מאת אלי אשד
“יודיסיאה” מאת שי צ’רקה בהוצאת “מודן” – רומן גראפי למבוגרים. מסע הרפתקאות של פליט יהודי, המתרחש על רקע השואה.
לרגל סיום שנת 2016 בחרתי את סיפור הקומיקס המקורי הטוב של השנה. הפעם הבחירה הייתה קלה – לא היו מתחרים רבים.
שי צ’רקה מחזק את מעמדו כאחד מבחירי הקומיקסאים אצלנו בז’אנר החביב עליו, הקומיקס ההיסטורי.
בעבר התמקד צ’רקה בסיפורים הומוריסטיים לילדים על רקע העבר הרחוק של תקופת התנ”ך ותקופת המשנה, וגם בסיפורים רציניים יותר על רקע ימי נפוליאון בעכו.
הפעם קהל היעד הוא שונה – המבוגרים. עבורם בחר צ’רקה בנושא שאפתני בהרבה וקודר מאוד – השואה. צ’רקה בחר לתאר אותה בסיפור הרפתקאות של הגיבור ליאון, מרצה לשעבר שאיבד את משפחתו בשואה אבל נלחם כפרטיזן ביערות, ועל כל צעד ושעל בדרכו הארוכה לארץ ישראל.
כפי שהשם “יודיסיאה” מרמז, המדובר כאן במעין גרסה מודרנית של האודסיאה של הומרוס, המתארת לוחם ממלחמת טרויה השב לביתו לאחר עשרים שנה, כשהוא חווה סכנות שונות על כל צעד ושעל.
ב”יודיסיאה” מנסה צ’רקה ליצור מעין סיפורים מקבילים לסיפורים המתוארים בידי הומרוס. אלה מתרחשים במסעו של גיבור הסיפור ליאו, פרופסור יהודי מפולין שמוצא את עצמו כפרטיזן ביערות של מזרח אירופה לאחר מות אשתו. שם הוא חווה הרפתקאות המקבילות לכאורה לאלה של אודיסאוס (אם כי הקשר יהיה ברור רק למי שבאמת מכיר את האודיסיאה של הומרוס).
ההרפתקאות המקבילות כוללות מפגש עם ענק מפלצתי, נאצי ענק ומפחיד בעל עין אחת (כמו הקיקלופ באודיסיאה) וכלבו הרודף אחרי חבורת הפרטיזנים העלובים של הגיבור. ליאון עוקר את עינו השנייה של הענק ומביא למותו.
הם פוגשים במקבילים של הסירנות, הנשים התת מימיות ששירתן מושכת בני אדם למוות במצולות, ולהקת כליזמרים ששירתם מושכת את הפרטיזנים היהודים מן היער לפונדק מלא בקצינים נאצים. הם נמלטים לבית של אישה מוזרה שמגישה להם אוכל, ולאון מדמה אותה למכשפה קירקה באודיסיאה, ואת הנערים שאיתו לחזירים, בדיוק כמו באודיסאה. הוא ניצל.
האישה-מכשפה שולחת אותו אל השאול, כלומר למחנות המוות, כדי שיברר מה עלה בגורל קרובי משפחתו, והוא אכן מתחזה לקצין נאצי ופוגש את דודו במשרפות.
הוא נופל בידי בעלת טירה אוסטרית אי שם על האלפים, והיא מזכירה את הנימפה קליפסו של הומרוס שכולאת במשך שנים את אודיסאוס. ברם, קטע זה הוא לא מוצלח ולא ברור. צ’רקה התקשה לתאר את מערכת היחסים המוזרה בין בעלת הטירה והיהודי, וכל הקטע הזה נשאר כאפיזודה חסרת מובן, ממשות וחיים.
בנקודה זאת, שהיא גם הפתיחה לסיפור, ליאון מוצא את עצמו בידי מאפיונרים איטלקים במילאנו שנותנים לו מטוב לבם הלא ברור (וזאת נקודה חלשה בסיפור) לעלות בספינת מעפילים לארץ ישראל. כאן הסיפור אינו מסתיים כמו אצל הומרוס – בהרג של מחזרים אחרי אישה, אלא בפגישה עם אישה ובנה הנער, שהוא כבר לוחם.
צ’רקה רומז בציור הסופי שהשניים יוצאים להילחם יחד במלחמת העצמאות. האם צפוי רומן בין האם החד הורית לבין הגיבור פליט השואה? ייתכן. צ’רקה משאיר את ההחלטה בידי הקוראים, ואולי לספר המשך מתוכנן.
לסיכום, בסך הכול מדובר באחת מיצירותיו הטובות ביותר עד כה, אם כי האפיזודות השונות אינן מפותחות כראוי. עוד קצת חשיבה והרחבה באשר לכל אפיזודה, הייתה עוזרת להפוך את היצירה לשלם גדול הרבה יותר. אבל גם מה שיש הוא כאמור סיפור הקומיקס הטוב ביותר שראה אור בשנת 2016.
בפעם הבאה אנו מצפים מצ’רקה ליצירה מפותחת ומגובשת הרבה יותר.
ראו גם: