לילד שלה מלאו חמש שנים ושלושה חודשים. אם ישמע ממנה שחוט גמיש מחבר ביניהם כל שעות היממה יבקש לראותו ואז תיאלץ להמציא לו סיפור הרפתקה עם סוף טוב, כמו שהוא אוהב. הוא הכי אוהב את הסיפורים שבהם הוא מגלם את התפקיד הראשי. אין לה ספק שסיפור כזה, ועוד עם חוט בלתי נראה, ילהיב אותו מאוד, אבל היא כנראה לא תספר לו עליו. ברור לה שההבחנה בין מציאות ודמיון נחוצה לשניהם.
היא עצמה ידעה בוודאות על קיומו של החוט רק כשהאחות בבית החולים ליולדות נטלה את הילד שלה מבין זרועותיה אחרי ההנקה הראשונה. היא זוכרת היטב כיצד עשתה כדברי האחות ודחפה את פטמתה לבין השפתיים הקטנטנות של התינוק המושלם שהביאה לעולם. הוא ינק ממנה מיד והיא נשמה לרווחה. ראשו וכפות ידיו היו חלקי הגוף החשופים היחידים שנגלו לעיניה. עודה מתוודעת לפניו הזעירות הבינה כי מאז הפרידו ביניהם אחרי הלידה הספיק צוות בית החולים ללמוד עליו פרטים שעדיין נסתרים מעיניה. כששפתיו שמטו את הפטמה הם המשיכו לנשום בקצב אחיד והיקום שנברא למענם כבר הכיל את החוט. דרכו חשה את הרוגע הראשון שהעניקה לילד שלה מאז נשלף מתוכה. החוט עבר דרך שקית הכותנה הלבנה, שבה ארזו האחיות את גופו הפעוט במיומנות שטרם הספיקה לרכוש, וחדר לגופה דואֵב הלידה. אחר כך התארך ממנה, שנשארה לשבת בכורסת ההנקה במחלקת יולדות א’ בקריה והתפתל במסדרונות בית החולים עם הילד שלה המתנמנם בתיבת התינוקות השקופה. הידיעה שכך יהיה גם כשיגדל ורחובות העיר יימתחו ביניהם גרמה לה לחייך.
“הגיע בשבילך,” אומר לה עורך השבועון לילדים בבוקר, במשרד. הוא מושיט לה דף מודפס. “הקרנה מוקדמת לעיתונאים. קחי את הבן שלך.”
“מתאים לגילו?”
“נראה לי שכן. אם תחשבי שהסרט מצדיק את הרעש שעושים סביבו אולי נמלא איתו שני עמודים בגיליון החג.”
עיניה עוברות ברפרוף על שבחיה הצפויים של היחצנית והיא מטלפנת לאשר. “כן, אגיע עם ילד… הוא בן חמש, הבן שלי… נכון, סביר להניח שישב על הברכיים, אחרת לא יראה כלום… אני בכל זאת רוצה הזמנה זוגית לשנינו.”
העורך מחייך אליה בהזדהות. היא מניחה את השפופרת ופונה לקרוא את הטקסטים שמנויי השבועון הצעירים שלחו למערכת. עם כניסתה לתפקיד סגניתו חילק ביניהם העורך את המדורים הקבועים והפקיד בידיה את כל הכתבות התובעות יציאה מהמשרד. בריאיון העבודה הדגיש את מצבו העגום של השבועון בתוך מערכת העיתון היומי. לדבריו, זו הייתה חובתו הבסיסית להזהיר אותה כאם חד-הורית מפני סגירה אפשרית של השבועון. מספר המנויים צנח לשפל של כמה אלפי קוראים וההדפסה על הנייר הזול ביותר תאמה את הקושי בהשגת מודעות בתשלום. נוסף על כך, לפני קבלתה למערכת נעשו בבניין שיפוצים לטובת העיתון היומי וצופפו לחדר אחד את מערכת השבועון לילדים, כמסמנים לו את הדרך החוצה. היא עובדת בו שש שעות ביום עם העורך ועם הגרפיקאי שמעמד את השבועון ומאייר אותו מאז היווסדו, אך אין לה תלונות. לעיתים היא עושה הפסקת סיגריה עם הגרפיקאי ליד החלון המשקיף אל שבט החתולים שהתנחל בחצר האחורית של הבניין. כשהוא מתרפק באוזניה על השנים היפות שבהן אנשי ספרות ידועים נהגו לבקר במערכת השבועון לילדים כדי להגיש כתבי יד לפרסום רוטן העורך: “נוסטלגיה מפריעה לעבוד”.
היא מקווה שלא יסגרו אותם לפני שהילד שלה יהיה קצת יותר גדול. בהשוואה לעבודתה הקודמת בכתב עת ספרותי, שצבר שבחי משוררים וחובות בבית הדפוס, השבועון לילדים הוא מבצר של יציבות כלכלית. המבנה ההיררכי, שמציב בראש את בעלי הטורים בעיתון היומי ובתחתית את חברי המערכת של השבועון לילדים, אינו מטריד אותה. להפך, יש לכך יתרונות. בעל הטור המדיני, שחדרו סמוך לחדרה, מסתפק במלמול של “בוקר טוב” לעברה ומייחד את רמזי הזימה שלו לעיתונאיות המתאמצות להתקדם בסולם העיתון היומי. היא גם הדפה בנימוס את הכתבת הוותיקה לענייני חינוך שהציעה לקחת אותה תחת חסותה. מן הסתם היו לה כוונות טובות כשהצביעה על סדקים ייחודיים לנשים, שדרכם ניתן להשתחל לעיתון היומי. לדוגמה, היא תוכל לראיין את סופרת הילדים שרוקמת חרוזים על בגדי בוטיק יקר בצפון תל אביב. לכתבת יש קשרים טובים במדור הפנאי לנשים ואחרי כמה כתבות המשלבות אופנה ותרבות עשויה להיסלל הדרך לנושאים כמו בריאות או אפילו תיירות. היא סירבה. לא, לא מתוך נאמנות לשבועון שליווה את ילדותה, היא לא סבורה שפרנסה מסודרת תצמח מהסדקים, כמו שכינתה אותם הכתבת הוותיקה. רק משכורת קבועה תאפשר לה לשמור על שקט וביטחון בחיי בנה. ולא, היא לא תכניס אותו לאחד המעונות כדי להיות יותר פנויה. זה לא בשבילו ולא בשבילה, לא אחרי הסיפורים ששמעה עליהם. הכתבת לענייני חינוך הרפתה ממנה. פרנסתה של הכתבת אינה תלויה בעיתון היומי, כך ידעה לספר לה עובדת ארכיון שלעיתים אוכלת בחברתה בקפטריה.
בדרך הביתה היא מתכננת להכין את הילד שלה לצפייה בסרט. תחת הלוגו המסולסל של היחצנית הודגש שמו של סטיבן ספילברג, הבמאי הצעיר שנודע בזכות סרט האימה “מלתעות”. הפעם, כך נכתב, יצר סרט לכל המשפחה. היא תספר לילד שלה שיהיו בסרט שחקנים ילדים ויצור קטן בשם אי.טי. יגיע לבקר אותם בחללית, כמו חללית הצעצוע שלו. לסרט תהיה מעלה מיוחדת – הם יצפו בו לפני כל הגן כי הם קיבלו הזמנה מהעבודה של אמא.
זה יהיה הסרט הראשון שלו שאינו אנימציה והיא סומכת על החוט שיעביר לה את תגובותיו. היא כבר התרגלה. תחושות עזות הפוקדות אותו זורמות אליה דרך החוט – מהתלהבות ושמחה נרגשת, דרך מאמץ גדול ועד לפחד וכאב. מאז אותה הנקה ראשונה בבית החולים ליולדות השתכלל העיבוד שלהן בתוכה ומדריך אותה כיצד לשמור על הילד שלה. במצבים של רוגז, תסכול וצער למדה לאלתר בזריזות בין דרכים שפיתחה כדי לנחם, להרגיע, לפייס ולהסיח את הדעת. מבלי שידע על קיומו, מאשר החוט לילד שלה את כוחותיה המיוחדים בכל הקשור אליו. היא גם יודעת שאם תפענח את הסיבה לסבל שלו אך תתקשה לפוגגו החוט יכאיב לה. ברך חבולה או חלום רע כבר מזמן לא כורכים אותו סביבה עד מחנק. היה נורא כשזה קרה בקיץ האחרון. הם הגיעו לשפת הים וכשעסקה בפתיחת כיסא נוח הוא נעלם מעיניה. בדקת הבהלה שאחזה בשניהם עד שאיתרה אותו הספיק החוט להתהדק מאוד. כדי שהחוט לא יחנוק אותה, לא רק הילד שלה, גם היא חייבת להיות משוכנעת שהפתרון למצוקתו מצוי בידיה.
“אמא, תראי איזה רכבת ארוכה בניתי!” הילד שלה רץ לבין זרועותיה כשהיא פותחת את הדלת. מבט לכיוון הרצפה מבהיר לה שהסיר את כל הצעצועים מהמדפים והעמידם בטור שקצהו האחד בחדרו, המשכו במסדרון וקצהו האחר בחדר השינה שלה. “הכי ארוכה בעולם!” היא מנשקת אותו ומודה למטפלת שהקפידה להוריד את הכביסה מהחבל, כשהחל לרדת גשם. “איך היה בגן?” היא שואלת אחרי שנפרדו מהמטפלת.
“דולב נעמד על המגלשה והגננת צעקה עליו שהוא ייפול ואז הוא באמת נפל.”
“איזה דולב? דולב ב’? קרה לו משהו?”
“אני לא יודע… הוא בכה! טלפנו לאמא שלו והיא באה לקחת אותו!”
היא מכינה שוקו חם לילד שלה וספל קפה לעצמה ומספרת לו על הסרט. הילד שלה סקרן לדעת אם גם מעל ביתם יש כוכב שבו גרים חייזרים ואם אי.טי. הוא בגודל של בובת הקוף שניצבת בראש הרכבת המחברת בין חדרו לחדרה. היא מקווה בלבה שיהיה קטן. אחר כך היא מלבישה לילד שלה את המעיל החדש שסבתא קנתה לו והם יוצאים.
בפתח אולם ההקרנות הילד שלה תולה בה עיניים מאוכזבות כי המזנון הסגור, אך היא מראה לו שבתיק שלה ישנם ממתקים ושתייה שהוא אוהב. האולם גדוש מוזמנים. חלקם מנופפים זה לזה לשלום וחלקם, כמוה, מלווים בילדים. שחקן תיאטרון שהיא מכירה חוצה את המעבר הסמוך אליהם ומתיישב שתי שורות לפניה, לצד אישה עם צעיף סגול. היא מנסה ללכוד את מבטו.
מאז לידת בנה היא ממעטת לפקוד את בית הקפה שבו התראו בעבר. אחת לחודשיים בערך, בימי שישי בצהריים, אמה אוספת את הילד שלה מהגן במקומה ולוקחת אותו למסעדה שכונתית שמגישה ארוחת ילדים. בזמן שהילד שלה מטביע שניצל בקטשופ ולא נוגע בירק, היא מרשה לעצמה לחזור בהיסוס לעולם נטול מגלשות וקרוסלות. קורה שהיא מגיעה לבית הקפה ורואה פנים זרות בלבד ואז היא עוזבת במהירות, מעמידה פנים כאילו הייתה בדרכה למקום אחר. אחר כך תצעד לכיוון שפת הים וכעבור שעה קלה תציץ שוב לתוך בית הקפה בתקווה שבינתיים הגיעו אליו מכרים מפרק אחר בחייה, זה שקדם לנסיעתה מהארץ ולהיותה אם חד-הורית.
הילד שלה קצר-רוח. היא מבטיחה לו שהסרט מיד יתחיל ומתחרטת שלא נתנה לשחקן שיושב לפניה את מספר הטלפון שלה כשנפגשו בבית הקפה. אולי היה מזמין את עצמו לביקור לילי, אחרי שהילד שלה אכל ארוחת ערב, השתכשך באמבטיה, הקשיב לשני סיפורים לפני השינה ועצם את עיניו לצלילי שירי-ערש שהיא שרה לו. היא לא הייתה מניחה לשחקן לגעת בה כשהילד ישן בחדר השני, אך אמה ודאי תסכים להיות בייבי סיטר בתנאי שתחזור עד אחת לפנות בוקר. זה, מן הסתם, לא יקרה. השחקן נצמד לאשה עם הצעיף הסגול ולא מסתכל לעברה.
האורות כבים והילד שלה מטפס אל ברכיה. היא מחבקת את מותניו, שפתיה נוגעות בשערו הרך. כותרות בצבע תכלת מצטיירות על גבי המסך. זיכרון סרט האימה של הבמאי מבליח במוחה והיא מגבירה את ערנותה. סרט לכל המשפחה – משפט המפתח של היחצנית מהדהד במוחה. אם תצוץ בסרט איזו זוועה תוכל להמיר אותו בצירוף מפתה של צעצוע חדש, פיצה וגלידה והם יסתלקו מהאולם. חבל שלא ביררה עם מבקר הקולנוע של העיתון היומי מה ידוע לו על הסרט הזה.
אל תוך המסך האפלולי נשלחת אצבע גרמית חומה וארוכה. שפתו התחתונה של הילד שלה נשמטת. הוא שואל אותה בקול רם מה קורה עכשיו ובאמצעות החוט היא יודעת שהילד שלה מגיב בדריכות לצלילי הפסקול המסתוריים ולא לאצבע המוזרה. זו מכוערת רק בעיניה. היא לוחשת שיצטרכו לדבר בשקט. ללחן הנושא של הסרט מצטרפות נשימות כבדות, השייכות כנראה לדמות קטנה שחוצה סבך של שיחים ועצים. “אני חושבת שהקטנטן הזה הוא אי.טי,” היא לוחשת באוזן הילד שלה ומוסיפה שהאנשים עם הפנסים מחפשים אותו. “איפה הילדים שהוא בא לשחק איתם?” הילד שלה מתאמץ לשאול בלחישה. “עוד מעט,” היא מבטיחה למרות שהמרדף אחר הדמות הקטנה נמשך. על המסך מופיע ילד כבן עשר. היא חופנת את ידי בנה ולוחשת ששמו אליוט. “עכשיו אליוט יפגוש את אי.טי!” אומר הילד שלה, משחרר את ידיו מאחיזתה ומבקש את שקית הצ’יפס.
היא לוחשת לילד שלה שבני משפחתו של אליוט בטוחים שראה לטאה וחוסכת ממנו את הפרט, שאב המשפחה נטש את אשתו ושלושת ילדיו ונסע למקסיקו עם אישה אחרת. חוסר האונים שמגלה האֵם על המסך מוגזם לדעתה. היא נזכרת בחברותיה מגן השעשועים השכונתי. לכולן סיפורים שלא יוזכרו סביב ארגז החול. הן חולקות אותם ביניהן בהמשכים, כשהערב יורד והן שבות הביתה עמוסות תיקים וצעצועי פלסטיק, ילדיהן שטרם התעייפו דיים רצים לפניהן. בטווח השמיעה של הילדים הן נזהרות מלצעוד לתוך שלולית של רחמים עצמיים.
הילד שלה שואל מתי יחזור אי.טי. לסרט. החייזר החום עם הקול הגרוני והמשונה שבה מיד את לבו למרות שאינו דומה במאומה לצעצועים המשתתפים ברכבת הארוכה בעולם שבנה בבית. כשאליוט עוטף את אי.טי. בשמיכה הוא מסתובב אליה בחיוך רחב ולחן הנושא ששוב מושמע ברקע מבשר את לידתה של ידידות אנושית-חייזרית על המסך ובלבו. אחר כך היא מסבירה לו שאליוט ואי.טי. מרגישים זה את זה בגופם גם כשאינם נמצאים ביחד. כמעט נפלט לה שזה דומה מאוד לחוט שמחבר ביניהם. הילד שלה מבקש שתנעץ עבורו את הקש במיכל המשולש של מיץ הענבים והיא נאנחת בהקלה כשאליוט מוציא לחופשי צפרדעים בשיעור מדעים. צחוקו של הילד שלה מתגלגל למראה הצפרדעים המתפזרות בכיתה, ואילו מחשבותיה נודדות אל האטימות הגברית והחולשה הנשית שמוצגים בסרט. אחרי האב שנטש את משפחתו הגיע המורה למדעים המסביר כמו תרגיל במתמטיקה איך להמית יצורים חיים ולנתח אותם. הגרועים מכול הם סוכני נאס”א, או האף-בי-אי, או הסי-איי-איי, שממשיכים לחפש את החייזר הילדותי והבלתי מזיק, כאילו היה פושע נמלט. לצידם האם אינה אלא צמר גפן מתקתק, רך ודביק. סלע איתן היא לא. מעניין כמה סטריאוטיפים גבריים ונשיים הספיקו להיספג במוח הצעיר של בנה מבלי ששמה לב.
הילד שלה מזכיר לה שהפסיקה לתרגם לו את הנאמר על המסך והיא חוזרת להתרכז בסרט כדי לגלות שאי.טי. למד בינתיים לדבר אנגלית. מסתבר שערכי המשפחה האמריקאית תקפים גם בחלל. המשפט הראשון שאי.טי. מבטא באנגלית עילגת הוא רצון עז לטלפן הביתה. התפתחות זו בעלילה איננה לרוחו של הילד שלה. גם היא הייתה מעדיפה שהסרט יתמלא במעשי קונדס של אליוט ואי.טי. “אני רוצה שאי.טי. ימשיך לגור בארון של אליוט עם הבובות,” דורש הילד שלה בלחישה תקיפה. היא מנסה להסיח את דעתו: “תראה, אמא של אליוט קוראת לאחות הקטנה את ‘פיטר פן'”. מבטם מלווה את אי.טי. ואליוט שממריאים וחוצים ירח מלא. היא משוכנעת שהרגע הזה מזכיר גם לילד שלה את הסרט של דיסני.
“איזה יופי שהם עפים ביחד,” שפתיה לוחשות לאוזנו, אך הוא לא שכח את מטרת הגיחה אל-על: “אי.טי. רוצה לעזוב את אליוט. למה אמא של אליוט לא יכולה להיות גם אמא של אי.טי?” היא מבחינה שלחישותיהם מפריעות לצופים שיושבים לידם. “איפה אי.טי?” שואל הילד שלה בקול רם למראה אליוט שמתעורר במקום קר וחשוף. צבע החייזר המוטל בתעלה השתנה ללבן עכור. “אליוט ואי.טי. חולים,” היא מבארת ואוחזת בידו של בנה המודאג. לו רק יכלה הייתה מבטיחה לו שאמו של אליוט תעזור להם להבריא, אך המתרחש על המסך מבהיר מעל כל ספק שהמשימה גדולה ממידותיה. “לפחות הם בבית,” היא לוחשת באוזנו של הילד שלה ולא מסגירה את הביקורת שלה. לתוך חוסר הישע של האם וילדיה המתייפחים פולשים אנשי נאס”א, או האף-בי-איי, או הסי-איי-איי. הילד שלה נבהל כשגושי גברים בחליפות בידוד לבנות ואטומות ממלאים את המסך. בקסדות נטולות פנים הם באו לעשות סדר בדרכם הדורסנית. “אלה הרעים!” קובע הילד שלה. “מה הם יעשו לאי.טי?” היא רוצה מאוד להבטיח לו שלא יאונה כל רע ליקיריו, אבל חוסר הביטחון שלה מקשה עליה את הלחישה. החוט מתהדק ביניהם. “האנשים בחליפות החלל מפחדים מאי.טי. כי הם לא יודעים שהוא טוב, אבל תראה שהם יטפלו בו,” היא מנסה להרגיע וחשה כי ההסבר המסורבל שלה לא הנמיך אצלו את מפלס הדאגה. אולי אף העלה אותו. היא חייבת לעשות משהו. החוט מורה לה בבירור שהילד שלה עומד לפרוץ בבכי.
“אמא, למה הם מציקים להם?” הילד שלה רוצה לדעת מה הגברים בלבן עושים לאליוט ולאי.טי. כשהם שוכבים במיטות ומחוברים לצינורות שקופים. “הם הביאו רופאים שרוצים לעזור,” היא משתדלת לנסח מחדש את המשפט הלא יעיל שהגתה קודם לכן, אך גם הפעם לא עולה בידה להסוות את חשדנותה. היא לא סומכת על הרופאים האלה וחוסר הביטחון שלה עובר דרך החוט. רק לא לחשוב על “במבי” של דיסני ועל מות האם בראשית הסרט ההוא. לא ייתכן שספילברג יהרוג ילד חמוד וחייזר ילדותי, אלא אם כן יקים אותם לתחייה בכוכב אחר. הילד שלה נע על ברכיה בחוסר מנוחה ואומר: “הרופאים הרעים מכאיבים לאי.טי. הטוב.” “הם סתם פחדנים,” היא עונה בלחישה וכשחיוך קטן מסתמן על שפתי הילד שלה מתרופף מעט לחץ החוט.
אחד הגברים בלבן מסיר את קסדתו, חושף פנים עדינות ומתיידד עם אליוט. היא מנסה לנחש לאן מנווט ספילברג את העלילה. “אמא, אליוט הבריא!” הילד שלה לוחש לה בהקלה והיא מחבקת אותו. אליוט אכן נראה הרבה יותר טוב בעקבות השיחה עם הרופא הרגיש, שזכה, כמו אליוט, לפגוש חייזר בילדותו. מרגיז אותה שהאם והבת הוצמדו לפיטר פן המסרב להתבגר ואילו הרופא, שצץ משום מקום, זוכה מיד בכל הקופה, אך מצבו המידרדר של אי.טי תובע את תשומת לבה המלאה. הדמויות הבדיוניות שזורעות סטריאוטיפים במוחו של הילד שלה יחכו. כעת המשימה שלה היא הצלת אי.טי. “אי.טי. יבריא, נכון?” הילד שלה מצפה להשפעתה המיידית. הוא לוחץ יד אחת שלה והיא מחבקת אותו בשנייה ולוחשת: “גם אני רוצה שאי.טי. יבריא!”
צפצוף חד הבוקע מאחד המכשירים שאי.טי. מחובר אליהם מזעיק אליו את כל הרופאים ודמעות שוטפות את לחיי הילד שלה. היא מנשקת אותו כשהוא חוקר אותה: “למה הם לא עוזבים אותו?” הגברים בלבן מחליטים לבצע טיפול החייאה ומשמיעים פקודות קצרצרות. “הם מנסים לרפא את אי.טי,” היא מחבקת את הילד שלה, אבל הוא משחרר את עצמו ומתעקש לחלץ ממנה תשובה חד-משמעית. “הם ירפאו אותו?” הוא שואל כשאליוט מנתק את החייזר הקטן מהצינורות ודומה שיוציא אותו לחופשי כשם ששחרר את הצפרדעים. היא מתקשה להבטיח. הצפרדעים היו רדומות ואילו אי.טי. נראה גוסס. אחד הרופאים מציין את השעה וקובע שיש לארוז בקרח את אי.טי. החוט שנכרך סביבה אינו מניח לה ללחוש לילד שלה שאי.טי. הפסיק לנשום. היא מקללת בלבה את ספילברג. כעת מאוחר מדי לנטוש את האולם. “מה הם עושים לאי.טי?” נשבר קולו של הילד שלה ובשתיקתה מתהדק החוט עוד יותר.
הרופא הרגיש ניגש עם אליוט לאי.טי, כורע ברך ועוצם את עיני החייזר. אחריהם נכנסות האם והאחות הקטנה. המילים המפורשות נאמרות בקול נוגה על ידי האֵם שעל המסך, אבל היא לא תחזור עליהן באוזני הילד שלה. “הוא מת?” הילד שלה מסתובב אליה. פיה מסרב ללחוש את התשובה. צערו של הילד שלה פועם בחוט החותך בבשרה. היא חייבת לעשות משהו. בעוד רגע לא תוכל לנשום. ספילברג יסיים את סרטו כאוות נפשו, היא לא תאפשר לו להכאיב כך לילד שלה. ואז היא שומעת את עצמה מתחייבת: “הוא לא ימות!” ותחושת הקלה זורמת בחוט ומרפה אותו. הילד שלה מאמין לה בניגוד למתרחש על המסך. אין לה מושג מה תעשה אם יתברר שההימור שלה היה שגוי. היא תחצה את הגשר כשתגיע אליו. כעת היא חוזרת ולוחשת מפורשות “אי.טי. לא ימות!” ויודעת שהילד שלה בוטח ביכולתה להכריע את גורל החייזר הקטן. הוא ממשיך להאמין לה עד שאליוט מוצא את אי.טי. מתעורר משנת הקרח שלו כשלגייה בשעתה והחוט הרפוי מעביר לה סוף כל סוף את העונג המתפשט בגופו של הילד שלה.
כעבור זמן קצר נגמר הסרט. הפורקן שחווה עם חזרתו של אי.טי. לחיים, בדיוק כפי שהבטיחה לו, מסייע לילד שלה לעבור בשלום את טקס הפרידה הארוך מהחייזר. הם יוצאים מאולם ההקרנה כשבאוזניהם שוב נוסק לחן הנושא של הסרט. בקונדיטוריה הסמוכה היא קונה שתי עוגות שמרים בצורת שבלול ושניהם נוגסים בהן תוך כדי הליכה הביתה. למחרת בבוקר, במערכת השבועון לילדים, היא מטלפנת ליחצנית ומזרזת אותה שתשלח צילומים מהסרט לשיבוץ בכתבה המתוכננת. כן, היא תשתדל לשים בשער את אליוט ואי.טי, ולא, השבועון שלהם לא מודפס על נייר כרומו. מיד אחר כך היא מחייגת לחנות צעצועים במרכז העיר. בעלת החנות כבר שמעה מהיבואן על הלהיט האמריקאי ומתנבאת שיכבוש את שוק מתנות החנוכה. הסחורה הרלוונטית בדרך ובראשית השבוע הבא יגיעו לחנות בובות אי.טי. בכל הגדלים. שמחה גדולה מצפה לילד שלה עם בובת החייזר וגם היא תלמד לחבב את מראהו.
