ד״ר ניסים כץ, עורך מדור הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על
הספר “לחשוב, להתבטל, לטייל” מאת קרול, סטיבנסון, דיקנס, הזליט.
בדרך כלל אני ממליץ על ספרי פרוזה וספרי עיון לקהל הרחב, אבל את הספר הזה חייב לקרוא כל מי שספרות היא בנפשו. יש כאן מפגש של ארבעה סופרים ענקיים הנושאים נאומים חכמים וחוצבי לב בדבר השבח של הפעולות היום יומיות. אותן הפעילויות הנחשבות לשרירותיות ובזבזניות בעולם המערבי הקפיטליסטי שמעריך ניצול יעיל של זמן, התקדמות אישית בכל מחיר, ומתנגד לערכים בלתי שימושיים. לואיס קרול הגדול (המסה הטובה בספר) מדבר על הצורך בהזנת הנפש בספרות כמו הזנת הגוף בקלוריות. ויליאם הזליט מדבר בשבח הטיול וכמה זה חשוב לנפש. רוברט לואיס סטיבנסון מדבר בשבח הבטלה (מזכיר קצת את הספר “אלוף בטלות” של טום הודגיקנסון שעליו כתבתי בזמנו שהסופר כתב בשבח הבטלות אבל לא נראה כמי שממש מתבטל). והאחרון צ’רלס דיקנס, שלא מצליח לישון ויוצא להליכה בלונדון אחרי חצות (לדעתי החוליה החלשה בספר).
זהו מקבץ של סופרים מהמאה ה-19, סופרים בריטיים שחובה לקרוא. אז לכו לקרוא.
חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על
העיר הזאת, מחזמר ראפ בלשי
המחזמר נכתב ומבוצע ע”י שחקני תיאטרון האינקובטור ולהקת “ויקטור ג’קסון”, כאשר עמית אולמן הוא הכותב הראשי ומשחק את הגיבור הראשי – הבלש המשורר – ולצדו דורית ליליין בתפקיד של זמרת ברים מסתורית, וכן עומר הברון ועומר מור, שהיו שותפים לכתיבה ולהלחנה.
העיר גדולה, קודרת, חורפית, עם פושעים קשוחים, שוטרים מושחתים, בלש מריר, ואישה פתיינית “היא הריחה כמו שקרים, כמו נעורים / כן… האישה הייתה כל מה שגבר צריך”. העיר אוניברסלית – לדמויות שמות ישראלים-אמריקאים מעורבים: ג’ו חלפון, שלומי מקמרפי, צ’ארלי מסיקה, המוסיקה – כשחורה, והראפ – עברי, שנון עם מיומנויות לשון גבוהות, ועם חריזה מלהיבה, וצירופי מילים מחדשים: “כן ידידי, אין מנוס מהמסקנה ש… / מי שעומד מאחורי הרצח / הוא מנשה.”
אני מבינה מה זה מחזה-קאלט, ורוצה לראותו עוד ועוד ולשנן את השורות: “אל תערבבי אותי כמו סוכר בקפה / אל תדברי לי בחידות כמו מרשם רופא”.
וכמובן יש רצח – ממש בהתחלה: “שקט / סופה / ציור של איש בגיר על כביש / ובתוכו גופה”. העלילה מזגזגת בין חשודים, שוטרים, פושעים, דיבור קצבי צפוף, שירים של הזמרת, של המקהלה. המופע מגיש את מנת השף של סיפור מתח, שפה מרתקת, מוזיקה ותנועה משתלבות, והכול ברוטב רציני-מבודח, במועדים רבים בחודש מרץ ובמקומות שונים בארץ.
חגית ממליצה גם על
הסרט “לא פה, לא שם”
שלוש בחורות פלסטיניות צעירות גרות יחד בדירה שכורה בתל אביב. הן מייצגות מגוון של נשים פלסטיניות מבחינת מידת הדתיות, העיסוק, הרקע המשפחתי, והגישה שלהן לנשיות ולמיניות. הן חברות טובות ותומכות זו בזו. הבעיה המרכזית שלהן היא מערכות היחסים עם בני זוג, וזאת בשל היותן עצמאיות, מתקדמות יחסית למשפחותיהן שנשארו בכפרים, ולגברים עם התפיסה המיושנת של תפקידה של האישה. יפה בעיני ש”הסכסוך” אינו מובלט, כי הוא למעשה לא קיים ברמה האישית – הרי הבנות משתלבות יפה בחברת הצעירים התל אביביים וכן בלימודים באוניברסיטה, בעבודה במשטרה. העישון והשתייה של הנשים מובאים בכמויות מוגזמות, הרי הם רק פן אחד של העצמאות ושל הבחירות האישיות. הסצנה שבה אחת החברות – המוסלמית האדוקה – טובלת בים בשמלת כתפיות שחורה נראית לי שולית וחיוורת, לעומתה רחצתה במקלחת בעזרת שתי חברותיה לאחר מעשה האונס של ארוסה – משמעותית וחזקה. השחקנית מונא חווה, שמשחקת גם בתיאטרון חיפה, עושה תפקיד ראשי מרשים בסרט.
אין פתרונות קסם. הבעיות של הנשים המתקדמות, על רקע פרימיטיביות החברה הפטריארכלית, נותרות בעינן, אך חברותן מעמיקה ומתחזקת.
תודה לנסים על ההמלצה הנפלאה. אלך לקרוא! ותודה גם לחגית המפנה את תשומת ליבנו לתיאטרון צעיר ותוסס, האינקובטור. יש לי הערה על הסרט “לא פה לא שם”, שבו צפיתי. הסרט עשוי היטב ומשוחק נפלא, אבל עלול לחזק סטיגמות על החברה הערבית. אמנם הביקורת על שמרנותה מוצדקת, אבל ההצגה הקיצונית בכיעורה ובאלימותה של דמות איש הדת אינה מחוייבת המציאות. גם האלטרנטיבה לשמרנות, ריקנות קיומית ושימוש בסמים, אינה אופיינית לשכבת המשכילים הצעירים בחברה הערבית. אמנם סרט איננו ניתוח מושכל של חברה וסביר שיציג רק פלח קטן ממנה, אבל בגלל הנסיבות המיוחדות של המיעוט הערבי בישראל, סרט שנעשה עליו, ובמיוחד ע”י יוצרת ערבייה, עלול להתקבל כמייצג. אדגיש, שדברי אינם באים לבטל את ערכו של הסרט ואת כדאיות הצפייה בו.