ירון אביטוב סוקר את ספרה של אילנה יופה “קומץ משירתה” בעריכת פרופסור גבריאל מוקד, הוצאת עכשיו, 2016, 131 עמודים.
אילנה יופה
בספר שיריה החדש של אילנה יופה פגשתי בשירים טובים במיוחד, שנתפסים בתודעת הקורא, נאחזים בה והולכים איתו הלאה – שירים שגרמו לי להכות על חטא שלא הכרתי את שירתה הרבה קודם לכן.
מהמעט שבדקתי על אודותיה, מצאתי שיופה הגיעה אל השירה בגיל מאוחר יחסית אבל אין הדבר מונע בעדה מלכתוב שירה וירטואוזית, בעברית שכל משורר היה יכול להתקנא בה. על העברית המפוארת שלה כותבת יפה עצמה באחד משיריה, “עבריתי”: “שפתי עברית רקומה זיזי חלומים, / נכתבת נשמתי אותיות קידוש לבנה משובצים” (עמ’ 127).
בעוד שלא מעט משוררים כותבים באותיות טל ומטר, יופה אכן כותבת עברית רב־שכבתית באותיות קידוש לבנה, וכמו מתנבאת בכתיבתה. שיר זה הוא אולי מפתח להבנת שירת החלום של אילנה יפה. היא רומזת בו, וגם בשירים אחרים, על הזיקה המיסטית והרוחנית שגורמת לרוח הקודש לפעם בה: כתב לי הרוח מסרים חלומים בעמקי ערוגותיו, / שתל בי זרעי שפת הקודש עברית לאוהביו” (שם).
אי אפשר שלא להתפעל מעולם הדימויים המיוחד של יפה, המציג עושר רב של תכנים, סגנונות וצורות, המשולב ברב־ממדיות ופרשנות אישית הלקוחה ממיטב המסורת של השירה העברית לדורותיה – מימי תור הזהב של ספרד, ימי ההשכלה, המודרניזם ועד ימינו. מה שיפה בעיניי בשירים של יפה היא בין השאר העובדה שאפשר לאהוב אותם גם מבלי להבין לעיתים את כל משמעויותיהם הנסתרות. השירים כוללים דימויים מפתיעים (“שיבצתי מלנכוליות לתוך אצעדות נפשי“, 92) וצירופי מילים חידתיים שהקורא מתאמץ לפענח ומשאירים לו חומר למחשבה. אפשר לפרש את השירים בכמה פרשנויות, ויש בשירים לעיתים סימבוליזם אניגמטי שרק מעצים במקרה הזה את כוחה של אילנה יפה, שמן הראוי שתהיה מוכרת במעגלי קריאה נרחבים יותר.
ואולי צודק עורך הספר, גבריאל מוקד, שמכתיר אותה על דש העטיפה “כאחד המשוררים המרכזיים בארץ” (ואגב, לא ראוי במקרה זה לנקוט בלשון נקבה?).
אילנה יופה עם העורך והמשורר עמוס אלדלהייט
שיריה של יופה עוסקים במגוון נושאים שיש ביניהם חוט מקשר, אם כי כמדומה שהוא רופף במכוון. כמה מהם, כמו “ירושלם”, מתכתבים עם התנ”ך
אחרים כמו “כתב סתיו” וגם “יהומיה” מתכתבים עם שירת תור הזהב בספרד ומשמשים סוג של הומאז’. בספרה של יפה מתרחשת מעין רעידת אדמה, שבה העבר נוכח כל הזמן בהווה השירי, וההווה הופך לעבר. “תחתי / זורמים יבשות וימים ותולדות עמים קדומים” (90), היא כותבת ב”נרדמתי באפריקה”.
בספר אפשר לפגוש גם שירים מיסטיים, או שירי הגות ושירים קיומיים מהורהרים (“אנכרוניזם ופסימיזם משוטטים בשדה גדולתו”, 54). לצידם אפשר לפגוש גם שירי תודעה הנעים בין חלום לערות (“אנחנו משתרעים על חלקת תודעה שונה”, 75), שירי אהבה מסוג אחר (“היינו אדונים זה לזה וגם עבדים זה לזה”, 69), שירים משפחתיים כמו “תיבת נגינה” (“בלילה הלך אבי לעולמו ומאז הוא לא שב… אפשר ישוב אבי מתוך החושך שוב”, 122),
שירים העוסקים בסרטים, שירים העוסקים בבעלי חיים,
שירים בעלי משמעויות חברתיות (“אל תטעו בעני הזה שאתם רואים בפינת הרחוב. / הוא אינו העני היחיד. הרשת בוראת שלל קבצנים בכל הרף עין”, 119),
שירים על נופים רחוקים (למשל “נרדמתי באפריקה”), שירים על מצב מלחמה כמו “הגובלנים”, ושירים סימבוליים ואלגוריים כמו “הטיגרסים” המתאר מצב של אימה
או “האמגושים” (“האמגושים עם פרא צמא צמאון”), שאולי מהדהדת בו יצירתו הקלאסית של ג’.מ. קוטזי, “מחכים לברברים”.
השירים העוסקים בבדידות כמו “גברת אמילי אורזת” או “הבושה העונג”, ישאירו בקורא חותם של הרהור לירי צובט לב. “להיות ורד של איש אחד בודד. / כמה ורד יכול ורד להיות/ כשהאיש כה בודד?” (61).
לאחר קריאת ספר השירים של יופה, האיש הבודד אולי יהיה בודד קצת פחות. בפרפראזה על שם הספר, “קומץ משירתה”, אפשר לומר במקרה המיוחד הזה, שזהו קומץ העשוי להשביע את הארי.
ונסיים בשירתה של יופה על השפה העברית “עיברתי”, תיאור אינטימי שאפשר לראות בו כסיכום של נושאי הספר:
אילנה יופה
על אילנה יופה ראו גם:
פרופסור גבריאל מוקד על יקיצותיה של אילנה יופה
שירי ערש למבוגרים: יובל גלעד על שירתה של אילנה יופה
מכאן לאן? שני שירים שכתבה אילנה יופה בעקבות ערב ביקורת ספרות
לקשקש זה ליצור חיים – על סיפורי הילדים של אילנה יופה
