פורסם בעיתון 77, גיליון 399 אדר-ניסן תשע"ח, פברואר-מרץ 2018.
בסמינר אומנים שבו השתתפתי לאחרונה עלה דיון על אומנות פוליטית בכלל ועל שירה בפרט. הדיון פנה לשלל כיוונים והפך סוער ומעניין. אחד הטיעונים שנשמעו בו – ודי בהרחבה – הוא שאומנות פוליטית משנית לאומנות העוסקת בדברים המעמיקים יותר, המשמעותיים יותר – אולי אפשר לומר אפילו "אומנותיים" יותר. חלקתי על העמדה הזו, ששמעתי וקראתי כבר לא מעט.
ראשית, טענתי, אומנות פוליטית אינה נחותה בשום צורה מאומנות שאיננה פוליטית, וגם אם יש שיר או יצירה "שטחיים" לעומת יצירה אחרת, שאיננה פוליטית, הרי שזה מקרי. לטיעון זה נתתי שלל דוגמאות מגדולי השירה העברית. שנית, וחשוב יותר, טענתי כי השיח הפוליטי עוסק בדברים העמוקים ביותר – זהות וחלוקת משאבים – ומה משמעותי מכך יותר לחיינו?
במאמר הזה בכוונתי להרחיב את שתי הטענות הללו, ששטחתי בעל פה ובקצרה, כדי להתגבר על רעשי הרקע ועל הדעות הקדומות הגורסות שיצירה פוליטית היא נחותה מבין היצירות, ולמעשה לטעון כי היצירות הפוליטיות הן-הן האומנות המשמעותית יותר. כמובן, אכתוב על שירה בלבד.
שירת פוליטית נכתבה בכל עת שנכתבה שירה עברית, למעשה בכל עת שנכתבה שירה. השירה העברית תמיד הייתה פוליטית ותמיד הייתה רוויה במחאה, למעשה – ככל שמעמד השירה היה רם, כך הייתה מידת הפוליטיות שלה גדולה.
מבקרי השירה הפוליטית נוטים לשכוח כי גדולי השירה העברית כתבו שירה פוליטית מובהקת; ביאליק, טשרניחובסקי, אצ"ג, אלתרמן ואחרים כתבו שירים שאי אפשר לטעות בהם ולחשוב שאינם פוליטיים. למעשה, חוקרת הספרות זיוה שמיר טענה שקורפוס השירה של כמה ממשוררים אלו הוא פוליטי; למשל בספרה 'רוצי, נוצה: אלתרמן בעקבות אירועי הזמן' (ספרא, 2013) טענה כי גם שירי 'כוכבים בחוץ' – שנחשבים לרוב כבלתי פוליטיים – פוליטיים במובהק, ואף מנבאים במידת מה את אסון השואה המתקרב.
דוגמה מצוינת לשירה פוליטית – דווקא בשיר קינה אפי – היא מחאתו של ביאליק כלפי המוני בית ישראל; בשירו הטראגי 'בעיר ההרגה', שנכתב לאחר האסון של פרעות קישינב, ביאליק מעז ומוסיף את שורות המחאה העוצמתיות המגיעות לשיא במילים:
"לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם / וְעַצְמוֹת אַחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם / וַעֲמַסְתֶּם אוֹתָם עַל-שֶׁכֶם וִיצָאתֶם לַדֶּרֶךְ, עֲתִידִים / לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה בְּכָל-הַיְרִידִים; / וּרְאִיתֶם לָכֶם יָד בְּרֹאשׁ דְּרָכִים, לְעֵין רוֹאִים, / וּשְׁטַחְתֶּם אוֹתָם לַשֶּׁמֶשׁ עַל-סְמַרְטוּטֵיכֶם הַצֹּאִים, / וּבְגָרוֹן נִחָר שִׁירָה קַבְּצָנִית עֲלֵיהֶם תְּשׁוֹרְרוּ, / וּקְרָאתֶם לְחֶסֶד לְאֻמִּים וְהִתְפַּלַּלְתֶּם לְרַחֲמֵי גוֹיִם, / וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ."
משורר שאף הוקע בשל מחאתו הפוליטית היה אורי צבי גרינברג. הוא פרסם שירי מחאה רבים ובהם כתב נגד מדיניות ההבלגה של בני הקיבוצים בשנת 1929. כך כתב:
"ובני הקיבוץ הם כעגלי מרבק. / מציון למוסקבה קרעו חלונם. / יפי נפש כאלה… קומוניסטי-סלון! / כפליים מגוי אשנאם, קיקלון! / אני מגיש את מדליית-הבוז דרגה A / לכל קיבוצי השומר הצעיר." כמה שנים אחר כך, כשהאשים את תושבי קיבוץ משמר העמק בהבלגה מול פורעים ערבים במילים: "לכן כדין גדוד שנעכר מגינו, / למשמר העמק דבר הקלון: / נפלת בכבודך בתרפ"ט לערב / ונגעל בך מגן ישראל בתרצ"ו. / ויען בנייך עמדו בחלון / בוזים לצבא ו-בוטחים ברוביו, / היי ישימון במפת המדינה, / אל טל בהרייך, אל עץ ואל טף! / ואיש כי ישאל: לאן הדרך מוליך? / וענה העונה:להפקר העמק."
המשורר מצא עצמו מנודה מהממסד היהודי בישראל של אותה תקופה, וכך עזב את ישראל לפולין ושב לאחר שנתיים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
'אבא ואימא הלכו לקולנוע' של מאיר ויזלטיר מתאר את הילדה אילנה, המעיינת בספר צילומים מתקופת השואה. התמונות בשחור–לבן והדימויים קשים, ואילנה מציירת עליהן בצבעים; ציפור, משקפיים, שפם וגם "פרצופים מצחיקים". 'תפילין' של יונה וולך מתאר אקט מיני בוטה בתוך שימוש בתפילין – שיר שבעקבותיו "זכתה" לכינוי "בהמה מיוחמת" מסגנית שר החינוך דאז, מרים תעסה־גלזר. עמוס קינן, בשירו 'ערבי טוב זה ערבי מת' לועג למשפט הזה ממש, וליחס כלפי הערבים בישראל. הוא מסיים את השיר כך: "הפער בין הטוב לרע / הולך וגדל בימינו / עד כדי כך / שרק המתים יכולים לגשר עליו."
'תיירים' של יהודה עמיחי מבקר את הנטייה לחפש את "הקשת הרומית" ואת ההיסטוריה העמוסה והמעמיסה של ארץ ישראל, ומציע לנסות לראות את האדם היחיד: "הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת / מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה / ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו."
למעשה, אם מקבלים את הסיפור התנ"כי כסיפור היסטורי, גם השירה התנ"כית היא אקטואלית ופוליטית לזמנה: 'שירת דבורה' נאמרה רגע אחרי הקרב הגדול מול צבאו של סיסרא; 'שירת הים' נמסרה רגע אחרי ההימלטות מהמצרים בים סוף; 'קינת דוד' נישאה אחרי הקרב מול הפלישתים, שבו נהרגו שאול ויהונתן.
ואזכורים אלו הם אך ריחוף קל מעל השירה הפוליטית שנכתבה בכלל התקופות; החל משירה מקראית, עבור דרך שירת ימי הביניים והמשך בשירת דור המדינה ובשירה הנכתבת היום. הדוגמאות שהזכרתי מיועדות לשקף את הנוכחות המשמעותית של השירה הפוליטית בשירה העברית, ולהציג את העובדה שכמעט כל מי שנחשבים לגדולי השירה העברית יצרו שירה פוליטית. הנוכחות הרבה של שירה פוליטית בקרב גדולי השירה מנטרלת את הטיעון כאילו שירה פוליטית היא זן נחות של שירה, כזה המיוחס לגרפומנים.
אך ברצוני לטעון יותר מכך: אין שירה עברית ללא שירת המחאה, אין עוצמה שירית בשירה העברית ללא שירת המחאה ואין רלונטיות לשירה העברית ללא שירת המחאה ומשורריה. ביאליק, אצ"ג, טשרניחובסקי, אלכסנדר פן, אלתרמן, עמיחי, זך, ויזלטיר, וולך ועוד רבים ורבות שכתבו ויצרו את ארון ספרי השירה העברי והישראלי, ואי אפשר לראות את יצירתם בהיעדר המחאה שבה. חשוב לומר: חלק ניכר ממה שנכתב כאן – על הדוגמאות וההתעמקות – יכול להתאים לשירה פוליטית בעולם, אך בחרתי להתמקד בשירה העברית בלבד.
השירה הפוליטית היא שמגדירה את גבולות השירה, את הכיוונים שאליהם תפנה השירה ואף את הנושאים שהם בבחינת מותר ואסור בשירה.
את הגדרת הכיוון ואת קביעת הגבולות הברורה ביותר אפשר לראות למשל במאבק השפות שהתרחש בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים; בדיונים נמרצים שהתחוללו בין כותבים שונים על האפשרות לכתוב בעברית או ביידיש או – כפי שביאליק בחר – בשתיהן. עצם כתיבת השיר באחת השפות היה הצהרה, ולמעשה, כתיבת שיר ביידיש בישראל היום היא הצהרה.
מגמה מעניינת אחרת היא זו שחוללו משוררי כתב העת 'משיב הרוח' – משוררי הציונות הדתית, או כותבי השירה "האמונית". בתחילת פעילותו רבים מהשירים שהופיעו בכתב העת היו פורצי דרך בציבור הציונות הדתית, וחלק מהשירים והמשוררים – על עצם הבחירה לכתוב שירה – זכו לביקורות חריפות מצד רבנים. היום עורכי כתב העת מתמקדים בשירה אישית, בתפילות אישיות ובגיליונות המוקדשים לזלדה (שהיא דוגמה נדירה למשוררת ששירתה לא הייתה פוליטית). השינוי התאפשר רק בשל פריצת הדרך של כתב העת לפני כעשרים שנים, ובזכות המאבק על הופעתם של שירים מאתגרים על אמונה אישית מול קהילתית, על חיים משותפים עם הפלסטינים או על הרהורי כפירה. השינוי התאפשר גם, כאמור, מעצם הימצאות משוררים דתיים בציבור האמוני.
יש עוד שלל דוגמאות לשירה פוליטית שפרצה דרכים עבור השירה בכלל: שירתו הדיסהרמונית של אבות ישורון, וההכללה של יידיש וסלנג ערבי בשיר; הבחירה שעשו משוררים כמאיר ויזלטיר ויהודה עמיחי לוותר על החריזה; ההנכחה של זיכרונות ממרוקו בשירתו של ארז ביטון; פריצת הדרך של השירה הלהט"בית בשירים המוקדמים של אילן שיינפלד; המיניות המתפרצת בשירת יונה וולך וגם הבחירה של משוררים דוברי עברית בישראל לכתוב דווקא בעברית, או לחלופין, הבחירה של דוברי עברית לכתוב בערבית. כמובן, אפשר להזכיר גם את התעוררותה של השירה המזרחית – אשר אוהדיה או מתנגדיה אינם יכולים להתעלם מנוכחותה המשמעותית בסצנת השירה הישראלית של השנים האחרונות ובשיח על השירה.
התוויית הכיוון של השירה הפוליטית איננה נוגעת רק בשפת הכתיבה, בסגנון הכתיבה או בנושאי הכתיבה, אלא משפיעה אפילו על המדיום שבו השירים מוצגים. אחד החידושים המעניינים שהביאו קבוצת 'גרילה תרבות' וכמה קבוצות משוררים נוספות שפעלו באותו זמן כמחאה היה אירועי שירה המתקיימים ברחוב – כהפגנה. מה שנחשב אז חתרני, הפך להיות נוהג שאימץ, בין השאר, 'מקום לשירה' בירושלים, ומקיים אירועי הקראת שירה בשלל מקומות בעיר בזמן פסטיבל 'מטר על מטר'. גם פיזור שירה ברחובות ערים –מה שנעשה לפני כמה שנים כאקט חתרני של משוררים או חובבי שירה אקטיביסטיים – הפך בשנים האחרונות לנוהג מקובל על רשויות מוניציפליות וחברות מסחריות.
אין הכרח לחבב את השירה הפוליטית וודאי שלא את שירת המחאה; לא כל שכן, אין צורך לאהוד כל משורר פוליטי באשר הוא. ודאי שיש שירים פוליטיים בלתי מוצלחים והם ממלאים את החלל כמו שירים לא מוצלחים שאינם פוליטיים. אך חשוב לזכור כי לא רק שמקומה של השירה הפוליטית שמור לה כשירה חשובה ואיכותית, לא רק שזו שירה שיצרו כמעט כל גדולי השירה העברית – אלא שהשירה הפוליטית היא השירה המגדירה את גבולות הגזרה ואת כיוון התנועה של השירה. למעשה, נכון יהיה לומר כי השירה העברית היא קודם כול פוליטית, ורק אחר כך כל שאר הדברים.