.
“יקום תרבות” שמח לבשר שד״ר דן אלבו יהיה עורך מדורי יהדות ואדריכלות ב”יקום תרבות”.
דן אלבו הוא משורר, היסטוריון וחוקר תרבות.ייסד וערך את כתב העת שֶׁלֶם בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20. ערך את האנתולוגיה הביוגרפית “שירת מרים” על שירת מירי בן-שמחון.
פרסם עד כה שישה ספרי שירה. שיריו תורגמו לאנגלית, ספרדית וצרפתית.
בין היתר תרגם מסות של הפילוסוף רולאן בארת מצרפתית לעברית, ונוסף על כך תרגם שירים ונובלות של יוצרים שונים מצרפתית לעברית.
בארבע השנים האחרונות השתתף כתסריטאי בהפקת סרט על חייה של מירי בן שמחון עם הבמאים דוד בוגנים וישראל וינקלר (ראו ראיון עמו על כך כאן).
מדור האדריכלות של “יקום תרבות” – הצהרת כוונות
מאת ד”ר דן אלבו
אדריכלות זו אומנות בניית מבנים לסוגיהם, זו האמנות העוסקת בעיצוב חללים וחזיתות ובניין בניינים, תכנון ערים ושכונות מגורים. אדריכלות עוסקת בתכנון ושילוב שטחי פנאי, בילוי ופארקים, יערות ואגמים במערכים אורבאניים צפופים, כל אלה תוך כיבוד כללי בנייה אמפיריים או מדעיים, כמו גם מושגים אסתטיים, קלאסיים או חדשים של צורה וסידור של מרחב, כולל היבטים חברתיים וסביבתיים הקשורים לתפקוד הבניין והשתלבותו בסביבתו, ללא תלות בתפקוד זה: מגורים, פולחני, פולחני, מוסדי, דתי, הגנתי, מלאכה, מסחרי, מדעי, שלט, מוזיאון, תעשייתי, מונומנטלי, דקורטיבי, נוף, אפילו אמנותית גרידא.[1]
האדריכלות משפיעה על חיינו בכל מקום ובכל שעה, אם במרחב הפרטי בבתינו המשפחתיים ובמקום העבודה שבו אנו מבלים חלק לא מבוטל של היממה. אם במרחב הציבורי, בשכונה, בעיר, בקניון, בבית הספר, באוניברסיטה, בקסרקטין או במבני הפולחן שלנו. לכן חשוב שנבחן את סביבתנו המעוצבת מתוך מבט ביקורתי. כל עיצוב אדריכלי יוצר סביבה פיזית ונוכחות חוצת-זמן, אשר אינה מאפשרת מרחב לפעילות אחרת, ויהיה זה בניין משרדים, קניון או בית ספר. יתרה מזו, לכל יצירה אדריכלית יש נוכחות שבה תלויה ההנאה או הדחיה בטעמנו האסתטי. מטבעה של האדריכלות שהאחראים על התכנון: האדריכלים, מתכנני הערים, מושפעים מדרך הטבע ממערך שיקוליהם וטעמם האסתטי של יזמים, חברות בנייה, ותורמים, הגם שמתכנני הערים הם שמקבלים את ההחלטות התכנוניות בנושאים עקרוניים כמו הגבהת הנוף או ציפופו באמצעות מגדלי מגורים ותעסוקה, או שימור סביבות מגורים היסטוריות (כמו, שחזור המרחב של שרונה בסמוך לקריה בתל אביב או שכונת ממילא, הגובלת בשער יפו ובצלע המערבית של חומות העיר העתיקה) או הריסתן, (כמו הריסת הגימנסיה העברית הרצליה שעל אדמתה הוקם מגדל שלום) ומרחבים היסטוריים אלה ואחרים לצורך חידוש תשתיות והתאמת סביבות מגורים ישנות – לא מטופחות- מתפוררות, לאילוצים כמו רעידות אדמה או שיפור תנאי הבטיחות וחוסן המבנים לצורך עמידה בהפגזות של טילים רבי עוצמה, כפי שתל-אביב ושאר ערי גוש דן חוו במלחמת המפרץ.
באמצעות בינוי מחדש, הציבור מקבל סביבה מותאמת יותר או פחות לצרכיו על פי רצונם ויכולתם של המתכננים. ביקורת על אדריכלות תדגיש היבטים של אסתטיקה, מידת והיקף הדו-שיח עם הסביבה האדריכלית הקיימת, מידת כוחניותה, של התאמת הסביבה הבנויה למגמות שוויוניות בחברה, למידת תרומתה לביטול היררכיות ולעידוד אוטונומיה אישית וכן לשאלה למי נועד המרחב – האם מתקיימת הקצאת מקום ומרחב לכול או לציבור מסווג והגמוני בלבד.
יש לי ניסון רב בענייני אדריכלות. בשנים 1989-1987 הייתי כתב לענייני אדריכלות בעיתון “כל העיר”. במסגרת תפקידי ראיינתי את מיטב האדריכלים שפעלו בירושלים אז, תוך התמקדות בסיפורם של הפרויקטים שתכננו. בין היתר ראיינתי את דוד רֶזנִיק מחשובי באדריכלים שפעלו במדינת ישראל מאז הקמתה, אדריכל ומתכנן ערים ישראלי, חתן פרס ישראל לאדריכלות לשנת 1995. ראיינתי אותו על הפרויקטים החשובים שאותם תכנן: יד קנדי, האוניברסיטה המורמונית, בית הכנסת האוניברסיטאי בגבעת רם, מכון ון-ליר והאקדמיה הלאומית למדעים, השכונה החסידית בחצור הגלילית, וקמפוס הר הצופים באוניברסיטה העברית, במוקד הריאיון עמד סיפורו של קמפוס הר הצופים, שבו בליתי שנים רבות מחיי, כתלמיד לתואר שני ואסיסטנט של פרופ’ דן הורוביץ ופרופ’ שלמה אהרונסון בחוג למדע המדינה. במידה רבה הריאיון היה ביקורתי, בגלל נוכחותו האלימה של הקמפוס על רכס הר-הצופים, פרויקט הנדמה יותר כמבצר צבאי עתיק, בעל חומה היקפית הסוגרת על ההר, כמעט מכל עבריו, למעט הצלע הדרום המזרחית, הצופה לעבר מדבר יהודה והרי אדום, שעליה הוקם האמפיתאטרון האוניברסיטאי, (שתוכנן על ידי האדריכל Benjamin Chaikin – בנימין צ’ייקין, בשנות השלושים של המאה הקודמת.[1]) – יותר מאשר מרחב אקדמי בסגנון הקמפוס בגבעת רם, או הקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב היונקים את השראתם האסתטית מהקמפוסים הפתוחים של האוניברסיטאות האמריקאיות.
ואז הוא הסביר, שהשיקול המרכזי לבחירה בתכנון זה, היא עצמת הרוחות האדירה המנשבות בחורף ממערב למזרח, לעבר הרכס המערבי של ההר, שבבדיקות אמפיריות שנערכו לפני התחלת התכנון, נמצא שהן מגיעות למהירות 180- 200 ק”מש, כמעט, כמהירות הרוח בטורנדו, העשויה להגיע ליותר מ-250 קמ”ש, וליצור יניקה עצומה, “השואבת” לתוכה כל דבר הנקרה בדרכה. ראיינתי אדריכלים רבים נוספים, ופעם אפילו הייתה לי תרומה זעירה, כאשר בפתיחה הרשמית של הטיילת של ארמון הנציב, עמדו גב’ שרובר, התורמת המרכזית להקמת הטיילת[2] ומתכנן הטיילת, האדריכל שלמה אהרונסון. ניגשתי אליהם ובנוכחותה הבעתי בפניו את דעתי שהקונצפט התכנוני שהנחה אותו – להותיר את מורדות הר העצה הרעה חשופים לחלוטין בצורתם הטבעית, כמרחב סלעי-מדברי, מחטיאה את האפשרות לנצל את המורדות כמרחב פנאי, לטובת מיליון התושבים של ירושלים והיישובים הסובבים אותה, מבית-לחם בדרום ועד רמאללה בצפון, וממעלה אדומים במזרח למבשרת ירושלים במערב, ולפיכך רצוי לנטוע לדעתי 800 עד 1000 עצים על המורדות הצהובים החשופים, כדי להשיג מרחב ירוק ומרחבי צל משמעותיים שישמשו מרחב בילויים וטיולים. להפתעתי, כעבור שבועות מספר ניטעו מאות שתילי עצים על מורדות אלו. והמרחב הפתוח, אכן, הפך למרחב ירוק ומוקד לטיולים ובילויים של משפחות ויחידים.
במדור זה אשאף לעסוק בסיקור וביקורת על פרויקטים ציבוריים, כמו הספרייה הלאומית החדשה, ההולכת ומוקמת בימים אלה, סמוך לכנסת ישראל בגבע רם. פרויקט בעל השלכות לאומיות- היסטוריות, וכן מבנים ציבוריים כמו אוניברסיטאות ובתי חולים ומגדלים בעריה המרכזיות של ישראל.
אשאף לעסוק בכל ההיבטים של אומנות זו[2], תוך התמקדות באדריכלות ישראלית-יהודית מקומית, שהחלה בשליש הראשון של המאה הי”ט, ונמשכה ברציפות עד ימינו אלה. אשאף לעסוק באדריכלים בעלי מוניטין, ישראלים וזרים שפעלו ופועלים בארץ, ביצירותיהם הארכיטקטוניות, בהשקפת עולמם המקצועית ובתרומתם לנוף הפיזי של ארץ זו. אבקש לעסוק בפרויקטים ציבוריים בעלי משמעות לאומית, כמו הספרייה הלאומית ההולכת ומוקמת בימים אלה בירושלים, בקרבת כנסת ישראל, במבנה בעל עיצוב קנוני מרשים ביותר הסימבולית בהיקף קולוסלי. פרויקט שתוכנן ועוצב על ידי משרד אדריכלים שוויצרי. ובעיקר בפרויקטים בולטים ששינו את הנוף והותירו חותם מובהק במרקם האורבני של תל אביב, חיפה וירושלים. החל בשכונות הראשונות שנבנו מחוץ לחומה של יפו מגימנסיה העברית הרצליה בקצה רחוב הרצל בימיה הראשונים של תל אביב, דרך מגדל שלום, ומגדלי יזרעאלי. בחידוש מתחם שרונה בשוליו של רחוב קפלן, העתקת המבנים הצפוניים דרומה כדי לפנות שטח לסלילת כביש רב מסלולי.
אשמח לקבל רשימות ומסות בתחום האדריכלות, לא רק ממומחים בתחום תולדות האדריכלות, אלא גם מארכיטקטים פעילים, העוסקים בתכנון פרויקטים בתהליך בנייה בכל רחבי הארץ, וגם בעריה הקטנות והפריפריאליות, שייאותו להתראיין ולפרוס את הדילמות התכנוניות שעמדו בפניהם לפני ובמהלך העבודה, ואת הפתרונות המקצועיים שהעניקו להן.
אני קורא לציבור הרחב לשלוח רשימות שיעסקו בסיפורה של האדריכלות היהודית-ישראלית בארץ, כתמונת ראי לתהליך ההשתרשות הפיזית של היהודים בארץ ישראל החל מתחילת המאה הי”ט. החל מבניינה מחדש ושיקומה של צפת לאחר רעידת האדמה שהרסה את העיר כליל, שפקדה אותה בשנת 1834 ועד אחרון המגדלים הנבנה בימים אלה, במרכז תל אביב.
במדור זה אעסוק בעיקר בהתרחשות האדריכלית בערים המרכזיות – בחיפה, באר-שבע תל אביב וירושלים, אך לא אתעלם מהתרחשויות אדריכליות מעניינות בשאר ערי ישראל.
[1] אדריכל בריטי -ישראלי, ממתכנני האוניברסיטה העברית ההיסטורית על הר הצופים, ומבנים רבים בירושלים ובתל אביב.
[2] הטיילת נבנתה במימון קרן גבריאל שרובר, וקרויה על שמו של גבריאל שרובר, בנה של הנדבנית גיטה שרובר. בנייתה החלה ב-1987, ונחנכה שנתיים לאחר מכן. הטיילת נבנתה על פי תוכניות של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון.
[1] אדריכלות כתחום ידע היא אומנות עתיקת יומין, זו כוללת את אומנות בנייתם של כל סוגי מבנים אזרחיים ודתיים, גשרים, כיכרות, אקוודוקטים- אמות מים, מאגרי מים, נמלים, תכנון ובינוי ערים שלמות ומערכות היקפיות בצורת חפירים, חומות ומגדלים לצורך הגנתן. מערכות ניקוז של תשתיות חקלאיות, תשתיות תחבורה, הסדרת נתיבי נחלים בשירות החקלאות ועוד.
[2] החל מאומנות ייצור רעפים בארץ, אומנות ייצור מעקות וסורגים מסוגננים בעלי מאפיינים יהודיים על ידי חרשי ברזל יהודים מקומיים.
