מאת חגית בת-אליעזר
מאיה בז’רנו היא משוררת עטורת פרסים, שאחד החשובים בהם הוא פרס עמיחי, שבו זכתה בשנת 2016. מאיה פרסמה מעל לעשרה ספרי שירה, וגם כתבה יצירות בסוגות אחרות: סיפורים קצרים, מחזה, סיפור ילדים. בשנת 2016 יצא לאור בהוצאת “ספרא” הרומן הראשון שלה, “חלונות הזמן של אביגיל“. הרומן מורכב מארבעים וארבעה פרקים והעלילה מתקדמת בתנופה ומדגלת בין תקופות ובין ערים. אני מדמיינת את חייו של אדם כבית מרובה חדרים, שחלונותיהם מוסתרים באמצעות וילון הפרטיות. המחברת מסיטה את הווילון מחלונות הזמן הנבחרים ומזמינה את הקורא להציץ פנימה. למילה “חלונות” גם הקשר עכשווי-טכנולוגי של מחשב, ככלי עזר לאדם הכותב וכמקשר בין בני אדם.
מאיה בז’רנו
מאיה מגדירה את הרומן כאוטובידיוגרפיה. מכך משתמע, שלפנינו יצירה אוטוביוגרפית עם רכיבים בדיוניים ניכרים. הרומן כתוב בגוף שלישי על קורותיה של אביגיל פרת – בת דמותה של מאיה בז’רנו. כמו כן מובאים קטעים אחדים מיומנה של אביגיל, הכתובים בגוף ראשון.
יש דבר מה יומנאי בסגנון הכתיבה, ישיר ובלתי אמצעי, קרוב לשפת התודעה.
רוח גבית מדהירה את הקריאה קדימה במרוצת העמודים, כשהסיפור מדלג בין סלעי הזיכרון.
מפץ השחרור של ילדי הפרחים של שנות השישים באירופה ובאמריקה הגיע לארץ באיחור של עשור, כמו אירוע קוסמי מרהיב, אשר נקלט בכדור הארץ כהבזק מאוחר ומוחלש.
ירושלים העליזה מסבירה פנים לסטודנטים הרבים, שהתרכזו סביב הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית, ותרמו לשגשוגה: “הייתה הרגשה של חגיגה בעיר… אולם ההרצאות היה מלא.” (עמ’ 44). מעודדת בעיניי תערובת העדוֹת בדירות שכורות ברוח השוויון וקבלת-כל: “היא התגוררה אז, בחדר קטן בתוך דירה גדולה בת 4 חדרים שבכל אחד מחדריה גר סטודנט/ית. קבוצה מגוונת למדי : בחור דרוזי מכפר ירכא שלמד כלכלה, סטודנט אורח מארה”ב – ריצ’רד או ריק כפי שביקש שיקראו לו ידידים, כגיבור הסרט ‘קזבלנקה’, צעיר ניו יורקי שלמד מחשבת ישראל ולמד עברית בעודו פורט בגיטרה ושר שירים.” (עמ’ 78).
היהודים מתנהלים בעיר העתיקה ללא כל חשש: “ברחוב אסיזי, פרנצ’סקו איש אסיזי, בעיר העתיקה הם סבבו.” (עמ’ 90); אביגיל עבדה “בפנימייה הדתית לנערים מחוננים שבעיר העתיקה“. (עמ’ 54).
ניכרת ברומן ראייה היסטורית של התהליכים, שפגמו ברקמה האנושית המאוחדת של שנות השבעים. התקופה הירושלמית החופשית נגמרת בשנת 1977 עם השינוי הפוליטי: “נצחונו של הליכוד עורר בה אי ודאות ודאגה לבאות. נדמה היה לה שאורח חייה החופשי וחסר היציבות, חסר כיוון מוגדר מלבד הכתיבה – צריך להיפסק לצערה“. (עמ’ 168).
“המהפך” הביא במרוצת השנים להיסט ימינה של החברה היהודית והקצנה של הצד הערבי, לאווירה מתוחה בירושלים, וכתוצאת מכך להיפרדות, היבדלות הסתגרות של שני חלקי העיר.
תהליך החזרה בתשובה בא לידי ביטוי בספר בהידרדרות בעלה במורד הדת אשר הביאה לקרע בין בני הזוג, ולבסוף לגירושין. “כבר זמן מה, הייתה עדה לתהליך החזרה בתשובה של בעלה” (עמ’ 227); “היא מספרת על משבר, על קרע, על גירושין צפויים“. (עמ’ 275).
העיר מבריחה את תושביה החילוניים, דועכת הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית.
יפה בעיניי יחסם המפוכח והמאופק של ילדי הפרחים אל ילדיהם, הבא לידי ביטוי בעיצוב דמויותיהן של בנותיה התאומות של אביגיל. זהו מצב בדיוני, כי הרי למאיה בז’רנו עצמה בת אחת. ההכפלה הזאת משמעותית ומבהירה היטב את יחסה הקליל, המרפרף של המחברת לאימהות. מהותית גם בחירת שמות התאומות – צילי וגילי. אלה שמות הבובות משיר הילדים הידוע של ביאליק “שתי בנות“– בובות, צעצועים, לא בנות אמיתיות: “בנות שתיים, בובותיים, / צילי וגילי עימי פה“. יש מידה של הומור בשמות המתחרזים האלה, בעלי הברה משותפת, הנאמרים בנשימה אחת ללא הבחנה בין שתי הבנות.
התאומות של אביגיל מופיעות ברומן תמיד יחד: “נזכרה שצילי וגילי שלה אצל הוריה, כמובן.” (עמ’ 60); “רצתה שצילי וגילי שלה יראו אותו” (עמ’ 208);”צייצו בקולן צילי וגילי” (עמ’ 211); “דיברו יחד צילי וגילי.” עמ’ 210); “ננקה ונסדר הכול, ביקשו צילי וגילי.” (עמ’ 212).
הילדות דומות חיצונית: “תאומות זהות כמעט – שיער שאטני בהיר ומתולתל רך, ועיניים חומות ועור בהיר. החליטו על תסרוקת זהה לבלבל את כולם, בשתי צמות, לפעמים זנב קוקו וסרטים בצבע זהה משתנה. אבל קולן היה שונה.” (עמ’ 209). מבחינה ביולוגית התאומות אינן זהות, אבל אביגיל לא טורחת לעצב לכל אחת מהן אופי ייחודי משלה, למעט ציון של הבדל אחד בנטיות אמנותיות “צילי בעלת הנטיות המוסיקליות המובהקות” (53); “גילי הציירת שבהן” (עמ’ 196).
ייתכן שהתאומות הן מילוי משאלתה של המחברת ליותר מילד אחד, אבל בדרך הקלה – הריון אחד ומאמץ גידול וחינוך של פחות משתיים נבדלות, למעשה יש כאן ילדה וקצת.
הרעיון של תאומות מיטיב גם עם הבנות: כל אחת קיבלה בדמות אחותה התאומה חברה טבעית, תמידית. הילדות מעסיקות את עצמן, נהנות מחברתן: “הילדות בחדרן, מציירות, מבצעות משימות שהגננת נתנה.” (עמ’ 214); “צילי וגילי יצאו החוצה לשחק” (עמ’ 229); “בפארק, צילי וגילי משחקות מולה על גבעת הדשא.” (עמ’ 260).
התאומות מסתדרות והאם חופשיה להתמקד בעצמה, ביצירתה, בחיי אהבתה. היא לא מקדישה כוחות נפש רבים לבנותיה, שנמצאות ברקע הדברים: “צילי וגילי היו לצדה.” (עמ’ 215); “קולותיהן של צילי וגילי ברקע.” (עמ’ 262).
היחס המידתי לילד, ללא התבטלות עצמית, ראיית האימהות כמשנית לכתיבה, ליצירה – “לפשוט את חליפת האימהות, לקפל אותה ולעטות תחתיה משהו אחר – לבוש קודם, שנשאר צמוד אליה מתחת.” (עמ’ 50) – בולטים בייחודם על רקע הדגשת מרכזיותו של הילד בשירי הורות של התקופה האחרונה.
החינוך הקליל, שמסתכם ביצירת סביבת מחיה, ללא התערבות בשגרת חייהן המשותפת והמתואמת של התאומות – נחל הצלחה! “הילדות שבגרו כבר עזבו.” (עמ’ 279).
עכשיו בנושא יצירתה של אביגיל. מופלא בעיניי, שמאיה בז’רנו מצניעה את הצלחתה כמשוררת. “הוא מעריץ את הטקסטים שלה.” (עמ’ 106); “הוא שמע שהיא מחוללת טקסטים. שירים וסיפורים.” (עמ’ 90), אומנם היא מספרת בשמחה גלויה: “שלום אביגיל, ברך אותה וגם במנוד ראש, והבטיח שהשירים עומדים להתפרסם בחוברת הקרובה של כתב העת. האישה הוסיפה גם דברי שבח עליה. ידיעה זו ממלאת אותה בשמחה טהורה.” (עמ’ 272). אבל לא מציינת את ספרי השירה שאותם פרסמה, פרסים ספרותיים שבהם זכתה, לא מתרברבת בהתקבלות, בביקורות חיוביות, בהוצאות ספרים מרכזיות אשר פרסמו את ספריה. אין כלל סממני קנאת משוררות.
עלילת הרומן “חלונות הזמן של אביגיל” ייחודית בכך, שאינה נזקקת לאירועים קיצוניים. הרומן מידתי, מאוזן, ועם זאת מעניין, ויש בכך הישג משמעותי.
ראו עוד על מאיה בז’רנו:
תודה, חגית, על הסקירה. עוררת חשק לקרוא את הספר. בהצלחה למאיה עם ספרה, ותודה גם ליקום תרבות.
כתבה מאלפת על משוררת מאלפת,
בתודה,
נפתלי אוברהנד