ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של ‘יקום תרבות’, ממליץ על
הספר ‘דברים שאיבדנו באש’ מאת מריאנה אנריקס (בהוצאת ‘עם עובד’ בתרגום מספרדית של אדם בלומנטל)
השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הספר ‘דברים שאיבדנו באש’ מאת מריאנה אנריקס (בהוצאת ‘עם עובד’ בתרגום מספרדית של אדם בלומנטל). הרבה זמן לא קראתי קובץ סיפורים קצרים כל כך מעולה, מרתק, שופע ומותח כמו הקובץ הזה. למרות מה שאנשים חושבים, לכתוב סיפור קצר זה בעיניי המלאכה הקשה ביותר של כתיבת פרוזה, משום שהיא מצריכה להיות ממוקדת, עניינית ומדויקת, ושתתפוס אותך כמו בוקס בבטן. בניגוד לרומנים שבהם אנחנו מתארחים בסלון של מישהו לאורך זמן מסוים ומביטים בהתרחשות, בסיפור הקצר אנחנו מקבלים רק הצצה מהאשנב (שלפעמים הוא צר, לפעמים רחב) וההצצה הזו אמורה לעשות לנו משהו. ולכן זה קשה. הכול חייב להיות בשליטה פן יגלו את ההצצה שלנו. סיפור קצר טוב הוא מין “הצץ וברח” אבל כזה שהשיג מה שרצה. ולכן מעטים טובים בז’אנר הזה (ולא. אני לא מחובבי אתגר קרת, חוץ מ’געגועי לקיסינג’ר’).
כאן, באסופת הסיפורים הזו, הכול כל כך נכון ומרתק שזה פשוט תאווה לעיניים הקוראות. בסיפוריה של הסופרת הארגנטינאית הצעירה מריאנה אנריקס (במקצועה עיתונאית) אנו נכנסים ללא גינונים ונימוסים מיותרים לתוך הקרביים של ארגנטינה ולעולמות המסויטים שקורים בה, דברים שהדמיון הפורה והשכל הישר שואלים את עצמם אם זה מציאותי או לא. ארגנטינה של אנריקס היא יפה ומכוערת, מזוהמת ונקייה, מסויטת וחלומית, רעה וטובה, אטומה ורגישה, סקסית ומפחידה, ענייה ועשירה ובעיקר כאוטית. אין בה הסבר רציונאלי למה שמתחולל בה. היא נאורה אבל מושחתת, מוסרית ומאיימת. אנו מתוודעים לסיפורי זוועה כמו ילד עזוב ומלוכלך שנמצא ירוי בראשו אחרי שעבר עינויים, ילדה בעלת מום הנכנסת לבית ריק בשכונה ולא נמצאת לעולם, נשים שמעלות עצמן למוקד במחאה על רצח נשים בשריפה (משם גזור שמו של הספר), מדריך תיירים המצוי במשבר עם אשתו ומפתח אובססיה לרוצח סדרתי שהיה תוקע מסמרים בראשם של ילדים, אישה ששונאת את בעלה ומגלה יום אחד בטיול שהוא עזב אותה, עובדת סוציאלית שפוטרה ומשוכנעת שבבית השכן מוחזק בתנאי עבדות ילד מפלצתי, ועוד ועוד.
בתוך כל זה חבויה ביקורת חברתית ופוליטית על ארגנטינה דווקא לא במרומז, אלא בתיאורים של העליבות והעוני. כמו בסיפור הראשון, הטוב ביותר לטעמי בקובץ, בשם ‘הילד המלוכלך’. נוסף לכך, יש בסיפורים הרבה עוני, סמים, ואלימות קשה. דוגמה טובה לזה אפשר למצוא בסיפור ‘מתחת למים השחורים’, סיפור שבו הגיבורה היא תובעת מטעם המדינה, וחוקרת מקרה רצח כפול שבו שוטרים שיכורים התנכלו לשני נערים עניים, היכו אותם ואז דחפו אותם מהגשר אל תוך נהר מזוהם בפרברי בואנוס איירס. (סיפור זה פורסם ב’יקום תרבות’) בכל הסיפורים מככבות נשים צעירות בלי עכבות אך גם בלי אמירות פמיניסטיות יתר על המידה, למרות הסיפור המרכזי של שם הספר שציינתי לעיל. בסופו של דבר, יש כאן ביקורת על הבורגנות והממסד האטומים וחסרי הרגישות לסביבה החיצונית אליהם.
מריאנה כבר הוכתרה כקול מקורי ונדיר. היא שואבת את השראתה מסופרים כמו סטיבן קינג והאחיות ברונטה, ויצירתה הושוותה גם לרב־אומן של הסיפור הפנטסטי הארגנטיני חוליו קורטאזאר.
ממליץ בחום.
חגית בת־אליעזר, שגרירת ‘יקום תרבות’ לאירועים, ממליצה על
המופע ‘ציפור שחורה’
אפרת רובין היא כוריאוגרפית, רקדנית ואומנית רב תחומית, בוגרת בצלאל במחלקה לתקשורת חזותית ועובדת כיוצרת עצמאית כבר חמש־עשרה שנה.
יהוא ירון הוא מוזיקאי ונגן גיטרה בס, הוציא שלושה אלבומי סולו וכתב מוזיקה לבמה, ובפרט להצגה ‘החייל הרזה’ מאת חנוך לוין בפסטיבל עכו 2016, ולאחד המופעים הקודמים של אפרת רובין ‘הרהורי מיטה’.
במופע ‘ציפור שחורה’, שעלה בבכורה בתיאטרון תמונע ביום חמישי 20 בספטמבר 2018 נמצאו יחד על הבמה שני האומנים – יהוא ירון ואפרת רובין. רוב הזמן הוא ניגן ושר, היא רקדה, ובקטעי פרפורמנס קצרים נוצר מגע ביניהם.
זו הפעם הראשונה שיהוא ירון מופיע על הבמה בקטעי תנועה, אך בהקשר הזה מעניין לציין, שאלבומו השלישי שיצא בספטמבר 2017 נקרא ‘אם לא נרקוד לא נבין כלום’. ירון מבצע את שיריו, ובהם ‘רעל’, ‘התהום הגדולה הזו’ ו’ציפור שחורה’ הנושא את שם היצירה. צליל הבס רם, עמוק, מתפענח וחידתי כדמותה של ציפור שחורה.
התנועה של אפרת רובין נמרצת, מגוונת, ומביעה קשת רחבה של רגשות. אפרת מחליפה בגדים, עוטה מסכת ציפור ופאות שחורות חליפות. ראוי לציון עיצוב החלל, שאותו עשתה אפרת עצמה, ובפרט הארון המשוקע בקיר האחורי – ובו בגדים לבנים תלוים ומקופלים בקפידה ועוד אביזרים – שעליו מוקרנת עבודת וידאו צבעונית.
יפה וטקסי סיום המופע: אפרת רובין מוזגת כוסיות יין (שמפניה?) ונועלת נעלי עקב אלגנטיות שחורות על רגלי הריקוד היחפות.
