מבקר השירה אילן ברקוביץ’ חוזר למדורו הקבוע של ביקורת שירה והפעם לביקורת על משורר המוערך מאוד על אנשי אתר זה, עמוס אדלהייט
מבקר השירה אילן ברקוביץ’ כותב על משורר המוערך מאוד על אנשי אתר זה עמוס אדלהייט. אנחנו, במסורת חופש הדיבור המקובלת על ‘יקום תרבות’ מאפשרים זאת, אך מובן שדעותיו אינן מייצגות את אלו של עורכי האתר.
אלי אשד
שיר בכותרות / על הים האי-פלאי של עמוס אדלהייט / אילן ברקוביץ’
עוֹפוֹת יָם פִּלְאִי לְבָנִים אַרְבָּעָה שְׁחָפִים נָחִים
עַל קַרְקָעִית הַבֹּקֶר עֲנָנִים כְּתִלֵּי עָפָר קוֹדְרִים
כְּבָר מָטָר גּוֹלֵשׁ עַל זְגוּגִיּוֹת מִי שֶׁהֵקִיץ יָכוֹל
אֲבָל כְּבָר לֹא
לִרְאוֹת אוּלַי עֲדַיִן כֵּן מַשְׁמָע כְּבָר אֵין עוֹפוֹת פִּלְאִיִּים
עַל יָם לָבָן וְלֹא שְׁחָפִים נָחִים וְלֹא מָטָר
גּוֹלֵשׁ עַל עַפְעַפַּיִם יְקוּצִים
אֲבָל כֵּן כָּתְלֵי עֲנָנִים תְּלוּיִים כַּעֲפַר עִיר קוֹדֵר
קצת מביך אותי לעסוק כאן, באתר ‘יקום תרבות’, בשירתו של המשורר ומבקר הספרות עמוס אדלהייט, (יליד 1969, תל-אביב), וזאת משום שהלה נחשב אולי למשורר הבית של האתר, ולא כל כך מקובל אצלנו לבקר בעת הכנסת אורחים. אבל במקרה הזה חשתי שיש צורך בכך.
עמוס אדלהייט
צילום: יאיר בן־חיים
השבוע נטלתי מהמדף את ספרו החדש יחסית, ‘פוזיציות’ (2017, הוצאת ‘עכשיו’ ו’עמדה חדשה’), המאגד בתוכו שירים מהשנים 1990–2011, ומצאתי בו עניין, ואמרתי לעצמי, בעצם למה לא? שירי הספר כוללים שירים מספריו הקודמים של אדלהייט.
כמה חבל שעבור הקוראים המיומנים שלהם הוא מייחל בפתח הדבר של ספרו החדש הוא לא ציין מאיזה ספר לקוח כל שיר אבל אפשר לשער. בין ספרי שיריו של אדלהייט אפשר למנות את ‘סמדאריס’ (2001); ‘איגרת מפלסטינה’ (2008); ‘עיר ההיטלים הנוצצים א’ (2012) ועוד. כל הספרים ראו אור בהוצאת ‘עמדה’ בוואריאציות כאלה ואחרות שלה. היא גם אחראית על כתב העת שאדלהייט ייסד יחד עם חבריו, הסופר ומבקר הספרות רן יגיל, והמשורר אריק אייזנברג, הידוע גם בכינויו הספרותי אריק א. אגב, באותו המועד שבו ראה אור ספרו החדש של אדלהייט ראה אור גם ספר חדש מאת אריק א, ‘המציאות היא מזימה שטנית’, שראוי לדיון נפרד, אף אם שני הספרים משיקים זה לזה בכמה פוזיציות, אם להשתמש בלשונו של מחבר השיר שלפנינו.
נתקדם אל השיר שבחרתי, המופיע בעמ’ 32 בספר ‘פוזיציות’. קצת מביך אותי להקדים ולומר כי השיר הזה, כדוגמה, יכול לעמוד מנגד ההשתפכויות הביקורתיות המופרכות של חברי המשורר בקבוצת ‘עמדה’ על שירתו.
ברשימה ‘שירתו של עמוס אדלהייט’, שפרסם עמיתי היקר, המשורר והמבקר יובל גלעד, באתר זה ב־21 ביולי 2013, הוא טען: “עמוס אדלהייט הוא לדעתי בין המשוררים הטובים ביותר שהחלו לפעול בעברית בשני העשורים האחרונים, ולמעשה כנראה הטוב שבהם.”
מביך אותי אפילו לנסות להסביר מדוע אדלהייט הוא ממש לא אחד המשוררים הטובים הפועלים בזירה ובוודאי לא הטוב שבהם, לא ב־2013 ולא כיום, אבל אם כבר נכנסים לפינה הזו אז ראוי לומר כי סגנון שירתו של אדלהייט קצת מזכיר לי את סגנון הכתיבה של המשורר יואב עזרא, המקורב־הלא מקורב לחברי קבוצת ‘עמדה’.
אך כפי ששירתו של עזרא באה לידי ביטוי בספרו הפולחני ‘יואב עזרא’ (2015, הוצאת ‘הבה להבא’), די ברור כי שירתו מבריקה יותר ופלאית יותר מזו של אדלהייט. שניהם למשל עוסקים בפואטיקה של העיר רמת גן אבל הביקורת השלטונית שעזרא מטיח בעיר הזאת הרבה יותר נוצצת מזו של מחבר יצירות ‘עיר ההיטלים הנוצצים’. שניהם גם פונים לדמויות נשים אהובות אבל בעוד שאצל עזרא מופיע קסם בפניות הרומנטיות הללו אצל אדלהייט נוכל גם לקרוא שורות מביכות כגון: “אֲנִי נוֹשֵׁק לָךְ כִּי אַתְּ הַיָּפָה בַּגְּבָרוֹת / אֲנִי נוֹשֵׁק לָךְ וְכָתֹם וְיָרֹק בֵּינֵינוּ” (פוזיציות, עמ’ 14).
נתקדם מכאן אל טענה נוספת ברשימתו הנ”ל של יובל גלעד על שירתו של אדלהייט. בניסיון להסביר מדוע לא מרבים לכתוב על שירת אדלהייט הוא מסביר: “שירתו היא פשוט שירה קשה, קשה מאוד, שנדרש קשב רב ביותר כדי להיכנס אליה, אבל אחרי שנכנסים כבר לא רוצים לצאת.” מילא השימוש בקלישאות ביקורתיות מצד המבקר, זה נסבל, והוא אגב משורר חריף יותר מבחינה פוליטית מאשר אדלהייט עצמו, אבל גם זה כבר עניין אחר, אך מה באשר לטענה עצמה? מה כל כך קשה בטורים השיריים שציטטתי כאן למעלה ומדוע שנרצה להישאר בקרבתו של מי שנושק לאישה רק משום יופייה?
נתקדם אל השיר ונצטט שוב את גלעד מאותה רשימה: “ייחודו התחבירי של אדלהייט, [בכך שהוא] מותח משפטים עד קצותם”.
למרבה הצער לקביעה הזו אין כל אסמכתא מהמציאות השירית של אדלהייט עצמו. התחביר שלו מפולש, זה נכון, התחביר שלו מאתגר יותר מזה של רבים מצעירי המשוררים שלנו, זה גם נכון, אך יחד עם זאת יש תחושה של מליציות יתר (זכרו את היפה בגברות למשל) ושל התאמצות רבה לדחוס את הלשון, לשבש את סדרי המשפט, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשיר שלפנינו. רוצה לומר שלפנינו לא מהלך טבעי בהכרח למשורר אלא מהלך מאולץ שהתוצאות שלו לא בהכרח מרתקות. מה בעצם אומר לנו אדלהייט בשיר הלכאורה קֵיצִי הזה? שאין כבר עופות פלאיים? שאין אלבטרוסים קסומים? שבמקום הים הכחול, הנפלא, יש לנו ים לבן, עמלני, פועלי, בנוסח השיר ‘בים לבן קבוצת שחורים קוטפת’, שהוא עִבְרוּת של שיר העבדים הנודע Pick a Bale of Cotton? שבמקום היקסמות הוא חוזה התקדרות?
עמדה מעניינת מציג יובל גלעד ברשימה שצוטטה למעלה על אודות מהי שירה. וכך הוא כותב שם: “[שירה] היא מטא שפה המשתמשת בשפת היומיום כדי ליצור התכות של מילים, כמו לחכך אבן באבן, עד שפורצות אפשרויות חדשות להתבונן בעולם ובשפה.” זו הגדרה יפה ומעניינת למרות שחסרה (שירה היא גם רגש, ולא רק שפה, למשל). אם נרצה לממשה על שירת אדלהייט נתקשה, שכן התכות של מילים כמעט ואין בשירתו (אולי להוציא את סמדאריס) ואפשרויות חדשות להתבונן בעולם ובשפה או ליצור הזרה, כלשונו של גלעד, הן לא בדיוק מה שהשירה הזו עושה. מבט מדוכדך על הים מנקודת מבט ישראלית הוא לא בדיוק חידוש.
עמדה אחרת לגבי הספר ‘פוזיציות’ של עמוס אדלהייט ראו כאן:
וראו גם:
יובל גלעד על שירתו של עמוס אדלהייט
אלי אשד, העמדה של עמוס אדלהייט
תודה רבה על פרסום הרשימה, מר אשד היקר. אני מעריך מאוד את הפתיחות המחשבתית ומתן האפשרות לחופש הביטוי, דבר שלא רווח במחוזותינו. יישר כוחך ועם עמוס אדלהייט הסליחה.
אשריך מבקר בחסד עליון זו רשימה שיש להניחה מנחה בהיכלות הקודש
זכותו של מחבר הרשימה לתקוף שירת משורר. ואין לי כוונה להיכנס לויכוחים עצבניים, את דברי אמרתי באותה רשימה (בעלת שני החלקים!) שפורסמה באתר זה
רק אחזור על כמה דברים: שירת אדלהייט אכן קשה. את ‘פוזיציות’ הוציא (למרות שזאת השערה שלי) כדי לנסות להנגיש מעט את שירתו לקהל המתנכר.
פואמה כמו ‘פני לרמת גן’ הנה מלאכת מחשבת של זרם תודעה, וייחודה, כמו חלקים ניכרים בשירת אדלהייט, היא בשילוב בין מסורת הספרות העברית, וסוגות כמו אידיליות וסונטות, לבין זרם תודעה זה. התוצאה היא לעתים, כמו בשיר המצוין, שירים שהם פרץ מילולי של נחשולים של צירופים פלאיים. אבל העסק על גבול הבלתי קריא. הדרישות של המשורר מהקורא (אותו קורא מיומן, כפי שהגדירו אבידן) הן גבוהות מאוד – ובעיקר, ויתור על כל נרטיב, וזרימה עם יפי צירופי המילים, גם אם נוצרות תמונות מקומיות. נסו לקרוא אותה, ואימרו לי אם אמירתו של בעל פולמוסי נכונה. זה יותר קשה מג’ויס.
אדלהייט הוא משורר צייר, ואינו מבקש לומר הרבה על העולם, למרות שתמות אנטי קפיטליסטיות ואהבה לבת זוג ביאטריצ’ית כן קיימות.
יש לי גם ביקורת על שירת אדלהייט, והמשורר גם שמע זאת ממני: הויתור ההולך ומתגבר על גרעין תמאטי כלשהו, גובה את מחירו. ספרו הטוב ביותר, ‘איגרת מפלסטינה’, עקב אחרי שתי דמויות והשתלבותן במעשה הארץ ישראלי, ותנועה אנושית הורגשה במקביל למסע הלשוני. בספרים הבאים, ההליכה היא יותר ויותר למחוזות אידיוסינקרטיים, גם אם העיסוק המדעי בדיוני מבריק, ב’עיר ההיטלים הנוצצים’, אבל בהמשכיה פחות.
אבל כן, מר ברקוביץ’, שירה היא עשייה בשפה.
אישית, כמשורר, אני נוטה לנסות לחבר בין עשייה לשונית לבין תימה כלשהי. אבל שירה היא מטא שפה.
כל הגבב הזה של סיפורים בפרוזה, כפי שהגדירם יפה טינו מושקוביץ’ ברשימתו על דהן, הוא מיותר. ישנם שירים יפים בפרוזה, אבל שיר לא נועד להיות “שיר בכותרות”, ומשורר לא אמור להיות “משורר בשטח”. אין עדכונים מהשטח, בשטח לא קורה כלום, זה לא גבול עזה. בספרים קורים דברים, או שלא.
יותר ויותר משוררים, חלקם בעלי כישרון מסוים, פונים לפרוזה. וזה לא מפתיע, שכן שירתם היא סיפורים בשורות קצוצות. בין אם מדובר ברועי חסן, אלילו האלתרמני של ברקוביץ’, חגית גרוסמן, יונתן ברג, רון דהן ועוד ועוד. הם משתעממים מהעדר הקהל בשירה, ומנסים כוחם בפרוזה. ניתן לספור על כף יד אחת את אלה שצלחו את המעבר.
בקיצור, מר ברקוביץ’, ידידי לקו 45, כבר שנים שאתה קורא שירה כסיפור, כנרטיב. אני חושב שנרטיב הוא כדאי בשירה, שכן הוא משלב את האפיקה עם הליריקה. השאלה היא מה דמותו של הגיבור האפי, שהוא בדרך כלל המשורר המספר על סבתו או אימו בלא כל השראה או עניין.
לסיום, הערה על ביקורת השירה בימינו, בלא להתייחס למבקר רשימה זו, אלא לעוסקים במלאכה ב”ספרים” של הארץ, שעורך אתר זה אינו מרשה לי לפרסם כאן דברים בנושא.
באופן כללי, טוב שמוסף ספרים החל לפרסם ביקורות קוטלות. הבעיה היא שהמינון לא קיים. כך לפני שבוע נמעך המשורר הנרטיבי אך הטוב לעתים דהן על ידי מושקוביץ’, שהגרינשפן שלו ( שם ספרו) אינו בדיוק פאר היצירה, והמבקר עצמו היא תלמיד חרוץ של מר יהודה ויזן. וכמה עמודים אחר כך, השתפך יותם ראובני על שיריה הדלוחים של אגי משעול, בספר שהוא עדיין בוסרי שלה שהופיע מחדש, למרות שהספר שבא אחריו, “ראה שם”, היה ספר מעניין בסך הכול.
אלה דעות וזה בסדר. אבל העובדה שעורכת הבמה אינה מבינה דבר וחצי דבר בשירה, או בכל אופן לא ברמה הנדרשת מעורכת מוסף שכזה, אלא מעוניינת בעיקר בקטילות המביאות טראפיק (וראו רשימתי באתרו של מתי שמואלוף, “מוסף ספרים כמכונת טראפיק”) הרי שאין שום מינון ואין שום פרופורציה.
מרבית ספרי השירה היוצאים בארץ, גם המעטים הטובים המופיעים כאן, מכילים כעשרים וחמישה אחוזים של שירה טובה לערך, והשאר בינוני ומטה. כך נדרש לנתח מה טוב ומה לא, ולמה. אבל כיום יש לנו או קטילות משחירות לגמרי, או שבחים שהם גם הם מופרזים (אלתרמן של דורנו וכו’). במצב דברים כזה, למעשה פסקתי כמעט מלכתוב ביקורות. שכן אי אפשר להתחרות עם רעש ביקורתי כזה, שמתחרה בעצמו עם הרעש הפייסבוקי, כאשר גם הקטילות מונעות בדרך כלל מאיזה זעם של מי שיושב וקורא פוסטים מטומטמים של משורר מסוים, ואז מוציא את קיטונות הזעם על ספר שירה.
אפילו רן יגיל ידידי, נסחף לעתים באותו הלך רוח פרצי, בקטילתו את ספרו החדש של ויזלטיר. הספר בעייתי מאוד, ושמן באופן מבהיל. כלומר חסר עריכה, והמשורר אכן איבד בו את חוש המידה, והשירים הם ברובם פרוזאיים, וחסרי אינטנסיביות לשונית, כלומר אינם שירים. ובכל זאת, ויזלטיר, משורר נהדר עד ל”מחסן” שלו, וגם במחסן ובשאר ספריו תמיד ימצאו שירים נהדרים, מבקש לבוא בספרו חשבון במידה רבה עם מקורותיו האירופיים. לויזלטיר יש אינטלקט, והוא מבקש להתבונן בעולם במדינה ובשפה שהשתבללו לתוך פולחן הקדוש ברוך הוא ונרקיסיזם שלמה ארצי. אז נכון, הספר הוא פאשלה, אבל הוא אולי הטוב ביותר של ויזלטיר בשני העשורים האחרונים, אם רק היו מנפים ממנו מאה עמוד.
ולסיום – מר ברקוביץ’, יש צורך בביקורת מורכבת יותר משלי על שירת אדלהייט, שכן מאחר ואין התייחסויות ביקורתיות לשירה נפלאה זו, אני אולי חטאתי בהפרזה מסוימת, או לפחות באי הצבעה מספיקה על חולשותיה.
אבל אין ביכולתך לכתוב אותה, כי אין לך יכולת לקרוא שירה שאינה נרטיבית, שאינה שיר בכותרות.
צר לנו מר או אדון מכובד יובל אך אתה שבוי כמו גרם שמימי סביב אדונך עמוס אדלהייט כמו ירח נטול אור עצמוני דבריך צפויים כמו ההופעה של הירח בלילה המלצה המשך בפועלך חסר הטעם בעיתון הטפל 77 שם לפחות אתה זוכה למחיאות כפיים
דיונים מרתקים יש כאן של עמיתי היקר, מר גלעד, ושל גברת עליסה. מעניינת ההגדרה משורר נראטיבי. אם אדלהייט היה רוצה לכתוב שירה מוקשה באמת הוא לא היה משתמש בסימני מקום נראטיביים כפי שהוא עושה. הוא גם לא היה הופך למלך חבורת עמדה כפי שהוא הפך להיות. פשוט באתי ואמרתי שהמלך הוא עירום, זה הכל.
אילן היקר שלמי-תודה
רק עכשיו שמתי לב לכך שעורך האתר החליט לבטל את משורריותי ולכנותי מבקר שירה. זו דוגמא יפה לאופן שבו שירת הברנז’ה עובדת. אני מניח שאם הייתי כותב שבחים על שירת אדלהייט הייתי נשאר משורר, רחמנא ליצלן, אבל אויה, העזתי לבקר. מצפה מעורך האתר היקר לתקן את השגגה הזאת. אני משורר לפני כל דבר אחר.
אין כאן מזימה נוספת כנגדך ,הבעיה היא שאם אני הייתי מציין שאתה משורר כי אז היה צורך לציין בשם ההגינות לגבי עמוס אדלהייט שהוא לא רק משורר אלא גם מבקר שירה וזה היה פותח פתח לכל מיני חשדות מיותרים.
נניח. בכל מקרה אין לי בעיה עם זה. פנינו אל הטור הבא.