הקדמה מאת אלי אשד
סטיבן קינג הוא סופר האימה המצליח והמפורסם ביותר בזמננו. הוא גם אחד הסופרים המצליחים ביותר מבחינה מסחרית. רוב ספריו ורבים מהסיפורים הקצרים שכתב (כמה מהם מעולים מסוגם )הוסרטו. רובם ,לא פחות מחמישים מהם ! , תורגמו לעברית.
סטיבן קינג מחזיק בפרס “אדגר” לספרות מסתורין שבו זכה
לפניכם אחת מהנובלות המעולות ביותר שכתב, שלדעתנו היא אחד מסיפורי האימה הגדולים שנכתבו בראשית המאה ה-21.
הסיפור הזה הופיע במקור בקובץ הסיפורים של סטיבן קינג “מיד אחרי השקיעה: סיפורים” שפורסם בנובמבר 2008 (מאנגלית: בועז וייס, עריכה: אורלי דורון,הוצאת מודן ,2009 ) והוא מתפרסם כאן ברשותה האדיבה של הוצאת מודן.
על פי סיפור זה נוצרה סדרת אנימציה אינטרנטית שהרחיבה במקצת את הסיפור ( והחלה להתפרסם ברשת ביולי 2008 כמה חודשים לפני פירסום הסיפור בפרוזה ) והיא שימשה כבסיס לסדרת קומיקס בהוצאת מרוול קומיקס ב-2010.את שניהם כתב : Marc Guggenheim
וכעת לפניכם סיפורו של אדם, שבשל פעולה אקראית לחלוטין שביצע, מוצא את עצמו כמגן העולם מפני כוחות נוראיים מבחוץ.הסיפור מוצג ברובו כדו”ח של פסיכיאטר.
האיורים מאת Alex Maleev
אזהרה: הסיפור אינו מיועד לבעלי עצבים חלשים!
נ‘.
סטיבן קינג
1. המכתב
28 במאי 2008
צ’רלי היקר,
זה נראה מוזר ובו בזמן לגמרי טבעי לקרוא לך כך, אם כי כשראיתי אותך לאחרונה הייתי כמעט בחצי מגילי הנוכחי. הייתי בת 16 והייתי מאוהבת בך להחריד (ידעת? מובן שידעת). עכשיו אני נשואה באושר ויש לי ילד קטן, ואני רואה אותך כל הזמן ב-CNN מדבר על עניינים רפואיים. אתה יפה עכשיו (טוב, כמעט!) כמו שהיית ב”אותם ימים” כששלושתנו נהגנו לצאת לדוג וללכת לקולנוע ‘המסילה’ בפְריפּוֹרט.
הקיצים האלה נראים רחוקים מאוד – אתה וג’וני בלתי נפרדים, אני נגררת אחריכם בכל פעם שרק הרשיתם לי. וזה בטח היה יותר מכפי שהגיע לי! אבל מכתב התנחומים שלך הזכיר לי את הכול, ואיך שבכיתי. לא רק על ג’וני, אלא על שלושתנו. ואני מניחה שבכיתי על כך שהחיים נראו כל כך פשוטים ולא מסובכים. כמה קורנים היינו!
ראית את ההספד שלו בעיתון, כמובן. “מוות בתאונה” יכול לכסות כל כך הרבה חטאים, לא? בחדשות דיווחו שמותו של ג’וני נבע מנפילה, וכמובן, הוא באמת נפל – במקום שכולנו מכירים היטב, מקום שהוא שאל אותי עליו רק בחג־המולד האחרון – אבל זו לא היתה תאונה. בדמו היתה כמות נכבדת של חומרי הרגעה. לא מספיק כדי להרוג אותו, אבל לדברי חוקר מקרי המוות זה היה מספיק כדי לטשטש אותו, במיוחד אם הוא הביט מעבר למעקה. ולכן, “מוות בתאונה”.
אבל אני יודעת שזו היתה התאבדות.
לא היה פתק בבית או על הגופה שלו, אבל אולי זה מה שנחשב אצל ג’וני להתחשבות. ואתה, רופא בעצמך, יודע שאצל פסיכיאטרים אחוזי ההתאבדויות גבוהים מאוד. כאילו הצרות של המטופלים הן סוג של חומצה שמאכלת את ההגנות הנפשיות של המטפלים. ברוב המקרים ההגנות האלה עבות דיין ואינן נפגעות. אצל ג’וני? אני לא חושבת… הודות למטופל אחד יוצא דופן. והוא לא ישן הרבה בחודשיים־שלושה האחרונים של חייו. היו לו עיגולים שחורים ענקיים מתחת לעיניים! חוץ מזה הוא ביטל פגישות על ימין ועל שמאל. יצא לנסיעות ארוכות. הוא לא אמר לאן, אבל אני חושבת שאולי אני יודעת.
זה מביא אותי לנספח, שאני מקווה שתביט בו אחרי שתסיים את המכתב הזה. אני יודעת שאתה עסוק, אבל – אם זה יעזור! – חשוב עלי בתור הנערה המאוהבת שהייתי, עם שערי אסוף לאחור בקוקו שתמיד נפרם, הנערה שתמיד נגררה אחריכם!
ג’וני היה אמנם לבדו, אבל הוא יצר קשר רופף עם שני מטפלים אחרים בַּארְבּע השנים האחרונות לחייו. דו”חות הטיפול האחרונים שלו (לא רבים, כי הוא צימצם את העבודה) נמסרו לאחד הרופאים האלה לאחר מותו. התיקים האלה היו במשרד שלו. אבל כשניקיתי את חדר העבודה שלו בבית, נתקלתי בדפים שצירפתי. אלה דו”חות הטיפול של מטופל שהוא מכנה נ’, אבל ראיתי דו”חות טיפול רשמיים יותר שלו כמה פעמים (לא הצצתי, הקלסר פשוט היה פתוח על השולחן שלו), ואני יודעת שהדו”ח הזה שונה. ראשית, הרשימות האלה לא נכתבו במשרד שלו, כי אין כותרת על הדף כמו בדו”חות הטיפול האחרים שראיתי, ולמטה אין חותמת אדומה “חסוי”. חוץ מזה, תוכל להבחין בקו אנכי קלוש על הדפים. המדפסת שלו בבית עושה את זה.
אבל יש עוד משהו, שתראה כשתפתח את הקופסה. הוא כתב על העטיפה מילה באותיות שחורות גדולות, “לשרוף”. כמעט שרפתי את זה, בלי להסתכל. חשבתי, שאלוהים יעזור לו, אולי זה היה המחבוא הפרטי שלו של סמים או תדפיסים של איזה שיחה פורנוגרפית משונה באינטרנט. בסוף, כראוי לבתה של פנדורה, הסקרנות גברה עלי. אני מתחרטת.
צ’רלי, אני חושבת שאחי תיכנן אולי לכתוב ספר, משהו פופולרי בסגנון אוליבר סאקס. לפי הדפים האלה, הוא התמקד בהתחלה בהתנהגות טורדנית־כפייתית וכשאני מוסיפה לזה את ההתאבדות שלו (אם זו אכן היתה התאבדות), אני תוהה אם העניין שלו לא נבע מהפתגם הישן ההוא, “רופא, רפא את עצמך!”
בכל מקרה, מצאתי את דו”ח הטיפול של נ’, ואת הרשימות של אחי, שנעשות מקוטעות יותר ויותר, ומטרידות. כמה מטרידות? מספיק כדי שאשלח את כתב־היד הזה – שאותו לא העתקתי, דרך אגב, זה העותק היחיד – לידיד שהוא לא ראה 10 שנים ואני לא ראיתי 14 שנים. בהתחלה חשבתי, “אולי אפשר לפרסם את זה. זה יהיה מעין הנצחה של אחי.”
אבל אני כבר לא חושבת כך. העניין הוא שכתב־היד הזה נראה כאילו יש בו חיים, ולא בצורה טובה. אתה מבין, אני מכירה את המקומות שמוזכרים בו (אני בטוחה שגם אתה מכיר כמה מהם – השדה שנ’ מדבר עליו, כפי שג’וני מציין, חייב להיות קרוב לבית־הספר שבו למדנו בילדותנו), ומאז שקראתי את הדפים האלה, אני מרגישה תשוקה עזה לראות אם אוכל למצוא אותו. לא למרות טבעו המעיק של כתב־היד, אלא בגללו – ואם זה לא כפייתי, אז מה כן?
אני לא חושבת שלמצוא אותו יהיה רעיון טוב.
אבל מותו של ג’וני רודף אותי, ולא רק מפני שהוא היה אחי. וכך גם כתב־היד המצורף. האם תקרא אותו? קרא אותו ותגיד לי מה אתה חושב? תודה, צ’רלי. אני מקווה שזו לא בקשה גדולה מדי. ו… אם תחליט לכבד את בקשתו של ג’וני ולשרוף אותו, לעולם לא תשמע מילה אחת של מחאה מפי.
בחיבה,
מ”האחות הקטנה” של ג’וני בונסיינט
שיילה בונסיינט לה־קלר
רחוב ליסבון 964
לואיסטון, מיין 04240
נ.ב.
אוי, כמה שאני הייתי מאוהבת בך!
2. דו”ח הטיפול
נ’ הוא בן 48, שותף במשרד רואי־חשבון גדול בפורטלנד, גרוש, אב לשתי בנות. הראשונה כותבת פוסט־דוקטורט בקליפורניה, השנייה לומדת במכללה כאן במיין. הוא מתאר את יחסיו הנוכחיים עם אשתו לשעבר כ”מרוחקים אך ידידותיים”.
הוא אומר, “אני יודע שאני נראה בן יותר מארבעים ושמונה. זה מפני שאני לא ישן. ניסיתי לקחת ‘אמביין’, וגם את השני, הכדור הירוק ההוא, אבל הם רק עושים אותי מטושטש.”
כשאני שואל כמה זמן הוא סובל מנדודי שינה, הוא אינו צריך אפילו לחשוב על זה.
“חודשיים.”
אני שואל אותו אם נדודי השינה הביאו אותו אלי. הוא מחייך אל התקרה. רוב הלקוחות בוחרים את הכיסא – לפחות בביקור הראשון שלהם – אישה אחת אמרה לי שאם היא תשכב על הספה, היא תרגיש כמו “נוירוטית מקריקטורה ב’ניו־יורקר'” – אבל נ’ ניגש ישר לספה. הוא שוכב שם, ידיו שלובות בחוזקה על חזהו.
“אני חושב ששנינו יודעים שלא, דוקטור בונסיינט,” הוא אומר.
אני שואל אותו למה הוא מתכוון.
“אם הייתי רוצה רק להיפטר מהשקיות מתחת לעיניים, הייתי הולך למנתח פלסטי או לרופא המשפחה שלי – שהמליץ עליך, דרך אגב, הוא אומר שאתה טוב מאוד – ומבקש משהו חזק יותר מ’אמביין’ או מהכדורים הירוקים. חייב להיות משהו חזק יותר, נכון?”
אני איני אומר דבר.
“כפי שאני מבין, נדודי שינה הם תמיד תסמין למשהו אחר.”
אני אומר לו שזה לא תמיד כך, אם כי ברוב המקרים זה נכון. ואם יש בעיה אחרת, אני מוסיף, רק לעיתים נדירות נדודי שינה הם התסמין היחיד.
“אוה, יש לי אחרות,” הוא אומר. “בטונות. למשל, תסתכל על הנעליים שלי.”
אני מביט בנעליו. נעליים מהודרות עם שרוכים. הנעל השמאלית קשורה למעלה, אבל הימנית קשורה למטה. אני אומר לו שזה מעניין מאוד.
“כן,” הוא אמר. “כשהייתי בתיכון, הבנות נהגו לקשור את נעלי הספורט שלהן למטה אם היה להן חבר קבוע, או אם היה מישהו שמצא חן בעיניהן והן רצו שהוא יהיה החבר שלהן.”
אני שואל אותו אם הוא יוצא עם מישהי, אני חושב שאולי זה ישבור את המתח.
“אני קצת אחרי השלב הזה בחיי,” הוא אומר, “אבל יש משהו שאני רוצה.”
הוא שוקל את דבריו.
“ניסיתי לקשור את שתי הנעליים שלי למטה. זה לא עזר. אבל אחת למעלה ואחת למטה – נראה שזה עוזר קצת.” הוא מניח לידו הימנית להיחלץ מאחיזת החנק של ידו השמאלית ומרים אותה כשהאגודל והאצבע כמעט צמודים. “בערך ככה.”
אני שואל אותו מה הוא רוצה.
“שהראש שלי יהיה שוב בסדר. אבל ניסיון לסדר את הראש בזה שאתה קושר את השרוכים לפי איזה צופן תקשורתי של בית־ספר תיכון… שמותאם קצת לנסיבות הנוכחיות… זה שיגעון, אתה לא חושב? ומשוגעים צריכים לבקש עזרה. אם נותרה בהם מעט שפיות – ואני מחמיא לעצמי שכן – הם יודעים את זה. אז הנה אני.”
הוא משלב שוב את ידיו ומביט בי בהתרסה ובפחד. גם וגם, אני חושב, במידת־מה של הקלה. הוא שכב ער וניסה לדמיין איך זה יהיה, להגיד לפסיכיאטר שהוא חרד לשפיותו, וכשהוא עשה את זה לא ברחתי מהחדר בצרחות ולא קראתי לאנשים בחלוקים לבנים. יש מטופלים שמדמיינים שיש לי גדוד של גברים בחלוקים לבנים בחדר הסמוך, מצוידים ברשתות פרפרים ובכותנות כפייה.
אני מבקש ממנו לתת לי כמה דוגמאות לשיבוש המנטלי הנוכחי שלו, והוא מושך בכתפיו.
“זבל ה-OCD הרגיל. בטח שמעת את זה כבר מאה פעמים. זה הדבר הבסיסי שבאתי לטפל בו. מה שקרה באוגוסט שנה שעברה. חשבתי שאולי תוכל להפנט אותי כדי שאשכח את זה.” הוא מביט בי בתקווה.
אני אומר לו שאף כי אין דבר שהוא בלתי אפשרי, היפנוזה פועלת טוב יותר כשמשתמשים בה לעורר זיכרונות ולא להחניק אותם.
“אה,” הוא אמר. “לא ידעתי את זה. חרא.” הוא מביט שוב בתקרה. השרירים בצד פניו נעים, ואני חושב שיש לו עוד משהו לומר. “זה יכול להיות מסוכן, אתה יודע.” הוא משתתק, אבל זו רק הפוגה, השרירים בלסתו ממשיכים לנוע. “הבעיה שלי יכולה להיות מאוד מסוכנת.” הפוגה נוספת. “לי.” עוד הפוגה. “אולי גם לאחרים.”
כל פגישה טיפולית היא סדרה של בחירות, דרכים מסתעפות בלי תמרורים. כאן אני יכול לשאול אותו מה זה – הדבר המסוכן הזה – אבל אני בוחר שלא לעשות כן. תחת זאת אני שואל אותו על איזה זבל OCD הוא מדבר. פרט לקטע עם השרוכים, שהוא דוגמה טובה למדי (את זה אני לא אומר).
“אתה מכיר את זה,” הוא אומר ושולח לעברי מבט ערמומי שגורם לי מועקה קלה. אני לא מפגין את זה, הוא אינו המטופל הראשון שגורם לי לחוש אי נוחות. פסיכיאטרים הם חוקרי מערות, בעצם, וכל חוקר מערות יגיד לכם שמערות מלאות בעטלפים ובחרקים. לא נחמד, אבל רובם אינם מזיקים במהותם.
אני מבקש ממנו לספר לי בכל זאת. ולזכור שאנחנו עדיין לומדים להכיר זה את זה.
“עוד לא יוצאים קבוע, אה?”
לא, אני אומר לו, עוד לא.
“ובכן, כדאי שזה יקרה בקרוב,” הוא אומר. “כי אני במצב כוננות כתום כאן, דוקטור בונסיינט. בדרך למצב כוננות אדום.”
אני שואל אותו אם הוא סופר דברים.
“כמובן,” הוא עונה. “מספר הרמזים בתשבצים ב’ניו־יורק טיימס’… ובימי ראשון אני סופר פעמיים, כי התשבצים גדולים יותר ונראה לי שצריך בדיקה כפולה. זה חיוני, למעשה. את הפסיעות שלי. מספר הצלצולים כשאני מתקשר למישהו. רוב ימות השבוע אני אוכל ב’קולוניאל דיינר’, זה שלושה רחובות מהמשרד שלי, ובדרך לשם אני סופר נעליים שחורות, בדרך חזרה אני סופר חומות. פעם ניסיתי אדומות, אבל זה היה מגוחך. רק נשים מסתובבות עם נעליים אדומות, ולא הרבה מהן. לא בשעות היום. ספרתי רק שלושה זוגות, אז חזרתי ל’קולוניאל’ והתחלתי שוב, אבל בפעם השנייה ספרתי נעליים חומות.”
אני שואל אותו אם הוא צריך לספור מספר מסוים של נעליים כדי להגיע לסיפוק.
“שלושים זה טוב,” הוא אומר. “חמישה־עשר זוגות. ברוב הימים זו לא בעיה.”
ולמה חיוני להגיע למספר מסוים?
הוא חושב, ואז מביט בי. “אם אני אגיד שאתה יודע, אתה פשוט תבקש ממני להסביר מה אתה אמור לדעת? זאת אומרת, אתה טיפלת כבר בהפרעות כפייתיות, ואני חקרתי את הנושא – בצורה מקיפה – גם בראש שלי וגם באינטרנט, אז אנחנו לא יכולים פשוט לגשת לעניין?”
אני אומר שרוב האנשים שסופרים מרגישים שהמספר המסוים, הידוע בתור “מספר היעד”, חיוני לשמירה על סדר. כדי שהעולם ימשיך להסתובב על צירו, אפשר לומר.
הוא מהנהן, מרוצה, והסכר נפרץ.
“יום אחד, כשספרתי בדרכי חזרה למשרד, עברתי ליד גבר שאחת מרגליו היתה קטועה בברך. הוא היה על קביים, עם גרב על הגדם. זו לא היתה בעיה אם הוא היה נועל נעל שחורה. כי הייתי בדרך חזרה, אתה מבין. אבל היא היתה חומה. זה הרס לי את כל היום, ואותו לילה לא הצלחתי להירדם. כי מספרים לא זוגיים הם רעים.” הוא מקיש על צד ראשו, “לפחות כאן בפנים. יש במוח שלי חלק הגיוני שיודע שזה קשקוש, אבל יש חלק אחר שיודע שזה לגמרי לא קשקוש, והחלק הזה שולט. היית מצפה שאם שום דבר רע לא קורה – למעשה, אם משהו טוב קרה באותו יום, ביקורת מס שהדאיגה אותנו בוטלה בלי שום סיבה, למשל –
אז החוק הזה יישבר, אבל זה לא נשבר. ספרתי שלושים ושבע נעליים חומות במקום שלושים ושמונה, וכשהעולם לא בא לקיצו, החלק הלא־הגיוני במוח שלי אמר שזה בזכות זה שעברתי את השלושים, ובהרבה.
“כשאני ממלא את מדיח הכלים, אני סופר צלחות. אם יש מספר זוגי מעל עשר, זה בסדר. אם לא, אני מוסיף את המספר הנכון של צלחות נקיות, כדי שזה יהיה בסדר. כך גם עם מזלגות וכפות. חייבים להיות לפחות שנים־עשר במתקן הפלסטיק הקטן בקדמת המכשיר. וכיוון שאני חי לבדי, זה אומר שבדרך כלל אני צריך להוסיף כלים נקיים.”
מה עם סכינים, אני שואל, והוא נד מייד בראשו.
“סכינים, אף פעם. לא במדיח הכלים.”
כשאני שואל למה לא, הוא אומר שאינו יודע. אז, אחרי הפוגה, הוא שולח לעברי מבט אשם. “אני תמיד רוחץ את הסכינים ביד, בכיור.”
סכינים במתקן הפלסטיק יפרו את הסדר בעולם, אני מציע.
“לא!” הוא קורא. “אתה מבין, דוקטור בונסיינט, אבל אתה לא מבין עד הסוף.”
אז אתה צריך לעזור לי, אני אומר.
“הסדר בעולם הופר כבר. אני הפרתי אותו בקיץ שעבר כשהלכתי לשדה אקרמן. אבל לא הבנתי, לא אז.”
אבל אתה מבין עכשיו? אני שואל.
“כן. לא הכול, אבל מספיק.”
אני שואל אותו אם הוא מנסה לתקן את הדברים, או שהוא רק מנסה למנוע החמרה של המצב.
הבעת הקלה שקשה לתאר במילים ממלאת את פניו, מרגיעה את כל השרירים. משהו שהתחנן להתבטא נאמר סוף סוף בקול. אלה הרגעים שלמענם אני חי. זה אינו ריפוי, רחוק מכך, אבל נ’ זכה להקלה מסוימת לעת עתה. אני לא חושב שהוא ציפה לכך, רוב המטופלים אינם מצפים.
“אני לא יכול לתקן את זה,” הוא לוחש. “אבל אני יכול למנוע מהמצב להחמיר. כן. זה מה שאני עושה.”
הגעתי שוב לאחת מאותן הסתעפויות. אני יכול לשאול אותו מה קרה בקיץ שעבר – אוגוסט האחרון, אני מניח – בשדה אקרמן, אבל זה בטח מוקדם מדי. עדיף לרופף עוד קצת את שורשיה של השן החולה. ואני באמת איני חושב שמקור המחלה הוא כל כך טרי. סביר יותר שמה שקרה לו בקיץ האחרון היה רק הטריגר שהפעיל את זה.
אני מבקש ממנו לספר לי על התסמינים האחרים שלו.
הוא צוחק. “זה ייקח יום שלם, ויש לנו רק…” הוא מציץ בשעונו… “עוד עשרים ושתיים דקות. עשרים ושתיים זה מספר טוב, דרך אגב.”
כי הוא זוגי? אני שואל.
ההנהון שלו רומז שאני מבזבז זמן על המובן מאליו.
“ה… התסמינים שלי, כפי שאתה קורא להם… באים בקבוצות.” עכשיו הוא מביט בתקרה. “יש שלוש קבוצות כאלה. הם מבצבצים מתוכי… מהחלק השפוי שלי… כמו סלעים… סלעים, אתה יודע… אוה אלוהים, אלוהים אדירים… כמו הסלעים המזוינים בשדה המזוין ההוא…”
דמעות זולגות על לחייו. בהתחלה נדמה כי אינו מבחין בכך, הוא רק שוכב על הספה, אצבעותיו שלובות, מביט בתקרה. אבל אז הוא שולח יד אל השולחן לידו, שם נמצאת מה שסנדי, פקידת הקבלה שלי, מכנה “קופסת הקלינקס הנצחית”. הוא לוקח שתי ממחטות נייר, מנגב את לחייו ואז מועך את הממחטות. הן נעלמות בין אצבעותיו השלובות.
“יש שלוש קבוצות,” הוא מתחיל שוב, מדבר בקול שאינו לגמרי יציב. “סְפִירה, זו הקבוצה הראשונה. זה חשוב, אבל לא חשוב כמו לגעת. יש דברים מסוימים שאני צריך לגעת בהם. תנורים, למשל. לפני שאני יוצא מהבית בבוקר, או לפני שאני הולך לישון. אני יכול לראות שהם כבויים –
כל הכפתורים מצביעים למעלה, האש כבויה – אבל אני בכל זאת חייב לגעת בהם כדי להיות בטוח לגמרי. וכמובן, דלת התנור. אחר כך התחלתי לגעת במתגי החשמל לפני שאני יוצא מהבית או מהמשרד. רק תיפוף כפול מהיר. לפני שאני נכנס למכונית, אני חייב להקיש ארבע פעמים על הגג. ושש פעמים כשאני מגיע למקום שנסעתי אליו. ארבע הוא מספר טוב, שש זה מספר בסדר, אבל עשר… עשר הוא כמו…” אני רואה דמעה אחת שהוא החמיץ, גולשת במסלול מפותל מפינת עינו הימנית לעבר תנוך אוזנו.
כמו לצאת קבוע עם נערת חלומותיך? אני מציע.
הוא מחייך. יש לו חיוך יפה, עייף – חיוך שמתקשה יותר ויותר לקום בבוקר.
“נכון,” הוא אומר. “והיא קושרת את נעלי הספורט שלה למטה, ככה שכולם יודעים את זה.”
אתה נוגע בדברים אחרים? אני שואל, ואני יודע מה התשובה. ראיתי מקרים רבים כמו זה של נ’ בחמש השנים שבהן אני מטפל באנשים. לפעמים אני מדמיין את האומללים האלה כגברים ונשים שעופות טרף מנקרים אותם עד מוות. העופות בלתי נראים – לפחות עד שפסיכיאטר טוב, או בר־מזל, או שניהם, מתיז עליהם את הגרסה שלו ל’לומינול’ – חומר הזוהר כשהוא נפגש בכתמי דם סמויים – ומאיר אותם באור הנכון, אבל עופות הטרף האלה בכל זאת אמיתיים מאוד. הפלא הוא שאנשים כה רבים הסובלים מהפרעות כפייתיות מצליחים בכל זאת לנהל חיים יצירתיים. הם עובדים, הם אוכלים (לא תמיד מספיק, ולפעמים יותר מדי), הם הולכים לקולנוע, הם עושים אהבה עם בני–זוגם… וכל הזמן הזה העופות האלה נמצאים שם, דבקים בהם ומנקרים פיסות בשר קטנות.
“אני נוגע בהרבה דברים,” הוא אומר, ושוב שולח את חיוכו המקסים והעייף אל התקרה. “מה שרק תגיד, אני נוגע בזה.”
אז לספור זה חשוב, אני אומר, אבל לגעת זה יותר חשוב. יותר חשוב מנגיעה?
“למַקֵם,” הוא אומר, ופתאום מתחיל לרעוד בכל הגוף, כמו כלב שנשאר בחוץ בגשם הקר. “הו אלוהים.”
הוא מתיישב לפתע ומוריד את רגליו מהספה. על השולחן לידי יש אגרטל פרחים בנוסף ל’קופסת הקלינקס הנצחית’. הוא נע מהר מאוד, מזיז את הקופסה ואת האגרטל כך שהם ניצבים אלכסונית זו לזה. אז הוא מוציא שני צבעונים מהאגרטל ומניח אותם, גבעול אל גבעול, כך שפרח אחד נוגע בקופסת הקלינקס והשני באגרטל.
“ככה זה בטוח,” הוא אומר. הוא מהסס, ואז מהנהן כאילו הגיע למסקנה שזה באמת הדבר הנכון. “זה משמר את העולם.” הוא מהסס שוב. “בינתיים.”
אני מביט בשעוני. זמננו תם, ועשינו די והותר ליום אחד.
“בשבוע הבא,” אני אומר. “אותה שעה, אותו מקום.” לפעמים אני הופך את הביטוי הזה לשאלה, אבל לא עם נ’. הוא צריך לחזור והוא יודע את זה.
“אין תרופת פלא, הא?” הוא שואל. הפעם חיוכו כמעט עצוב מכדי שאוכל להביט בו.
אני אומר לו שאולי הוא ירגיש טוב יותר (סוגסטיה חיובית כזו אף פעם אינה מזיקה, כפי שכל הפסיכיאטרים יודעים). אז אני אומר לו לזרוק את כדורי ה’אמביין’ ואת הכדורים הירוקים – ‘לונסטה’, אני מניח. אם הם לא עוזרים לו בלילה, הם יכולים רק להפריע לו בשעות העבודה. והירדמות על הכביש ממש לא תפתור את הבעיות שלו.
“לא,” הוא אומר. “אני מניח שלא. דוקטור, לא דיברתי על הסיבה הבסיסית. אני יודע מה זה—”
אולי נגיע לזה בשבוע הבא, אני אומר לו. בינתיים אני רוצה שהוא ינהל טבלה מחולקת לשלושה טורים: ספירה, נגיעה ומיקום. הוא מוכן לעשות את זה?
“כן,” הוא אומר.
אני שואל אותו, כמעט כבדרך אגב, אם יש לו מחשבות אובדניות.
“המחשבה חלפה במוחי, אבל יש לי עוד הרבה מה לעשות.”
זו תשובה מעניינת ודי מדאיגה.
אני נותן לו את כרטיס הביקור שלי ואומר לו שיתקשר – בכל שעה שהיא – אם רעיון ההתאבדות ייראה לו מפתה יותר. הוא אומר שהוא יעשה זאת. אבל הרי כמעט כולם מבטיחים.
“בינתיים,” אני אומר ליד הדלת, ומניח יד על כתפו, “תמשיך לצאת קבוע עם החיים.”
הוא מביט בי, חיוור, אינו מחייך עכשיו, אדם שמנוקר לפיסות על ידי עופות בלתי נראים. “קראת פעם את ‘האל פאן הגדול’ של ארתור מאכן?”
אני נד בראשי.
“זה הסיפור המבהיל ביותר שנכתב אי־פעם,” הוא אומר. “אחת הדמויות בסיפור אומרת, ‘התאווה תמיד מנצחת’. אבל הוא לא מתכוון לתאווה. הוא מתכוון לכפייתיות.”
‘פקסיל’? אולי ‘פרוזאק’. אבל שום דבר לפני שאבין טוב יותר את המטופל המעניין הזה.
7 ביוני 2007
14 ביוני 2007
28 ביוני 2007
נ’ מביא את “שיעורי הבית” שלו לפגישתנו הבאה, כפי שציפיתי שיעשה. ישנם בעולמנו דברים רבים שאי אפשר לסמוך עליהם, ואנשים רבים שאינך יכול לבטוח בהם, אבל אנשים הסובלים מ-OCD כמעט תמיד משלימים את משימותיהם, חוץ ממקרה שהם גוססים.
במובן מסוים, הטבלאות שלו כמעט קומיות, במובן אחר הן עצובות ובמובן אחר הן פשוט נוראיות. הוא רואה־חשבון, אחרי הכול, ואני מניח שהוא נעזר באחת התוכנות להנהלת חשבונות כדי ליצור את תוכן הקלסר שהוא מושיט לי לפני שהוא ניגש לספה. אלה גיליונות נתונים. אבל במקום השקעות ותזרימי מזומנים, הטבלאות האלה מפרטות את תוואי השטח המורכב של הכפייתיות של נ’. שני הדפים העליונים נושאים את הכותרת “ספירה”, השניים הבאים “נגיעה”, ששת הדפים האחרונים נושאים את הכותרת “מיקום”. כשאני מעלעל בהם, אני מתקשה להבין איך הוא מוצא זמן לכל פעילות אחרת. אבל טיפוסים כפייתיים כמעט תמיד מסתדרים. המחשבה על עופות הטרף הסמויים עולה שוב בראשי. אני רואה אותם מכסים את נ’, מנקרים את בשרו בנגיסות מגירות דם.
כשאני נושא את מבטי, הוא על הספה, ידיו שלובות שוב בחוזקה על חזהו. והוא סידר שוב את האגרטל ואת קופסת הקלינקס והציב אותם על קו אלכסוני. היום הפרחים הם חבצלות לבנות. אני חושב על הלוויה כשאני רואה אותן ערוכות כך על השולחן.
“בבקשה אל תבקש ממני להחזיר אותם למקום,” הוא אומר, מתנצל אך תקיף. “אני אעזוב לפני שאעשה דבר כזה.”
אני אומר לו שאין לי כל כוונה לבקש ממנו להחזיר אותם למקום. אני מרים את גיליונות הנתונים ומחמיא לו על חזותם המקצועית. הוא מושך בכתפיו. אז אני שואל אותו אם הם מייצגים תשקיף כללי או רק את השבוע האחרון.
“רק את השבוע האחרון,” הוא אומר, כאילו זה לא נוגע לו. אני מניח שזה לא נוגע. אדם שעופות מנקרים אותו למוות אינו יכול לגלות עניין רב בעלבונות ובפגיעות של השנה האחרונה, או אפילו של השבוע האחרון, הוא מתמודד עם היום הנוכחי. ושאלוהים יעזור לו, עם העתיד.
“יש כאן ודאי אלפיים או שלושת אלפים פריטים,” אני אומר.
“תקרא לזה אירועים, ככה אני קורא להם. יש שש מאות וארבעה אירועי ספירה, שמונה מאות שבעים ושמונה אירועי נגיעה, ואלפיים ארבעים ושישה אירועי מיקום. הכול במספרים זוגיים, אתה רואה. יחד זה מסתכם בשלושת אלפים שבע מאות עשרים ושמונה, גם זה מספר זוגי. אם תחבר את הספרות במספר הזה – 3728 – תקבל עשרים, גם זוגי. מספר טוב.” הוא מהנהן באישור. “תחלק את 3728 בשתיים, ותקבל אלף שמונה מאות שישים וארבע. סכום הספרות של 1864 הוא תשע־עשרה, מספר לא זוגי רב־עוצמה. רב־עוצמה ורע.” הוא רועד קצת.
“אתה בטח עייף מאוד,” אני אומר.
הוא אינו עונה במילים, הוא אינו מהנהן, אבל הוא בכל זאת עונה. דמעות זולגות על לחייו לעבר אוזניו. איני רוצה להוסיף לעול שהוא נושא, אבל אני מבין עובדה אחת: אם לא נתחיל לעבוד בקרוב – בלי התקשקשות – כמו שהאחות שיילה היתה אומרת – הוא לא יוכל להתמודד בכלל עם העבודה. אני רואה כבר הידרדרות בהופעתו (חולצה מקומטת, גילוח מרושל, שיער שזקוק לתספורת), ולו הייתי חוקר את עמיתיו לעבודה, ודאי הייתי רואה אותם חילופי מבטים חטופים שמגלים כה הרבה. גיליונות הנתונים מדהימים, בדרכם, אבל כוחותיו של נ’ אוזלים. נראה לי שאין ברירה אלא לגשת ישירות ללב העניין, ועד שנגיע ללב הזה – אין מה לדבר על ‘פקסיל’ או ‘פרוזאק’ או משהו כזה.
אני שואל אם הוא מוכן לספר לי מה קרה באוגוסט האחרון.
“כן,” הוא אומר. “בשביל זה באתי.” הוא לוקח כמה ממחטות מהקופסה הנצחית ומנגב את לחייו. בעייפות. “אבל דוקטור… אתה בטוח?”
מעולם לא היה לי מטופל ששאל אותי שאלה כזו, או דיבר אלי בנימה כזו של אהדה סרבנית. אבל אני אומר לו שכן, אני בטוח. העבודה שלי היא לעזור לו, אבל כדי שאוכל לעשות את זה, הוא צריך להיות מוכן לעזור לעצמו.
“אפילו אם זה יציב אותך בסכנה, לגמור כמוני? כי זה יכול לקרות. אני אבוד, אבל אני חושב – אני מקווה – שאני עוד לא טובע המצוי בפניקה כזאת עד שאהיה מוכן למשוך איתי למטה כל מי שינסה להציל אותי.”
אני אומר לו שאיני מבין ממש.
“אני כאן כי כל זה קורה אולי בראש שלי,” הוא אומר ומקיש בפרקי אצבעותיו על רקתו, כאילו ביקש להבטיח שאני יודע היכן נמצא הראש שלו. “אבל אולי לא. אני לא באמת יודע. לזה אני מתכוון כשאני אומר שאני אבוד. ואם זה לא מנטלי – אם מה שראיתי וחשתי בשדה אקרמן הוא אמיתי – אז אני נושא מעין זיהום. ואני עלול להעביר את זה אליך.”
שדה אקרמן. אני רושם את זה, אם כי הכול מוקלט. כשהיינו ילדים, אחותי ואני למדנו בבית־ספר ‘אקרמן’, בעיירה קטנה בשם הארלו, על גדות נהר האַנְדְרוֹסְקוֹגין. זה לא רחוק מכאן, 50 ק”מ לכל היותר.
אני אומר לו שאני מוכן להסתכן, ואומר שבסופו של דבר – עוד חיזוק חיובי – אני בטוח ששנינו נהיה בסדר.
הוא פולט צחוק חלול, בודד. “זה יהיה נחמד,” הוא אומר.
“ספר לי על שדה אקרמן.”
הוא נאנח ואומר, “זה נמצא במוטון. בצידו המזרחי של האַנְדְרוֹסְקוֹגין.”
מוטון. עיירה אחת אחרי צ’סטר מיל. אימא שלנו היתה קונה חלב וביצים בחוות בוי היל במוטון. נ’ מדבר על מקום שמרוחק כעשרה ק”מ מבית החווה שבו גדלתי. אני כמעט אומר: אני מכיר את זה!
אני לא אומר דבר, אבל הוא מביט בי בחדות, כמעט כאילו קרא את מחשבותי. אולי. אני לא מאמין בתפישה על־חושית, אבל אני לא שולל לגמרי את האפשרות.
“אל תלך לשם אף פעם, דוקטור,” הוא אומר. “אפילו אל תחפש את המקום. תבטיח לי.”
אני מבטיח לו. למעשה, לא הייתי בחלק המוזנח הזה של מיין יותר מ-15 שנה. זה קרוב בקילומטרים, אבל רחוק ברצון. תומס וולף השמיע הצהרה סוחפת אופיינית כשקרא ליצירתו הגדולה ‘אינך יכול לשוב הביתה’. זה לא נכון לגבי כולם (אחותי שיילה מרבה לחזור, היא עדיין קרובה לכמה מחברי הילדות שלה), אבל זה נכון לגבי. אם כי אני מניח שלספר שלי הייתי קורא ‘אני לא רוצה לשוב הביתה’. מה שאני זוכר משם זה בריונים עם שפה שסועה ששלטו במגרש המשחקים, בתים ריקים עם חלונות שבורים, מכוניות הרוסות, ושמיים שתמיד נראו לבנים וקרים ומלאים בעורבים שנסו על נפשם.
“בסדר,” אומר נ’, וחושף לרגע את שיניו אל התקרה. לא בתוקפנות, אני די בטוח שמדובר בהבעה של מישהו המתכונן להרים משהו כבד, פעולה שתותיר אותו כאוב ודאוב למחרת. “אני לא יודע אם אני יכול לבטא את זה היטב, אבל אעשה כמיטב יכולתי. מה שחשוב לזכור זה שעד אותו יום באוגוסט, הדבר הכי קרוב אצלי להתנהגות טורדנית־כפייתית היה שחזרתי לחדר האמבטיה לפני שיצאתי לעבודה כדי לבדוק שגזרתי כמו שצריך את השערות באף.”
אולי זה נכון, סביר יותר שלא. איני חוקר את העניין. תחת זאת אני מבקש ממנו לספר לי מה קרה באותו יום. והוא מספר לי.
הוא מספר לי במשך שלושת המפגשים הבאים. במפגש השני – 15 ביוני –
הוא מביא לי לוח־שנה. זה, כמו שאומרים, מוצג א’ של התביעה.
3. סיפורו של נ’
אני רואה־חשבון במקצועי, צלם בתחביבי. אחרי גירושי – ואחרי שהבנות גדלו, שזה גירושים מסוג אחר ומכאיבים כמעט באותה מידה – ביליתי את רוב סופי־השבוע בשיטוטים, מצלם נופים עם ה’ניקון’ שלי. זו מצלמת פילם, לא דיגיטלית. לקראת סוף כל שנה נהגתי לקחת את תריסר התמונות הטובות ביותר ולעשות מהן לוח־שנה. הדפסתי אותם בחנות קטנה בפריפורט בשם ‘דפוס וינדהובר’. יקרנים, אבל עושים עבודה טובה. חילקתי את לוחות־השנה לידידים ולעמיתים בעבודה לכבוד חג־המולד. גם לכמה לקוחות, אבל לא להרבה – לקוחות של חמש־שש ספרות מעדיפים משהו במסגרת כסף. אני עצמי מעדיף תמונת נוף טובה. אין לי תמונות של שדה אקרמן. צילמתי כמה, אבל הן אף פעם לא יצאו. מאוחר יותר שאלתי ממישהו מצלמה דיגיטלית. לא רק שהתמונות לא יצאו, הצלחתי גם לשרוף את הקרביים של המצלמה. הייתי צריך לקנות מצלמה חדשה לבָּחור ששאלתי אותה ממנו. וזה בסדר. בשלב הזה אני חושב שהייתי משמיד כל תמונה שהייתי מצלם במקום הזה. אם זה היה מרשה לי, כמובן.
{אני שואל אותו למה הוא מתכוון כשהוא אומר “זה”. נ’ מתעלם מהשאלה כאילו לא שמע אותה.}
צילמתי תמונות בכל פינה במיין ובניו־המפשייר, אבל אני נוטה לדבוק בעיקר באזור שלי. אני גר בקָסְל רוֹק – למעלה במצפה, למעשה – אבל גדלתי בהַארְלוֹ, כמוך. ואל תיראה כל כך מופתע, דוקטור. עשיתי עליך גוגל אחרי שרופא המשפחה המליץ עליך – כולם בודקים את כולם בגוגל בימינו, לא?
בכל מקרה, האזור הזה במרכז מדינת מיין, שם היו העבודות הכי טובות שלי: הארלו, מוטון, צ’סטר מיל, סיינט איבס, קסל־סיינט־איבס, קנטון, ליסבון פולז. במילים אחרות, לגדותיו של נהר האַנְדְרוֹסְקוֹגין הגדול. התמונות האלה נראות יותר… אמיתיות, איכשהו. לוח־השנה מ-2005 הוא דוגמה טובה. אביא לך לוח אחד ותוכל לשפוט בעצמך. ינואר עד אפריל וספטמבר עד דצמבר צולמו קרוב לבית, מאי עד אוגוסט… בוא נראה… בחוף אולד אורצ’רד… פמנקוויד פוינט, המגדלור, כמובן… הריסון סטייט פארק… ת’אנדר הול בבר־הרבור. חשבתי שבת’אנדר הול באמת תפסתי משהו, הייתי נרגש, אבל כשראיתי את התשלילים, המציאות היכתה בי. זו היתה סתם עוד תמונת תיירות. קומפוזיציה טובה, אז מה? אתה יכול למצוא קומפוזיציה טובה בכל לוח־שנה לתיירים בכל חנות מזכרות עלובה.
אתה רוצה את דעתי, כחובב? אני חושב שצילום הוא אמנות הרבה יותר גבוהה מכפי שרוב האנשים חושבים. הגיוני לחשוב שאם יש לך עין טובה לקומפוזיציה – וכמה כישורים טכניים שאתה יכול לרכוש בכל קורס צילום – כל מקום יפה יצטלם טוב באותה מידה, במיוחד אם אתה מתעסק רק בנוף. הארלו במיין או סרסוטה בפלורידה, רק תדאג שיהיה לך הפילטר המתאים, ואז תכוון ותצלם. אבל זה לא ככה. המקום משנה בצילום ממש כפי שהוא משנה בציור או בכתיבת סיפורים או שירים. אני לא יודע למה, אבל…
{שתיקה ארוכה.}
למעשה, אני יודע. כי אמן, אפילו חובב כמוני, משקיע את נשמתו בדברים שהוא יוצר. בעבור אנשים מסוימים – אלה שניחנו ברוח של נווד, אני מניח – הנשמה היא דבר שניתן לשאת אותו. אבל בשבילי, נדמה שהיא אינה עוברת את המרחק אפילו עד בר־הרבור. אבל התמונות שצילמתי על גדות האַנְדְרוֹסְקוֹגין… התמונות האלה מדברות אלי. והן מדברות גם אל אחרים. הבחור שאני עובד איתו ב’וינדהובר’ אמר שאני בטח יכול לסגור עסקה בניו־יורק, לקבל כסף על לוחות־השנה שלי במקום לשלם עליהם בעצמי, אבל זה מעולם לא עניין אותי. זה נראה קצת… לא יודע… המוני? יומרני? לא יודע, משהו כזה. לוחות־השנה שלי הם דברים קטנים, בין חברים. חוץ מזה, יש לי עבודה. אני אוהב לפצח מספרים. אבל חיי ודאי היו דלים יותר בלי התחביב שלי. הייתי מאושר בידיעה שכמה ידידים תולים את לוחות־השנה שלי במטבח או בסלון שלהם. אפילו בשירותים. האירוניה היא שלא צילמתי הרבה מאז התמונות שצילמתי בשדה אקרמן. אני חושב שחלק מחיי נגמר, וזה משאיר חור. חור ששורק באמצע הלילה, כאילו יש שם ארובת־רוח. רוח שמנסה למלא את מה שכבר לא נמצא שם. לפעמים אני חושב שהחיים הם עניין עצוב, רע, דוקטור. באמת.
באחד השיטוטים שלי באוגוסט האחרון, הגעתי לדרך עפר במוטו, שלא זכרתי שראיתי בעבר. פשוט נסעתי לי, הקשבתי למוזיקה ברדיו, ואיבדתי את הנהר, אבל ידעתי שהוא לא רחוק, כי יש לו ריח. הוא טחוב ורענן בו־זמנית. אתה בטח יודע על מה אני מדבר. זה ריח נושן. בכל מקרה, פניתי לדרך הזאת.
היא היתה משובשת, כמעט מחוקה בכמה מקומות. והשעה התחילה להיות מאוחרת. זה בטח היה בסביבות שבע בערב, ולא עצרתי בשום מקום לארוחת ערב. הייתי רעב. כמעט הסתובבתי, אבל אז הדרך נעשתה חלקה יותר והתחילה לטפס במעלה הגבעה במקום לרדת. גם הריח היה חזק יותר. כשכיביתי את הרדיו, יכולתי גם לשמוע את הנהר – לא חזק, לא קרוב, אבל הוא היה שם.
ואז הגעתי לעץ ששכב על הדרך, וכמעט פניתי לאחור. הייתי יכול לחזור, אפילו שלא היה מקום להסתובב. הייתי רק במרחק של בערך קילומטר וחצי מכביש 117, והייתי יכול לנסוע לאחור בחמש דקות. אני חושב עכשיו שמשהו, כוח כלשהו שקיים בצד המואר של חיינו, העניק לי את ההזדמנות הזאת. אני חושב שהשנה האחרונה היתה יכולה להיות שונה מאוד, לו הייתי מעביר לרוורס. אבל לא עשיתי את זה. כי הריח… הוא תמיד מזכיר לי את הילדות. חוץ מזה, יכולתי לראות הרבה יותר שמיים מפסגת הגבעה. העצים – כמה אורנים, בעיקר עצי לבנֶה עלובים –
הפסיקו לצמוח שם, וחשבתי לעצמי, “זה שדה.” חשבתי שאם כן, הוא בטח משקיף על הנהר. חשבתי גם שאולי יהיה שם מקום נוח להסתובב בו, אבל זה היה משני לרעיון שאולי אוכל לצלם את השקיעה מעל הנהר. אני לא יודע אם אתה זוכר שהיו לנו כמה שקיעות מרהיבות באוגוסט האחרון, אבל היו.
אז יצאתי מהמכונית והזזתי את העץ. זה היה אחד מעצי הלבנֶה העלובים האלה, כל כך רקוב עד שהוא כמעט התפרק לי בידיים. אבל כשחזרתי למכונית, בכל זאת כמעט נסעתי אחורה במקום להמשיך. באמת יש כוח בצד המואר של הדברים, אני מאמין בכך. אבל נדמה היה שקולו של הנהר צלול וברור יותר אחרי שסילקתי את העץ – טיפשי, אני יודע, אבל זה באמת נראה ככה – אז שילבתי להילוך ראשון ונסעתי עם ה’טויוטה ראנר’ הקטנה שלי את שאר הדרך במעלה הגבעה.
עברתי שלט קטן על עץ. “שדה אקרמן, הציד אסור, אין כניסה”, היה כתוב שם. ואז העצים נעלמו, תחילה משמאל ואז מימין, ושם זה היה. נשימתי נעתקה מייד. אני כמעט לא זוכר איך כיביתי את המכונית ויצאתי, ואני לא זוכר שלקחתי את המצלמה שלי, אבל ברור שעשיתי זאת, כי היא היתה בידי כשהגעתי לקצה השדה ותיק העדשות נחבט ברגל שלי. נפגעתי עד הלב, דרך הלב, והועפתי לגמרי מהחיים הרגילים שלי.
המציאות היא מסתורין, דוקטור בונסיינט, והמרקם היומיומי של הדברים הוא הווילון שבו אנחנו משתמשים כדי להסתיר את האור ואת החשכה שלה. אני חושב שזו הסיבה שאנחנו מכסים את פניהן של גופות. אנחנו רואים את פניהם של המתים כסוג של שער. הוא סגור בפנינו… אבל אנחנו יודעים שהוא לא יהיה סגור תמיד. יום אחד הוא ייפתח לכל אחד ואחד מאיתנו, וכל אחד מאיתנו יעבור דרכו.
אבל ישנם מקומות שבהם הווילון בלוי והמציאות דקה. הפנים שמתחת מציצות… אבל אין אלה פניה של גופה. כמעט היה עדיף שכן. שדה אקרמן הוא אחד המקומות האלה, ואין פלא שהבעלים תלה שם שלט “אין כניסה”.
היום דעך. השמש היתה כדור של גז אדום, משוטח למעלה ולמטה, יושב מעל האופק במערב. הנהר היה נחש ארוך ומדמם בבוהק השמש המשתקף, במרחק של משהו כמו 12 או 15 ק”מ, אבל קולו נישא אלי באוויר הערב הדומם. יער כחול־אפור נישא מאחוריו על סדרה של רכסים עד האופק. לא ראיתי אף בית או דרך. אף ציפור לא צייצה. נדמה היה שנזרקתי לאחור בזמן, ארבע מאות שנים, או ארבעה מיליון. אדוות לבנות ראשונות של ערפל החלו לעלות מהחציר – שהיה גבוה. איש לא היה כאן כדי לקצור אותו, אם כי זה היה שדה גדול והחציר היה טוב. הערפל יצא מהירוק המאפיל כמו הבל נשימה. כאילו האדמה עצמה חיה.
אני חושב שמעדתי מעט. זה לא היה היופי, אם כי המקום היה יפהפה, זה היה הדרך שבה כל מה שנח לפני נראה קלוש, כמעט כמו הזיה. ואז ראיתי את הסלעים הארורים האלה עולים מהחציר.
היו שם שבעה, כך חשבתי – שני הגבוהים שבהם בערך בגובה מטר וחצי, הנמוך בגובה מטר בערך, והשאר בין לבין. אני זוכר שירדתי אל הקרוב שבהם, אבל זה כמו לזכור חלום אחרי שהוא מתחיל להתפוגג באור הבוקר – אתה יודע איך הם עושים את זה? מובן שאתה יודע, חלומות הם בטח חלק נכבד מיום העבודה שלך. אבל זה לא היה חלום. שמעתי את החציר מתחכך במכנסי, הרגשתי את מכנסי החאקי נרטבים מהערפל ומתחילים לדבוק בעורי מתחת לברכיים. מדי פעם איזה שיח –
צמחו שם כמה שיחי סומאק – משך את תיק העדשות שלי ואז הרפה ממנו שוב, כדי שיוכל לחבוט ביתר כוח על ירכי.
הגעתי אל הסלע הקרוב ביותר ונעצרתי. זה היה אחד משני הסלעים הגבוהים. בהתחלה חשבתי שחרוטים עליו פנים – לא פנים אנושיות, פנים של חיות ומפלצות – אבל אז זזתי מעט וראיתי שזה תעתוע שגרם אור הערב, שמכהה את הצללים וגורם להם להיראות כמו… ובכן, כמו כל דבר שהוא.
למעשה, אחרי שעמדתי זמן־מה במקום החדש, ראיתי פנים חדשות. כמה מהן נראו אנושיות, אבל הן היו נוראיות באותה מידה. נוראיות יותר, למעשה, כי אנושי זה תמיד נורא יותר, אתה לא חושב? כי אנחנו מכירים את האנושי, אנחנו מבינים את האנושי. או חושבים שאנחנו מבינים. והפנים האלה נראו כאילו הן צורחות או צוחקות. אולי גם זה וגם זה באותה עת.
![[stephen-king]](https://3.bp.blogspot.com/_hh4wCWSJ6w4/SLq530NPGPI/AAAAAAAAAyI/i21KXnZXqSw/s1600/stephen-king)
חשבתי שזה השקט שדפק את הדמיון שלי, והבידוד של המקום, והגודל שלו – יכולתי לראות כל כך הרבה מהעולם פרוש לפני. ונדמה היה שהזמן עוצר את נשימתו. כאילו הכול יישאר כך לנצח, כשיש לא יותר מארבעים דקות לשקיעה והשמש יושבת אדומה מעל האופק והצלילות הדהויה הזאת באוויר. חשבתי שאלה הדברים שגורמים לי לראות פנים במקום שבו לא היה דבר פרט לצירוף מקרים. היום אני חושב אחרת, אבל עכשיו מאוחר מדי.
צילמתי כמה תמונות. חמש, אני חושב. מספר רע, אם כי אז עוד לא ידעתי את זה. ואז התרחקתי, רציתי לתפוס את כל שבעת הסלעים בתמונה אחת, וכשעיצבתי את התמונה ראיתי שבעצם יש שם שמונה סלעים, שעומדים בצורה דמוית מעגל. יכולת לראות – אם הסתכלת ממש, יכולת – שהם חלק מאיזה מבנה גיאולוגי שבקע מהאדמה לפני עידנים, או שנחשף לאחרונה בשיטפונות (המדרון בשדה תלול מאוד, אז חשבתי שזה אפשרי), אבל הם נראו גם מתוכננים, כמו אבנים במעגל של דְרוּאידים. אבל לא היו עליהם תגליפים. פרט למה שכוחות הטבע הותירו בהם. אני יודע, כי חזרתי לשם בשעות היום ובדקתי. סדקים וחרכים באבן, לא יותר מזה.
צילמתי עוד ארבע תמונות – בסך הכול תשע, עוד מספר רע, אם כי קצת יותר טוב מחמש – וכשהורדתי את המצלמה והבטתי שוב ישירות, ראיתי את הפנים, מגחכות ולועגות ונאנקות. חלקן אנושיות, חלקן חייתיות. וספרתי שבע אבנים.
אבל כשהבטתי שוב דרך המצלמה, היו שם שמונה.
התחלתי לחוש סחרחורת ובהלה. רציתי להסתלק משם לפני רדת החשכה – להסתלק מהשדה ולחזור לכביש 117, עם מוזיקת רוקנרול רועשת ברדיו. אבל לא הייתי מסוגל סתם ללכת. משהו עמוק בתוכי –
עמוק כמו האינסטינקט שגורם לנו להמשיך לנשום ולהוציא אוויר –
התעקש. הרגשתי שאם אעזוב, משהו נורא יקרה, ואולי לא רק לי. תחושת הדלילות הזאת הציפה אותי שוב, כאילו העולם שברירי בנקודה המסוימת הזאת, ודי באדם אחד כדי לגרום לאסון שאין דומה לו. אם הוא לא יהיה זהיר מאוד מאוד.
אז התחיל הזבל הטורדני־כפייתי שלי. עברתי מאבן לאבן, נגעתי בכל אחת מהן, ספרתי כל אחת מהן, וסימנתי כל אחת מהן במקומה, ולא עשיתי את זה ברשלנות. כי הייתי חייב. ידעתי את זה, כמו שאני יודע שאני חייב להמשיך לנשום אם אני רוצה להישאר בחיים. עד שחזרתי לנקודה שממנה התחלתי, רעדתי כולי והייתי רטוב, מזיעה ומערפל ומטל. כי לגעת באבנים האלה… זה לא היה נעים… זה העלה… רעיונות. והעלה תמונות. מכוערות. באחת מהן ראיתי איך אני מקצץ את אשתי לשעבר בגרזן וצוחק בזמן שהיא צורחת ומרימה ידיים מגואלות בדם כדי להתגונן.
![[stephen-king]](https://3.bp.blogspot.com/_hh4wCWSJ6w4/SLq39glUpwI/AAAAAAAAAx4/OlT8AbtZG20/s1600/stephen-king)
אבל היו שמונה. שמונה אבנים בשדה אקרמן. מספר טוב. מספר בטוח. ידעתי את זה. וכבר לא היה חשוב אם הבטתי בהן דרך המצלמה או ישירות. אחרי שנגעתי בהן, הן היו מקובעות. התחיל להחשיך, השמש היתה כבר חצי מעבר לאופק (בטח לקח לי עשרים דקות או יותר לעבור סביב המעגל המשוער הזה, שהקוטר שלו היה משהו כמו ארבעים מטר), אבל עדיין יכולתי לראות – האוויר היה צלול בצורה משונה. עדיין חשתי פחד – משהו שם לא היה כשורה, הכול צרח את זה, עצם שתיקתן של הציפורים צרחה את זה – אבל חשתי גם הקלה. הדבר הרע תוקן חלקית אחרי שנגעתי באבנים… והבטתי בהן שוב. קבעתי את מיקומן בשדה בתודעה שלי. זה היה חשוב כמו לגעת.
{הפוגה כדי לחשוב.}
לא, חשוב יותר. כי ככה אנחנו רואים את העולם שהודף את החשכה שמעבר לו. מונע ממנה לחלחל פנימה ולהטביע אותנו. אני חושב שאולי כולנו יודעים את זה, עמוק בפנים. ואז פניתי ללכת, ועברתי כבר את רוב הדרך למכונית – אולי אפילו נגעתי בדלת – כשמשהו סובב אותי שוב לאחור. ואז ראיתי.
{הוא שותק זמן רב. אני מבחין שהוא רועד. הוא קורס לתוך הזיעה שלו. אגלי הזיעה בוהקים על מצחו כמו טל.}
היה משהו בין האבנים. במרכז העיגול שהן יצרו, במקרה או שלא במקרה. זה היה שחור, כמו השמיים במזרח, וירוק כמו החציר. זה הסתובב לאט מאוד, אבל לא הסיר מעלי את עיניו לרגע. אכן היו לו עיניים. עיניים ורודות, חולות. ידעתי – המוח הרציונלי שלי ידע – שמה שאני רואה זה רק האור בשמיים, אבל בו בזמן ידעתי שזה משהו נוסף. אותו משהו השתמש באור הזה. משהו השתמש באור השקיעה כדי לראות, ומה שהוא ראה היה אותי.
{הוא בוכה שוב. אני לא מציע לו קלינקס, כי אני לא רוצה לשבור את הקסם. אם כי אני לא בטוח שהייתי מצליח להציע לו בכל מקרה, כי הוא מהלך קסם גם עלי. מה שהוא מתאר זה הזיה, וחלק ממנו יודע את זה –
“צללים שנראו כמו פנים” וכו’ – אבל היא חזקה מאוד, והזיות חזקות עוברות כמו חיידקי נזלת בעיטוש.}
אני חושב שהתרחקתי ממנו. אני לא זוכר שעשיתי את זה, אני זוכר רק שחשבתי שאני מביט בראשו של יצור מפלצתי מעוּות שבא מהחשכה. וחשבתי שבמקום שבו יש אחד כזה, ודאי יש גם אחרים. שמונה אבנים מחזיקות אותם בשבי – בקושי – אבל אם יש רק שבע, הם יגיחו מהחשכה בצידה השני של המציאות וישתלטו על העולם. ככל שיכולתי לדעת, אני הבטתי בקטן ובחלש שביניהם. ככל שיכולתי לדעת, ראש הנחש השטוח הזה עם העיניים הוורודות ומה שנראה כמו קוצי דורבן שבקעו מחוטמו היה רק תינוק.
זה ראה אותי מביט בו.
היצור המחורבן גיחך אלי, והשיניים שלו היו ראשים. ראשים אנושיים חיים.
ואז דרכתי על ענף מת. הוא נשבר ברעש, כמו זיקוק, והשיתוק שאחז בי נשבר. אני לא חושב שזה בלתי אפשרי שהיצור הזה שריחף בתוך מעגל האבנים היפנט אותי, כמו שאומרים שנחשים יכולים להפנט ציפורים.
הסתובבתי ורצתי. תיק העדשות שלי חבט שוב ושוב ברגלי, וכל חבטה כאילו אמרה תתעורר! תתעורר! תסתלק! תסתלק! פתחתי את דלת ה’ראנר’ ושמעתי את הפעמון הקטן מצלצל, זה שאומר שהשארת את המפתח במתנע. חשבתי על איזה סרט ישן, שבו ויליאם פאוול ומירנה לוֹי נמצאים בדלפק הקבלה באיזה מלון מפואר ופאוול מצלצל בפעמון כדי לקרוא לפקיד. קטע מוזר מה שעובר לך בראש ברגעים כאלה, לא? גם בראש שלנו יש שַעַר – זה מה שאני חושב. שער שמונע מהטירוף שבכולנו להציף אותנו. וברגעים קריטיים הוא נפתח לרווחה וכל מיני סוגים של חרא מופרע עוברים בו.
הנעתי את הרכב. הדלקתי את הרדיו, הגברתי את הקול, ומוזיקת רוק בקעה מהרמקולים. זו היתה להקת ‘המי’, אני זוכר את זה. ואני זוכר שהדלקתי את האורות. ואז נדמה היה שהאבנים האלה קופצות לעברי. כמעט צרחתי. אבל היו שם שמונה. ספרתי אותן, ושמונה זה בטוח.
{הפוגה ארוכה נוספת. כמעט דקה שלמה.}
הדבר הבא שזכור לי, הוא שהייתי שוב על כביש 117. אני לא יודע איך הגעתי לשם, אם הסתובבתי או נסעתי אחורנית. אני לא יודע כמה זמן זה לקח לי, אבל השיר של ‘המי’ נגמר ועכשיו הקשבתי לשיר של ‘הדלתות’. שאלוהים יעזור לי, זה היה “עבור לצד השני”. כיביתי את הרדיו.
אני לא חושב שאני יכול להמשיך לספר לך, דוקטור, לא היום. אני תשוש.
{וכך הוא נראה.}
{הפגישה הבאה}
חשבתי שההשפעה של המקום עלי תתפוגג בדרך הביתה – רק רגע גרוע ביער, נכון? – ובטח כשאהיה שוב בסלון שלי, עם האורות והטלוויזיה דלוקים, אהיה בסדר שוב. אבל לא הייתי. אם כבר, התחושה הזאת של חריגה – שנגעתי באיזה יקום אחר שעוין את שלנו – נראתה חזקה יותר. נותרתי משוכנע שראיתי פנים – גרוע מכך, רמז לגוף של זוחל ענקי – במעגל האבנים ההוא. הרגשתי… נגוע. נגוע על ידי המחשבות בתוך הראש שלי. הרגשתי גם מסוכן – כאילו אני יכול לזמן את היצור הזה אם רק אחשוב עליו יותר מדי. והוא לא יהיה לבדו. כל היקום האחר הזה יישפך פנימה, כמו קיא דרך תחתית של שקית נייר רטובה.
עברתי בבית ונעלתי את כל הדלתות. ואז הייתי בטוח ששכחתי כמה, וכך עברתי ובדקתי אותן שוב. הפעם ספרתי: דלת הכניסה, הדלת האחורית, דלת המזווה, דלת השירות, דלת המוסך הקדמית, דלת המוסך האחורית. זה היה שש, ואז חשבתי שזה מספר טוב. כמו ששמונה הוא מספר טוב. אלה מספרים ידידותיים. חמים. לא קרים כמו חמש או… אתה יודע, שבע. נרגעתי קצת, אבל בכל זאת עשיתי סיבוב נוסף. עדיין שש. “שש לא מפקשש,” אני זוכר שאמרתי. אחר כך חשבתי שאצליח לישון, אבל לא הצלחתי. אפילו לא עם כדור שינה. כל הזמן ראיתי את השמש שוקעת על נהר האַנְדְרוֹסְקוֹגין והופכת אותו לנחש אדום. את הערפל שעלה מהחציר, כמו לשונות. ואת היצור בין האבנים. בעיקר אותו.
קמתי וספרתי את הספרים בספרייה שלי בחדר השינה. היו שם תשעים ושלושה. זה מספר רע, ולא רק מפני שהוא לא זוגי. תחלק תשעים ושלושה בשלוש ותקבל שלושים ואחת. במהופך זה שלוש־עשרה. אז הבאתי ספר מהספרייה הקטנה בכניסה. אבל תשעים וארבע זה רק קצת יותר טוב, כי תשע ועוד ארבע מסתכמים בשלוש־עשרה. בעולם שלנו יש שלוש־עשרה בכל חור, דוקטור. אין לך מושג. בכל מקרה, הוספתי שישה ספרים לספרייה בחדר השינה. הייתי צריך לצופף אותם, אבל הצלחתי. מאה זה בסדר. טוב, אפילו.
ניגשתי חזרה למיטה, ואז התחלתי לתהות בקשר לספרייה בכניסה. אתה יודע, אולי גנבתי מראובן כדי לשלם לשמעון. אז ספרתי את הספרים שם, וזה היה בסדר. חמישים ושישה. הספרות מתחברות לאחת־עשרה, שזה אמנם לא זוגי, אבל זה לא המספר הכי גרוע, וחמישים ושש מתחלק לעשרים ושמונה – מספר טוב. אחר כך הצלחתי לישון. אני חושב שהיו לי סיוטים, אבל אני לא זוכר אותם.
הימים חלפו, ומחשבותי פנו שוב ושוב אל שדה אקרמן. זה היה כאילו צל נפל על חיי. ספרתי כבר הרבה דברים בשלב הזה, ונגעתי בדברים – כדי להבטיח שאני מבין את מקומם בעולם, בעולם האמיתי, העולם שלי –
והתחלתי גם למקם דברים. תמיד מספרים זוגיים של דברים ובדרך כלל במעגל על קו אלכסוני. כי מעגלים ואלכסונים מונעים מדברים להיכנס.
כלומר, בדרך כלל. ואף פעם לא לָנֶצַח. תאונה קטנה וארבע־עשרה הופך לשלוש־עשרה, או ששמונה הופך לשבע.
בתחילת ספטמבר בתי הצעירה באה לבקר ואמרה שאני נראה עייף מאוד. היא רצתה לדעת אם אני עובד קשה מדי. היא הבחינה גם שכל החפצים הקטנים בסלון – דברים שאימא שלה לא לקחה אחרי הגירושים –
הונחו בצורה שהיא כינתה “מעגלי חיטה”. היא אמרה, “אתה מתחיל להיות קצת משונה בגילך המתקדם, לא, אבא?” ואז החלטתי שאני צריך לחזור לשדה אקרמן, הפעם באור יום. חשבתי שאם אראה את המקום באור יום, רק כמה סלעים חסרי משמעות עומדים בשדה חציר, אבין כמה כל העסק מטופש, והכפייתיות שלי תיעלם כמו שתפרחת סביון מתעופפת ברוח חזקה. רציתי בכך. כי הספירה, הנגיעה והמיקום – הדברים האלה מצריכים הרבה עבודה. הרבה אחריות.
בדרך עצרתי במקום שבו אני מוסר את התמונות לפיתוח וראיתי שהתמונות שצילמתי באותו ערב בשדה אקרמן לא יצאו. הן היו פשוט ריבועים אפורים, כאילו איזו קרינה חזקה עירפלה אותן. זה עורר בי היסוסים, אבל זה לא עצר אותי. שאלתי מצלמה דיגיטלית מאחד הבחורים בחנות הצילום – זו ששרפתי לו – ונסעתי שוב למוטון, ומהר. אתה רוצה לשמוע משהו טיפשי? הרגשתי כמו מישהו שחטף הרעלת קיסוס ועכשיו הוא ממהר לבית־המרקחת. כי ככה זה היה – תחושה של גירוד. ספירה, נגיעה ומיקום עזרו לגירוד, אבל ההתגרדות עצמה מציעה רק הקלה זמנית, לכל היותר. זה רק גורם להתפשטות של מה שגרם לגירוד. מה שרציתי היה תרופה. לחזור לשדה אקרמן לא היה התרופה הזאת, אבל אז עוד לא ידעתי את זה, נכון? כמו שאומרים, אנחנו לומדים דרך הרגליים. ואנחנו לומדים אפילו יותר כשאנחנו מנסים ונכשלים.
זה היה יום יפה, לא היה אפילו ענן אחד בשמיים. העלים היו ירוקים עדיין, אבל באוויר היתה הצלילות הבוהקת הזאת, שאתה רואה רק בחילופי עונות. אשתי לשעבר נהגה לומר שימי הסתיו הראשונים הם הגמול שלנו על כך שסבלנו את התיירים ואת אנשי הקיץ במשך שלושה חודשים, עומדים בתור ומשלמים בכרטיסי אשראי על בירה. הרגשתי טוב, אני זוכר את זה. הייתי בטוח שאצליח להיפטר מכל הדברים המשוגעים האלה. הקשבתי לאוסף של הלהיטים הגדולים של לקהת ‘קווין’ וחשבתי כמה פרדי מרקורי נשמע טוב, כמה טהור. שרתי איתו. חציתי את האַנְדְרוֹסְקוֹגין בהארלו – המים משני צידי הגשר הישן בדרך בֵּייל כל כך נוצצים, עד שהם יכולים להוציא לך את העיניים – וראיתי דג קופץ. זה גרם לי לצחוק בקול. לא צחקתי ככה מאז אותו ערב בשדה אקרמן, וזה נשמע כל כך טוב עד שעשיתי את זה שוב.
ואז נסעתי דרך גבעת בוי – אתה בטח יודע איפה זה – ועברתי את בית־הקברות ‘רכס השלווה’. צילמתי שם כמה תמונות טובות, אם כי מעולם לא הכנסתי אותן ללוח־שנה. הגעתי לדרך העפר אחרי חמש דקות. התחלתי לפנות לעברה, ואז לחצתי על דוושת הבלמים. ובזמן. לו הייתי איטי יותר, הייתי קורע את הפגוש של ה’טויוטה ראנר’ שלי לשניים. הדרך היתה חסומה בשרשרת, ועליה היה תלוי שלט חדש: “חל איסור חמור על כל הסגת גבול”.
הייתי יכול לומר לעצמי שזה צירוף מקרים, שבעליהם של החורש והשדה הזה – לא בהכרח מישהו ששמו אקרמן, אבל אולי – שם את השרשרת והשלט בכל סתיו כדי להרחיק ציידים. אבל עונת האיילים מתחילה רק באחד בנובמבר. אפילו עונת הציפורים אינה מתחילה לפני אוקטובר. אני חושב שמישהו צופה בשדה הזה. במשקפת, אולי, אבל אולי באמצעות חוש ראייה אחר, פחות נורמלי. מישהו ידע שהייתי שם, שאני עלול לחזור.
“תעזוב את זה, אם כך!” אמרתי לעצמי. “חוץ מאשר אם אתה רוצה להסתכן ולהיעצר על הסגת גבול, אולי לראות את התמונה שלך ב’ידיעות קסל רוק’. זה יהיה טוב לעסקים, לא?”
אבל לא היה סיכוי שאעצור, לא אם היתה אפשרות שאוכל להגיע לשדה הזה, לא לראות דבר, וכתוצאה מכך להרגיש טוב יותר. כי – תבין את זה –
באותו זמן שאמרתי לעצמי שאם מישהו אוסר עלי להיכנס לשטח שלו אז אני אמור לכבד את זה, באותו זמן ממש ספרתי את האותיות בשלט הזה והגעתי לעשרים ושלוש, מספר נורא, הרבה יותר גרוע משלוש־עשרה. ידעתי שזה טירוף לחשוב ככה, אבל ככה חשבתי, וחלק ממני ידע שזה בכלל לא טירוף.
החניתי את ה’ראנר’ במגרש החניה של ‘רכס השלווה’, ואז צעדתי חזרה אל דרך העפר כשהמצלמה ששאלתי תלויה על כתפי בתיק קטן. עברתי מסביב לשרשרת – זה היה קל – וטיפסתי במעלה הדרך לשדה. התברר שבכל מקרה הייתי נאלץ ללכת ברגל, גם בלי השרשרת, כי הפעם היו על הדרך לפחות חצי תריסר עצים שנפלו, ולא רק עצי לבנֶה קטנים. חמישה מהם היו אורנים בגודל מכובד, והעץ האחרון היה אלון בוגר. והם לא סתם נפלו, בנוסף לכך. מישהו כרת את חסרי הישע האלה במסור חשמלי. הם אפילו לא האטו אותי. טיפסתי מעל האורנים והקפתי את האלון. ואז הייתי על הגבעה בדרך לשדה. כמעט לא העפתי מבט בשלט השני – “שדה אקרמן, הציד אסור, אין כניסה”. יכולתי לראות את העצים נסוגים על ראש הגבעה, יכולתי לראות קרני שמש מאובקות בוהקות בין העצים הקרובים לפסגה, ויכולתי לראות קילומטרים על קילומטרים של שמיים כחולים שם למעלה. זה היה בצהריים. הפעם לא יהיה נהר־נחש ענקי מדמם במרחק, רק האַנְדְרוֹסְקוֹגין שאיתו גדלתי ושתמיד אהבתי אותו – כחול ויפה, כמו שדברים רגילים יכולים להיות כשאנחנו רואים אותם במיטבם. התחלתי לרוץ. תחושת האופטימיות המטורפת נמשכה כל הדרך לפסגה, אבל ברגע שראיתי את האבנים האלה עומדות שם כמו ניבים, ההרגשה הטובה נעלמה. מה שבא במקומה היה אימה וחלחלה.
![[stephen-king]](https://1.bp.blogspot.com/_hh4wCWSJ6w4/SLq5OpdOE9I/AAAAAAAAAyA/qVC6njSi3kU/s1600/stephen-king)
שוב היו שם שבע אבנים. רק שבע. וביניהן, במרכז – אני לא יודע איך להסביר את זה כדי שתבין – היה מקום עמום. זה לא היה כמו צל בדיוק, אלא יותר כמו… אתה יודע איך הצבע הכחול דוהה עם הזמן בג’ינס האהובים עליך? במיוחד בנקודות שהבד נמתח, כמו בברכיים? זה היה ככה. צבעו של החציר דהה לצבע ירקרק שמנוני, ובמקום כחול, השמיים מעל עיגול האבנים נראו אפרפרים. הרגשתי שאם אלך לשם – וחלק ממני רצה בכך – אוכל לחבוט באגרוף ולקרוע את מרקם המציאות. ולו הייתי עושה את זה, משהו היה תופס אותי. משהו מהצד השני. הייתי בטוח בכך.
ועדיין, משהו בי רצה לעשות זאת. הוא רצה ל… לא יודע… להפסיק עם המשחק המקדים ולגשת ישר לזיון.
יכולתי לראות – או חשבתי שאני יכול, אני עדיין לא בטוח בנקודה הזאת – את המקום שבו היתה האבן השמינית, וראיתי איך ה… העמימות הזאת נמשכת לעברה, מנסה לעבור במקום שבו ההגנה שסיפקו האבנים היתה חלשה יותר. הייתי מבועת! כי אם זה היה בורח, כל דבר שאין לו שֵם בצד השני ייוולד בעולם שלנו. השמיים ישחירו, והם יהיו מלאים בכוכבים חדשים, במבני כוכבים מטורפים.
הורדתי את המצלמה מהכתף, אבל שמטתי אותה ארצה כשניסיתי לפתוח את רוכסן התיק. הידיים שלי רעדו כאילו היה לי איזה התקף. הרמתי את המצלמה ופתחתי את הנרתיק, וכשהבטתי שוב באבנים ראיתי שהחלל ביניהן אינו רק עמום עכשיו. הוא התחיל להשחיר. וראיתי שוב עיניים. מציצות מתוך החשכה. הפעם הן היו צהובות, עם אישונים צרים שחורים. כמו עיני חתול. או עיני נחש.
ניסיתי להרים את המצלמה, אבל שמטתי אותה שוב. וכששלחתי לעברה יד, החציר כיסה אותה ונאלצתי לחלץ אותה. לא, נאלצתי לקרוע אותה מאחיזתו. הייתי כבר על הברכיים ומשכתי את הרצועה בשתי ידיים. ורוח התחילה לנשוב מהחור שבו היתה אמורה להימצא האבן השמינית. היא הסיטה את שערי מהמצח. היא הסריחה. היה לה ריח של נבלה. הרמתי את המצלמה לפני, אבל בהתחלה לא ראיתי דבר. חשבתי, זה סימא את המצלמה, איכשהו זה סימא את המצלמה, ואז נזכרתי שזו ‘ניקון’ דיגיטלית ושצריך להדליק אותה. הדלקתי אותה – שמעתי את הביפ – אבל עדיין לא ראיתי דבר.
הרוח התחזקה בינתיים. היא הרעידה את החציר לאורך השדה כמו גלים גדולים של צל. הריח היה גרוע יותר. והיום התחיל להחשיך. לא היה אפילו ענן אחד בשמיים, הם היו כחולים, אבל היום החשיך בכל זאת. כאילו איזו פלנטה ענקית ובלתי נראית גרמה לליקוי חמה.
משהו דיבר. לא אנגלית. משהו שנשמע כמו “קְצ’אן, קְצ’אן, דייָאנה.” אבל אז… אלוהים, אז הוא אמר את השם שלי. הוא אמר, “קְצ’אן, נ’, דייָאנה, נ’.” אני חושב שצרחתי, אבל אני לא בטוח, כי הרוח הפכה כבר לסופה ששאגה באוזני. הייתי צריך לצרוח. היתה לי זכות מלאה לצרוח. כי זה ידע את שמי! הדבר המעוות הזה, חסר השם הזה, ידע את שמי. ואז… המצלמה… אתה יודע מה הבנתי?
{אני שואל אותו אם שכח להוריד את מכסה העדשה, והוא פולט צחוק צורם שמורט את עצבי וגורם לי לחשוב על עכברים מתרוצצים על שברי זכוכית.}
כן! נכון! מכסה העדשה! מכסה העדשה המזוין! הורדתי אותו והבאתי את המצלמה לעיני – פלא שלא הפלתי אותה שוב, הידיים שלי כל כך רעדו, והחציר לא היה מרפה ממנה שוב, לא, לעולם לא, כי בפעם השנייה הוא היה מוכן. אבל לא הפלתי אותה, וכשהבטתי דרך המסך היו שם שמונה אבנים. שמונה. שמונה שומר את הדברים בסדר. החשכה הזאת עדיין געשה במרכז, אבל היא נסוגה. והרוח שנשבה סביבי החלה להיחלש.
הורדתי את המצלמה, והיו שם שבע אבנים. משהו בלט מתוך החשכה, משהו שאני לא יכול לתאר לך. אני יכול לראות את זה – אני רואה את זה בחלומותי – אבל אין מילים לתועבה שכזו. קסדת עור פועמת, זה התיאור הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליו. עם משקפיים צהובים בכל צד. אבל המשקפיים… אני חושב שאלה היו עיניים, ואני יודע שהן הביטו בי.
הרמתי שוב את המצלמה וראיתי שמונה אבנים. צילמתי שש או שמונה תמונות, כאילו ביקשתי לסמן אותן, לקבוע אותן לנצח במקומן, אבל כמובן, זה לא פעל. רק שרפתי את המצלמה. עדשות יכולות לראות את האבנים האלה, דוק – אני בטוח שאדם יוכל לראות אותן גם במראה, אולי אפילו דרך לוח זכוכית פשוט – אבל הן לא יכולות לצלם אותן. הדבר היחיד שיכול לתעד אותן, לקבע אותן במקום, הוא התודעה האנושית, הזיכרון האנושי. ואפילו זה לא אמין, כפי שגיליתי. ספירה, נגיעה ומיקום, זה פועל במשך זמן־מה – אירוני לחשוב שהתנהגויות שנחשבות נוירוטיות מחזיקות למעשה את העולם במקומו – אבל במוקדם או במאוחר ההגנה שהן מציעות נחלשת. וזה כל כך הרבה עבודה.
כל כך הרבה עבודה מחורבנת.
אני תוהה אם נוכל לסיים להיום. אני יודע שמוקדם, אבל אני כל כך עייף.
{אני אומר לו שארשום לו כדורי הרגעה, אם הוא רוצה – לא חזקים, אבל אמינים יותר מ’אמביין’ או ‘לונסטה’. זה יעזור אם הוא לא ייקח יותר מדי. הוא מחייך אלי בהכרת תודה.)
זה יהיה טוב, טוב מאוד. אבל, אני יכול לבקש ממך טובה?
{אני אומר לו כי מובן שכן.}
תרשום לי עשרים כדורים, או ארבעים או שישים. אלה מספרים טובים.
{הפגישה הבאה}
{אני אומר לו שהוא נראה טוב יותר, אם כי זה רחוק מהאמת. הוא נראה כמו מישהו שיאושפז בקרוב, אם לא ימצא דרך לחזור לכביש 117 האישי שלו. להסתובב או לנסוע לאחור, זה לא משנה, אבל הוא חייב להסתלק מהשדה ההוא. גם אני, למעשה. חלמתי על השדה של נ’, שאני בטוח שאוכל למצוא אותו אם ארצה בכך. לא שאני רוצה – זה יהיה כמו ליטול חלק בהזיות של המטופל שלי – אבל אני בטוח שאוכל למצוא אותו. לילה אחד בסופשבוע הזה (כשהתקשיתי להירדם) חשבתי שוודאי עברתי לידו בנסיעה, לא רק פעם אחת אלא מאות פעמים. כי הייתי בגשר שבדרך בֵּייל מאות פעמים, ועברתי ליד בית–הקברות ב’רכס השלווה’ אלפי פעמים, זה היה בדרך לבית–הספר היסודי שבו שיילה ואני למדנו. אז בטח, אני יכול למצוא את המקום. אם אני רוצה. אם הוא קיים.
{אני שואל אותו אם התרופה עזרה, אם הוא ישן. העיגולים השחורים תחת עיניו אומרים לי שלא, אבל אני סקרן לשמוע איך הוא מגיב.}
הרבה יותר טוב. תודה. וגם הטורדנות הכפייתית השתפרה קצת.
{בזמן שהוא אומר את זה, הידיים שלו – שנוטות יותר לומר את האמת –
מניחות בחשאי את האגרטל ואת קופסת הקלינקס בפינותיו המנוגדות של השולחן ליד הספה. סנדי שמה היום ורדים באגרטל. הוא מסדר אותם כך שיחברו בין הקופסה לאגרטל. אני שואל אותו מה קרה אחרי שהלך לשדה אקרמן עם המצלמה ששאל. הוא מושך בכתפיו.}
שום דבר. אבל כמובן, שילמתי עבור ה’ניקון’ לבחור מחנות הצילום. עונת הציד באמת היתה קרובה, והיערות האלה מסוכנים, אפילו אם אתה לובש כתום בוהק מכף רגל ועד ראש. אם כי אני מפקפק בכך שיש בכלל צבאים רבים באזור, אני חושב שהם שומרים מרחק.
ההפרעה הכפייתית המחורבנת נרגעה והתחלתי לישון שוב בלילה.
ובכן… חלק מהלילות. היו עדיין חלומות, כמובן. בחלומות הייתי תמיד בשדה הזה וניסיתי לחלץ את המצלמה מתוך החציר, אבל הוא לא הרפה ממנה. החשכה נשפכה מתוך המעגל כמו שמן, וכשנשאתי את מבטי ראיתי שהשמיים נפערו ממזרח למערב ואור שחור נורא זורם החוצה… אור שהיה חי. ורעב. ואז הייתי מתעורר, שטוף זיעה. צורח לפעמים.
ואז, בתחילת דצמבר, קיבלתי מכתב במשרד. היה כתוב עליו “אישי” ובפנים היה חפץ קטן. קרעתי את המעטפה ומה שנפל מהמעטפה היה מפתח קטן עם תגית, שנרשם עליה ש’ א’. ידעתי מה זה ומה זה אומר. אם היה שם מכתב, הוא היה אומר, “ניסיתי להרחיק אותך. זו לא אשמתי, ואולי גם לא אשמתך, אבל בכל מקרה, המפתח הזה, וכל מה שהוא פותח, שלך עכשיו. שמור עליו היטב.”
באותו סופשבוע נסעתי שוב למוטון, אבל לא טרחתי לחנות במגרש החניה ב’רכס השלווה’. לא הייתי צריך יותר, אתה מבין. בפורטלנד כבר היו קישוטי חג־מולד וגם בעיירות הקטנות האחרות שעברתי בדרך. היה קר מאוד, אבל עוד לא היה שלג. אתה יודע איך תמיד קר יותר קצת לפני שהשלג מגיע? ככה היה באותו יום. אבל השמיים היו מעוננים, והשלג הגיע בסוף, סופת שלג באותו לילה. סופה קשה. אתה זוכר?
{אני אומר לו שכן. יש לי סיבה לזכור, אם כי את זה אני לא אומר לו. שיילה ואני נתקענו בבית של ההורים, הלכנו לשם לבדוק כמה תיקונים שצריך לעשות. השתכרנו ורקדנו לצלילי תקליטים ישנים של ה’חיפושיות’ ו’האבנים המתגלגלות’. זה היה נחמד.}
השרשרת היתה עדיין שם, אבל המפתח עם התגית ש’ א’ התאים למנעול. והעצים שעל הדרך נגררו הצידה. וידעתי שכך יהיה. לא היה עוד טעם לחסום את הדרך, כי השדה הזה הוא השדה שלי עכשיו, האבנים האלה הן האבנים שלי, ומה שהן מחזיקות שם הוא באחריותי.
{אני שואל אותו אם הוא היה מבוהל, אני בטוח שהתשובה תהיה חיובית. אבל נ’ מפתיע אותי.}
לא מאוד, לא. כי המקום היה שונה. ידעתי את זה כבר בתחילת הדרך, בפנייה מכביש 117. ויכולתי לשמוע עורבים קוראים כשפתחתי את המנעול. בדרך כלל אני חושב שזה צליל מכוער, אבל באותו יום הוא נשמע מתוק מאוד. זה אולי יישמע יומרני, אבל זה נשמע כמו כפרה.
ידעתי שיהיו שמונה אבנים בשדה אקרמן, וצדקתי. ידעתי שהן לא ייראו ממש כמו עיגול, וצדקתי גם בעניין הזה. הן נראו שוב כמו כמה סלעים אקראיים, חלק ממצע הסלע שמתחת לאדמה, שנחשף בגלל פעילות טקטונית, או קרחון שעבר במקום לפני שמונים אלף שנים, או שיטפון מאוחר יותר.
הבנתי גם דברים אחרים. אחד מהם היה שאני הפעלתי את המקום בכך שהתבוננתי בו. עיניים אנושיות יכולות להרחיק את האבן השמינית. עדשה של מצלמה תחזיר אותה, אבל לא תקַבֵּע אותה במקום. הייתי צריך לחדש שוב ושוב את ההגנה בפעולות סמליות.
{הוא משתתק, חושב, וכשהוא מדבר שוב, נראה שהוא החליף נושא.}
ידעת שהאבנים בסטונהאג’ היו אולי שילוב של שעון ולוח־שנה?
{אני אומר לו שקראתי את זה היכנשהו.}
האנשים שבנו את המקום ההוא, ומקומות אחרים כאלה, ודאי ידעו שהם אינם זקוקים ליותר משעון־שמש כדי לדעת מה השעה, ובנוגע ללוח־השנה – אנחנו יודעים שהעמים הפרהיסטוריים באירופה ובאסיה ציינו את הימים על ידי ציורים על קירות סלע במערות. אז למה זה הופך את סטונהאג’, אם הוא באמת שילוב ענקי של שעון ולוח־שנה? מונומנט להתנהגות טורדנית־כפייתית, זה מה שאני חושב – נוירוזה ענקית שעומדת בשדה בסליסבורי שבדרום אנגליה.
חוץ ממקרה שהאבנים האלה מגינות על משהו, ולא רק מציינות את השעות והחודשים. נועלות איזה יקום מטורף, שנמצא ממש מעבר לדלת. יש לי ימים – ימים רבים, בעיקר בחורף האחרון, כשהרגשתי פחות או יותר כמו מי שהייתי פעם – שבהם אני בטוח שזה קשקוש, שכל מה שחשבתי שראיתי בשדה אקרמן היה רק בראש שלי. שכל ההפרעות הכפייתיות האלה הן פשוט גמגום מנטלי.
ואז יש לי ימים – הם התחילו שוב באביב האחרון – שבהם אני בטוח שהכול נכון. אני הפעלתי משהו. וכשעשיתי את זה, הפכתי לנושא הדגל האחרון בשורה ארוכה ארוכה, שנמשכת אולי עד לתקופה הפרהיסטורית. אני יודע שזה נשמע מטורף – אחרת, למה אני מספר את זה לפסיכיאטר? –
ויש לי ימים שלמים שבהם אני בטוח שזה באמת מטורף… אפילו כשאני סופר דברים, מסתובב בבית בלילה ונוגע במתגי חשמל ובפלטות של התנור, אני בטוח שזה רק… אתה יודע… פעילות משובשת של כימיקלים במוח שלי, שכמה גלולות נכונות יוכלו לתקן.
חשבתי כך במיוחד בחורף האחרון, כשהמצב היה טוב. או לפחות יותר טוב. אז, באפריל השנה, הדברים התחילו להידרדר שוב. ספרתי יותר, נגעתי יותר, ומיקמתי במעגלים ובאלכסונים פחות או יותר כל דבר שלא היה ממוסמר למקום. הבת שלי – זו שלומדת קרוב לכאן – שוב הביעה דאגה מאיך שאני נראה וכמה שאני עצבני. היא שאלה אם אלה הגירושים, וכשאמרתי שלא, היא נראתה כאילו היא לא מאמינה לי. היא שאלה אם אני מוכן לשקול “לראות מישהו”. ובאלוהים, הנה אני כאן.
שוב התחילו סיוטים. לילה אחד בתחילת מאי התעוררתי על הרצפה בחדר השינה שלי, בצרחות. בחלום ראיתי מפלצת ענקית אפורה־שחורה, יצור מכונף עם ראש מכוסה עור דמוי קסדה. הוא עמד על חורבותיה של פורטלנד, יצור בגובה קילומטר לפחות – יכולתי לראות את העננים מרחפים סביב זרועותיו המשוריינות. אנשים צורחים היו אחוזים בין ציפורניו. ואני ידעתי – ידעתי – שהוא נמלט מהאבנים העומדות בשדה אקרמן, שהוא רק הראשון והקטן ביותר מכל התועבות שישתחררו מהעולם האחר ההוא, ושכל זה באשמתי. כי אני נכשלתי במה שעמד תחת אחריותי.
![[stephen-king]](https://4.bp.blogspot.com/_hh4wCWSJ6w4/SLq6WAcn0VI/AAAAAAAAAyQ/p564eQJOX3U/s1600/stephen-king)
מעדתי דרך הבית והנחתי דברים בעיגולים, ואז ספרתי אותם כדי לוודא שבעיגולים יש רק מספרים זוגיים, ואז הבנתי שאולי עוד לא מאוחר מדי, שזה רק התחיל להתעורר.
{אני שואל אותו למי הוא מתכוון ב”זה”.}
הכוח! אתה זוכר את ‘מלחמת הכוכבים?’ “השתמש בכוח, לוק?”
{הוא פורץ בצחוק פראי.}
רק שבמקרה הזה, אל תשתמש בכוח! עצור את הכוח! תכלא את הכוח! המשהו הכאוטי הזה שנדחף דרך המקום הדק ההוא – וכל המקומות הדקים בעולם, אני מתאר לעצמי. לפעמים אני חושב שיש שרשרת שלמה של יקומים הרוסים מאחורי הכוח הזה, שנמתחת לאחור על פני אינסוף יובלות, כמו טביעות כף רגל מפלצתיות…
{הוא אומר משהו בלחש, ואני לא שומע. אני מבקש ממנו לחזור על כך, אבל הוא נד בראשו.}
תן לי את הדפדפת שלך, דוקטור. אני אכתוב את זה. אם מה שאני מספר לך נכון, ולא קורה רק בראש הדפוק שלי, זה לא בטוח לומר את השם הזה בקול.
{הוא כותב באותיות גדולות את המילה קצ’אן. הוא מראה לי אותו, וכשאני מהנהן הוא קורע את הדף לגזרים, סופר את הקרעים – כדי לוודא שהמספר זוגי, אני מניח – ואז מניח אותם בפח ליד הספה.}
המפתח, זה שקיבלתי בדואר, היה בכספת בבית שלי. הוצאתי אותו ונסעתי שוב למוטון – עברתי את הגשר, עברתי את בית־הקברות, נסעתי במעלה דרך העפר הארורה ההיא. לא חשבתי על זה, אבל זו לא היתה החלטה שצריך לחשוב עליה. זה היה כמו לשבת ולחשוב אם אתה צריך לכבות את הווילונות בסלון שלך כשאתה נכנס הביתה ורואה שהם בוערים. לא – פשוט נסעתי.
אבל לקחתי את המצלמה שלי. כדאי שתאמין לי.
הסיוט שלי העיר אותי בערך בחמש בבוקר, וכשהגעתי לשדה אקרמן היה עדיין מוקדם בבוקר. נהר האַנְדְרוֹסְקוֹגין היה יפהפה – הוא נראה כמו מראת כסף מאורכת במקום כמו נחש, ואצבעות דקיקות של ערפל עלו ממנו והתפשטו מעליו, אני לא יודע, זה היה מין היפוך טמפרטורה או משהו. הענן המתפשט הזה חיקה במדויק את פיתוליו ועיקוליו של הנהר, אז זה נראה כמו נהר־רפאים בשמיים.
החציר בשדה צמח שוב, ורוב שיחי הסומאק הוריקו, אבל ראיתי דבר מפחיד. ולא משנה כמה מהדברים האחרים האלה הם רק בראש שלי (ואני מוכן להודות שזה אולי כך), זה היה אמיתי. יש לי תמונות שמראות את זה. הן מעורפלות, אבל בשתיים מהן אפשר לראות את המוטציות בשיחי הסומאק ליד הסלעים. העלים שחורים במקום ירוקים, והענפים מעוותים… כאילו הם יוצרים אותיות, והאותיות כותבות… אתה יודע… את השם של זה.
![[stephen-king]](https://2.bp.blogspot.com/_hh4wCWSJ6w4/SLq23sRLMzI/AAAAAAAAAxw/4ejrj_N1mSg/s1600/stephen-king)
{הוא מנופף בידו לעבר סל הניירות שבו נחים קרעי הנייר.}
החשכה חזרה אל בין האבנים – היו רק שבע, כמובן, לכן נמשכתי לשם –
אבל לא ראיתי עיניים. תודה לאל, הגעתי בזמן. היתה שם רק חשכה, מתהפכת ומתהפכת, כאילו ביקשה ללעוג ליופיו של הבוקר האביבי הדומם הזה, כאילו התענגה על שבריריותו של העולם שלנו. יכולתי לראות את האַנְדְרוֹסְקוֹגין בעד החשכה, אבל החשכה – כמעט תנ”כית, עמוד עשן – הפכה את הנהר לכתם אפור מזוהם.
הרמתי את המצלמה – הרצועה היתה על הצוואר שלי, אז גם אם הייתי שומט אותה, היא לא היתה נופלת לחציר – והבטתי דרך העינית. שמונה אבנים. הורדתי אותה, ואז היו רק שבע. הבטתי דרך העינית, וראיתי שמונה. בפעם השנייה שהורדתי את המצלמה, המספר נשאר שמונה. אבל זה לא היה מספיק, וידעתי את זה. ידעתי מה אני צריך לעשות.
אילצתי את עצמי לרדת אל מעגל האבנים – זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. צליל החציר המתחכך במכנסי היה כמו קול אנושי – עמוק, ניחר, מוחה. מזהיר אותי שאתרחק. האוויר קיבל טעם חולני. מלא סרטן ודברים שאפילו גרועים יותר, חיידקים שלא קיימים בעולם שלנו. העור שלי התחיל לרעוד, וחשבתי – האמת היא שאני עדיין חושב כך –
שאם אפסע בין שתיים מהאבנים האלה אל תוך המעגל, הבשר שלי יתמוסס וינשור מעל העצמות. יכולתי לשמוע את הרוח שנושבת שם לפעמים, מסתחררת בטורנדו פרטי משלה. וידעתי שזה בא. היצור עם ראש הקסדה.
{הוא מצביע שוב לעבר סל הניירות.}
זה בא, ואם אראה אותו מקרוב, זה יחרפן אותי לגמרי. אני אשים קץ לחיי בתוך המעגל, אצלם תמונות שיראו רק עננים אפורים. אבל משהו דחף אותי הלאה. וכשהגעתי לשם, אני…
{נ’ קם וצועד באיטיות סביב הספה במעגל. צעדיו – כבדים וקופצניים גם יחד, כמו ילד משחק – נוראיים איכשהו. בזמן שהוא חג, הוא שולח את ידו לגעת באבנים שאיני יכול לראות. אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש… שש… שבע… שמונה. כי שמונה משאיר את הדברים כהלכה. ואז הוא עוצר ומביט בי. היו לי מטופלים במשבר – רבים – אבל מעולם לא ראיתי הבעה כה רדופה. אני רואה אימה, אבל לא שיגעון; אני רואה צלילות במקום בלבול. זו חייבת להיות הזיה, כמובן, אבל אין ספק שהוא מבין זאת לגמרי.
אני אומר, “כשהגעת לשם, אתה נגעת בהן.”}
כן, נגעתי בהן, בזו אחר זו. ואני לא יכול לומר שהרגשתי שהעולם הופך למקום בטוח יותר – מוחשי יותר, נוכח יותר – עם כל אבן שנגעתי בה, כי זה לא יהיה נכון. זה היה אחרי כל שתי אבנים. רק המספרים הזוגיים, אתה מבין? החשכה המתהפכת התחילה לסגת אחרי כל זוג, ועד שהגעתי לשמינית, היא נעלמה. החציר בין האבנים היה צהוב ומת, אבל החשכה נעלמה. ואיפה שהוא – רחוק מאוד – שמעתי ציפור שרה.
פסעתי לאחור. השמש עלתה בינתיים, ונהר־הרפאים מעל הנהר האמיתי נעלם לגמרי. האבנים נראו שוב כמו אבנים. שמונה סלעי שחם בשדה, אפילו לא מעגל, אלא אם הפעלת את הדמיון. והרגשתי שאני מתפצל. חלק ממני ידע שכל העסק הוא רק פרי דמיוני, ושהדמיון שלי חולה במחלה כלשהי. החלק האחר ידע שהכול היה נכון. החלק הזה אפילו הבין מדוע המצב השתפר לזמן־מה.
זה יום ההיפוך, אתה מבין? אתה רואה את הדפוסים האלה שוב ושוב בכל העולם – לא רק בסטונהאג’ אלא גם בדרום אמריקה ובאפריקה, אפילו בקוטב! אתה רואה את זה במערב־התיכון באמריקה – אפילו הבת שלי ראתה את זה, והיא לא יודעת על זה כלום! מעגלי חיטה, היא אמרה! זה לוח־שנה – סטונהאג’ וכל האחרים, אבל הם לא מסמנים רק ימים וחודשים, אלא זמנים של סכנה גדולה יותר או פחות.
הפיצול הזה בתודעה שלי קרע אותי לגזרים, עדיין קורע אותי. הייתי שם עוד תריסר פעמים מאז היום ההוא, ובעשרים ואחד – היום שבו נאלצתי לבטל את הפגישה שלנו, אתה זוכר?
{אני אומר לו שאני זוכר, מובן שאני זוכר.}
הייתי כל היום בשדה אקרמן, מביט וסופר. כי העשרים ואחד היה יום ההיפוך הקיצי. היום שבו הסכנה גדולה מתמיד. ממש כפי שיום ההיפוך החורפי בדצמבר הוא היום שבו הסכנה קטנה ביותר. ככה היה בשנה שעברה, ככה יהיה השנה, כך זה היה תמיד, מאז ומתמיד. ובחודשים שלפנינו, לפחות עד הסתיו – העבודה שלי מסודרת. העשרים ואחד… אני לא יכול לומר לך כמה זה היה נורא. הדרך שבה האבן השמינית הופיעה ונעלמה. כמה קשה היה להתרכז ולהביא אותה חזרה לעולם. הדרך שבה החשכה היתה נאספת ונסוגה… נאספת ונסוגה… כמו הגאות. פעם נימנמתי, וכשהתעוררתי היתה שם עין לא אנושית – עין מבעיתה, משולשת – שהביטה בי. צרחתי, אבל לא ברחתי. כי העולם היה תלוי בי. תלוי בי בלי לדעת את זה אפילו. במקום לברוח, הרמתי את המצלמה והבטתי דרך העינית. שמונה אבנים. העין נעלמה. אבל אחר כך נשארתי ער.
המעגל התייצב לבסוף, וידעתי שאני יכול ללכת. לפחות למשך היום. השמש כבר החלה לשקוע שוב, כמו בערב הראשון. כדור של אש מעל לאופק, שהפך את האַנְדְרוֹסְקוֹגין לנחש מדמם.
ודוקטור, אם זה אמיתי או אם זו רק אשליה, העבודה קשה באותה מידה. והאחריות! אני כל כך עייף. אם אתה מדבר על עול העולם המוטל על כתפיך…
{הוא חוזר לספה. הוא גבר גדול, אבל כעת הוא נראה קטן ומצומק. ואז הוא מחייך.}
לפחות תהיה לי הפוגה כשהחורף יגיע. אם אחזיק מעמד עד אז. ואתה יודע מה? אני חושב שגמרנו, אתה ואני. כפי שאמרו פעם ברדיו, “כאן באה תוכניתנו לסיומה.” אם כי… מי יודע? אולי תראה אותי שוב. או לפחות תשמע ממני.
{אני אומר לו שלהפך, יש לנו עוד הרבה עבודה. אני אומר לו שהוא נושא עול, גורילה בלתי נראית במשקל טונה על הגב שלו, ושיחד נוכל לשכנע אותה לרדת. אני אומר שאנחנו יכולים לעשות את זה, אבל זה ייקח זמן. אני אומר את כל הדברים האלה ואני רושם לו שני מרשמים, אבל בליבי אני חש שהוא מתכוון לזה; הוא סיים. הוא לוקח את המרשמים, אבל הוא סיים. אולי רק איתי, אולי עם החיים עצמם.}
תודה, דוקטור. על הכול. שהקשבת. ואֵלֶה?
{הוא מצביע על השולחן ליד הספה, על החפצים המסודרים בקפידה.}
אני לא הייתי מזיז אותם במקומך.
{אני נותן לו פתק עם תאריך הפגישה הבאה, והוא מכניס אותו בזהירות לכיסו. וכשהוא טופח בידו על הכיס כדי לוודא שזה בסדר, אני חושב שאולי אני טועה, שאולי אראה אותו בחמישה ביולי. טעיתי בעבר. למדתי לחבב את נ’, ואני לא רוצה שהוא יפסע לתמיד אל תוך מעגל האבנים. המעגל קיים רק במוח שלו, אבל זה לא אומר שהוא לא אמיתי.}
{סוף הפגישה האחרונה}
4. כתב–היד של ד”ר בונסיינט (מקוטע)
5 ביולי 2007
התקשרתי למספר שלו בבית כשראיתי את מודעת האבל בעיתון. ענתה לי ק’, הבת שלומדת כאן במיין. היא היתה רגועה מאוד, להפתעתי, ואמרה שבליבה היא לא הופתעה. היא אמרה לי שהיא היתה הראשונה שהגיעה לביתו של נ’ בפורטלנד (בקיץ היא עובדת בקַמְדֶן, זה לא רחוק), אבל שמעתי גם אנשים אחרים בבית. זה טוב. המשפחה קיימת מסיבות רבות, אבל התפקיד הבסיסי ביותר שלה הוא להתכנס כשאחד מחבריה מת, וזה חשוב במיוחד כשמדובר במוות אלים ובלתי צפוי – רצח או התאבדות.
היא ידעה מי אני. דיברה בחופשיות. כן, זו היתה התאבדות. במכונית שלו. במוסך. מגבות שחסמו את חרכי הדלתות, ואני בטוח שזה היה מספר זוגי של מגבות. 10 או 20, שניהם מספרים טובים לפי נ’. 30 לא כל כך טוב, אבל האם לאנשים – במיוחד גברים שגרים לבד – יש 30 מגבות בבית? אני בטוח שלא. אני יודע שלי אין.
תהיה חקירה, היא אמרה. הם ימצאו תרופות – אלה שאני רשמתי לו, ללא ספק – בגופו, אבל ודאי לא בכמות קטלנית. לא שזה משנה, אני מניח. נ’ מת בכל מקרה, ולא משנה מה הסיבה.
היא שאלה אותי אם אבוא להלוויה. הייתי נרגש. כמעט עד דמעות, למעשה. אמרתי שכן, אם המשפחה לא תתנגד. היא נשמעה מופתעת ואמרה שכמובן, הם לא יתנגדו… לָמה להתנגד?
“כי בסופו של דבר לא הצלחתי לעזור לו,” אמרתי.
“ניסית,” היא אמרה. “זה מה שחשוב.” והרגשתי שוב צריבה בעיני. הנדיבות שלה.
לפני שניתקתי, שאלתי אם הוא השאיר פתק. היא אמרה שכן. שלוש מילים: כל כך עייף.
הוא היה צריך להוסיף “אני”. ככה היו שם ארבע מילים.
7 ביולי 2007
גם בכנסייה וגם בבית־הקברות המשפחה של נ’ – במיוחד ק’ – גרמו לי להרגיש רצוי. נס של משפחה שיכולה לפתוח את המעגל שלה גם בזמנים קשים כאלה. אפילו לקבל לתוכה זר. היו שם קרוב למאה איש, רבים מבני המשפחה המורחבת של חייו המקצועיים. בכיתי בבית־הקברות. אני לא מופתע ולא מתבייש, הזדהות בין מטפל למטופל היא דבר רב־עוצמה. ק’ אחזה בידי, חיבקה אותי, והודתה לי על כך שניסיתי לעזור לאביה. אמרתי לה “על לא דבר”, אבל הרגשתי כמו מתחזה, כישלון.
יום קיץ יפהפה. איזה לעג.
הלילה הקשבתי להקלטות של הפגישות שלנו. אני חושב שאעתיק אותן. בטח יש איזה מאמר שאפשר להוציא מהסיפור של נ’ – תרומה קטנה לספרות המקצועית בנושא הפרעות טורדניות־כפייתיות – ואולי משהו גדול יותר. ספר. אבל אני מהסס. מה שמעכב אותי הוא הידיעה שאני צריך לבקר בשדה ולהשוות את הפנטזיה של נ’ למציאות. את העולם שלו לעולם שלי. אני בטוח שהשדה קיים. והאבנים? כן, סביר להניח שיש אבנים. חסרות כל משמעות מעבר לזו שהכפייתיות שלו העניקה להן.
שקיעה אדומה יפהפייה הערב.
17 ביולי 2007
לקחתי יום חופשה ונסעתי למוטון. חשבתי על זה כל הזמן, ובסוף לא ראיתי סיבה שלא לנסוע. “מָרַחְתָ־בָּרַחְתָ” כמו שאימא שלנו היתה אומרת. אם אני מתכוון לכתוב על המקרה של נ’, אני חייב להפסיק עם המריחה־בריחה. בלי תירוצים. ציוני הדרך מהילדות הורו לי את הדרך – הגשר בדרך בֵּייל (שיילה ואני קראנו לו, אני לא זוכר למה, ‘גשר להיכשל’), גבעת בוי, ובמיוחד בית־הקברות ‘רכס השלווה’ – חשבתי שאמצא את הדרך של נ’ בלי קושי, וכך היה. לא היה ספק, כיוון שזו דרך העפר הקטנה היחידה שחסומה בשרשרת ובשלט “הסגת גבול אסורה”.
חניתי במגרש החניה של בית־הקברות, כפי שנ’ עשה לפני. זה היה יום קיץ חם ובהיר, אבל שמעתי רק ציפורים בודדות, וגם הן היו רחוקות מאוד. אף מכונית לא עברה בכביש 117, רק משאית עמוסה אחת שנסעה במהירות של 120 קמ”ש, מניפה את השיער ממצחי במשב רוח חם ואדי מפלט שמנוניים. אחר כך נשארתי רק אני. חשבתי על טיולי הילדות לגשר עם החכה הקטנה שלי על כתפי, כמו רובה של חייל. אז לא פחדתי אף פעם, ואמרתי לעצמי שגם היום אני לא פוחד.
אבל פחדתי. ואני לא חושב שהפחד הזה היה לגמרי משולל היגיון. אף פעם לא נעים לאתר את שורשי מחלת הנפש של מטופל.
עמדתי ליד השרשרת ושאלתי את עצמי אם אני רוצה לעשות את זה –
אם אני רוצה להסיג גבול, לא רק להיכנס לשטח שאינו שלי, אלא גם לפנטזיה כפייתית, שללא ספק הרגה את האיש שהחזיק בה (או – וזה אולי מדויק יותר – האיש שבו היא החזיקה). הבחירה לא נראתה ברורה כפי שנראתה בבוקר, כשלבשתי את הג’ינס שלי ואת נעלי ההליכה האדומות הישנות שלי. בבוקר זה נראה פשוט: “לך תשווה את המציאות לפנטזיה של נ’, או שתוותר על המאמר (או הספר).” אבל מהי המציאות? מי אני שאעמוד על כך, שהעולם שדוקטור ב’ מבחין בו “אמיתי” יותר מהעולם שרואה־החשבון המנוח נ’ הבחין בו?
התשובה נראתה ברורה למדי: דוקטור ב’ הוא אדם שלא התאבד, אדם שאינו סופר, נוגע או ממקם, אדם המאמין שמספרים, זוגיים או פרדיים, הם רק מספרים. דוקטור ב’ הוא אדם המסוגל להתמודד עם העולם. בסופו של דבר, רואה־החשבון נ’ לא היה מסוגל. לכן, תפישת המציאות של דוקטור ב’ אמינה יותר מזו של רואה־החשבון נ’.
אבל כשהייתי שם וחשתי בעוצמתו השקטה של המקום (אפילו בתחילת הדרך, עוד לפני שעברתי את השרשרת), חשבתי שהבחירה בעצם הרבה יותר פשוטה: לעלות בדרך השוממת הזאת אל שדה אקרמן, או להסתובב וללכת חזרה למכונית שלי. לנסוע מכאן. לשכוח את הספר האפשרי, לשכוח את המאמר האפשרי יותר. לשכוח את נ’ ולהמשיך בחיי.
אלא. אלא.
לנסוע משם, זה יגיד אולי (אני רק אומר אולי) שברמה כלשהי, עמוק בתת־המודע שלי, שם חיות עדיין כל האמונות הטפלות (והולכות יד ביד עם כל הדחפים האדומים הישנים), קיבלתי את אמונתו של נ’ בכך ששדה אקרמן מכיל איזה מקום דק שמוגן על ידי מעגל אבנים קסום, ושאם אלך לשם, אני עלול להפעיל שוב איזה תהליך נוראי, איזה מאבק נורא, שנ’ חש כי התאבדותו יכולה לעצור, לפחות זמנית. פירושו של דבר שקיבלתי (באותו חלק עמוק ממני, שבו בעצם כולנו דומים זה לזה כמו נמלים עמלות במחילה תת־קרקעית) את הרעיון שאני אמור להיות השומר הבא של המקום. שקראו לי. ואם איכנע לרעיונות כאלה…
“חיי לא ישובו להיות כפי שהיו,” אמרתי בקול. “לעולם לא אוכל לראות שוב את העולם באותו אופן.”
העניין נראה לפתע רציני מאוד. לפעמים אנחנו נסחפים, נכון? למקומות שבהם הבחירות כבר אינן פשוטות, והתוצאות, כשאנחנו בוחרים בחירה שגויה, הן חמורות מאוד. כאלה שעלולות לסכן את חיינו או את שפיותנו.
או… ומה אם אין בכלל בחירה? מה אם זה רק נראה כמו בחירה?
גירשתי את הרעיון הזה ונדחקתי מעבר לאחד העמודים שהשרשרת היתה תלויה עליהם. גם מטופלים וגם עמיתים (אני מניח שהאחרונים התלוצצו) קראו לי “רופא אליל”, אבל אני לא רציתי לחשוב על עצמי כך, לא רציתי להביט בעצמי במראה בשעת הגילוח ולחשוב: הנה אדם שהושפע ברגע קריטי על ידי האשליה של מטופל מת, במקום להקשיב להיגיון שלו.
לא היו עצים על הדרך, אבל ראיתי כמה – בעיקר עצי לבנה ואורנים – שוכבים בתעלה לצד הדרך במעלה הגבעה. אולי הם נפלו השנה ומישהו גרר אותם הצידה, או בשנה שעברה, או שנה קודם לכן. לא יכולתי לדעת, אני לא יערן.
הגעתי לגבעה וראיתי שהעצים נעשים דלילים יותר משני צידיה, חושפים מרחב ענקי של שמי קיץ חמים. זה היה כמו לצעוד לתוך ראשו של נ’. נעצרתי באמצע הדרך במעלה הגבעה, לא מפני שהתקשיתי לנשום, אלא כדי לשאול את עצמי פעם אחת אחרונה אם זה מה שאני רוצה. ואז המשכתי בדרכי.
הלוואי שלא הייתי ממשיך.
השדה היה שם, והנוף במערב היה מרהיב עין ממש כפי שנ’ אמר – עוצר נשימה, למעשה. אפילו כשהשמש היתה גבוה בשמיים וצהובה, ולא ישבה אדומה על האופק. גם האבנים היו שם, במרחק של כארבעים מטר במורד הגבעה. וכן, הן יוצרות מעין מעגל, אם כי בפירוש לא מעגל הדומה לזה שקיים בסטונהאג’. ספרתי אותן. היו שם שמונה אבנים, כמו שנ’ אמר.
(אלא שהוא אמר שהיו שבע.)
העשב בתוך המעגל המעורפל הזה באמת נראה קצת דהוי וצהוב בהשוואה לעשב הירוק והגבוה בשאר השדה (הוא נפרש במורד לעבר חורש מעורב של אלונים, אשוחים ועצי לבנה), אבל הוא בפירוש לא היה מת. מה שלכד את תשומת ליבי קרוב יותר היתה קבוצה קטנה של שיחי סומאק. גם הם לא היו מתים – לפחות אני לא חושב שהם היו מתים, אבל העלים היו שחורים במקום ירוקים עם פסים אדומים, וחסרי צורה. הם היו מעוותים, ואיכשהו היה קשה להביט בהם. הם פגעו בסדר שהעין ציפתה לו. אני לא יכול לנסח את זה טוב יותר.
בערך במרחק עשרה מטרים מהמקום שבו עמדתי, ראיתי משהו לבן לכוד באחד השיחים האלה. ניגשתי לעברו, הבחנתי שזו מעטפה, וידעתי שנ’ השאיר אותה בשבילי. אם לא ביום שבו התאבד, הרי שלא זמן רב לפני כן. הרגשתי שקיבתי שוקעת. תחושה ברורה שאמרה לי כי ברגע שהחלטתי לבוא הנה (אם אכן החלטתי), קיבלתי החלטה שגויה. שלמעשה, הייתי חייב לקבל את ההחלטה השגויה, כיוון שלימדו אותי לסמוך על ההיגיון שלי ולא על התחושות שלי.
שטויות. אני יודע שאני לא צריך לחשוב ככה.
כמובן (הנה משהו!), גם נ’ ידע את זה, ובכל זאת המשיך לחשוב ככה. אין לי ספק שהוא ספר אפילו את המגבות כאשר הוא…
כדי לוודא שיש שם מספר זוגי.
חרא. למוח יש תעלולים משונים, לא? צללים מצמיחים פנים.
המעטפה היתה עטופה בשקית פלסטיק שקופה כדי שלא תירטב.
הכיתוב על המעטפה היה ברור ובוטח: ד”ר ג’ון בונסיינט.
הוצאתי את המעטפה מהשקית, ואז הבטתי במורד לעבר האבנים. עדיין היו שם שמונה. מובן שהיו שם שמונה. אבל אף ציפור לא צייצה, אף צרצר לא צירצר. היום עצר את נשימתו. כל הצללים היו מגולפים. עכשיו אני יודע למה נ’ התכוון כשאמר שהרגיש כאילו נזרק לאחור בזמן.
היה משהו בתוך המעטפה, יכולתי לחוש אותו מחליק בפנים, ואצבעותי ידעו מה זה עוד לפני שפתחתי את המעטפה ושמטתי את החפץ לכף ידי. מפתח.
וגם פתק. רק שתי מילים. “סליחה, דוקטור”. והשם שלו, כמובן. שם פרטי בלבד. שלוש מילים בסך הכול. מספר לא טוב. לפחות לדברי נ’.
שמתי את המפתח בכיס ועמדתי ליד שיח סומאק שלא נראה כמו שיח –
עלים שחורים, ענפים מעוּותים שכמעט נראו כמו אותיות באיזושהי שפה קדומה…
לא, קצ’אן!
…והחלטתי: הגיע הזמן להסתלק, זה מספיק. אם משהו עיוות את השיחים, איזו פגיעה סביבתית שהרעילה את הקרקע, בסדר. השיחים אינם חלק חשוב מהנוף הזה, האבנים הן הדבר החשוב. יש כאן שמונה. בחנת את העולם, וגילית כי הוא כפי שקיווית למצוא אותו, כפי שידעת שתמצא אותו, כמו שהוא היה תמיד. אם השדה הזה נראה שקט מדי –
מבוהל, איכשהו – זה בטח רק בגלל הרושם שהותיר בך סיפורו של נ’. שלא לדבר על ההתאבדות שלו. עכשיו תחזור לחיים שלך. תתעלם מהדממה, או מהתחושה – במוח שלך, כמו ענן סופה – שמשהו אורב בדממה הזאת. חזור לחייך, ד”ר ב’.
חזור כל עוד אתה יכול.
הסתובבתי ופניתי לקצה הדרך. החציר הירוק הגבוה מתחכך בג’ינס שלי בקול חרישי, נאנק. השמש מכה בעורפי ובכתפי.
נתקפתי דחף להסתובב ולהביט שוב. דחף חזק. נאבקתי בו והפסדתי.
כשפניתי לאחור, ראיתי שבע אבנים. לא שמונה, אלא שבע. ספרתי אותן פעמיים כדי להיות בטוח. והאזור בין האבנים אכן נראה חשוך יותר, כאילו ענן עבר מעל השמש. ענן כה קטן עד שהוא הטיל צל רק במקום אחד. רק שזה לא נראה כמו צל. זה נראה כמו חשכה ייחודית, חשכה שנעה מעל העשב הצהוב, הרמוס, חגה סביב עצמה ואז נדחקת שוב לעבר הפער שבו, הייתי בטוח בכך (כמעט בטוח, זה הסיוט שבעניין), עמדה אבן שמינית כאשר הגעתי למקום.
חשבתי: אין לי מצלמה שאני יכול להביט דרכה ולהחזיר את האבן.
חשבתי: אני חייב לעצור את זה כל עוד אני יכול להגיד לעצמי ששום דבר לא קורה. נכון או טעות, גורלו של העולם הדאיג אותי פחות מהאפשרות שאאבד את השליטה בתפישה שלי, שאאבד את השליטה בדרך שבה אני רואה את העולם. לא האמנתי בהזיה של נ’ אפילו לרגע, אבל החשכה הזאת…
לא רציתי שהיא תתפשט, אתם מבינים? אפילו שלא תהיה לה דריסת רגל.
החזרתי את המפתח למעטפה הקרועה ודחפתי את המעטפה לכיס מכנסי, אבל עדיין החזקתי בשקית. בלי לחשוב ממש על מה שאני עושה, הרמתי אותה לנגד עיני והבטתי דרכה באבנים. הן נראו קצת מעוותות, קצת מטושטשות כשמתחתי את הפלסטיק, אבל עדיין ברורות דיין. היו שם שמונה אבנים, בלי ספק, והחשכה הנתפשת הזאת…
הצינור הזה
או מנהרה
…נעלמה (כמובן, מלכתחילה היא לא היתה שם). הורדתי את השקית –
לא בלי חשש, אני מודה – והבטתי ישר באבנים. שמונה. מוצקות כמו יסודותיו של הטאג’ מאהל. שמונה.
הלכתי חזרה במורד הדרך, נאבק בהצלחה בדחף להעיף מבט נוסף. למה להביט שוב? שמוֹנֶה זה שמוֹנֶה. אני עוֹנֶה – אני מוֹנֶה (בדיחה קטנה שלי).
החלטתי לא לכתוב את המאמר. עדיף להשאיר את כל פרשת נ’ מאחורי. הדבר החשוב הוא שהלכתי לשם, והתייצבתי – אני די בטוח שזה נכון –
מול חוסר השפיות שקיים בכולנו, בכל הד”ר ב’אים שבעולם ובכל הנ’אים. איך קראו לזה במלחמת־העולם הראשונה? “ללכת לראות את הפיל.” הלכתי לראות את הפיל, אבל זה לא אומר שאני צריך לצייר את הפיל. או לכתוב תיאור של הפיל, במקרה שלי.
ואם חשבתי שראיתי יותר מזה? ולו רק לכמה שניות…
ובכן, כן. אבל רגע. זה רק מראה לנו את כוחה של ההזיה שלכדה את נ’ האומלל. מסביר את ההתאבדות שלו בדרך ששום פתק לא יוכל להסביר. אבל יש דברים שעדיף לא להתעסק בהם. זה בטח אחד מהם. החשכה הזאת…
הצינור־מנהרה הזה, אותה חשכה נתפשת—
בכל מקרה, אני גמרתי עם נ’. שום ספר, שום מאמר. “להפוך דף.” המפתח ללא ספק פותח את המנעול שעל השרשרת בסוף הדרך, אבל אני לא אשתמש בו לעולם. זרקתי אותו.
“ועכשיו למיטה,” כפי שנהג סמי פפיס המדען הדגול לומר.
שמש אדומה הלילה, מפרשו של יורד הים בוהק מעל השדה ההוא. ערפל עולה מהחציר? אולי. מהחציר הירוק. לא מהצהוב.
האַנְדְרוֹסְקוֹגין יהיה אדום הלילה, נחש ארוך המדמם בתעלת־לֵידה מתה (תארו לעצמכם!). הייתי רוצה לראות את זה. מסיבה כלשהי. אני מודה.
זו רק עייפות. היא תיעלם מחר בבוקר. מחר בבוקר אולי אפילו אשקול שוב את כתיבת המאמר. או הספר. אבל לא הלילה.
ועכשיו למיטה.
18 ביולי 2007
שלפתי את המפתח מהזבל הבוקר ושמתי אותו במגירה בשולחן. לזרוק אותו, זה נראה כמו הודאה בכך שמשהו יכול להיות. אתם יודעים.
שיהיה. ובכל מקרה: זה רק מפתח.
27 ביולי 2007
בסדר, כן, אני מודה. ספרתי כמה דברים ודאגתי שיהיו סביבי מספרים זוגיים. מהדקים משרדיים. עפרונות בצנצנת. דברים כאלה. זה מרגיע, באופן משונה. נדבקתי בשפעת של נ’, זה בטוח (בדיחה קטנה שלי, אבל לא בדיחה).
הפסיכיאטר החונך שלי הוא ד”ר ג’, באוגוסטה, שמשמש כעת כראש הסגל האקדמי ב’סרניטי היל’. התקשרתי אליו וניהלנו שיחה כללית – שתיארתי כחלק ממחקר לקראת מאמר שאולי אציג החורף בכנס בשיקגו (שקר, כמובן, אבל לפעמים, אתם יודעים, יותר קל) בנוגע לטבעם המועבר ממטופל למטפל של תסמינים כפייתיים. ג’ אישר את הממצאים שלי. התופעה אינה שכיחה, אבל היא גם לא נדירה מאוד.
הוא אמר, “אין לזה קשר אישי אליך, ג’וני, נכון?”
חריף, חד־תפישה. תמיד היה כזה. והוא יודע המון על עבדכם הנאמן!
“לא,” אמרתי. “פשוט התחלתי להתעניין בנושא. למעשה, זה הפך כמעט לכפייתיות.”
סיימנו את השיחה בצחוק ואז ניגשתי אל שולחן הקפה וספרתי את הספרים שהיו עליו. שישה. זה טוב. שש לא מפקשש (החרוז הקטן של נ’). בדקתי את השולחן שלי כדי לוודא שהמפתח שם, וכמובן הוא היה שם, איפה עוד הוא יכול להיות? מפתח אחד. אחד זה טוב או רע? “מי שאוכל לבד מת לבד,” אתם יודעים. בטח לא קשור בכלל, אבל משהו לחשוב עליו!
התחלתי לצאת מהחדר, ואז נזכרתי שעל שולחן הקפה יש גם ירחונים בנוסף לספרים, וספרתי גם אותם. שבעה! לקחתי את ‘פיפל’ עם בראד פיט על העטיפה וזרקתי אותו לזבל.
תראו, אם זה גורם לי להרגיש טוב יותר, מה הנזק? וזה היה רק בראד פיט!
ואם המצב זה יחמיר, אגלה הכול לג’. זו הבטחה שאני מבטיח לעצמי.
אני חושב ש’נורונטין’ יוכל לעזור. למעשה, זו תרופה נגד עוויתות, אבל במקרים כמו שלי היא מסייעת. כמובן…
3 באוגוסט 2007
על מי אני עובד? אין מקרים כאלה, ו’נורונטין’ לא עוזר. כוסות רוח למת.
אבל הספירה עוזרת. מרגיעה בצורה משונה. ומשהו נוסף. המפתח היה בצד הלא–נכון של המגירה שבה שמתי אותו! זו היתה תחושה, אבל אסור לקנח את התחושות. הזזתי אותו. יותר טוב. ואז שמתי מפתח נוסף (של כספת) בצד הנגדי. נראה שהוא מאזן אותו. שש לא מפקשש אבל שתיים בטוח כפליים (בדיחה). שינה טובה אתמול בלילה.
ובכן, לא. סיוטים. האַנְדְרוֹסְקוֹגין לעת שקיעה. פצע אדום. תעלת־לידה. אבל מתה.
10 באוגוסט 2007
משהו לא בסדר שם. האבן השמינית נחלשת. אין טעם לומר לעצמי שזה לא ככה, כי כל עצב בגוף שלי – כל תא בעור שלי! – אומר שזה נכון. ספירת ספרים (ונעליים, כן, זה נכון, אסור “לקנח” את התחושות של נ’) עוזרת, אבל לא מתקנת את הבעיה הבסיסית. אפילו מיקום אלכסונים לא עוזר יותר מדי, למרות שהוא בהחלט…
פירורי טוסט על הדלפק במטבח, למשל. אתה מעמיד אותם בשורה עם להב של סכין. שורה של סוכר על השולחן, הא! אבל מי יודע כמה פירורים? כמה גרגירי סוכר? רבים מכדי לספור אותם!
זה חייב להיפסק. אני הולך לשם.
אני אקח מצלמה.
11 באוגוסט 2007
החשכה. אלוהים אדירים. היא היתה כמעט מוחלטת. ועוד משהו.
לחשכה יש עין.
12 באוגוסט
האם ראיתי משהו? האומנם באמת ראיתי?
אני לא יודע. אני חושב שאכן ראיתי, אבל באמת אני לא יודע.
יש 23 מילים בשורות האלה.
26 טוב יותר.
19 באוגוסט
הרמתי את הטלפון להתקשר לג’, לספר לו מה קורה איתי, ואז הנחתי אותו. מה אני אגיד לו? חוץ מזה: 1-207-555-1863. סך הכול 11 ספרות. מספר רע.
‘ואליום’ עוזר יותר מ’נורונטין’. אני חושב. כל עוד אני לא לוקח יותר מדי.
16 בספטמבר
חזרתי ממוטון. מכוסה זיעה. רועד. אבל שוב שמונה. תיקנתי את זה. אני! תיקנתי את זה! זה! תודה לאל. אבל…
אבל!
אני לא יכול לחיות ככה.
לא, אבל – הגעתי בדיוק בזמן. הוא היה כמעט בדרך החוצה. החיסון מחזיק מעמד רק זמן מוגבל ועם שפעת חייבים להישאר בבית! (בדיחה קטנה שלי).
ראיתי את העין המשולשת שנ’ דיבר עליה. זה לא שייך למשהו מהעולם הזה או מהיקום הזה.
זה מנסה לטרוף את דרכו פנימה.
אבל אני לא מקבל את הדברים. הנחתי לאובססיה של נ’ להכניס אצבע לנפש שלי (אצבע משולשת, אם אתם קולטים את הבדיחה הקטנה שלי), והיא המשיכה להרחיב את החור, לדחוף פנימה אצבע שנייה, שלישית, יד שלמה. לפתוח אותי. לקרוע
אבל!
ראיתי במו עיני. יש עולם מעבר לעולם הזה, מלא במפלצות
אֵלים
אֵלים נתעבים!
דבר אחד. אם אהרוג את עצמי, מה אז? אם זה לא אמיתי, העינוי ייגמר בכל זאת. אם זה אמיתי, האבן השמינית שם תתחזק שוב. לפחות עד שמישהו אחר – השומר הבא – ייכנס לשם בטעות, יעלה בדרך הזאת ויראה…
זה כמעט גורם להתאבדות להיראות טוב!
9 באוקטובר 2007
יותר טוב בזמן האחרון. המחשבות שלי נראות יותר כשייכות לי. וכשהלכתי לאחרונה לשדה אקרמן (לפני יומיים), התברר שדאגותי היו לשווא. היו שם שמונה אבנים. הבטתי בהן – מוצקות כמו בתים – וראיתי עורב בשמיים. הוא חג כדי לא לעבור באוויר שמעל האבנים, באימא שְלי (בדיחה) אבל הוא היה שם. וכשעמדתי בקצה הדרך עם המצלמה תלויה על צווארי (הוקוס פוקוס, האבנים האלה לא מצטלמות, נ’ צדק בקשר לזה, בכל מקרה. אולי ראדון??), תהיתי איך יכולתי לחשוב שיש שם רק שבע. אני מודה שספרתי את הצעדים חזרה למכונית (ואז פסעתי קצת מסביב, כשמספר הצעדים עד דלת הנהג היה לא זוגי), אבל הדברים האלה אינם מרפים ממך בבת־אחת. אלה התכווצויות שרירים של התודעה! אבל אולי…
האם אני מעז לקוות שמצבי משתפר?
10 באוקטובר 2007
כמובן, קיימת אפשרות אחרת, ככל שאני שונא להודות בזה: שנ’ צדק בנוגע לימי ההיפוך. אנחנו מתרחקים כעת מאחד ומתקדמים לעבר האחר. הקיץ עבר, החורף לפנינו. ואם זה נכון, אלה חדשות טובות רק לטוווח הקצר. אם יהיה עלי להתמודד עם עוויתות מנטליות נוראיות כאלה באביב הבא… ובזה שלאחר מכן…
אני לא אוכל, זה הכול.
איך העין הזאת רודפת אותי. מרחפת בחשכה המתכנסת.
דברים אחרים מעבר לה
קצ’אן!
16 בנובמבר 2007
שמונה. תמיד היו. אני בטוח עכשיו. היום השדה היה דומם, החציר מת, העצים למרגלות הגבעה עירומים, האַנְדְרוֹסְקוֹגין פלדה אפורה מתחת לשמי ברזל. העולם מחכה לשלג.
וחי האל, הכי טוב: ציפור מקננת על אחת האבנים האלה!
ציפור!
רק כשנהגתי חזרה ללואיסטון, הבנתי שלא טרחתי לספור צעדים בדרך חזרה למכונית.
זו האמת. מה שחייב להיות האמת. נדבקתי בשפעת מאחד המטופלים שלי, אבל עכשיו אני מחלים. השיעול נעלם, הנזלת מתייבשת.
הבדיחה הקטנה היתה רק על חשבוני.
25 בדצמבר 2007
בארוחת חג־המולד ובטקס החלפת המתנות הייתי עם שיילה ומשפחתה. כאשר דון לקח את סת’ לטקס הדלקת הנרות בכנסייה (אני בטוח שהמתודיסטים הטובים היו מזועזעים לגלות את שורשיהם הפגניים של הטקסים האלה), שיילה אחזה בידי ואמרה, “חזרת. זה טוב. הייתי מודאגת.”
ובכן, אינך יכול לרמות בשר מבשרך, כנראה. ד”ר ג’ אולי רק חשד שמשהו אינו כשורה, אבל שיילה ידעה. שיילה היקרה.
“היה לי איזה משבר בקיץ ובסתיו,” אמרתי. “משבר רוחני, אפשר לומר.”
אבל זה היה יותר משבר נפשי. כשאדם מתחיל לחשוב שהתפישה שלו משמשת רק כדי להסתיר את הידע על קיומם של עולמות נוראיים אחרים –
זה משבר נפשי.
שיילה, מעשית כתמיד, אמרה, “כל עוד זה לא היה סרטן, ג’וני. זה מה שהפחיד אותי.”
שיילה היקרה! צחקתי וחיבקתי אותה.
מאוחר יותר, כשסיימנו את הניקיונות האחרונים במטבח (ושתינו ליקר ביצים), שאלתי אותה אם היא זוכרת למה נהגנו לקרוא לגשר בדרך בֵּייל בשם ‘גשר להיכשל’, היא היטתה את ראשה וצחקה.
“זה היה הידיד הוותיק שלך שלימד אותנו את זה. זה שהייתי כל כך מאוהבת בו.”
“צ’רלי קין,” אמרתי. “לא ראיתי אותו שנים. רק בטלוויזיה. המסכן הפך לכוכב טלוויזיה.”
היא חבטה בזרועי. “קנאה אינה הולמת אותך, יקירי. בכל מקרה, יום אחד עמדנו על הגשר ודגנו – אתה יודע, עם החכות הקטנות האלה שהיו לנו – וצ’רלי הביט מעבר לגשר ואמר, ‘אתם יודעים, כל מי שנופל מהמקום הזה, לא יכול להיכשל ולהרוג את עצמו.’ זה פשוט נראה לנו מצחיק, צחקנו כמו משוגעים. אתה לא זוכר את זה?”
ואז נזכרתי. הגשר בדרך בֵּייל הפך ל’גשר להיכשל’ מאותו יום. ומה שצ’רלי אמר היה נכון. הזרם בנחל בֵּייל רדוד מאוד בנקודה ההיא. כמובן, הוא זורם אל האַנְדְרוֹסְקוֹגין (בטח אפשר לראות את נקודת השפך שלו משדה אקרמן, אם כי מעולם לא שמתי לב לכך), שהוא עמוק הרבה יותר. והאַנְדְרוֹסְקוֹגין זורם לים. עולם מוביל לתוך עולם, לא? כל אחד מהם עמוק מקודמו, זוהי תוכנית שכל העולם מציית לה.
דון וסת’ חזרו, הבחור הגדול של שיילה והבחור הקטן שלה, מכוסים שלג. התחבקנו חיבוק קבוצתי, בנוסח העידן החדש, ואז נסעתי הביתה כשאני מקשיב למזמורי חג־המולד ברדיו. מאושר באמת בפעם הראשונה זה זמן רב.
אני חושב שהרשימות האלה… היומן הזה… הכרוניקה הזאת של שיגעון שנמנע (אולי בקושי, אני חושב שבאמת כמעט “קפצתי מהגשר”)… יכולות להסתיים עכשיו.
תודה לאל, ושיהיה לי חג־מולד שמח.
1 באפריל 2008
זהו יום השוטים, ואני השוטה. התעוררתי מחלום על שדה אקרמן.
בחלום השמיים היו כחולים מאוד, הנהר היה בצבע כחול כהה יותר בתוך העמק, ושלג נמס, גבעולי העשב הירוקים הראשונים הציצו בעד סרטי הלובן שנותרו על הקרקע, ושוב היו רק שבע אבנים. שוב היתה חשכה במעגל. רק כתם בינתיים, אבל הוא יגדל אם לא אדאג לכך.
אחרי שהתעוררתי ספרתי ספרים (64, מספר טוב, זוגי ומתחלק שוב ושוב עד 1 – תחשבו על זה), וכשזה לא עזר שפכתי קפה על הדלפק במטבח וציירתי קו אלכסוני. זה סידר את המצב – בינתיים – אבל יהיה עלי לנסוע לשם ולעשות עוד “ביקור בית”. אסור למרוח־לברוח.
כי זה מתחיל שוב.
השלג כמעט נמס לגמרי, יום ההיפוך הקיצי מתקרב (עדיין מעבר לאופק אבל מתקרב), וזה התחיל שוב.
אני מרגיש.
שאלוהים יעזור לי, אני מרגיש כמו חולה סרטן שידע שהמחלה נסוגה, ומתעורר בוקר אחד ומגלה גוש גדול ושמן בבית־השחי שלו.
אני לא יכול לעשות את זה.
אני חייב לעשות את זה.
{מאוחר יותר}
היה עדיין שלג על הדרך, אבל הגעתי אל ש”א בלי קושי. השארתי את המכונית במגרש החניה של בית־הקברות והלכתי ברגל. באמת היו רק שבע אבנים, כמו בחלום. הבטתי דרך עינית המצלמה. שוב שמונה. שמונה הוא הגורל והוא ומחזיק את העולם על כנו. איזה מזל.
בשביל העולם!
לא מזל גדול בשביל ד”ר בונסיינט.
זה קורה שוב, המחשבה שלי נאנקת תחת הסיכוי.
בבקשה אלוהים אל תיתן שזה יקרה שוב.
6 באפריל 2008
היום לקח לי יותר זמן להפוך את שבע לשמונה, ואני יודע שיש לי הרבה יותר עבודה לטווח הארוך בעתיד, כלומר, לספור דברים ולצייר קווים אלכסוניים. אבל לא למקם. נ’ טעה בנקודה הזאת – מה שצריך זה לאזן. זה סמלי, כמו הלחם והיין במיסה.
אבל אני עייף. ויום ההיפוך אינו רחוק מאוד.
זה עדיין צובר כוח וההיפוך אינו רחוק מאוד.
הלוואי שנ’ היה מתפגר לפני שהוא הגיע למשרד שלי. הבן־אלף האנוכי הזה.
2 במאי 2008
חשבתי שזה יהרוג אותי הפעם. או ישבור את הנפש שלי. האם הנפש שלי אכן שבורה? אלוהים איך אני יכול לדעת? אין אלוהים לא יכול להיות אלוהים לנוכח החשכה הזאת והעין שמציצה מתוכה. ומשהו נוסף.
היצור עם ראש הקסדה. שנולד מחשכה חיה לא שפויה.
היתה שירה. שירה ממעמקי מעגל האבנים, עמוק מתוך החשכה. אבל שוב הפכתי את שבע לשמונה, אם כי זה לקח הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה זמן. הרבה להסתקל דרך האדשה, גם לעשות איגולים ולספור צעדים, להרחיב את המעגל ל-64 צעדים, וזה פעל, תודה לאל. “ציר הדברים נשמט” – ייטס! ואז נשאתי את מבטי. הבטתי סביב. וראיתי את השם של זה ארוג בכל שיחי הסומאק ובכל עץ למרגלות שדה התופת הזה: קצ’אן, קצ’אן, קצ’אן, קצ’אן. הבטתי לשמיים בבקשת הקלה וראיתי את העננים כותבים אותו בעודם חוצים את התכלת: קצ’אן בשמיים. הבטתי בנהר וראיתי את עיקוליו מאייתים את שמו, מתעקל כמו ק ענקית.
איך אני יכול להיות אחראי לעולם? איך זה יכול להיות?
זה לא הוגן!!!!!!
4 במאי 2008
אם אני יכול לסגור את הדלת בכך שאהרוג את עצמי
והשלווה, אפילו אם זו רק שלבה של קיליון
אני הולך לשם אבל הפעם לא עד הסוף רק עד גשר להיכשל. המים שם רדודים, הקרקעית סלעית.
הנפילה היא לפחות מגובה 14 מטר
לא המספר הכי טוב שיש אבל
כל מי שנופל מהדבר הזה לא יכול להיכשל
לא יכול להיכשל
אני לא יכול להפסיק לחשוב על העין המשולשת הנוראית ההיא
היצור עם ראש הקסדה
הפנים הצורחות באבנים
קצ’אן!
{כתב־היד של ד”ר בונסיינט מסתיים כאן.}
5. המכתב השני
8 ביוני 2008
צ’רלי היקר,
לא שמעתי ממך בנוגע לכתב־היד של ג’וני, וזה טוב. בבקשה תתעלם מהמכתב הקודם שלי, ואם הדפים עדיין אצלך, שרוף אותם. זו היתה בקשתו של ג’וני, והייתי צריכה לכבד אותה.
אמרתי לעצמי שאלך רק עד הגשר בדרך בייל – לראות את המקום שבו היינו כולנו כה מאושרים כילדים, את המקום שבו הוא שם קץ לחייו כשהאושר תם. אמרתי לעצמי שאולי זה יעזור לי לסגור את הדברים (זה הביטוי שג’וני היה משתמש בו). אבל, כמובן, התודעה שמתחת לתודעתי –
שם, אני בטוחה שג’וני היה טוען כך, כולנו דומים מאוד – ידעה טוב יותר. אחרת, מדוע לקחתי את המפתח?
כי הוא היה שם, בחדר העבודה שלו. לא במגירה שבה מצאתי את כתב־היד, אלא במגירה העליונה – זו שמעל לחלל הברכיים. ומפתח נוסף בשביל “לאזן אותו”, ממש כמו שהוא אמר.
האם הייתי שולחת אליך את המפתח עם כתב־היד, לו הייתי מוצאת את שניהם באותו מקום? אני לא יודעת. לא יודעת. אבל אני שמחה, בסופו של דבר, שהדברים התגלגלו כך. כי אתה אולי היית מתפתה ללכת לשם. הסקרנות היתה עלולה להניע אותך, או אולי משהו אחר. משהו חזק יותר.
ואולי זה סתם קשקוש. אולי לקחתי את המפתח ונסעתי למוטון ומצאתי את הדרך ההיא רק מפני שאני מה שאמרתי שאני במכתב הקודם שלי: בתה של פנדורה. איך אני יכולה לדעת? נ’ לא ידע. גם אחי לא, אפילו לא בסוף, וכפי שהוא נהג לומר, “אני מקצוען, אל תנסו את זה בבית.”
בכל מקרה, אל תדאג לי. אני בסדר. ואפילו אם אני לא, אני יכולה לעשות את החשבון. לשיילה לה־קלר יש בעל 1 וילד 1. לצ’רלי קין – לפי מה שקראתי ב’ויקיפדיה’ – יש אישה 1 ו-3 ילדים. כלומר, לך יש יותר מה להפסיד. וחוץ מזה, אולי מעולם לא התגברתי על ההתאהבות שלי בך.
בשום פנים ואופן אל תחזור לכאן. תמשיך לכתוב את המאמרים שלך על השמנת־יתר ועל שימוש־יתר בתרופות ועל התקפי לב אצל גברים בני פחות מ-50 ודברים כאלה. דברים נורמליים כאלה.
ואם לא קראת את כתב־היד (אני מקווה שלא, אבל אני מפקפקת בכך, אני בטוחה שלפנדורה יש גם בנים), תתעלם גם מזה. תייחס את כל זה לאישה היסטרית בגלל אובדנו הבלתי צפוי של אחיה.
אין שם כלום.
רק כמה סלעים.
ראיתי במו עיני.
אני נשבעת שאין שם כלום, אז אל תלך לשם.
6. קטע עיתונות
[מתוך ‘הדמוקרט’ של צ’סטר מיל, 1 ביוני 2008]
אישה קופצת מגשר,
מחקה את התאבדותו של אחיה
מאת ג’וליה שאמוויי
7. אי–מייל
Keen 1981
15:44
5/06/08
קריסי,
בטלי בבקשה את כל הפגישות שלי לשבוע הבא.
אני יודע שזו הודעה פתאומית, ואני יודע כמה עבודה זה יפיל עלייך, אבל אין ברירה. אני חייב לטפל בעניין כלשהו בבית, במיין. שני ידידים ותיקים, אח ואחות, התאבדו בנסיבות משונות… ובאותו מקום מז—ן! בהתחשב בכתב–היד המוזר מאוד שהאחות שלחה לי לפני שחיקתה (חיקתה לכאורה) את התאבדותו של אחיה, אני חושב שזה מצדיק חקירה. האח, ג‘ון בונסיינט, היה החבר הכי טוב שלי בנעורי, הצלנו זה את זה פעמים רבות בתגרות בית–הספר!
היידן יוכל לעשות את הכתבה על סוכרים בדם. אני יודע שהוא חושב שהוא לא יכול, אבל הוא יכול. ואפילו אם הוא לא יכול, אני חייב לנסוע. ג‘וני ושיילה היו כמו משפחה.
וחוץ מזה: אני לא מתכוון להיות קטנוני, אבל אולי יש כאן סיפור. על הפרעות טורדניות–כפייתיות. לא סיפור גדול כמו סרטן, אולי, אבל מי שסובל מזה יוכל לומר לך שזאת עדיין חתיכת צרה מפחידה.
תודה, קריסי—
צ‘רלי
ראו גם:
הקדמה מאת סטיבן קינג לספר “מיד אחרי השקיעה”
