מאת חגית בת-אליעזר
על “געגוע” – סרטו החדש של שבי גביזון, המוקרן בבתי הקולנוע מאז 6 בספטמבר 2017, וצפוי לזכות בשלל פרסי “אופיר”, כבר כתבתי בקצרה במקבץ ההמלצות באתר.
הסרט עורר בי מניפת תובנות, שאותה אני מבקשת לפרושׂ כאן בהרחבה.
בריאיון של מורן שריר עם שבי גביזון, שפורסם ב”מוסף הארץ” ביום שישי, 8.9.2017, קראתי שתחילת הסרט קוצצה במהלך העריכה, וכך נוצרה סצנת פתיחה חדה ורב משמעית.
אריאל, בגילומו של שי אביבי, חוצה רחוב תל אביבי, נכנס למסעדה ומתיישב מול רונית (אסי לוי) – חברתו מלפני 20 שנה, המתגוררת בעכו הרחוקה, ואיתה לא היה בקשר מאז פרידתם. אריאל הוא רווק, תעשיין, בעל מפעל, איש ענייני ועסוק, שהקציב לפגישה 45 דקות בלבד. רונית מנחיתה עליו רצף בשורות: לפני כ-19 שנים נולד לו בן, אדם, הבחור הכי יפה בעולם, והוא מת לפני כמה שבועות. אריאל והצופים רואים את רונית פורצת בבכי ואת גבו של המלצר שנכנס לתמונה עם הפנים לרונית, וגם בפיו בשורה לא נעימה: “נגמר הרביולי תרד”. כניסתו של מלצר אנונימי ללא פנים, והמשפט שאמר – הם קטע מרוכז, גדוש משמעויות, אשר מתפענחות בשעת הצפייה בסרט, ובימי ההרהור עליו אחריה.
רונית הזמינה את המנה לפני תחילת הסרט. זה אומר שהסרט הוא רק קטע מתוך חיי גיבוריו: היו חיים לפניו ויהיו אחריו. רונית הגיעה למסעדה זמן-מה לפני אריאל. האם הוא איחר? מה רונית הרגישה בזמן ההמתנה לבדה? איך הדבר השפיע על מהלך הפגישה? יש עולם מחוץ לבועה שבה הגיבורים נמצאים, עם סולם חשיבויות משלו, שבו המנה שאזלה היא אסון קטן. הצופים, שלא ידעו על הזמנת הרביולי תרד נתקלים בהיעדרו, כמו שאריאל מקבל את בשורת מותו של הבן, שעליו לא ידע. עבור רונית, הרביולי היה בתפריט ובתודעתה לפרק זמן קצר, עד שיד זדונית העלימה אותו, כמו את בנה הצעיר, מן העולם. נגמר – פרק חייו הקודם של אריאל, הפרק העסקי. אחרי 45 הדקות האחרונות של אריאל בתל אביב באים ימים רבים שלו בעכו.
הדיבור המדויק, המדוד, הקצרני של סצנת הפתיחה: “נולד, יפה, מת, נגמר”, מאפיין את הסרט כולו והוא מהישגיו הבולטים.
עלילת הסרט דוהרת קדימה במכוניתו של אריאל לעכו – עיר מגוריו של בנו, ולא חוזרת יותר לתל אביב. באותה המסירות שבה אריאל ניהל את מפעלו, הוא עכשיו עורך היכרות מאוחרת, “פוסט-מורטם”, עם בנו אדם. פניה הרבות ואף סותרות של דמות הנער מתגלות מתוך השיחות עם האנשים בסביבתו הקרובה, שמרכזה – בית הספר התיכון שבו למד.
מפגישה עם חברו של אדם אנחנו לומדים, שהבן עסק בסחר בסמים. הצופים מתחילים להסתייג מדמותו, אך לא כך אריאל, שאימץ לעצמו דעה חיובית ומתפעלת על בנו, ודבר מתגליותיו לא מזיז אותו ממלמולו הכפייתי, “הוא היה ילד מקסים”. מהשיחה עם החבר נודע על אהבתו ההרסנית של אדם לנשים, ובפגישה עם מנהל בית הספר נחשפת אהבתו הכפייתית של הנער ליעל − מורתו לצרפתית, אשר לה כתב שיר ארוטי פרובוקטיבי על קיר הבניין שממול לבית הספר. המנהל מסיט את וילון חלונו, קורא את השיר בצרפתית, ומתרגומו הנבוך לעברית מתגלה תיאור מעשה האוננות של המורה הרוכבת בעירום על בניין בית הספר. המנהל מסתייג מתוכנו הפוגע של השיר, הדורס, כדבריו את המורה, בגללו הנער גורש מבית הספר, אבל כיוון שאין בכוחן של עובדות לערער את החיוביות של האב המוקסם, אריאל טוען, שזהו שיר אהבה יפה, אולי מזעזע במידת-מה, אך הרי ככה צריכה להיות שירה טובה.
מתוך כבוד והערכה, ואף קמצוץ קנאה, כלפי יכולותיה המופשטות של השירה, שבי גביזון מעז לממש את השיר הארוטי בחלומו של אריאל, שבו הוא פוגש את בנו והם צופים יחדיו בסצנה עוצמתית, שבה המורה יעל גונחת בעירום צדי על בניין בית הספר, בנעל עקב אדומה, ובשיער גולש המכסה-מגלה את שדה. האב והבן מצרפים את קולותיהם ויוצרים יחד מקהלת גניחות. תמונה מהסצנה מפארת את כרזת הסרט.
אריאל פוגש את המורה יעל − נטע ריסקין היפה, ומבקש ממנה לבקר בקברו של אדם. המורה מתחמקת בתירוצים שונים, אך האב חוזר על בקשתו כמה פעמים. “הגנטיקה עובדת” – יעל שמחה על הבחנתה בדפוס של התנהגות כפייתית של האב, שאותה חוותה מצד בנו. ואכן הגנטיקה עובדת: כשנודע לאריאל שבנו היה פסנתרן מבריק, הוא נזכר שניגן פסנתר בצעירותו. ועוד ביטוי של הגנטיקה: אריאל מתפעל מיופייה של יעל. הוא מלווה אותה עד לחצר ביתה, שבה נמצא הספסל אשר עליו ישב אדם ימים ולילות, שבהם צפה בחלון דירת אהובתו. גם אריאל יושב על הספסל עד לשעות החשיכה.
באותה כתבה במוסף “הארץ” קראתי שסצנת הספסל כבר הופיעה בסרטו הקודם של שבי גביזון, “חולה אהבה משיכון ג’ ״. הסצנה משמעותית ומשתלבת יפה בעלילת “געגוע”, אך מהו יחסו של הצופה שכבר ראה אותה? האם הוא שמח לקראתה כבפגישה עם חברה מן העבר או משתעמם ואף מאוכזב מהחזרה? האם נכונה מבחינה אמנותית התכתבות עצמית של תסריטאי באמצעות סצנות שלמות?
הייתה עוד אישה בחייו של אדם – ליליה בת ה-15 (אלה ארמוני), אשר בביתה הוא התגורר בשלוש השנים האחרונות. ליליה שימשה לו כאישה, לדבריה: שכבה איתו מגיל 12 וראתה בו את אהבת חייה, אך אדם לא אהב אותה כלל. ליליה, האוהבת התמימה האומללה, נגעה ללבו של אריאל, והריונה הצית בו התשוקה להיות סב ילדו של בנו.
אריאל ורונית מתארחים אצל הוריה של ליליה, ערב ההפלה המתוכננת, בבקשה לשמור על ההיריון. האב ממוצא רוסי שנכנס-יוצא מבית הסוהר, לפי דברי ליליה, בעל אופי מתפרץ ואלים, מתגלה כקול השפוי, המחובר למציאות, האמיץ, כצעקתו של הילד “המלך הוא ערום”. האב מנצל את הביקור של הורי אדם כדי לומר את אשר בלבו על שלוש שנות האירוח של אדם בביתו. תחילה הוא גוער ברונית על כך שלא הודתה על התה הטעים שהוגש לה באותו הערב, ואז מגיע לעיקר – מגנה אותה על ההתעלמות כפוית הטובה במשך כל השנים שבהן בנה התגורר בביתו. הוא ממשיך לספר לצופים, כי הרי אוזני הוריו של אדם אטומות בפני אמיתות על בנם היפה, על כיעורו של אדם, הצולע על רגלו הקצרה, שגנב מביתם סכום כסף גדול, וגרוע מכך – סימם בתרופות שינה את הסבתא, כדי שלא תפריע לו לשכב עם ליליה הקטינה.
מול עיני הצופים הפקוחות לרווחה עובר אריאל שינוי מהקצה של עסקנות רציונלית מוכוונת מטרה, לקיצוניות השנייה – של אבהות רגשנית חסרת תוחלת. לקראת סוף הסרט אנחנו מלווים את אריאל בהליכתו אל מעבר – לסוריאליזם של אמונה מיסטית בהשפעת ההורים על עולם ילדיהם המתים.
מאב שכול המטפח את קברה של אביגיל – בתו המתאבדת, הנמצא בשכנות עם קברו של אדם, נודע לאריאל על מנהג סיני במקורו, של חתונה ביוזמת ההורים בין בניהם המתים. אנשים רציונליים לכאורה נשאבים לתוך הפארסה של החתונה באמצעות התמונה בין בני ה-19 המתים.
אפילו אלי בעלה של רונית – המגולם בידי שמעון מימרן באופן משכנע – שלא שרוי באבל מערפל התודעה, מבקש לשחק תפקיד במחזה האבסורד. מפליא ומפחיד עד כמה דקה ושבירה החזית הרציונלית שלנו.
ההתמקדות באביגיל – האישה החדשה של אדם, רדוף הנשים, משכיחה מאריאל את היחסים הסבוכים עם הנשים בחייו של בנו. אריאל מפסיק להילחם בטחנות הרוח ומתמסר לעולם הרוחות.
החתונה המופרכת אכן מתקיימת. בנוכחות מוזמנים רבים הרוקדים ושותים להנאתם, שני זוגות ההורים נושאים תמונותיהם של אדם ושל אביגיל אל מתחת לחופה על חופה של עכו, אשר מאחוריה ומעליה ים-שמיים בהירים ופתוחים. הסצנה מתכתבת קלות עם מסעדת הבכי המסוגרת והממולצרת של תחילת הסרט. אכן בא גואל מיסטי לייסורי ההורים האבלים, אך לי, כאן, על קרקע המציאות, הסרט מכאיב בשלושה צירי התדרדרות:
כישלונה של האהבה להביא לזוגיות מספקת, שמחמיר מדור לדור: אריאל ניהל מערכת יחסים בצעירותו, לרונית חיי נישואין מספקים עם אלי בעלה, אך אדם מת בשל אהבתו הכפייתית כלפי המורה, וליליה, בת זוגו, נשארת שבורת לב לכל החיים, בשל אהבתה הכפייתית לא פחות כלפי אדם, עם רגשות אשם על הפלת ילדם המשותף. לצעירים קשה יותר באהבה – נחמץ הלב.
הציר השני הוא יחסם של אבות כלפי ילדיהם, אריאל – ילד מוכה על ידי אביו, שלא רצה ילדים, כדי לא לחזור על דפוס ההתנהגות האלים, הופך להיות מאמלל אף יותר – אב לא קיים, מת, כפי שמוצג בידי בנו בפני חבריו. זהו עוד ביטוי של התורשה, שממנה אין מנוס. אבל אדם הוא אב הורג ממש – מביא להפלת ילדו במו מותו.
ולעצם החיים, התהליך הוא “הולך ופוחת הדור” – גם אישיותית וגם מספרית. ההורים נמצאים בשנות החמישים לחייהם, בניהם נולדים, אך אינם מאריכים חיים. אביגיל מתאבדת בגלל דיכאון מתמשך. אדם מגיע למצב נפשי מעורער כתוצאה של פעילות פלילית, יחסים שקריים עם ילדה תמימה, ואהבה אובססיבית למורה. בהשראת סיפור מותה של אביגיל, מותו הטרגי של אדם – במכונית נופלת עמוסת סמים – נראה כמו התאבדות. הצעירים מתים, והדור הבא בכלל לא מקבל הזדמנות להיוולד.
“געגוע” זכה בפרס חביב הקהל בשני פסטיבלי קולנוע – בירושלים ובוונציה.
הסרט הרבה יותר מחביב – הוא מפרק ובונה, מכאיב ומרפא, ומעל לכל – מחכים. ביום שלישי 19.9.2017 האקדמיה הישראלית לקולנוע תשמיע את דעתה החופשית בטקס פרס אופיר, בערב חגה.
ראו עוד:
היכולת של שבי גביזון היא מעיקרה שילוב יפה בין פיוט קולנועי ( נקרא לו סרט-שירה) ובין שוטים ערוכים עשויים היטב המבטאים את הריאליה. הסקירה המעמיקה של חגית בת אליעזר מבטאת זאת היטב.
תודה, חגית, על סקירה יפה ורבת השראה. נהניתי לקרוא ומחכה מאד לראות את הסרט שזכה בפרס אופיר לתסריט הטוב ביותר. תודה גם ליקום תרבות.