ד״ר ניסים כץ, עורך מדור הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על
הסרט “פרנץ” בבימויו של פרנסואה אוזון. לטריילר
קודם כול, צריך להגיד שזהו הסרט המוקפד ביותר והיפה ביותר של הבימאי המוערך. זה סרט סוחף, רגיש וכואב, שמשאיר אותך עם מחשבות רבות למשך ימים אחרי שצפית בו. זה הסימן מבחינתי שהסרט מעולה. כמו כן, הסרט נוגע בהמון נושאים הנשזרים יחדיו לסיפור תקופתי. הסרט דן במשמעות המלחמה, ובמחירה הכואב שאותו משלמות משפחות הנספים. כמו כן, הסרט עוסק במשמעות האהבה, המחילה והכפרה, וחזרה למעגל חדש בחיים.
ב-1919, בעיירה גרמנית קטנה בשם קוודלינבורג, מתאבלת אנה (פאולה ביר) על קברו של ארוסה פרנץ, שנהרג בצרפת במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא גרה אצל ההורים של פרנץ, וכל המשפחה מתקשה לצאת ממעגל האבל. האבא (פייר ניניי) מטפל בפצועי המלחמה, ועובר תהליך מפטריוט לפציפיסט. באותו זמן, אנה נוהגת לפקוד את קברו של פרנץ מדי יום, ויום אחד היא פוגשת את אדריאן, צעיר צרפתי המגיע להניח פרחים על הקבר. היא לא מבינה מי זה האיש, ומכאן מתחיל הסיפור שמוביל את העלילה. נוכחותו, סמוך כל כך לתבוסה הגרמנית, מציתה תשוקות ואהבות חדשות, והפתעות רבות. בכוונה תחילה אני לא מספר הרבה, כדי לא ליצור ספוילרים.
אף שהסרט הוא רומנטי, יש בו פן היסטורי, התורם להבנה של התהליכים שהתרחשו בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה ולקראת מלחמת העולם השנייה. הסרט נוגע בעצב העמוק של הטראומה וההשפלה הצבאית של הגרמנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, והוא דן במשמעות המסוכנת של לאומנות ולאומיות, כזו שתנבא לימים את עליית הנאצים. מתחת לכל זה יש גם אמירה לגבי ההבדל בין היחסים בין אומות ליחסים בין האנשים עצמם. פרנץ ידע לדבר צרפתית, הכיר את פריז על בוריה, והעריץ את התרבות של הארץ שנגדה לחם, ועם אנה הוא נהג לתקשר בצרפתית. גם אדריאן מדבר גרמנית טובה, והעריץ את הגרמנים שמולם לחם.
אתם חייבים לראות את הסרט. לא תתאכזבו.
חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על
הסרט “רוחות קרות” (Wind River)
הסרט נקרא במקור על שמה של שמורת האינדיאנים במדינת וויומינג, שבה עלילתו מתרחשת בתנאים של חורף צפוני-הררי קשה, ומצב כלכלי-חברתי עגום של האוכלוסייה המקומית.
קורי למברט, בגילומו של ג’רמי רנר, אשר היה נשוי לילידת השמורה ונמצא ביחסים קרובים עם משפחתה, ובקשרי ידידות עם בני המקום, נראה קודר, שרוי במועקה, כסובל מטראומה אישית. גם עבודתו כצייד של חיות טרף, המאיימות על עדרי צאן בשמורה, אינה מסבה לו נחת. צר לו להרוג חיות בר יפהפיות – זאבים ואריות הרים – שבשל תנאים אקלימיים קשים מתפתות לטרוף חיות משק בית.
במהלך עבודתו במרחבים המושלגים הוא נתקל בגופת צעירה אינדיאנית שאותה הכיר. הוא עוזר לג’יין באנר, חוקרת FBI, בגילומה של אליזבת’ אולסן, שנשלחה למקום, בחקירת המקרה, ובמהלכה מתגלה המקור למועקתו המתמדת: אבל על בתו, שמתה כמה שנים קודם לכן בנסיבות דומות.
באופן כמעט מפתיע אני מזהה דמיון בין הסרט החורפי האמריקאי הזה לבין הסרט “הנערה האלמונית”, שעליו כתבתי כאן בשבוע שעבר, המתרחש בקיץ הצרפתי. בשניהם נערה צעירה בתחתית המעמד החברתי מותקפת על רקע מיני, ומתה במהלך הבריחה, ואישה צעירה, הממוקמת גבוה בסקאלה החברתית, משכילה, בתחילת דרכה המקצועית, חוקרת בהצלחה את מקרה המוות. גם בסרט הזה, כמו בסרט ההוא, האישה החוקרת נתונה לאיומים מצד גברים עבריינים, המנסים לשבש את החקירה. בשני הסרטים מודגש הפן הרפואי – ניתנים הסברים פיזיולוגיים מפורטים לסיבת המוות, הנובעת מהתאונה שקרתה בזמן הבריחה.
נוסף על המחאה נגד תקיפת נשים, הסרט “רוחות קרות” מתאר גם את מצוקתם של הגברים אובדי הדרך, המביאה אותם למעשי אלימות כלפי גברים ונשים כאחד: החבר “הלבן” של הבחורה האינדיאנית המתה נרצח במכות ע”י חבורת השיכורים, שאנסו אותה והביאו למותה, ואחיה שקוע בסמים למורת רוחם של ההורים, המנסים להחזירו למוטב.
חגית ממליצה גם על
המחזה ״תמונות מחיי נישואין״
אינגמר ברגמן השבדי שִכתב את חיי הנישואין שלו לפחות בשלוש גרסאות: מחזה, סרט ארוך וסדרה בת שישה פרקים. הזוג הלא-מוזר והלא מעניין יוהן ומריאן עלו לארץ.
האולם הגדול בקאמרי, אולם 1 ע”ש יוסף מילוא, היה מלא, אך המחזה “תמונות מחיי נישואין” ריק מתוכן מְחַדֵּשׁ. על השחקנים היחידים על הבמה – איתי טיראן מהקאמרי המארח, ואפרת בן צור מתיאטרון גשר, השותף להפקה – נגזרו תפקידים חיוורים, שגרתיים, צוננים, בסגנון הקיפאון השבדי. החברים הטלפוניים של האישה – אמא וזוג ידידים – לא ממש חיממו את האווירה. מוטב היה לראות סצנה איתם על הבמה.
הזוג הפטפטן וההססן כל כך משעמם, שסיומן של הסצנות מתקבל בברכה: גם מתוך הציפייה לשיפור בסצנה הבאה, וגם בזכות פריצתם של פועלי הבמה, שהזיזו את חלקי התפאורה ועזרו לשחקנים להחליף בגדים.
התפאורה המרהיבה והדינאמית בעיצובו של ערן עצמון היא הרוח הרעננה של ההצגה. הכושר הספורטיבי של השחקנים בא לידי ביטוי בריצתם האסתטית על מסילת ההליכון, אבל הרי לא באנו לצפות באימון ריצה, אלא רצינו לראות משהו מגרה ומתגרה, לחוות תנועת הנפש מעלת הדופק.
תודה רבה לחגית ולניסים על ההמלצות המרשימות ועל ההשקעה לטובת הקוראים.
תודה גם ליקום תרבות.
תודה לך, ארלט, על התגובות שלך. נעים לקרוא שמישהו קורא – וגם מפיק תועלת.
מעניין יהיה לראות את תמונות מחיי נישואין וגם את רוחות קרות.
הסרט של ברגמן זכה אכן לעיבודי תאטרון מכל רחבי העולם וגם בישראל ובכל פעם מתגלה בו פן חדש
זו המלצה על ההצגה או אזהרה?…
את פרנץ ראיתי היום. כל מילה בסלע. אכן ההגדרה הראשונה שעלתה במוחי היא – סרט רומנטי במובן התרבותי הרחב, כמו לא מחקה המלחמה הנוראה ההיא את המחשבה הרומנטית של המאה ה-19. אלא שזהו סרט מורכב ביותר. מעבר להיבט ההיסטורי יש בו היבט כמעט אקטואלי. על לאומנות ושנאה לאחר (וזאת אף שהמרחק התרבותי בין האויבות גרמניה לצרפת לא היה רב במיוחד), לעומת היכולת לפתח אמפתיה לאחר – אכן למי שראית בו אויב ורוצח. ומכאן שאנו כישראלים אולי יכולים לגזור ממנו לקחים.
גם הסרט רוחות קרות הוא מעולה שבמעולים. ואף הוא עמוק ומרובד, בין השאר בזכות זירת התרחשותו הפריפריאלית מוכת הגורל (ורמזיו על יחס ה”מרכז” לשוליים חברתיים) – ושוב ניתן לשאוב ממנו משהו על ארצנו פה