעיר מַארְבּוּרְג. בעיבורו של הריין הפנה בלומנטריט פניו לאחור, אל פיתולי הנהר המרהיבים. רוחות ראשונות של סתיו היו נושאות עלי שלכת מן הגבעות, שמותניהן העגולים חגורים כרמי גפן. השמש הנוטה לערוב היתה צובעת בזהב את גלי הנהר ואת צריחי העיר הנשקפים במים, ומזכירה לו שיר עם גרמני ידוע, שחובר בידי אלמוני:

יושבת על סלע, נשקפת במים,

וסורקה שערה הזהוב

במסרק של זהב…

מוטב לא לדעת, מוטב לא לחשוב, הרהר בלומנטריט ועצם את עיניו. השנים הארוכות אותן בילה בחדרי מלחמה דחוסי עשן, מול מפות עקודות חיצים צבעוניים, הרגילו אותו לתפוס תנומה בכל רגע פנוי.

תוצאת תמונה עבור הגנרל גִינְתֶר בּלוּמֶנְטְרִיט,

גנרל גינטר בלומנריט

פקודות מבצע נותנים בדרך כלל בלילה, בישיבות אינסופיות המתמשכות אל השעות הקטנות. כאשר היה סגן ראש המטה הכללי של צבא היבשה, לא היו הישיבות עם הפירר נגמרות לעולם לפני ארבע בבוקר, וכאשר היה הפירר פותח בנאומו האינסופי על גורלה וייעודה של האומה הגרמנית, היו עיני הכל נעצמות בכֹח אדירים, פרט לגנרל יודְל, שהרגיל עצמו להירדם בעיניים פקוחות.

המתח והעייפות של היומיים האחרונים נתנו בו אותותיהם, וכאשר עצם בלומנטריט את עיניו, היו המכוניות הנוסעות בכביש לפניו הופכות לטאנקים מארק 3, טור אינסופי הנע בעצלתיים, פגוש אל פגוש, מאה ושישים קילומטר ארכו, זנבו נעוץ הרחק בתוך גרמניה וראשו נדחק אל גבעות האַרְדֶנִים, אל גבול לוכסמבורג, בלגיה, צרפת, דוּנְקֶרְק… אביב 1940. הכח האדיר בדברי ימי המלחמות נע כנחל שוטף ללא מעצור, לא נפתח אזור חלציו ולא ניתק שרוך נעליו, ולפניו, לפני שרביטו של פוֹן רוּנְדְשְטֶט וזחלי הכַּאנְצֶר של גוּדֶרִיַאן, הדוהר בראש גיסותיו כסוס משולח רסן – הולך עפרונו המחודד של בלומנטריט.

מדלג על הגבעות, זוחל אל הגיאיות, מתפתל בכבישי ההרים, צולח נהרות על גשרים רעועים ובמעבדות מאולתרות, מציב קווי דיווח, מילות קוד, לוחות זמנים מפורטים לשעות ולדקות… למכונת המלחמה הענקית, המורכבת מאלפי ברגים קטנים, לא היה מברג יעיל מגינתר בלומנטריט. ״רק קצין אחד בכל הוורמאכט מסוגל היה לתכנן מעבר של כל כך הרבה כלי רכב בדרכים כל כך מעטות ומשובשות״ – אמר פון רונדשטט אל הפירר באותו בוקר אביבי של ניצחון – ״ומזלי כי אתה, מיין פירר, הצבת אותו קצין במפקדה שלי.״ והפירר חיבק את כתפו של בלומנטריט. הניצחון עושה את כולם נדיבים. הפירר בא להסביר להם למה פקד לעכב את תנועת השריון אל דוּנְקֶרְק. ״אין מטרתי להשפיל ולהחריב את אנגליה״ – סח להם – ״אלא להגיע עמה להסכם מכובד מתוך עמדה של כח.״ הוא לא אמר להם, כי השלום במערב נחוץ לו כדי לתקוף במזרח, את רוסיה. ״אם זה כל מה שהוא רוצה, יהיה לנו שלום סוף סוף״ – אמר פון רונדשטט באנחת רווחה לאחר שהלך הפיהרר.

תוצאת תמונה עבור רונדשטט

גנרלים נאצים בדיון אסטרטגי

ארבע שנים עברו מאז, והגלגל השלים את סיבובו. מפקדת חזית המערב שוב על הריין. הפירר שוב קרא לרונדשטט הזקן – פחות מחדשיים אחרי שפיטר אותו בפעם השניה. ״דווקא עכשיו הם לוקחים אותך ממני בלומנטריט״ – אמר לו רונדשטט – ״אמרתי להם כי אני זקוק לך, אבל הם ענו שאתה ביקשת מזמן פיקוד קרבי, וכי הדבר אינו ניתן לשינוי.״

תוצאת תמונה עבור ‪karl Rudolf Gerd von Rundstedt (‬‏

פילדמרשל גֶרְד פוֹן רוּנְדְשְׁטֶט

בלומנטריט ידע כי איש לא יוכל לעשות למענו יותר מרונדשטט, שהכל כיבדו אותו. משמונת מפקדי צבא היבשה, אשר קיבלו לפני ארבע שנים את שרביט הפִילְדְמַרְשַׁל, רק הוא עוד משרת את הפירר. קודמו בתפקיד, הפילדמרשל גִינְתֶר פוֹן קְלוּגֶה, בלע כמוסת רעל כדי להינצל מידי חוקרי הגסטאפו. רומל נפצע בתקיפת מטוסי אויב, ושוכב עתה בביתו, ואילו ראש המטה שלו, גנרל הַנְס שְׁפַּיידֶל, שוחרר מתפקידו לפני יומיים, ועתה התקשרה אשתו וביקשה לשלוח לו את נעלי הפרווה אשר השאיר במטה – האות המוסכם להודיע כי הוא נעצר.

״האם ביקרת אצל רומל בדרכך מאיטליה?״ שאל בלומנטריט את מחליפו, גנרל זיגפריד וסטפאל, שהיה יד ימינו של רומל באפריקה.

״נאמר לי כי הוא זקוק למנוחה, וביקורים עלולים לפגוע בבריאותו,״ ענה וסטפאל והנמיך לפתע את קולו. איש גבה קומה במדים אפורים היה מתקרב אל שני הגנרלים הממתיקים סוד.

Related image

גנרל זיגפריד וסטפאל

״גנרל זיגפריד וסטפאל, ראש המטה החדש של חזית המערב״ – מיהר בלומנטריט להציג את עמיתיו זה בפני זה – ״ס.ס. אוֹבֶּר גרוּפֶּנְפִירְהֶר יוֹזֶף דִיטְרִיך, מפקד ארמיית הפַּאנְצֶר השישית.״

״המכונה הארמייה על שם האביר גץ פוֹן בֶּרְלִיכִינְגֶן – אמר “זֶפ” דִיטְרִיך בצחוק רועם, כשהוא לוחץ בכֹח את ידם של שני הגנרלים.

תוצאת תמונה עבור זאפ דיטריך

הפיהרר וזפ דיטריך

״הוא מקבל את פקודותיו ישר מן הפירר״ – הסביר בלומנטריט בקול נמוך לאחר שאיש הס.ס. נתרחק – ״ועל פקודותיך הוא עלול לענות את תשובתו של האביר ההוא מן המחזה של גֵיתֶה.״

תוצאת תמונה עבור זאפ דיטריך

גנרל האס־אס זפ דיטריך

מאז אותו לילה, לפני עשר שנים, בו תפס ״זֶפ״ דיטריך את ראש הס.א. במיטתו של שלישו ודקר את שניהם בסכין ארוכה אחת, היה איש הס.ס. החסון והברוטאלי חביבו של הפירר. במחיצתו לא היה חש אותו רגש נחיתות, שעוררה בו הסתייגותם האריסטוקרטית של גנרלים כמו פון רונדשטט ופון מַאנְשְטֵין.

תוצאת תמונה עבור ‪: Günther Blumentritt;‏‬‏

גנרל בלומנטריט

אותו יום ראשון בלילה בילה הגנרל בלומנטריט עם בני ביתו במַארְבּורְג. בבוקר הלך עם אשתו לכנסייה, ולבו ניתר בקרבו למראה כל מכונית מתקרבת. לאשתו לא אמר דבר, והיא לא שאלה. גם כאשר חיבקה אותו בלילה וניסתה לקרב אליו נשמע מבחוץ קול מכונית מתקרבת ומאיטה את מהלכה, ובלומנטריט חש כי לבו קופא בו. אף לאחר שהמכונית נתרחקה, ולא נשמע כל צלצול בדלת, נותר גופו מכווץ ואיבריו מרטטים, והוא חיבק אותה ואמר: ״צר לי, יקירתי, אולי בפעם אחרת,״ ואשתו אמרה: ״אין דבר, גינתר, בפעם אחרת.״ הסתובבה בצייתנות על צדה השני, ונרדמה.

תוצאת תמונה עבור פון טרסקוב

גנרל הנינג פון טרסקוב

הגנרל שכב לצדה, ולא יכול להירדם. הוא לא יכול לספר לה את המעיק על לבו. עולמה היה הילדים, המטבח, הכנסייה, ויטב לה אם לא תחרוג משם, שהרי זהו מקומן של הנשים. אף כי יש ויש: אֶרִיקַה פוֹן טְרֶסְקוֹב, למשל, אשתו האמיצה של גנרל הֶנינְג פוֹן טְרֶסְקוֹב – היא היתה שותפה מלאה להשקפותיו של בעלה. למעשה, היא אשר דחפה אותו למסקנה, כי חייבים לחסל את הפירר. היא גם שהדפיסה במו ידיה את התזכירים של ״יַלְקִירֶה״ – ככה הם קראו לתכנית לחסל את הפירר, שבעלה היה מפיץ בין חבריו הגנרלים. בלומנטריט לא קרא אותם, וכאשר ביקשו פון טרסקוב להעבירו לידי מפקדו פון קלוגה, החזירם לו בלומנטריט בלא שעיין בהם, ואמר לפון טרסקוב: ״מוטב שלא אדע מה כתוב בהם, ולא אזכור שראיתי אותם בידיך. שום חקירה לא תוכל להוציא מפיך מה שאינך יודע, והרי אחרי הכל, כולנו רק בני אדם.״

״ולפעמים גם זה לא״ – מלמל פון טרסקוב. נראה בעליל, כי החורף האיום בערבות רוסיה ערער את שיווי משקלו של הקצין הנבון והמוכשר הזה. ״היטלר הוא לא רק גדול אויבי גרמניה, הוא גם גדול אויבי האנושות״ היה אומר באוזני חבריו, עד שהפילדמרשל פֶדוֹר פוֹן בּוֹק נתכעס ואמר לו כי הוא אוסר עליו לדבר כך באוזניו על הפירר. מענין למה נתכוון במלה הזאת: האנושות. האמנם האמין באמת כי הגרמנים והסינים, היהודים והכושים, הם יחידה אחת מאיזושהי בחינה, ולהם אינטרסים משותפים ואויב משותף?

פון טרסקוב ודאי פרש באוזני פילדמרשל פון קלוגה את תכניות ההתנקשות בפירר, כאשר היה ראש המטה שלו בחזית הרוסית. פון קלוגה ידע על הקשר, אף כי חשש להצטרף אליו. ואולם מיהו אשר מסר זאת לגסטאפו? בוודאי לא פון טרסקוב, כי הנינג פון טרסקוב זחל ביום 21 ביולי אל שטח ההפקר כשרימון בידו, ושלף את נצרתו. ״אלוהים היה מוכן לסלוח לסדום, לו היו בה עשרה צדיקים. אולי בזכותנו ירחם על גרמניה״ – אמר לחבריו לפני מותו. אשרי המאמין. ואולם בכל זאת – מישהו הרי מסר את שמו של פון קלוגה. האם לא מסר יחד עמו גם את שמו של בלומנטריט? ואם יחזור ויאמר לחוקריו כי לא ידע דבר ולא השתתף בשום קשר, האם יאמינו לו – לראש המטה של פון קלוגה, כי לא ידע דבר על מזימותיו של מפקדו?

המועקה לא סרה מלבו של בלומנטריט כאשר ישב ברכבת הנוסעת לברלין. טק – טק טיקי טק – שקשקו הקרונות על המסילה הרעועה, ובלומנטריט התפלל בלבו כי יעצרו. ליד קאסל נאלצה הרכבת לפנות את המסילה לרכבת ארוכה של קרונות בקר חתומים, שנסעה מזרחה. ריח רע עלה מן הקרונות החתומים, ובלומנטריט סגר את החלון בתיעוב. אותה שעה נשמעה צפירת אזעקה, וכל נוסעי הקרון נטשו אותו וירדו אל המקלטים. עד שנתחדשה תנועת הרכבת כבר נתאחרה השעה, ובלומנטריט טלפן לברלין, להודיע כי נתעכב ולא יוכל להגיע אל הרכבת המיוחדת, הנוסעת מדי לילה אל מפקדת הפירר.

בתחנת פּוֹסְטְדַאם נעצרה הרכבת. מכאן ועד ברלין היתה המסילה הרוסה, ולא ניתן לנוע בה. כאשר ירד אל התחנה המואפלת, קרא קול מאחוריו: “הר גנרל לויטנאנט גינתר בלומנטריט!”

רטט עבר בגופו. קצין צעיר, ועמו חייל חמוש בתת מקלע, ניגש והצדיע: “עלי להסיע אותך אל המלון.״ אמר בנימוס.

״או כלא מוֹאַבִיט, או פְּרִינְצְאַלְבּרֶכְשְטְרַאסֶה״ – ניחש בלומנטריט, ואולם המכונית נעצרה ליד מלון אַדְלוֹן המהודר, הסמוך ללשכת הקאנצלר, בו היו מתאכסנים בעיקר קצינים ואנשי ס.ס.

״הר גנרל בלומנטריט?״ – שאל פקיד הקבלה.

“יאווֹהל” – ענה בלומנטריט בקול ניחר.

״נתבקשתי למסור מעטפה זו לכבודו״ – אמר הפקיד וקד קידה עמוקה.

במעטפה היה רק שובר נסיעה ברכבת הלילה המיוחדת אל פרוסיה המזרחית. ״ובכן, אראה את הפיהרר,״ חשב בלומנטריט, ושוב ניעורה תקווה בלבו. הכל תלוי בכושר השכנוע שלו. אולי יוכל לשכנע את הפיהרר כי לא ידע דבר על הקשר. הרי הפיהרר חיבב אותו תמיד, אולי על מוצאו הדרום גרמני. צלצול בדלת שוב הקפיץ אותו. החדרנית עבת המתניים באה לשאול האם האדון הגנרל זקוק למשהו. ״דאנְקֶה שֵׁיין״ – ענה בלומנטריט – לא חסר לי דבר. היום חלף לאטו. שוב באה המכונית לקחת אותו, ושוב הורידה אותו – אכן – בתחנת הרכבת.

כל הלילה חרקה הרכבת על המסילה, ובלומנטריט הצטנף בתא בשינה שלו, וחזר שוב ושוב על אשר יאמר לפיהרר. יש לומר משהו על הגאונות הצבאית שלו – הרב״ט הזה תמיד אוהב לשמוע שבחים כאלה מפיהם של גנרלים, אף כי על צד האמת… ובכן, האמת היא – הרהר בלומנטריט – כי היו מקרים לא מעטים בהם צדק החובב מן המומחים. היתה לו, לפיהרר, נטיה לאמץ שיטות לחימה חדשות, כלי נשק חדשים, תכסיסים מפתיעים ובלתי צפויים, כמה מעקרונות הלחימה שלו בהחלט הולמים את צורכי המלחמה המודרנית. ראשית: תמיד לאגף את האויב מכיוון בלתי צפוי. שנית: תמיד להיזהר ולהישמר לבל יאגפו אותך. שלישית: תקוף, תמיד תקוף! ואולם העיקרון הרביעי שלו: לעולם לא לסגת, הוא שהמיט שואה על הצבא הגרמני. בשתי שנים של מלחמה לא הפריע השיגעון הזה לתפקודו כמפקד עליון, כי בשתי שנים אלו לא נאלץ הצבא הגרמני לסגת אפילו פעם אחת, ואולם ככל שנתעצמו כוחות האויב, ונתדלדלו כוחותיה של גרמניה, כן הלכה התנגדותו של הפיהרר לכל נסיגה והפכה לאבן ריחיים על צווארו של הצבא הגרמני. צבא קטן אינו יכול להתגונן נגד צבא גדול ממנו אלא על ידי תנועה מתמדת, קדימה ואחורה, ואת זאת סירב הפיהרר להרשות למפקדיו.

תוצאת תמונה עבור פרנץ האלדר

הגנרל פרנץ האלדר

״אי אפשר לתקוף ביעילות בלי לרכז כוחות, אי אפשר להתגונן ביעילות בלי לתמרן ולנוע, ואי אפשר להסביר את שני העקרונות הללו – יכין ובועז של תורת הלחימה – לאדם חסר כל ניסיון בפיקוד צבאי״ – נאנח ראש מטה צבא היבשה, גנרל פְרַנְץ הַאלְדֶר הקפדן והמלומד. נסיונו הנואש להסביר זאת לפיהרר, ערב השואה בסטלינגרד, עלה לו להאלדר בפיטוריו, ועתה הוא כלוא ומצפה למשפטו.

מחליפו – גנרל קוּרְט צַייטְצְלֶר הצעיר והנמרץ, פוטר מן הצבא באי כבוד, ולבישת המדים נאסרה עליו. ״אני זקוק לגנרלים שלא יודעים לפחד, כמו זיג פריד!״ – היה הפיהרר צווח. אפילו צליל השם הילך עליו קסם: זיג-פריד: שלום מנצח. הנאצים הרסו את הצבא, כפי שהרסו כל דבר בגרמניה, אמר בלומנטריט בלבו. החיילים במלחמה זו אינם טובים כמו במלחמה הקודמת. יש להם רעיונות רבים מדי משלהם, והם כבר אינם ממושמעים כמו פעם. כל דבר שהנאצים נוגעים בו, תחילתו נראית מבטיחה וסופו חורבן והרס. אפילו ההישג העיקרי שלהם, שחרורה של גרמניה מן הבעיה היהודית, בוצע על ידם בצורה מגושמת ומטופשת, עד כי ספק אם אין הנזק שנגרם לגרמניה רב מן התועלת.

Image result for ‫אריך פון מאנשטיין‬‎

הגנרל אריך פון מנשטיין

כשנכנס הצבא הגרמני לרוסיה נצטווה בלומנטריט לתת לאַיינְזַאץ גְרוּפֶּה את כל העזרה הלוגיסטית הנחוצה, והוא ציית, כמובן, אף כי קשה לומר שעשה זאת בלב שמח. פעם אפילו יצא לשטח, וראה יהודים מעיירה אחת ליד בּויבּרויסְק חופרים בורות בגיא אשר ליד העיר, אבל הוא הסתלק משם ולא נשאר לראות את המחזה עד תומו. תורת הגזע, מכל מקום, היא שטות מוחלטת, וגרמה נזק בל ישוער לאומה הגרמנית. וכי לשם מה נחוץ היה לפשפש במוצאו של קצין גרמני נאמן כמו אֶרִיך פוֹן מַאנְשְׁטֵיין – המוח האסטרטגי המבריק ביותר שהיה לגרמניה במלחמה זו? והרי מאנשטיין היה תמיד מושלם – הן כקצין והן כמפקד – ותמיד דרש מפיקודיו את שלמות הביצוע, זה יתרונו וייחודו של הצבא והעם הגרמני. ״אני מוכרח להצליח תמיד, כדי לשמור על השם מאנשטייך – אמר פעם לבלומנטריט, ברגע נדיר של גילוי לב – ״כי ביום בו אכשל יהיה שמי לֶוִינְסְקִי.״

תוצאת תמונה עבור גנרל גודריאן

גנרל היינץ גודריאן

עם שחר עצרה הרכבת באֶנְגֶרְבּוּרְג, ובלומנטריט עבר אל רכבת המטה העליון של הוֶרְמַאכְט. שם הניח את חפציו ואכל ארוחת בוקר. לפני הבית בו עמדה להיערך הישיבה היומית עם הפירר, עמדה קבוצה של גנרלים, ובלומנטריט ניגש והתייצב לפני ראש מטה צבא היבשה, גנרל היינץ גודֶרְיאן. יש אומרים, כי בני אדם המטפלים בבעלי חיים נעשים דומים להם עם השנים. בגנרל גודריאן ניכר, כי משנה לשנה הוא נעשה דומה לטאנקים אשר אהב. עתה צידד את צריח ראשו, וירה צרור חד ומוחץ: ״אני מתפלא שהעזת לבוא הנה, אחרי מה שקרה במערב,״ אמר לבלומנטריט, בלי ללחוץ את ידו. ראש המטה העליון, פילדמרשל וִילְהֶלְם קייטל, ועמו שאר הגנרלים, הקפידו לשמור מרחק. בלומנטריט לא ציפה להתנהגות אחרת מצד קייטל החנפן, המכונה מלשינון בפי הגנרלים, ואולם התנכרותו של גודריאן פגעה בו בעליל: הרי היו חברים זמן רב.

״תוכל להתיצב אישית לפני הפירר״ – אמר גודריאן בקול חמור.

תוצאת תמונה עבור היטלר התמונה האחרונה

היטלר 1945

פניו של הפיהרר החווירו ושערו האפיר מאז ראה אותו בלומנטריט לאחרונה. זרועו השמאלית רעדה, והוא התאמץ להחזיקה כל העת בכיסו, וצדו הימני פונה אל החלון המואר, מה ששיווה לפניו ארשת מוזרה: צידם הימני חיוור ומבהיק באור, והשמאלי שרוי בעלטה.

״קראתי לך כי אני רוצה שתדע מדוע החלפנו אותך כראש מטה חזית המערב״ – אמר הפיהרר – ״לבל תראה בכך פגיעה או אי אמון. תקופה קשה עברה עליך במערב. לבנות הברית יש שם עליונות אווירית, ואני יודע מה פירוש הדבר. אנו מפתחים עתה מטוס קרב עם מנוע חדש, ללא מדחף, והוא יגרש את מטוסי האויב מן השמיים. במוקדם או במאוחר יתנגשו האנגלים והאמריקנים עם הבולשביקים, ואם נשכיל להחזיק מעמד עד אז, תצא גרמניה מן המלחמה ברכוש גדול. לגנרל וסטפאל יש ניסיון ארוך בלחימה נגד אנגלים ואמריקנים, באפריקה ובאיטליה, ולכן הוא המתאים עתה לנהל את הלחימה במערב, והפיקוד הקרבי אשר ניתן לך יסייע לקידומך בעתיד. קראתי לך לכאן כי רציתי שתשמע דברים אלה ממני ישירות, וכן רציתי להעניק לך במו ידי את צלב האבירים.״

כעשר דקות נמשכה השיחה עם הפיהרר. בצאתו עדיין עמדו הגנרלים בפתח.

תוצאת תמונה עבור גנרל קייטל

גנרל וילהלם קייטל

״מה אמר לך הפיהרר?״ שאל אחד מהם.

״הפיהרר היה נחמד מאוד״ – ענה בלומנטריט. פניו של קייטל האירו לשמע התשובה, ואפילו גודריאן נתרכך ואמר: ״האם נוכל לשוחח כמה דקות על הבעיות של חזית המזרח?״

״החזית המזרחית אינה מעניינת אותי כרגע״ – ענה בלומנטריט בקול צונן.

״האם תשתה כוס תה עמנו?״ שאל פילדמרשל קייטל.

אילו היה לו, לפילדמרשל, זנב מאחוריו, בוודאי היה מכשכש בו עתה.

״סלח לי״ – ענה בלומנטריט – ״הייתי רוצה לצאת מייד אל ביתי. כבר שנתיים לא ביליתי חופשה של ממש עם אשתי ועם ילדיי.״

״אינני חושב שאתה רשאי לצאת לביתך״ – נהם קייטל.

״הפיהרר הורה לי לצאת לחופשה, ואחר להתייצב אצל גנרל – פילדמרשל גֶרְד פוֹן רוּנְדְשְׁטֶט ולקבל ממנו פיקוד על קורפוס״ – ענה בלומנטריט בבוז והחל פוסע אל הרכבת ליטול את חפציו. בחדר המלחמה של רכבת המטה העליון של הורמאכט ישב קצין המבצעים של המטה, גנרל אַלְפְרֶד יוֹדְל. אף הוא לא ניגש ללחוץ את ידו של בלומנטריט.

תוצאת תמונה עבור ‪alfred yodel‬‏

גנרל אלפרד יודל

״נראה שאינך מנהל כראוי את העניינים במערב״ – אמר בעוקצנות.

״כדאי באמת שתבוא לשם בעצמך לראות את המצב״ – ענה בלומנטריט ונטל את חפציו.

״לאן אתה הולך?״ – שאל יודל.

״הביתה, לחופשה״ – ענה בלומנטריט.

״הפיהרר התיר לך לצאת לחופשה?״ תמה יודל.

״לך תשאל אותו״ – ענה בלומנטריט ויצא החוצה, אל החופשה ואל הפיקוד הקרבי שהועיד לו הפיהרר.

Image result for german high command and hitler

הערת המערכת: לצערנו ההמשך לא יבוא.

הסוף שלא יבוא

המוזיקאית דורין מרגלית, זוגתו של יונתן בן־נחום מספרת:

Image result for ‫דורין מרגלית‬‎

הסיפור של יונתן בן־נחום ‘בלומנטריט’, הפך לרעיון של כתיבת רומן משותף בינינו. עלילת הרומן הייתה אמורה להשתרע על פני זמן של נסיעה ברכבת לילה, מהעיר ברלין הגיעו של בלומנטריט לעיר אנגרבורג, שמשם עלה לעבר המטה העליון של הוורטמאכט, כוח ההגנה הנאצי, שסמלו היה צלב שחור מעוצב בדמות צלב הברזל, ובראשו עמד הפיהרר. במשך הנסיעה, שהוא סבור שזו נסיעתו האחרונה בחייו, הוא מצטעף בזיכרונות ומחשבות אודות חייו, משפחתו אשר הוא מותיר, ועוד הרהורים שחלקם הקט מופיע אף בסיפורו של יונתן כאן.

אך בזיכרונותיו עולים שוב ושוב פניה של דורה, זמרת סופרן שהכיר בצעירותו, שנים טרם נישא לאשתו – לא בכדי בחרנו בשם הזה, כי הוא רומז גם למוצב, המחנה הראשי ‘דורה מיטלבאו’, אשר הוקם ב־1943 בסמוך לעיר נורדהואזן. מחנה עבודה שמנה 60000 אסירים פולנים, יהודים, צוענים, צרפתים, בלגים רוסים ועוד, אשר נאלצו לעבוד בייצור טילי V2 במפעלים תת קרקעיים – הוא מעלה ברוחו את מכתביה הרבים ששלחה לו ובמפגשים המיוחדים עמה, שבהם סיפרה לו רבות אודות המלחין והמנצח הגאון גוסטב מהלר, שזכתה לעבוד עמו על שני מחזורי שיריו – ‘שירים על מות ילדים’ ו’השיר על הארץ’ – אשר ביצעה עוד בחייו. מאז עליית השלטון הנאצי נאסרו להשמעה מחזורי שיריו, כמו כן תשע הסימפוניות שלו בגלל יהדותו. זאת למרות המרת דתו לנצרות, כדי לקבל את שרביט הניצוח על הפילהרמוניה הווינאית. בכל פעם שהוא נזכר בדמותה, זמרתה מתוך מחזורי השירים עולה ברוחו.

הרומן הלילי מסתיים בהענקת צלב האבירים מידי הפיהרר בעצמו, כשברקע נשמעים צלילי הסימפוניה השישית למהלר, הן באוזניו של בלומנטריט והן למרבית התדהמה אף באזניו של הפיהרר, שגורמת לזרועו השמאלית לרעוד אף ביתר שאת. פיו נפער לכמה רגעים בבהלה. במהרה הוא כובש את תדהמתו, מתכחש לצלילי כלי הנשיפה הרוטטים בגוו, וממקד את מבטו לעבר החלון.

חלקו העיקרי של יונתן היה כמובן בתיאור ההסטורי, הצבאי, כמו כן בציור דמותו של בלומנטריט. אני הייתי דורה הזמרת, על מכלול המשמעויות – הדיכוטומיה בין עולם המוזיקה, השירה וההגות הגרמנית לתפארת, לעומת החובה הלאומית ליצירת “גרמניה החדשה”, דרך “יד הברזל” של ביסמארק, “צלב הברזל” של ורטמאכט, בפיקודו של אדולף היטלר.

הכול היה מוכן לכתיבה אלא שבגלל חוליו הפתאומי של הסופר, אירוע מוחי שתקף אותו, והסכרת הבלתי ניתנת לאיזון, הכתיבה לא הגיעה לידי מימוש. יונתן בן־נחום שוב איננו עצמו ושוב אינו מסוגל לכתוב.הוא אי שם בעולם אחר…

תוצאת תמונה עבור יונתן בן נחום

תוצאת תמונה עבור ‪nazi high command‬‏

הפיקוד העליון הנאצי במשפטי נירנברג

3 תגובות

  1. מעניין. נדיר בבחירת הנושא. רק ניר ברעם עסק בזה לפני כמה שנים ברומן היסטורי מושקע.

    ז’אנר הרומן הדוקומנטארי מצליח לאחרונה – ‘נוטות החסד’ של ליטל, ו’גן חיות הטרף’ של לארסון. שניהם למעשה מחקרים היסטוריים שמוצגים כרומאנים (זה של ליטל – קצת יותר חופשי וספרותי, כמובן). היה יכול להיות מעניין (אם כי נדרשת עריכה מקצועית של היסטוריון).

    בלומנטריט מוכר כמי שכתב אחרי המלחמה זיכרונות, וכן התראיין ל-לידל הארט מיד אחריה והעיד על קרבות שונים. קידם את הדעה הקבועה של הגנרלים דאז, שהם היו מנצחים אילמלא היטלר…

  2. לאמיתו של דבר גם את ברעם וגם את בן נחום הקדים סופר עברי אחר בתיאור ימיו האחרונים של היטלר בספר שהוא לדעתי אחד המוזרים בשפה העברית .
    סיפרו של ארי אבן -זהב “ככל הנערים -סיפור בן זמננו ” שהופיע ב-1947 בהוצאת יבנה.וזה ספר מנוקד לילדים.
    ושם מסופר על נער ארץ ישראלי שהופך משום מה לענק ואחר כך באופן מסתורי לגמד ומוצא את עצמו איך שהוא בבונקר של היטלר וחוזה בימים האחרונים בכל מה שמתרחש שם. אבן- זהב מקפיד מפאת הטומאה להפוך את שמות כל הדמויות . היטלר “הוא “רלטהי ” בורמן הוא “נאמרוב ” גרינג הוא “גנירג ” גבלס הוא “סלבג” כך הלאה. אווה בראון מופיעה כבלונדינית מטומטמת ואחיה כגרמני טוב שמחוסל בידי רלטהי .
    ארי אבן זהב קרא כנראה את ספרו של טרבור רופר ההיסטוריון הבריטי על ימיו האחרונים של היטלר והתבסס עליו.
    בסוף הסיפור אגב הילד מתעורר: הכל היה חלום !
    אבל ספר מוזר מעין כמוהו ובדרכו שלו מצמרר. למבוגר הוא באמת נקרא כמו סיוט של ילד .

  3. כבר שכחתי שקראתי והגבתי על זה… תודה על האיזכור.

    אגב ניתן לצרף ספר חדש שראה השנה, אוטוביוגרפיה מדומה של הימלר ‘היינו הגונים’. לא קראתי עדיין, אבל נשמע מעניין. המחבר, אריק זיו, כותב בפייסבוק בקבוצות היסטוריה שונות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה − 13 =