הרהורים על רצינותם של שר חינוך ושל משורר: מאת מאיר ויזלטיר ומאת עמיר סגל

עמיר סגל בוחן את שירו של ‘הרהורים על רצינותו של שר החינוך’ מבעד לפריזמה מעניינת במיוחד

הקדמה

לפניכם שיר שלא התיישן בארבעים וחמש השנים מאז שנכתב ועוסק במדיניות שר החינוך ובמשרד החינוך. ‘הרהורים על רצינותו של שר החינוך’, כתב מאיר ויזלטיר על אדישותה של מערכת החינוך הישראלית ועל ריקבון ששורר בה.

מאיר ויזלטיר מספר על יצירת השיר:

השיר נכתב כנראה בראשית ספטמבר 1973 (אולי במחצית השנייה של אוגוסט) בעקבות ריאיון רדיו שהתראיין שר החינוך יגאל אלון. המראיין ניסה להקשות עליו באיזה עניין בעייתי בפעולת משרד החינוך, וארבעת השורות הראשונות של השיר (החוזרות גם בסופו) הן פרפראזה כמעט מדויקת על תשובתו ההזויה של אלון לשאלות הענייניות שהופנו אליו בריאיון.

השיר פורסם ב’דבר’ או ב’ידיעות אחרונות’ ולאחר מכן  בקובץ ‘קיצור שנות השישים’ ספרי סימן קריאה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ”ד, 1984.

פעם נוספת  הוא פורסם בנספח ב’מכלול שירים’ 1969–1980 (הקיבוץ המאוחד, 2016)

לשיר מצורף מאמר ובו ניתוח השיר בידי עמיר סגל.

אלי אשד

שר חינוך בעת עבודתו

הרהורים על רצינותו של המשורר

מאת עמיר סגל

פורסם: עיתון 77, גיליון 402, אלול תשע”ח – תשרי תשע”ט, אוגוסט–ספטמבר 2018

מאיר ויזלטייר

תולדות השירה העברית מלאות בעימותים בין משוררים, פואטיים או שאינם פואטיים. עימותים שכאלו מסייעים לנו להבחין בקו המפריד בין סגנונות, קבוצות פואטיות, משוררים יחידים ותקופות. לכאן אגע בעימות מרומז ושקט בין משוררים יהודה עמיחי ומאיר ויזלטיר – דרכו אפשר להבין היטב את המתח בין שירת יהודה עמיחי לזו של ויזלטיר, כמו גם הבעיות שראה ויזלטיר בשירתו של עמיחי. השיר ‘הרהורים על רצינותו של שר החינוך’ הופיע בספר ‘קיצור שנות השישים’ של מאיר ויזלטיר ומתחיל ומסתיים בבית הזה (בדיוק אותו הבית בתחילת וסיום השיר): “משפחת דרורים מקננת בפנסי מאז האביב, / והיא הממלאה את ליבי אופטימיות ותקווה / שבסופו של דבר נביא הכל על מקומו בשלום, / ובוודאי גם הענין (איני מזלזל בו) שהואלת להביא לפני.” בשיר מסופר כי משך שלושה חודשים כל מי שמגיע אל שר החינוך מובל להביט במשפחת הדרורים: “כל מי שחשב לפקוח את עיני השר / לעזובה הנכאה השוררת בשטח זה, / כל מי שביקש לשנות את מבנה התקציב, / כל מי שהצביע על הטמטום המשווע של תכנית הלימודים, / כל אשר כזה זכה להיות מובל אל החלון, / לחזות בידו הפשוטה של שר החינוך (לעבר אותו פנס) / ולשמוע אותו פסוק, שמצא דרכו אף לעיתונים:” ואחרי אותן נקודתיים חוזר הבית הפותח את השיר על משפחת הדרורים.

השיר, שנכתב לפני מעל ארבעה עשורים, הוא ביקורת מופתית של הציניות הפוליטית אשר בשנים האחרונות הפכה לסוג השיח המקובל בציבוריות הישראלית. בריחה מהנושא שעל הפרק, בריחה מההזנחה הקונקרטית של נושא אקוטי. במקרה זה “העזובה הנכאה” וכן “מבנה התקציב” או “הטמטום המשווע של תכנית הלימודים”. זאת על ידי בריחה אל משפחת הדרורים שמקננת בפנס. האם מדובר בהתלהבות אמיתית ובלתי פוסקת של השר מהדרורים? או אולי (כנראה) מדובר בניסיון להסחת הדעת של הדובר על ידי מבט באטרקציה הנעימה של משפחת דרורים המקננת בפנס. כך או כך, מדובר בהזנחה של תחום החינוך, מדובר בהיעדר רצינות – ולכן ‘הרהורים על רצינותו של שר החינוך’ הוא כתב אישום נגד הסחות הדעת של פוליטיקאים את הציבור הנסמך על רצינותם, הנעדרת.

יהודה עמיחי

אך השיר הוא גם ביקורת על שירת עמיחי. השיר כולו מגיב לשתי שורות בשיר מוקדם יותר של יהודה עמיחי. השיר ‘ממשלה’ של עמיחי הופיע בספרו הראשון ‘עכשיו ובימים אחרים’ שיצא בשנת 1955. השיר הוא שיר אהבה / אכזבה הנכתב לאישה (אשר מכונה “נערתי” – בכינוי שכבר באותן שנים היה מקטין, מאוס ומתיילד וחוזר יותר מדי בשירת עמיחי) ובו שרי הממשלה מומשלים לתחושות הכותב – שר החוץ המייצג את הקור שבחוץ, שר הפנים אשר “פניו המסתתרות בקיפולי בשרי” וכאמור – שר החינוך.

השיר מסתיים בשורות הללו: “ואינני יודע מי אשם, / אך אני יודע, / כי שר החינוך לא ראה שבפנס, / לפני משרדו, מקננת מאז האביב משפחת דרורים.” אלו מגיעות אחרי שאותה “נערתי” של עמיחי יושבת לפניו ובוכה, סרקה את שערה, שביל לבן נגלה בו ורצתה לשוב אליו ומסתבר שלא שבה. במהלך השיר ברור כי היא “תמלא באהבת אחר” – כלומר כבר לא עם המשורר.

זו שירת עמיחי. הרבה “נערתי” וחיפוש אחר האנושיות שבדברים – הממשלה איננה אלא משל לרגשות המשורר. חיפוש אחר האישי, הביתי, האנושי – אולי אפילו אסקפיסטי – שלצד הרצינות הכבדה, בהתמודדות עם הקושי המייגע של העולם החיצון, האכזר, הזר. או במילותיו של עמיחי מאותו השיר: “שר החוץ בחוץ, מתוך עיני יצא, / בחוץ עם כוכבים שקר להם – / הגפתי הדלת מאחוריו / החזרתי את האור שיצא ככלב אחריו מדלתי, / ואני ישן והוא שומר עלי.” המשורר נמנע מהחוץ הקר ונשאר בבית החם. אך יותר מכך, עמיחי הפריד כך בין שירתו לשירת אלתרמן. ובמילותיו של דן מירון שכתב על כך: “בדרכו ההומוריסטית המיוחדת הצביע עמיחי באמצעותה על החיץ המפריד את מחוז שירתו, מחוז הפנימיות הביתית־הפרטית־היומיומית הפרקטית, מן ה”חוץ” הסימבוליסטי־המושגי המפואר וכן מן ה”חוץ” הלאומי־הקולקטיבי ההרואי, שבהם, לדעתו, שכנה השירה האחרת. ב”חוץ” הזה לסוגיו השונים שרר, לדעתו, “קור”. שר החוץ היה אולי דרוש, שכן הוא ניצב על משמרתו בקור ושמר על המשורר בשנתו; אבל המשורר, כאדם ששמר בקנאות על מעט החום והאור הביתיים, לא הזדהה איתו. ללא היסוס הוא הגיף אחריו את דלת ביתו הצנוע לבל יחדור הקור פנימה, והלך לו לישון במיטתו החמה. הבדיחה הייתה רמוזה, כמעט פרטית, אך עמיחי הסתפק בה. נאמן למסר הפרטי־היומיומי של שירתו, סירב להפוך מסר זה למכשיר במאבק ציבורי־ספרותי מוצהר על שינוי פני התרבות והחברה.” (מתוך מסה של דן מירון במלאת חמש שנים למותו של עמיחי, מעיתון הארץ. “יהודה עמיחי, מהפכן עם אבא” הארץ 30.09.2005).

הרמיזה של עמיחי לביתיות השירה עמוקה עוד יותר משום הבחירה בדרורים. דרור ניזכר בתלמוד: “לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ “צִפּוֹר דְּרוֹר” מִפְּנֵי שֶׁדָּרָה בַּבַּיִת כְּבַשָּׂדֶה” (ביצה כ”ד ע”א). כלומר, הוא מקנן ומוצא לו בית בין אם בבית האדם או בשדה. בתהילים פ”ד פסוק ד’ הביתיות מקבלת נופך אחר כשנכתב: “גַּם-צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת, וּדְרוֹר קֵן לָהּ–אֲשֶׁר-שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ: אֶת-מִזְבְּחוֹתֶיךָ, יְהוָה צְבָאוֹת– מַלְכִּי, וֵאלֹהָי.” כלומר הבית שלידו הקים הדרור את קינו או המזבח לאל. במסורת הנוצרית מסמל הדרור דלות, חוסר חשיבות ועוני – ובכך ששר החינוך לא שם ליבו אל הדרור הביתי על פי היהדות – הוא למעשה נמצא עדיין בגלות, לפחות על פי תפיסתו. כך עמיחי בשיר ‘ממשלה’ לא רק מסמן קו בינו לבין אלתרמן – אלא גם קו בין הישראליות החדשה שהוא ממסמניה, לבין הגלות.

כפי שעמיחי רמז בשיר “ממשלה” את הקו המפריד בין שירתו לשירת אלתרמן – אותה מחאה דורית אך בעיקר אישית שבין הקולקטיבי־לאומי־הרואי, אל מול הפנימיות הביתית־הפרטית־היומיומית הפרקטית של עמיחי. כך רמז ויזלטיר בתורו כלפי השיר ממשלה וכלפי אותה שירה אישית של עמיחי.

כעשרים שנים אחר כך, מול שירה אישית זו הציג ויזלטיר שירה קונקרטית, בעלת תביעות מהמציאות – משורר הנמצא בעולם הממשי – בבית ומחוצה לו ומבין כי אותן הסחות דעת רגשיות אינן אלא הסחות דעת. כי הניסיון להתחמק מהפוליטי מתקף את ההזנחה של הפוליטיקאים את האדם ולמעשה יש בה ממד בלתי מוסרי – של בריחה מהמציאות. כי מבט על משפחת דרורים יכול להיות לא רק ביתיות נעימה, אלא גם הודעה צינית לעיתונות.

הביקורת על שירת עמיחי היא במקום, אך חשוב לזכור כי דווקא הבחירה בביתיות, בפנימיות, בשירה האישית שבתוך הקולקטיב הייתה אמיצה בשנות החמישים שבהן פורסם ספרו הראשון של עמיחי. הבחירה באישי הייתה בזמנו מחאה אמיצה, לא מובנת מאליה – של מי שעומד מול הקולקטיב הלאומי הישראלי המתהווה ובאותן שנים בוחר בשירה האישית. שירים אחרים של עמיחי שמחאתם האמיצה דומה הם למשל ‘דוד הצעיר’ הנפלא והעצוב, ‘תיירים’ האירוני וכמובן ‘אלוהים מרחם על ילדי הגן’ המוכר.

מה שהיה אמיץ בתקופתו של עמיחי, הפך להיות ניצול ציני של הסחות דעת שנים לאחר מכן – ודאי בתקופתנו. בתקופתנו המאדירה את הבכיינות והסיפור האישי סוחט הדמעות והרדוד. בתקופתנו שירה אישית כבר איננה מחאה, אלא היא יישור קו עם קולקטיב שמעוניין בסיפור האישי המרגש. בכי בגמר של מאסטר שף משרת את השלטון והופך ללחם ושעשועים אפקטיבי לשימור המצב הקיים.

לפיכך, “הרהורים על רצינותו של שר החינוך” הוא גם הרהורים על רצינותו של המשורר. השאלה האם המשורר מוכן להיות מודע, פעיל ובקורתי כלפי העולם – או מתחבא בפנימיות הבית ומותיר לאחרים לשמור עליו, להגן עליו מפני החוץ, להזניח את המרחב הציבורי – בעוד המשורר שומר על פנימיות בלתי נגועה. המתח שבין התמודדות עם העולם לאסקפיזם; המתח שבין התחמקות לרצינות. המתח שבין החתירה לשיר המלטף לחתירה לשיר המתמודד עם המציאות.

ראו עוד שירים של ויזלטיר ב’יקום תרבות’:

בוא תראה את המורדים שלי

מאיר ויזלטיר נגד יונתן רטוש

המאה ה־19 נואן יוני 1876

מאיר ויזלטיר בלקסיקון הסופרים

דף הפייסבוק של מאיר ויזלטיר