מאת עמיר סגל
פרק נוסף בספרו של עמיר סגל על השיחה הפוליטית בעשורים האחרונים בישראל
פורסם במקור בכתב העת “עתון 77”, גיליון 396, אוגוסט-ספטמבר 2017, אב-אלול תשע”ז
הפרקים הקודמים בספר:
המגמה האנטי-פוליטית בשירה הישראלית
שירת המחאה והייאוש – המגמה הפוליטית בשירה הישראלית
עברית קשה שפה: המאבק כנגד השפה
ההווה חסר פשר אם לא מביטים אל העבר ומבינים את הצעדים, התהליכים והפעילויות שהביאו אליו. בעולם השירה העברי פעלו, בעבר הלא רחוק, כמה כתבי עת. בודדים ממשיכים לצאת (ביניהם כתב העת הזה ממש) ואחרים הפסיקו לצאת אחרי כמה גיליונות, או גיליון אחד. אחד מכתבי העת הללו – “דקה” – מבטא ניסיון אמיץ, צעיר, בועט (ובאר-שבעי) להקים כתב עת ספרותי, פואטי ואינטלקטואלי.
אנשי כתב העת “דקה”בעת ההשקה
“דקה” החל לצאת בשנת 2006 בעריכתם של ערן צלגוב, בועז יניב ורוני הירש. הוא נולד בעקבות סדרת אירועי שירה שקיימו עורכיו ברחבי ישראל, תחת השם “ינשוף האבן” (שאומץ מפואמה בשם זה, שכתב רועי צ’יקי ארד ופורסמה ב”יקום תרבות “). המטרה המוצהרת היתה להביא את השירה לקהלים חדשים, ולשם כך ננקטו אמצעים שונים ומשונים, למשל, הקראת שירה בתחנות דלק או ברחוב. ואכן כזאת היתה שאיפתם המוצהרת של העורכים: “להחזיר לשירה את הקרנבלי, את האנרגיה של הרוק, הקסם שבכישוף, ואל הדיבור ברחוב”. הגיליונות יצאו בפורמט קטן (A5) כדי להראות כי שירה יכולה להיות נגישה ונכנסת לכיס. בנוסף, שלושת הגיליונות הראשונות הופיעו כרוכים בנייר חום-מחברת, כדי לבטא פשטות ונגישות.
בתחילת הדרך הדגישו חברי הקבוצה את היותם אלטרנטיבה שירית להגמוניה התל-אביבית, בהתבסס גם על כך ששניים מחבריה, צלגוב ויניב היו באר-שבעים. השניים טענו גם כי כל שירה היא תמיד פריפריה, ולכן יש לנסות לאתגר באמצעותה את המרכז המדושן והמנומנם. בגיליון השלישי (“דקה” מס’ 003) כתב יניב בפתח דבריו, תחת הכותרת “הערות שוליים (שירה ומרכז)”: “מה כל כך מרכזי בלכתוב במרכז? עם צאת דקה, ואף בפרויקט שקדם לה, נתקלתי לא אחת בממסד שהתעקש להדגיש את העובדה כי הפרויקט צמח מחוץ לתל-אביב – כלומר בפריפריה. משעשעת ואפילו מעוררת קנאה היא העובדה שכתבים שכל עיסוקם הוא סיקור של נושא כה אזוטרי ופריפריאלי כמו שירה, התרגשו כל כך מהפריפריה”.
בועז יניב בעת ההשקה של “דקה”
התמה של מרכז ופריפריה חוזרת במסה/ שיר הקצר של יניב בקטעים נוספים:
“השירה מתפקדת כפריפריה גם אם היא נכתבת בתל-אביב, באר שבע, או ניו יורק שירה טובה לעולם לא נכתבת במרכז. המרכז הוא השעמום, השחיקה, המובן מאליו“.
*
“השירה מתקיימת בפריפריה של השפה, היא נמצאת במאבק מתמיד עם העולם ועם המילה. הרחוב הראשי כבר מזמן הפך משמים, גם אם לא שומם. הרחוב הראשי מאפשר דיבור רק בשפה המרכזית, שפת הפרסום. אך הרחובות הצדדיים שוקקים חיים, מדממים, ואיתם מדממת השירה”.
*
“עבודת העריכה של רוב כתבי העת כיום נעשית ברשת. מרחק כפתור האנטר שלי מכפתור האנטר בניו יורק זהה למרחק כפתור האנטר שלי מכפתור האנטר בתל-אביב”.
*
“כשהמרכז כל כך מפורר ולא מספק, לשוליים יש הזדמנות לפרוח. הפריחה הזו אכן מתרחשת בשנים האחרונות בישראל”.
בין גיליונותיו של כתב העת פורסמו שירים ותרגומים של משוררים צעירים וּותיקים, לצד שיריהם של העורכים. שירים ומאמרים מתוכו תורגמו לכמה שפות, והובאו יחד עם הטקסט המקורי, כחלק מתפיסת עולם לפיה התרגום הוא יצירה בפני עצמה, שיש להשוות אל המקור.
בחורף 2008 יצאו העורכים למסע הופעות בשם “ערב טרנסטקסטואלי”, הלקוח משיר של צלגוב. בהופעות שולבו שיריהם בצלילי גיטרה פרי יצירתו של אבינועם שטרנהיים, הגיטריסט של להקת “לבנון”. בעקבות המופע יצא דיסק במהדורה מוגבלת, שצורף לגיליון מס’ 3, והקבוצה זכתה בהזמנה לפסטיבל השירה השנתי במטולה 2008.
בתחילת ינואר 2009, ארבעה ימים לאחר תחילת מבצע עופרת יצוקה, חברו כתבי העת “דקה”, “מעין”, “אתגר”, “מארב” ועוד, למה שיכונה “גרילה תרבות”, ויחד הוציאו את “לצאת!” – אסופת שירה נגד המלחמה. הגיליון, האחרון עד כה של “דקה”, שמספרו 007, יצא בדצמבר 2012.
השיח שניסו לייצר עורכי “דקה” דן בשאלה מהי שירה ומהי שירת מחאה. טקסט מוצלח במיוחד לביטוי השיח פרסם צלגוב בגיליון החמישי של כתב העת:
קטעים מתוך הערות שוליים: שירה פוליטי / ערן צלגוב
ערן צלגוב. צילמה: שולמית דוידוביץ’
אבל מזשיר פוליטי?/ אם השיר מאתגר את הדיבור, השיר הפוליטי מאתגר את האמת.
*
השיר הפוליטי מאתגר את האמת./ אבל מה זו האמת, באמת?/ לכן, מעתה ואילך: “אמת”.
***
השיר הפוליטי מאתגר את ה”אמת”.
אין הוא יכול או בא להחליפה. ה”אמת” – היא הזיכרון המוכר לנו, מה שמספרים לנו, מה שאנו משננים כל
לילה לגורינו סביב מדורת השבט, מה שסונן דרך אמצעי התקשורת בצבע אחיד: כחולבן.
*
הפוליטיקאים משקרים “אמת”. השיר הפוליטי לא בא לשקר, או לספר אמת. השיר הפוליטי מעורר מחשבה
ומערער “אמת”.
*
השיר הפוליטי לא מציע סדר יום חדש, אבל הוא ככל פעולה פוליטית, מציע חלוקה מחדש של המחנות, של
הצדדים: מי אוהב ומי אויב.
*
השיר הפוליטי הוא פוליטי לא בשל התעסקותו בנושא “פוליטי”, אלא בגלל אופיו ואופי פעולתו: השיר
הפוליטי הוא קול חד, היוצר שסע בחברה ובדיבור ומטרתו אחת היא – להעמיק את השסע עוד יותר. עובדה
מפתיעה בהתחשב שהשיר הוא חלק ממארג הדיבור שמטרתו דווקא לגשר על שסע ולחבר בין בני אדם.
אבל – דרך אותו השסע, החתך, מפציעה השירה הפוליטית.
דרך אותו הפצע יוצא הקול.
אנשי “דקה ” מקריאים .
כתב העת היה ניסיון לשלב בין הקרנבלי והמרדני שבשירה לבין תפיסת עולם פוליטית. אמנם, השילוב היה מקובל גם בכתב העת “מעין”, אך לתחושתי “דקה” ביטא אמירות פוליטיות ברורות יותר (זאת לצד שמרנות יחסית לגבי השירה כמו, למשל, הקפדה על ניקוד ומבנים שיריים אוונגרדיים פחות מאשר ב”מעין”).
הגיליון השני של כתב העת נפתח במילים: “במלאת ארבעים למלחמת 1967, מלחמה שאת תוצאותיה אנו חוגגים מדי מהדורת חדשות מיוחדת יותר או פחות, אנו ממשיכים במהלך שהתחלנו בחורף האחרון. שירה פתוחה לכל, רעש חגיגות הארבעים אינו צריך להבליע את רחש השירה. התאריך מאפשר את הפסטיבל אך אינו מונע את העוול המתמשך. מדי יום, מדי דקה. על כן דקה זו (הכוונה לכתב העת. ע.ס.) לא תתקשט בצבעי פסטיבל הכיבוש.” העורכים אם כן מצהירים כי הם פועלים במציאות של כיבוש, וכי אינם מוכנים לקבל חלקים בנראטיב המקובל ובפסטיבל הניצחון של מלחמת “ששת הימים”, שהם מקפידים לכנות “מלחמת 1967”. ובהמשך נכתב: “[…] המציאות תימצא במילה המדויקת. בשיר המהודק. שחורת, חורק, חורך בתודעה ומאפשר תנועה מעבר למחסומים, לגדר, לחומה. השירה אינה באה להקל ראש בסבל, או להקל את הסבל, שכן זה מעבר לכוחה […] ואל-לה להתיימר לעשות כן. השירה היא הדיבור ההיסטרי הבא לנער את הסדר הקיים, הנע לאורך בקיעי השיח ומאפשר התפרצות.” ובהמשך: “המעשה הפואטי אינו נופל מזה הפוליטי אם הוא מעורר מחשבה על השפה ודרך המחשבה”.
זאת הצהרת עמדותיהם הפוליטיות מאתגרות הקונסנזוס של העורכים, או לכל הפחות של כתב העת שבעריכתם. ההקפדה היתרה על השפה, המילה, השיר, היא לדידם של העורכים חשובה ואיננה נוגדת את המעשה הפוליטי. למעשה, השירה המוקפדת מאפשרת את הביטוי הפוליטי בשירה ואת השירה כאקט פוליטי.
עולה מן הדברים אפולוגטיקה מסוימת בקביעה כי הפואטי איננו נופל מהפוליטי, ובמובן זה יש להבין את הדברים בהקשר שבו נכתבו. בעת ההיא הלך והתגבר הדיון על הפוליטיות ההכרחית של השירה, וקבוצות של משוררים ומשוררות אכן נהפכו לפעילים פוליטיים ולעתים אף ויתרו על על “הפואטי” למען “הפוליטי”. זאת על רקע התעלמות מהשירה בציבוריות הישראלית והיותה דבר-מה שנחשב זניח בחשיבותו מבחינת ההוויה הכללית במדינה.
ובאותו עניין, אכן, המחאה של “דקה” לא ביצעה מהפכה, אבל היא הוסיפה נדבך חשוב בפעילות פוליטית ענפה ומשמעותית.
תפיסת עולם זו, כי השירה יכולה להשפיע על המציאות, לפרק מנגנוני דיכוי ממוסדים, או לפחות לשנות את אופני פעולתם, היתה הנחת יסוד בשירת המחאה של אותה העת ועד לקיץ 2011.
כך ב’דקה’ נקטו אותה פעולה שנקט גם יצחק לאור ב’מטעם’ – הצבת השירה, התרגום וביקורת השירה יחד עם מאמר היסטורי המבקר את ממשלות ישראל, או מאיר עליהן באור חדש. בגיליון השני של ‘דקה’ היה זה מאמר של רקפת זלשיק על פגועי נפש לאחר מלחמת העצמאות; בגיליון השישי – מאמר של גדי אלגזי “לכבוד ראש ממשלת ישראל: בשולי מכתב נכבדי כפר קאסם לדוד בן-גוריון מ-1 בינואר 1957 ותשובתו של בן-גוריון”.
בפתח הדבר של הגיליון השלישי (2008) מספרים העורכים על “מסע השירה השני”, שתחילתו בטבריה. בסיפור זה השתמשו כדי לייצר דיון על אירוח, התארחות והאיום שבאירוח או ההתארחות. וסיימו במילים: “דקה מציבה בפנינו העורכים אתגר של אירוח, בדיוק משום שאיננה משכן של קבע… היא התנגדות לסגירות הזו. זה האתגר לפתוח פתח אל הלא מוכר, הנתפש מרחוק מאיים, אבל גם קוסם. לעודד התקרבות, הקשבה, מבלי לנטרל את הסכנה הטמונה תמיד בחשיפה, במלכודת השיר. לאט-לאט, גיליון אחר גיליון, אנחנו מקווים שתהיה כאן גם אפשרות לשוב מדי פעם הביתה“.
כלומר, היציאה החוצה היא שתאפשר בסופו של דבר תחושת ביתיות במרחב הישראלי, הנתפס כעוין. שוב מבוטאת השאיפה להשתמש בשירה ככלי לשינוי חברתי, תרבותי כולל. על ידי ביקורים בערים שונות, על ידי “מסע שירה” והקפדה על יצירה אמנותית מנסים לייצר שינוי אטי, כדי לכונן תחושה של מרחב שמאפשר תחושת נוחות, ביתיות, אינטימיות אולי.
ב-2009, עם צאת הגיליון החמישי (לאחר מבצע “עופרת יצוקה”, אז השתתף “דקה'”באסופה “לצאת!”) כתבו העורכים בפתח הדבר: “כשהרכבת הממשלה היא לא יותר ממשחק כיסאות מוזיקליים למבוגרים, נראה כי השינוי לא יצמח מן הפוליטיקה הממוסדת. […] בהמשך העורכים מסבירים את חלקם בדרך אל שינוי חברתי. והדרך לשינוי עוברת, לדבריהם, בקואליציות קטנות, כפי שיצרו הם עצמם. אפשר לראות במילים אלו חלק מהתשתית הרעיונית שהובילה אל מחאת קיץ 2011. גם הסבר מדוע התרבות היא הדרך לשינוי מוסברת: “מצב התודעה הביטחוניסטי, שלוקה בריקנות תהומית ובמונוטוניות, מתפרק במגעו עם האירוניה, ההומור והסאטירה, הטבעיים כל כך לדרכה של ההתנגדות.” כלומר, המחאה האמנותית היא הדרך לפירוק של מצב תודעתי תקוע.
בפתח הדבר של הגיליון השישי (2010) סקרו העורכים את היכולת של שיר לחצות גבולות בין-לשוניים, בדגש על מחאת הפליטים: “השירה היא שמסוגלת להפוך, בקיומה כפעולה יומיומית, את הגלות להתגלות, לבית, לזהות.” כך, שוב, לשירה תפקיד במרחב הפוליטי, החברתי. לאותו גיליון התווספה אסופת שירים שירים שהוקראו קודם לכן בהפגנות ‘גרילה תרבות’, בעריכת רוני הירש (‘דקה’) יחד עם נוית בראל ומתי שמואלוף.
האסופה נפתחת בשיר “אירוע שירה” של הירש, שהוקרא מול מתקן משטרת ההגירה בחולון, נגד הכוונה לגרש את ילדי הפליטים בישראל, והוא מתמצת את תפיסת “גרילה תרבות,: “טאטאו את עצמכן בבקשה/ מגבולות תל אביב./ יש לנו יותר מדי מילים מבקשות עבודה/ מילים שמוכנות לעבוד ממש/ בזול, ביום או בלילה.”
האסופה הקטנה הזאת לא היתה תוצר בולט של ‘גרילה’, אך היו מעורבים בה לא מעט מחברי הקבוצה. היא מבטאת עוד אופן שבו התפרצה האנרגיה המחאתית באותה תקופה, וכללה שיתופי פעולה חוצי-קבוצות ומשוררים. אותן הצהרות צנועות שנישאו בהתחלה לגבי היכולת של השירה/כתב העת לקחת חלק בשינוי הפכו בהמשך לברורות יותר, יומרניות יותר ושאפתניות יותר.
הגיליון האחרון של “דקה” יצא כאמור בשנת 2012. הוא חדל להופיע כאשר כל אחד מהעורכים פנה אל פרויקטים עצמאיים. בועז יניב וערן צלגוב הוציאו את ספרי הביכורים שלהם, וצלגוב הפך לעורך בפני עצמו ולקח חלק בהקמת הוצאת ‘רעב’, שהפרויקט הראשון המשמעותי שלה היה כושיליאמאשלהם – אסופה של תרגומי שירה שחורה. חשוב לציין כי כתב העת חדל לצאת מעט לאחר המחאה של קיץ 2011 במקביל לדעיכה הכללית בשירת המחאה שבאה עם סיומה, ואפשר לראות בכך גם סמל לאותה דעיכה.
“דקה” היה חוליה במסורת היונקת משירת המחאה העולמית, כדי להזין את שירת המחאה הישראלית. בדומה להשפעה של מיאקובסקי על אלכסנדר פן ועל דור שלם של כותבים, בחרו אנשי “דקה” להיות מושפעים וגם להדהד את ההשפעה בשירת מחאה שמקורה בדרום אמריקה וכזו שמקורה בכותבים שחורים, בעיקר בארה”ב. מגמה זו העמיקה בתרגומים שונים שפרסם במשך השנים ערן צלגוב ובאסופות כושיליאמאשלהם ואיפה תהיו משיריה של האקטיביסטית פאט פרקר. מגמה זאת מאפשרת להבין את שירת המחאה הישראלית כחלק ממסורת רחבה יותר של מחאה.
היבט נוסף שהביא כתב העת “דקה”, ונעדר כמעט לחלוטין מהשירה העברית, הוא שיח על השפה העברית כפי שהיא היום, כשפה מדוברת וכשפת שירה; בניסיון להבין את השפה העברית בכלל וניסיון להתנגד אליה. משחדל כתב העת להופיע, נראה כי חדל גם השיח על השפה. ובכל זאת, היה זה ניסיון חשוב, גם אם ראשוני ובוסרי, לייצר מבט על שורשי ההוויה המטאפיזית של השימוש בעברית.
עד היום אני מעיין בגיליונות “דקה” הנמצאים אצלי בספרייה, ולטעמי הם שומרים על רלוונטיות יותר מכתבי העת רבים שיצאו בשנים האחרונות. חבל שכתב העת הזה לא זכה להכרה לה היה ראוי, ואני תקווה שאזכורו כאן, ישיב לו ולו מעט מהמקום הראוי לו.
ראו גם:
השירה כמופע לחי: אלי אשד על “דקה”
עמיר סגל על בחירתו של ערן צלגוב
[…] השיר הפוליטי מאתגר את האמת :עמיר סגל מנתח את "דקה"… […]
מאמר מאלף. יוצא מן הכלל. שאפו!