הגולם הגיע לתל אביב – הגולם בתרבות הוויזואלית המודרנית ובאמנותו של טובי כהן

רב יוצר גולם. צילום: מאת טובי כהן

מאת אלי אשד

בגלריה אנגל ברחוב בן יהודה 100 בתל אביב מוצגת כעת תערוכת צילומים של האמן טובי כהן. מדובר בצילומים מיוחדים במינם – צילומים של סיפור, של יצירת גולם בידי רב באזור צפת, כאשר מוטל על הצופה לחבר את הסיפור בעצמו על הרב והגולם.

לפניכם רשימה שכתבתי לכבוד התערוכה – והיא חלק ממנה.

האמן טובי כהן מציע התייחסות חדשה לסיפור המפורסם של הגולם והמהר"ל מפראג, הפעם דרך צילומים אמנותיים מסוגננים ומסתוריים שמספרים לנו את הסיפור – לא על רקע אירופי כמקובל, אלא על רקע ישראלי, במקומות שבהם נוצרו ופותחו רעיונות תורת המסתורין היהודית העתיקה, היא תורת הקבלה.

כדי להבין באמת את גישתו המהפכנית של כהן לסיפור המפורסם, אסקור את ההופעות הקודמות של סיפור הגולם והמהר"ל מפראג באמנות הוויזואלית המשמשת כרקע ליצירתו החדשנית של כהן.

בסיפור, הגולם "שקם על יוצרו" נוצר מעפר על ידי המהר"ל מפראג, הן כדי לעבוד בעבודות הבית והן כדי להגן על הקהילה מפני אויבים מבחוץ, עד שלבסוף הוא משתולל ומשמש איום על יוצרו, עד שיש צורך "להחזירו לעפרו". מיתוס זה צבר עוצמה לאורך השנים כאלגוריה על מערכת היחסים בין האדם לטכנולוגיה, שלכאורה משרתת אותו. הסיפור, שבעשורים הראשונים של המאה התשע עשרה היה מוכר רק למעט יהודים, גרמנים וצ'כים, ידוע כיום בכל העולם ומשמש כמקור השראה לעשרות ומאות יוצרים בתחומים שונים בכתיבה, בקולנוע, בטלוויזיה, בציור ובפיסול.

לאורך הדורות, ולאמיתו של דבר יותר ויותר קרוב לזמננו, הפכה גרסה זאת לאגדה המפורסמת והפופולרית ביותר בציבור הרחב, היהודי והלא יהודי. למעשה, אין זה ברור כלל האם זו יצירה שמקורה בסיפור עממי או שמא יצירה שנכתבה בידי סופר בעשורים הראשונים של המאה התשע עשרה, אולי גם בהשראת יצירות לא יהודיות כמו הבלדה שוליית הקוסם של גתה (1797) ופרנקנשטיין של מרי שלי (1818). הגרסה המוקדמת ביותר של הסיפור על הגולם והמהר"ל מפראג המוכרת למחקר היא משנת 1834. סיפור זה שימש כמקור השראה מיוחד לאמנים ויוצרים רבים, בהיותו עוסק בתהליך היצירה והסכנות והאפשרויות הנובעות ממנו.

הופעתו של הגולם באמנות הוויזואלית הייתה מאוחרת יחסית, מן הסתם בשל הרתיעה של קבוצות יהודיות שונות מדימויים ויזואליים בהסתמך על הדיבר "לא תעשה לך פסל, וכל תמונה". אנו נתקלים לראשונה בהתמודדות עם הדימוי הוויזואלי של הגולם רק בסוף המאה התשע עשרה, וזאת בעיקר ובמשך זמן רב בידי אמנים לא יהודיים. לרשות אמנים אלו עמדו מעט מאוד פרטים ויזואליים על הגולם בסיפורים היהודיים המקוריים. כל מה שנאמר על הגולם הוא שקומתו גבוהה מאוד, ושעל מצחו נמצאות האותיות "א.מ.ת" ( שמחיקת האות א' מהן תביא למות הגולם). דבר לא מעבר לזה.

הגולם והרב. ציור מסוף המאה ה-19 מאת מיקולש אלש

הציור המוקדם ביותר שאיתרתי של הגולם הוא ציור אייקוני ממש, שנוצר ב-1899 בידי האמן הצ'כי מיקולש אלש) Aleš)-  1852-1913), שנחשב היום לאחד מגדולי האמנים והמאיירים של צ'כיה בזמנו. האיור פורסם תחילה בכתב עת צ'כי, ומאוחר יותר כאיור שליווה אוסף אגדות צ'כיות קדומות של הסופר הצ'כי הידוע אלואיס ג'יראסק (Jirásek, Staré Pověsti Ceskéמ-1893, הכולל את אחת הגרסאות המוקדמות של סיפור הגולם מפראג (גרסה זאת של אלויס ג'יראסק תורגמה לעברית בידי יצחק אבנון בקובץ סבא מספר: מבחר הסיפור לילדים, עם ציורים של ד. שפרין, הוצאת פרפרים, תשט"ו). באיור זה האמן כמו מסכם את משמעויות האגדה, כשהוא מתאר את המהר"ל מעלה מן האוב את הגולם עם אותיות עבריות. אלא שהכיתוב (אם כי הוא נכון מבחינת העברית ומראה שהאמן התייעץ עם מומחה לעברית), שגוי במקצת והאותיות שיוצאות מידי הרב מאייתות בעברית את המילה "גלם" ולא "אמת", כפי שמקובל במסורת. היהודית.

ניכר בבירור שכאשר אלש צייר את התמונה הוא חשב על סיפורי אלף לילה ולילה של זימון ג'ינים (השדים של המיתולוגיה הערבית והאסלאמית) על ידי מכשף, והגולם מזכיר את אחד הג'ינים הללו יותר משהוא מזכיר את היצור המתואר במקורות היהודיים. אלש התמודד כאן לראשונה עם הבעיה שתעמוד בפני כל האמנים שעסקו בדמות הגולם: היעדר מוחלט של פרטים המתארים את חזותו במקורות. הוא החליט לתאר את הגולם לא בשלמותו, אלא רק את פניו. כיצור בלתי מושלם וגדול מהחיים הוא מביט על יוצרו, הרב שכמו ברא אותו מהאוויר בהבעה מאיימת.

ייתכן שהאיור הזה של אלש שימש (גם) כמקור השראה לייצוג הוויזואלי הידוע ביותר של הגולם – שלושת סרטיו של הבמאי הגרמני פול וגנר על הגולם. בשני הסרטים הראשונים, שהוקרנו בשנים 1914 ו-1917, תואר הגולם כמתעורר בימינו, ואילו השלישי והמפורסם מכולם, אשר יצא לאקרנים בשנת 1920, הציג את הסיפור המקורי בפירוט רב. שם, בגילומו של הבמאי והתסריטאי וגנר עצמו, תואר הגולם כיצור בעל תווי פנים אסיאתיים לא יהודיים, אלא מונגוליים יותר, מעין ענק מפלצתי קודר המייצג עולם זר, עוין ומאיים לאירופאים, אשר בכל רגע עלול לצאת משליטה ולאיים על יוצריו ועל הציבור שמסביב. לייצוג הוויזואלי הזה נודעה השפעה גדולה על סרטי פרנקנשטיין המאוחרים יותר של הוליווד, שבהם כיכב בוריס קרלוף בתפקיד היצור המלאכותי המפלצתי, אם כי גם הרבה יותר אנושי בהשוואה לגולם המפחיד של וגנר.

עוד תיאור ויזואלי ידוע של דמות הגולם נוצר על ידי האמן הוגו שטיינר פראג (Steiner-Prag 1880-1945) שאייר את ספרו הקלאסי הגולם (1915) של סופר הפנטזיה גוסטב מיירינק. בספר זה הגולם כמו ייצג את הרוח הקודרת והמפלצתית של הגטו היהודי בפראג. לאמיתו של דבר, הגולם הוא דמות משנית לגמרי בסיפור שעוסק בפראג העכשווית – ולא זו של ימי המהר"ל. אבל למרות תפקידו המשני בסיפור, הגולם מותיר את חותמו על דמיון הקוראים, גם הודות לציורים המרשימים של שטיינר-פראג.

שטיינר-פראג החליט לא לצייר את הגולם כענק מפלצתי בעל כוח אדיר, אלא כאדם זר ומוזר בעל תווי פנים כמו סיניים, ובכך כמו גילם את הזרות של הגטו היהודי עצמו בתוך העיר פראג.

ספרו של גוסטב מיירינק תורגם לעברית בידי מרים קראוס, וראה אור בהוצאת כרמל בשנת 1997. ציור  העטיפה לא היה מהאיורים המקוריים של הוגו שטיינר, אלא ציור ידוע של האמן מיכאיל גרובמן.

אחת הגרסאות המוקדמות והבולטות של ציורי הגולם ליצירה בשפה העברית היא איוריה של הציירת ואמנית התחריטים המוכשרת לאה גרונדיג (1906-1977) לפואמה של יצחק ליב ברוך, הגולם מפראג – אגדת עם, משנת 1942.

בציוריה  של גרונדיג, שנמלטה מידי הנאצים, הגולם נראה כמעין כוח קמאי מחריב כול. תווי פניו אינם יהודיים בבירור אלא פרימיטיביים לחלוטין כמו של אדם קדמון או של לוחם ברברי מערבות אסיה. לא מן הנמנע שבציורים האלו היא מבטאת את הפחד שחשה מהחיה הנאצית הברברית, שייצגה עבורה רוח של עבר קדום ומפחיד. פחד זה קם לתחייה כדי לאיים על ההווה בדמותו של הגולם משמיד כול. עד כמה שידוע לי, זאת הפעם הראשונה שאישה ציירה את סיפור ודמות הגולם.

מאז זכה הגולם לייצוגים נוספים רבים. אציג כאן רק כמה מהם.

משנות החמישים ואילך, הגולם הולך ומאבד את כוחו כיצור אימה מזעזע, והופך יותר ויותר לדמות קומית שסימלה את הטכנולוגיה הכבולה בידי האדם לעשות עמה כרצונו. בסרט צ'כי קומי משנת 1951, הקיסר והגולם (Císařův pekař a pekařův císař ) הגולם מוצג כיצור ענקי, שבבירור אינו אנושי, וככזה הוא מאבד את כל אלמנט האימה שהיה אצור בו כשהיה כביכול אנושי, כמו בסרטיו של וגנר. הוא הופיע בחוברות קומיקס שונות, כמו אלו המוצגות למטה, שבהן הוא נראה כמפלצת קומיקס "רגילה" בהחלט, ללא כל האלמנטים שטמנו בחובם פחד וזרות – אלמנטים שאותם יצרו האמנים.

לסיכום אציין שהגולם אף כיכב בספר על סדרת קומיקס שלא התקיימה באמת, אבל ביקום חלופי כלשהו הייתה פופולארית מאוד בישראל מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת. הגולם מאת אלי אשד ואורי פינק – הגולם סיפורו של קומיקס עברי, מודן, 2003.

את הספר כתב החתום מעלה וצייר אורי פינק, ובו הגולם הוא לחלוטין חסר תווי פנים מאחר שהוא בעצם מייצג משהו שאינו קיים באמת.

וכעת זכתה הדמות הקלאסית לגרסה חדשה של האמן טובי כהן – הפעם לא בציורים כי אם בצילומים, שבהם הוא מתואר לא על רקע נופי אירופה ובעיר העתיקה פראג, כמקובל, אלא דווקא על רקע נופי הגליל, ים המלח ועיר המקובלים צפת. הרקע הוא אם כך של עולם טבע ומים מאיים ולאו דווקא של עולם עירוני אנושי קדום ומט לנפול, כפי שהיה עד כה. אולם, תחושת המסתורין הקדום העל טבעי נותרה כשהייתה, למרות שכהן מחזק את זיקתה לעולם הקבלה והגלגולים של צפת (שהיא אלמנט משני ביותר ואף לא קיים בסיפורים המקוריים).

בצילומים-איורים שלו לסיפור, יוצר כהן אווירה של אימה מסוגננת הנמצאת מתחת לפני השטח, אך מאיימת להתפרץ ולבסוף אכן מתפרצת בעוצמה שלא ניתן לעמוד בפניה, כמו אחת מרעידות האדמה שפוקדות את האזור שבו בוצעו הצילומים אחת למאה שנה. בצילומים של כהן, האימה אינה טמונה רק בגולם אלא גם בסביבה שבה הוא נוצר ופועל ובאנשים סביבו, שכל אחד מהם עלול לתרום ליצירת האיום של הגולם. מבחינת טובי כהן, הגולם רק מבצע את מה שאנשים כמו הרב וכמונו  יוזמים.

ביצירתו של טובי כהן סיפור יצירת הגולם, מאבקו בפוגרום והשתוללותו מתוארים על רקע נופים ארץ ישראליים קסומים, שמוסיפים עוצמה לסיפור המפורסם שנוצר לפני כמאתיים שנה, אך הוא מדבר אלינו כיום יותר מאי פעם. זאת, מאחר שכולנו נמצאים בימים שבהם מוחלפים בני אדם בטכנולוגיות וחווים מן הסתם את המשיכה אל ה"גולם" ובו בזמן את תחושת הפחד ממנו, כפי שהיא משתקפת בצילומים של כהן. למעשה, הפחד מעצמנו וממה שאנו עשויים לגרום בחוסר האנושיות שלנו זה לזה.

ראו גם:

תערוכת הגולם של טובי כהן בגלריה אנגל

דף הפייסבוק של התערוכה