חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” לאירועים, ממליצה על

המופע של יואב טלמור

יואב טלמור הוא אוֹמן שירת ספוקן וורד, פעיל בסצנת הפואטרי סלאם, וגם מוזיקאי, חבר בהרכב “יואב טלמור ומחוללי הברדק”, שבו שותפים עידו קגן, אמיר ברנט ונוף אברהם.

ב־25 באפריל 2018 הופיע ההרכב על במת “בר גיורא”, הממוקם במתחם “לונדון מיניסטורס” באבן גבירול 30. יואב טלמור וחבריו המוזיקאים יוצרים חוויה של מסע, של חיפוש. התנועה היא גם בין הסוגות: שירה מדוברת, רוקנרול, פסיכדליה, תיאטרון. המסע הוא הפלגה, יואב טלמור הוא הקפטן, סירת נייר נוכחת על הבמה. אומנם ההפלגה ידועה מימי קדם, אך במפרשי הסירה של “יואב טלמור ומחוללי הברדק” מנשבת רוח העתיד.

התמהיל של קטעים כליים, קטעים קוליים בליווי מוזיקלי, ושירי ספוקן וורד, מציג עושר סגנוני, ויוצר מופע מרובד. הטקסטים חכמים, המוזיקה מרקידה, הקהל מכיר את הקטעים, מוחא כפיים ואף שר עם הלהקה.

ההפלגה הייתה חגיגית במיוחד לרגל תחילת עבודתה של הלהקה על אלבום חדש.

חגית ממליצה גם על

קונצרט של התזמורת הפילהרמונית

התזמורת הפילהרמונית מציעה קונצרט נהדר: קונצ’רטו לכינור מס’ 1 – יצירתו המפורסמת ביותר של המלחין הגרמני מקס בְּרוך (Max Christian Friedrich Bruch), וסְטאבָּט מאטֶר של רוסיני (Gioacchino Antonio Rossini), בניצוחו של גָ’נְאָנְדְרֵאָה נוֹזֶדָה (Gianandrea Noseda).
מאסטרו נוזדה היה הכוכב הגדול על הפודיום עם תנועות הגוף האסתטיות, וכפות ידיו, בעלות האצבעות הארוכות, הגולשות והמרקדות.

נגינתו של הסולן בקונצ’רטו לכינור מס’ 1 – הכנר מיכאל בארנבוים הייתה עדינה ונוגעת ללב.

הזמרים – ארבעה סולנים מרחבי העולם – והמקהלה מפראג, בניצוחו של המאסטרו נוזדה האיטלקי, נשמעו במלוא עוצמתם באודיטוריום על פסגת הר הכרמל בחיפה, בביצוע לסטאבט מאטר – מזמור קתולי מהמאה ה־13.

ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על

הספר “שנה” של ז’אן אשנוז בהוצאת לוקוס. תרגום מצרפתית: רותם עטר

זהו ספר מטריד. מטריד מאוד. ספר שמראה כמה אנחנו נתונים לגורל שרירותי. אפילו אירוע אחד שאין לנו שליטה בו יכול להוביל בקלות לנפילה מטאורית, ולהתדרדרות אישית. כמה קל להיות נורמטיבי, ואז להגיע לפי פחת. לתהום. לייאוש. לאבדון. והספר גם מלמד כמה אנחנו עבדים של המחשבות שלנו. כמה הכול זה הקול בראש. זהו אחד מהספרים הנדירים המכריחים אותנו לחשוב, כי הוא התבוננות חריפה על מה שנדמה לנו כקבוע בחיינו.

הספר נפתח כך: ״בבוקר אחד של חודש פברואר התעוררה ויקטואר בלי שזכרה דבר מהערב הקודם, ומצאה את פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם. היא ארזה מזוודה, קפצה אל הבנק, ולקחה מונית לתחנת הרכבת מונפרנאס. היה קר, האוויר היה צלול, כל הזוהמה נקבצה בפינות הרחוב. מרוב קור צמתים התעצמו ופסלים שותקו; המונית הורידה את ויקטואר בקצה הרחוב אריבֵה.״

המתח שמייצר הספר כבר בתחילתו מביא לשאלות רבות כגון: מיהו פליקס הזה בכלל ומדוע הוא מת? מדוע ויקטואר בוחרת, ברגע שהיא מגלה אותו מת לצידה, לברוח? האם היא אשמה? מדוע היא נמלטת כך, מתוך איזו ודאות שיאשימו דווקא אותה במותו? האם באמת הרגה אותו? היא אינה זוכרת. רק יודעת שעליה לנוס על נפשה, להתרחק מהמקום. אין שום יעד שאליו היא מבקשת או יכולה להגיע, ואף אדם אינו מחכה לה בשום מקום. אם כן, מה היא מתכוונת לעשות?

ז׳אן אשנוז הוא מבכירי הסופרים הצרפתים של ימינו. אשנוז נולד בשנת 1947 באורנז׳ שבצרפת. את ספרו הראשון פרסם בשנת 1979, וזכה להצלחה גדולה, ומאז פרסם שבעה־עשר ספרים נוספים. “שנה” הוא ספרו השני של ז׳אן אשנוז המתורגם לעברית בהוצאת לוקוס. בטון משחקי והרפתקני מאוד של הספר, המאופיין בכתיבה סוריאליסטית, אשנוז מתאר מסע בריחה של אישה צעירה. מסע שנמשך שנה. מסע שהולך ומתעצם במסתורין גדול בגלל דמויות שצצות, חוסר ההיגיון של האירועים, הפרטים המשונים, ובמיוחד התנהגותה של הגיבורה. אני מציע לקרוא את הספר לאט למרות שקשה להפסיק לקרוא אותו בשקיקה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 + שבע =