סקירת ספר שיריו השני של ערן צלגוב "גם החתול" – שיר-בוטים (פרדס, 2016)
מאת טלי וייס
ספר שיריו החדש של ערן צלגוב (פרדס, 2016) מביא עמו משב רוח מרענן כבר בבחירה העיצובית של הספר. לצד כל שיר עומד רישום המשקף את השיר ומוסיף עוד נקודת מבט לתוכנו. רישומיו המקוריים של צלגוב מאופיינים בקו פשוט, מינימליסטי, אך עם זאת עוצמתי ומדויק לאופי הספר ולסגנון השירים. הרישומים מדמים לנו פרטים מתוך השירים, או מספרים סיפור נוסף, על המתרחש מאחורי הקלעים של השירים. כך שהקריאה בספרו של צלגוב הופכת לחוויה חושית שבה העיניים מתעכבות לא רק במילים, אלא ביצירה המורכבת משיר וציור.
החתול ב"גם החתול" אינו חתול מוגדר – לא ניתן לו שם, מראהו החיצוני עלום, ואפילו בשירים אחדים אינו בעל מין מוגדר ויכול להתפרש כחתולה. החתול לעתים לובש דמות אדם, לעתים הוא הרגשה, ביטוי מטאפורי לחוויה, ולעתים הוא כמו אלוהים – משהו נסתר וגדול מאיתנו. המשורר משתמש בחתול כדי לומר דבר-מה אחר, למשל על אהבה:
כבר לא
הֵם
לֹא מְדַבְּרִים,
רוֹאִים שֶׁלֹּא.
וְהַמַּבָּט הֲרֵי נִמְשָׁךְ לַמִּרְוָח
הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי בֵּינֵיהֶם
כִּמְלוֹא הַנִּימָה
הֶמְיַת הַלֵּב,
תְּהוֹם אֱלֹהִים וְאֵין נֶחָמָה.
וּמִי בִּכְלָל שָׁמַע עַל חָתוּל מְדַבֵּר?
בשיר הבא צלגוב מציג דיאלוג קצר סביב רישום שלו, ההופך לגילוי החיבור האמיתי לחתול:
על חשיבותה של רצינות
"חֲתוּלִים בּוֹכִים," שָׁאַלְתְּ.
"לֹא יוֹדֵעַ," עָנִיתִי.
"כִּי הֶחָתוּל הַזֶּה מַמָּשׁ דּוֹמֶה לְךָ
וְגַם נִרְאֶה בּוֹכֶה".
אֲנִי לֹא חָתוּל, חָשַׁבְתִּי.
אֲבָל יָדַעְתִּי כִּי כְּשֶׁיָּדֵךְ תֵּרֵד מִפָּנַי
הִיא תִּהְיֶה רְטֻבָּה.
נכון שהמשורר חושב שאינו חתול, אבל הוא יודע שזו לא האמת. ומהי האמת? לפנינו שיר שאפשר לכנותו "ארס פואטי" כי הוא עוסק בתהליך היצירה ובשאלה – האם מי שאנו כותבים (או מציירים) עליו בהכרח משקף את מי שאנחנו, והיכן עובר הגבול בין היצירה והחיים עצמם?
שיריו של צלגוב נעים בין הציר של הנגלה לנסתר, הם אינם מאכילים אותנו "בכפית", הם דורשים מן הקוראים מחשבה שנייה ושלישית על כל שיר. בעיניי, זו תכונה נפלאה של זיקוק שירה, של לומר הרבה במעט מילים. תכונה זו בשיריו, היא כמו סערה שאנו רואים רק האבק שנותר אחריה, ויכולים לשער בנפשנו את עוצמתה. לדוגמא בשיר הבא:
שיר רק ליודעי ח"ן
אֵין כְּבָר שֶׁמֶשׁ,
אֲפִלּוּ קַו אֵין,
לֹא דֶּרֶךְ שְׁנֵי חֲתוּלִים.
לָהֶם הָרֵיחַ נִשְׁאַר
גַּם אַחֲרֵי שֶׁאֲנַחְנוּ
נִשְׁבַּרְנוּ.
וּבֵין הַשּׁוּרוֹת,
כְּמוֹ בֵּין הַקַּוִּים
אַהֲבָה גְּמִישָׁה וּמְנוּמֶרֶת –
מְיַלֶּלֶת.
גם כאן נמצא את שברון הלב, אבל לא בהשתפכות הרגש, אלא בקו הנעלם, בשמש הנעדרת, באהבה המייללת בין השורות.
בספר היפה של צלגוב, ישנם גם שירים שלא מזכירים חתול, ועוסקים בנושאים מגוונים. יש לי משיכה לשירי אהבה, אז הנה אחד מהם שאהבתי במיוחד:
ללא מילים
שִׁיר הָאַהֲבָה הֶעָצוּב בְּיוֹתֵר בְּעוֹלָם
מֻרְכָּב מִגּוּפֵךְ
שֶׁהִשְׁאִיר אַחֲרָיו
רֵיחַ וְתַבְנִית עַל סָדִין
שֶׁלֹּא יְכֻבַּס לְעוֹלָם.
השיר הקצר, האינטימי כל כך, מבטא געגוע עז כל כך, ויפה בעיניי הקביעה שהשיר העצוב ביותר מורכב מן הגוף של האהובה, ולא ממילים. ההשראה שהלכה מובילה להשראה אחרת, לכתיבת השיר, שהוא כחלל חסר תמיד.
ולסיום, אשוב לחתול, ולסיבה שהחתול הוא חתול כללי, חתול זני, חידתי …שהרי בעצם החתול הוא ביטוי לקול האמיתי של המשורר, המיילל את האמת שהוא מחפש או מוצא בחייו ובכל מה שסביבו. ומיטיב להבהיר את העניין האנושי, הגלום ברעיון הזה, השיר הבא:
*
גַּם בְּאִי הַסֵּדֶר הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר
תָּמִיד יִמָּצֵא חָתוּל
שֶׁלֹּא שׁוֹכֵחַ
לִהְיוֹת
חָתוּל.
לסיכום, בספר "גם החתול" לערן צלגוב, נשזרים השירים בקווים דקים של חן, המעוררים את העין ואת הלב. הקול הייחודי שהתגלה בספר ביכוריו "בחירות", שזכה בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם ב-2015, נמצא גם בספר זה, בסגנון מהודק ומשובח.
ראו עוד:
ממליץ ומאשר – שיר מאת ערן צלגוב
הדינוזאורים מחכים – עוד שיר מאת ערן צלגוב
אילן ברקוביץ' על החתולים של צלגוב
יובל גלעד על האפלה הרומנטית של ערן צלגוב
אמיר סגל על בחירתו של ערן צלגוב
נהניתי מאד מהרשימה, נהניתי מאד מהספר. כולנו הרי חתולים. מייללים כשנהנים וגם כשעצובים. הספר כתוב בתבונת הלב המשוררית וגם הרשימה כך. תודה לערן ולטלי. ותודה גם ל'יקום תרבות'.