מאת אלי אשד
סקירה על “גשם שחור” (הוצאת “גלים”, 2017 , 169 עמודים).
עמוס מוקדי הוא שחקן, במאי וסופר, צאצא למשפחה של יוצרים ואנשי קולנוע.
בספריו עד כה עסק רבות בנושא הנבואה, בראש ובראשונה בספר “חיי הנביא” (הוצאת “כרמל”, 1995) ביוגרפיה בדיונית של נביא הצדק עמוס (שלא במקרה שמו זהה ויש שלהניח שגם זה משך אליו את תשומת לב המחבר) וקריאותיו ליתר שוויון חברתי בממלכת ישראל העשירה במאה השמינית לפנה”ס.
עוד על ספר זה ראו במאמרו של עמוס מוקדי ב”יקום תרבות” כאן.
בספר אחר, “המלאכים על התקרה” (הוצאת “כתב”, 2012) מוקדי משתמש בסיפור על הנביא יונה, אותו נביא קדמון שבא לנבא נבואת חורבן והשמדה על עיר ותרבות שלמה, ויוצר ממנו מעין גרסה מודרנית.
וכעת בספרו החדש “גשם שחור”, פונה מוקדי מהעבר הרחוק והקרוב ומההווה אל העתיד הקרוב, וכמו מסכם את עיסוקו בנביאים ובחוזים ומטיפים בספר שהוא בעצם נבואה אפוקליפטית ופוסט אפוקליפטית על חורבן המדינה וכנראה העולם בשואה גרעינית כנראה מלחמה אולי עם דרום קוריאה? ואולי עם איראן?
זה לא ברור מהטקסט וגם לא באמת חשוב. התרבות כפי שהיא מוכרת לנו מושמדת, ונשארים כמה ניצולים שעליהם מוצלת המשימה להתחיל הכול מחדש.
הנושא שמעסיק את מוקדי בספר הוא – האם הניצולים האלו יכולים ליצור חברה טובה יותר מזאת שהביאה לחורבן העולם?
לכאורה המסקנה היא שלילית. בני אדם יישארו בני אדם, והם אינם מסוגלים מעצם טבעם ליצור חברה טובה וצודקת באמת.
בספר הזה מוקדי נראה כמי שמעמיד בספק את כל התקוות שביטא בספר כמו “חיי נביא”, ספר דרמטי שאותו כתב בצעירותו, שבמרכזו הנביא שמאמין שאפשר לשנות ולשפר את החברה – אם כי זה ידרוש כמובן מאמצים אדירים.
אבל האם גם מוקדי המבוגר יותר חושב כך?
לפניכם ריאיון שערכתי עמו בנושא:
אלי: מה ההבדל בין האפוקליפסה שמאיים בה בנבואותיו עמוס, הנביא מתקוע – שהקדשת לו את הטרילוגיה שלך, “חיי נביא” – לבין המתרחש ב”גשם שחור”, הרומן העכשווי שלך?
עמוס: עמוס ניבא מתוך אמונה לוהטת באלוהי הצדק, שבגלל הסטייה מדרכיו יביא האלוהים שואה על עמו; השואה ב”גשם שחור” הינה כולה מעשה ידי אדם. עמוס לא מפרט; מה שהוא דורש מבני עמו הינו פשוט בתכלית: “שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט,” אם כי, מתוך ניתוח העוולות הקשות שהוא מונה מיד העשירים נגד פשוטי העם, אפשר להבין את פרטי עשיית הטוב שהוא תובע, שאיננה כוללת אמונה טקסית במקדשים, אלא כולה הינה עשיית צדק בכל רובדי החיים.
ב”גשם שחור”, הסיבה לשואה היתה חוסר הנכונות של בני אדם – בייחוד המנהיגים – לדבּּר זה עם זה, להקשיב ל”צד השני”. גם ה”צודקים” נלחמים על הצדק “שלהם” בדרך, שלא מאפשרת לצד השני להקשיב, אלא מעוררת בו התנגדות לטענותיהם של המתנגדים – עד כדי עיוורון מוחלט לסכנת השואה המתרגשת. וכשם שהשואה נובעת מאותה “חירשות” אנושית, כך גם ה”פתרון” הינו כולו מעשה ידי אדם, ביכולתו להקשיב לצד השני.
אלי: שאלה זו מתבקשת מתוך תשובתך לשאלה הראשונה: האם המין האנושי שהביא על עצמו את החורבן ניתן בכלל לשינוי?
עמוס: גיבור הספר אינו מאמין באפשרות זאת. בשיחה נדירה שהוא מקיים עם קלרה, האשה שיחד אתה הוא מנסה ליצור עולם חדש, הוא מציע לא לנסות אפילו להתחבר עם מעט השורדים האחרים, ההולכים, להבנתו, בדרכים הישנות, ההרסניות. קלרה מחבקת את כתפו ואחרי הפסקה, אומרת: “אלכס, ידידי היקר, אין לי מה להגיד – חוץ מזה, שעד עכשיו הפתרונות צצו אצלנו תמיד ממקור לא צפוי. אולי אנחנו זקוקים ליותר מזל משכל כדי להתמודד עם אויבינו. אין לנו, לא לך ולא לי, אפילו קצה חוט. אולי לצעירים יהיה פתרון – משהו שאתה ואני אפילו לא מסוגלים לדמיין…”
השינוי שהספר מצביע עליו הוא כה זעיר – כמעט מקרי – שקשה לקבל אותו כַּפּתרון המיוחל. הוא לא בא מהשכל; הוא בא מאינטואיציה של נערה בת שלוש-עשרה הנובעת מתוך דחף להציל את אחיה ממוות. הוא בא ממקום נקי, שאליו רמזה קלרה בדברה על “הצעירים”.
אישה חכמה – אחרי שקראה את הספר – התייחסה לנקודה זו: “בקריאה שנייה תבצבץ תקווה זעירה, כמו שיח הססן הצומח במדבר.”
אלי: אז בסופו של יום איזה מסר אתה מנסה להעביר בספר? כי ברור שזהו ספר עם מסר…
עמוס: תשובתי היא, שבסופו של דבר, השינוי המיוחל יכול לבוא רק בעקבות מאמץ בלתי נלאה להאזין לאחר, למתנגד. נראה לי שהחיים היום כה מורכבים, שעל האדם לפשוט מעליו שכבות רבות וסבוכות כדי להתחבר עם אותו יסוד “מקשיב”. “התפשטות” כזאת מתרחשת ב”גשם שחור” רק אחרי שואה רבתי – אולי כתוצאה משינוי גנטי המתחולל באדם אחרי היחשפותו לגרעין…
אין בספר מתכון ל”איך עלינו לנהוג”. הוא מציג בפני הקורא מצב אלגורי. וכדברי אותה אישה חכמה, “הוא מעורר מחשבה ואולי גם מבעית, וממשיך להדהד בלב הקורא עוד הרבה אחרי שסוגרים אותו.”
ראו גם:
עמוס מוקדי על עמוס הנביא ברומן “חיי נביא”