חגית בת-אליעזר, שגרירת "יקום תרבות" באירועים ממליצה על:
המופע ״מישהו בבית״, תיאטרון "קליפה"
לרגל יום הולדתו ה-144 של המשורר חיים נחמן ביאליק, בית ביאליק מארח את תיאטרון "קליפה" במופע "מישהו בבית", בבימוים של עידית הרמן ואריאל ברונז, ובהשתתפותם של בצלאל בורוכוב, אנאל בלומנטל, יוני טל, עדי פז, צבי פטרקובסקי, רותם כץ ומיכל אסתר קציר.
קבוצות קהל של 30 איש, אישה וילד נכנסים למוזיאון בית ביאליק, בהובלתו של קאפי – כלבו האהוב של המשורר – ומעירים את רוחות שוכניו המיתולוגיים לחיים. אלה מסתחררים במחול שדים תיאטרלי-מוזיקלי בחדרי הבית השונים, מדקלמים שירים, שרים אותם, ומציגים סצנות מהחיים הטעונים שהיו להם.
יוצרי המופע, בעזרתו של מר שמואל אבנרי, המומחה לביאליק ושירתו, מגלים בקיאות בעושר שירתו של המשורר הלאומי, והבנה חומלת למורכבות הטראגית של דמותו. במהלך מבריק ביאליק מיוצג בידי שתי דמויות, כשהשנייה בהן היא "האלטר אגו – המשורר המוזהב – כל מה שביאליק לא היה" – כהגדרה במופע.
כל השיאים הדרמטיים נשברים בסצנה ארוכה שהיא יצירה-בתוך-יצירה, המתרחשת בחדר הילדים, שעוצב במקום חדר השינה של בני הזוג, כשהבית הפך למוזיאון.
ביאליק ורעייתו מאניה, חשוכי הילדים, נעים דומם באבלם, כשמכל עבר אביזרי הילדים – בגדים, צעצועים, ציורים, ובראש ובראשונה שירי הילדים המופתיים של גדול המשוררים – זועקים את גזירת הערירות.
הלב נחמץ תחת דריסתן של נעלי תינוק, שמעולם לא ננעלו, כפי שכתב זאת המינגווי בסיפור בן שש המילים:
For sale: baby shoes, never worn
קצרה יריעת מקבץ ההמלצות מלהכיל כל מה שמבעבע בי בעקבות חווית המופע בבית ביאליק. הקדירה תמשיך להתבשל אחרי הטעימה הזאת, עד שתוגש בגרסתה המתובלת במרחבי "יקום תרבות".
מתוכננים עוד 10 מופעים ובכל אחד 30 בני מזל.
הזדרזו לרכוש כרטיסים מראש.
חגית ממליצה גם על:
כותבי הבלוג עם יוצרי הסרט, צילום: אורי אביב
הסרט ״תיקון״
סריטה הוא בלוג לענייני קולנוע, הפועל מאז 2010. שמו, המשלב בין שריטה וסרט, מדבר בעד עצמו.
ב-8.1.2017 ערך הבלוג הקרנת טרום בכורה במוזיאון תל אביב ל"תיקון" – סרטו של אבישי סיון, שאחריה התקיימה שיחה בין שלושת כותבי הבלוג: עופר ליברגל, אור סיגולי ולירון סיני לבין שלושת יוצרי הסרט: המפיק רונן בן טל, העורכת נילי פלר והצלם שי גולדמן.
הסרט זכה בפרסים בפסטיבל ירושלים בשנת 2015, ובפרס אופיר לצילום ב-2016, ומיום חמישי 12.1.2017 עולה בהקרנה מסחרית מצומצמת בסינמטק תל אביב, תיאטרון ירושלים, ומוזיאון טיקוטין בחיפה.
ולמה כל כך בִּמְשׂוּרָה? כי הסרט מצד אחד שחור-לבן אומנותי ואטי, ומצד שני הוא מוגבל מעל גיל 16 ויש בו סצנות נועזות וקשות לצפייה. בקרוב יוקרן מסחרית בבתי הקולנוע בארץ.
הסרט עוקב אחר מסלול התדרדרותו של בחור ישיבה במאה שערים בירושלים, שלא מוצא את מקומו במשפחה, בישיבה, בחיים.
לסרט שפה אמנותית מרהיבה: שחור-לבן נכון וטבעי, קצב התרחשות אטי עם עריכה מהירה, וחיתוכי סצנות מדויקים. כל מלה במקום, והמילים מתכתבות ביניהן, לדוגמה, הבחור אומר שלא נכון לחסיד להתקלח בביתו, אלא רק במקווה, ואכן הוא עובר תאונה במקלחת. מרשים הוא משחקם של הלא-שחקן אהרון טרייטל כדמות הראשית של בחור ישיבה, ושל שחקן מנוסה – ח'ליפה נאטור – שנכנס לתפקיד של יהודי חרדי, דובר יידיש, אבי המשפחה בעל עוצמה ורוך.
בחור הישיבה אינו סובל מהתרופפות האמונה, אלא מאובדן דרך, בעיות גוף ומין. הוא שונה במשפחתו, ובישיבתו, וברור לצופה חילוני, שהבחור זקוק לאבחון פסיכיאטרי. ואני תמהה וזועמת למה אף אחד מחכמי הישיבה ומבני המשפחה לא מדברים על הנושא, עד שמספר ימים לאחר הצפייה בסרט, בני שיחתי מבהירים לי שטיפול פסיכיאטרי לא קיים כלל כאופציה בקהילה החרדית.
הסרט מאפשר עושר של צְפִיוֹת ופרשנויות, וביניהם הרוחנית-מיסטית. אני רואה בו את הפן הריאליסטי: מצד אחד מחאה נגד התעקשות הקהילה החרדית נגד מתן עזרה רפואית נפשית, ומצד שני האמירה, שהקהילה לא יכולה לשמור על סגירותה – השפעות הסביבה החילונית מחלחלות ומקלקלות את השורה.
ד״ר ניסים כץ, עורך מדור הפרוזה של "יקום תרבות" ממליץ על:
הספר "הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" מאת ריקרדו סטרפאסה, הוצאת "תשע נשמות", מספרדית: סוניה ברשילון
איזה ספר אדיר! אדיר! אדיר! לא יכולתי להוציא אותו מהיד, וגמעתי אותו בשקיקה החל מהסצנה הראשונה, שנפתחת בפלירטוט בין מטופלת לאקאניינית לסופר מתחיל שכתב רק ספר אחד (וככה נקרא לו מעתה לאורך הספר), סצנה שהזכירה לי כמה מהדייטים ההזויים שהיו לי. זה מתחיל כמו פלירטוט ונמשך להזיה חולנית, משעשעת, מופרעת, עם המון תפניות, ועם קורטוב של התאהבות חולמנית. הספר הוא בין סוראליסטי לבלשי, בין קשקוש לרציני, ומעל הכול סיפורי. איזה כיף היה לקרוא אותו. לכו לקרוא. אתם תהנו.
יואב איתמר, עורך מדור השירה של "יקום תרבות" ממליץ על:
המחזה ״המשפט״, בכיכוב דורי אנגל כיוזף ק׳
צפיתי השבוע בהפקה נוספת של "המשפט", שבה מככב כיוזף ק' דורי אנגל. אפשר לשאול למה זקוק התיאטרון לשתי הפקות של המשפט בפרק זמן כה קצר, והתשובה היא, שלפחות לתחושתי ההפקה הזו היא שלדית, יש בה את המינימום ההכרחי לספר סיפור, והיא נותנת יותר דגש על אותו מכניזם אפל שאיתו מתמודד יוזף ק'. לא לחינם מקדימים המעבדים את המשל של "שער החוק" המפורסם, לתחילת ההצגה. בהפקה הזו ניתן יותר דגש להלך רוחו של יוזף ק' על פני היצריות, שהודגשה בעיבוד שעליו המלצתי בחודש שעבר. על שלושת השחקנים האחרים מוטל הרבה יותר עומס, וכשרונם ניכר. במיוחד מצטיינת בעיניי השחקנית טל מיכלביץ', שמצליחה לעבור מגדר ומיניות בבמה הברכטיאנית (כלומר שכל השחקנים כל הזמן על הבמה), ובאמצעים המעטים שכפו העיבוד והבימוי המסוגנן. הווידאו בהצגה זו מופנה החוצה ולא פנימה, ופורש רשת דימויים מיוחדת.
מומלץ לאינטלקטואלים אבל לא רק.
השבוע גם צפיתי בעיבוד אינטלקטואלי ומיוחד של "מחכים לגודו", אבל עליו אכתוב בשבוע הבא.
משך ההצגה: שעה וחצי
מאת: פרנץ קפקא │עיבוד ובימוי: דורי אנגל │תנועה: עמית לוי│תפאורה ותלבושות: אנדריאנה לובינה │וידאו: חן צרפתי│מוסיקה: רוני רשף │עיצוב וידאו ותאורה: מיכאל צ'רניאבסקי ואינה מלכין │שחקנים: דורי אנגל, אבי גולומב, טל מיכלוביץ', עפר פרימן
תודה לחגית, לניסים וליואב על ההמלצות המענינות ולא שגרתיות. ותודה גם לאלי עורך יקום תרבות.