מאת אלי אשד
ארז מירנץ, מחזאי ואיש תרבות שידו בכול ויד כול בו, פרסם לאחרונה קובץ סיפורים ורשימות ממגוון יצירתו לאורך השנים. הקובץ מתואר כמבחר יצירות של חברו של ארז, שלכל היותר הוא המוציא לאור, ועדיין זהותו ואופיו המיוחד של ארז ניכרים בכל שורה.
בקובץ יש כמה סיפורים, מאמרים ורשימות שפרסם בעבר. זהו חומר מגוון ביותר שקשה למצוא בו נקודה אחידה, אם כי ההומור השחור של המחבר, שבז לסצנה התרבותית שבה הוא חי ובו בזמן לא יכול בלעדיה, ניכר היטב (בהערת אגב אציין שמירנץ החליט לנטוש את כור מחצבתו גבעתיים עבור ברלין. זאת, לתדהמת כל ידידיו, המקווים שיחזור יום אחד מהעיר הגדולה והמושחתת שבה הוא רק ילך לאיבוד).
בכל זאת בולטים במיוחד כמה רשימות וסיפורים העוסקים בשאלות אמונה, שבבירור מעסיקות את מירנץ ביותר. בראשן הרשימה “אושר יחסי”, סאטירה שחורה של מירנץ במיטבו, שהיא בעצם אלגוריה על הקיום האנושי כולו, הדנה ברעיון המהפכני שרק מהפכה אלימה יכולה לפתור את בעיות היום יום שלנו.
מעשה באישה שהתפתתה להבטחות של כת, שבסדנה שלהם היא תמצא את הנוסחה לאושר… לא מושלם, אבל יחסי. אחרי שהיא עוברת שם סבל קשה מנשוא, שאותו המחבר מתאר בפרטי פרטים – והקורא אינו יודע אם לצחוק על הגיבורה או לבכות יחד איתה – היא אכן מוצאת את מה שחיפשה בחיים, “אושר יחסי”.
הסיפור הזה והרעיון העומד מאחוריו מביא את היוצר לגבהים שכמעט לא ישוערו – ורק עבורו שווה לקרוא את ספר כולו.
מה מאפיין אם כך את ה”מירנציזם”? ספקנות לגבי כל דבר, הומור שחור וטראגי לגבי כל דבר, וגישה ברנרית ש”אף על פי כן” עלינו להמשיך, גם אם למין האנושי אין כל סיכוי בטווח הארוך וגם הקצר.
וזהו כמדומה המסר שאותו ניסה להעביר לנו הספר “החיים הם הרע במיעוטו” .
ראו גם:
אלי שלום
פגשתי את ארז לפני מספר ימים בברלין ,מצבו שפיר והוא לא גילה געגועים לממלכת ביבישרה ולנציבת התרבות
שנה טובה לכולם בארץ ובברלין הכל על פי רצונם ודרכם
אבי
חברים, מה רע בברלין?
אמנים ישראלים פורחים שם: הנה רשימה חלקים של אמנים ישראלים מוכשרים שפגשתי כאן:
אמיר צורף
סיוון שביט
יהודית סספורטס
דניאלה הורבין
דן אלון
צ’רלי מגירה
יעלי רונן
אביטל גלוברמן
אריאל ניל לוי
נטע-לי שלוסר
דורון בורשטיין
זויה צ’רקסקי
עמיחי גרוס
וגם, כמוזכר, ארז מירנץ
ועוד מלא
ספר מצחיק ומדמיע
חבל שנדחק לשוליים
טאטע
צור, אתה לא זה שכתב את “בורא פרי האייפון”?
עלית עליי
אם זה היה תלוי בי, היו תולים את הספר הזה בכיכר העיר, וכך היה מקבל יותר פרסום
כולם מתלהבים מהסיפור “אושר יחסי”
לדעתי “אחדות הניגודים” עולה עליו בהרבה.
אתה מוזמן לפרט במהם איכויותיו של “אחדות הניגודים ” וכיצד הוא עולה על “אושר יחסי”.
שני הסיפורים מראים את המצב של האדם בימינו.
אחדות הניגודים לא מספר את זה בהומור וזה כאילו ישר לפנים. כמו שהסופר מכה אותך
המסות מעניינות, גם הפרגמנטים והכתבות. אבל החלק הכי חזק של “החיים הם הרע במיעוטו” הם הסיפורים הקצרים!
למה לא מארגנים ערב הקראת ספורים קצרים?
אבי
יש כבר אירועים כאלו.כלומר זה רעיון שהיגיע זמנו .
אבל הראיון הוא מצויין כלשעצמו .אולי כדאי שנעשה אירוע של הקראת סיפורי מתח בלשים ,ריגול אימה וכאלה.
זה דבר שצריך לחשוב עליו.
למה דווקא ספרי מתח וריגול?
יופי, תעברו לברלין, כל המוחות
ואני אשאר פה לבד בחושך.
יוסי, יכולת להגיד “לבד בחושך ובקור” כמו פולני טוב,
אבל בברלין בטח הרבה יותר קר.
למה אתה לא עונה? יא זבל!
למה תמיד התגובות כאלו אמוציונאליות?
אורטגה?
יוסי?
קראתי את אושר יחסי במאקו ואת שיעור בגזענות באתר בכיוון הרוח.
נראה מבטיח.
מות המחבר:)
הברקה,
למרות שאת הפרגמנטים פחות אהבתי, הסיפורים הקצרים וההגשה ממש פנינות!
יש לי הרבה מה להגיד על הספר ועל הדמות של הסופר האמיתי. למרות שאני לא מסכימה שסופר אמיתי הוא רק מי ששותה, מעשן, מזיין ועורך קטטות בארים, הסיפורים הקצרים מגרים את הספר, חלקם מצחיקים מאוד.
העריכה הייתה צריכה להמתמקד יותר בסיפורים ובפרגמנטים.