הקדמה מאת אלי אשד
בחודש אוגוסט 2016 העניקו חובבי המדע הבדיוני בארה”ב את פרסי ה”רטרו -הוגו”, פרסים שניתנים רטרואקטיבית לעשרות רבות של סיפורי מדע בדיוני קלאסיים, שפורסמו בשנות השלושים, הארבעים או החמישים של המאה הקודמת, ולא זכו אז בפרס כראוי להם. השנה קיבלו הסיפורים פרס רטרואקטיבי 76 שנים מיום פרסומם. הם פורסמו במקור בשנת 1940, והיו מעניינים במיוחד.
פרס הרטרו-הוגו
סיפורים אלה כללו את הסיפור של רוברט הינליין, “אם זה ימשיך כך…”, שתיאר את התוצאות של בחירת נשיא רודני בארה”ב. הבחירה כנראה לא הייתה מקרית, לאור מסע הבחירות האמיתי מסביב של דונלד טראמפ (על סיפור נבואי זה של הינליין ראו במאמר “נחמיה סקאדר לנשיאות!“).
כמו כן קיבלו פרסים הסיפורים “הדרכים חייבות לנוע”, גם הוא של הינליין, המתאר עולם עתידני שבו התחבורה מתנהלת לא באוטובוסים, ברכבות ובמכוניות, אלא ברצועות נעות שפותרות את כל בעיות החנייה והזיהום הסביבתי.
כאמור, סיפור נוסף שזכה הוא סיפור הרובוטים הראשון של אסימוב, “רובי”, שמתאר רובוט המשמש כחבר משחקים לילדה, ואת הבעיות והשאלות הנובעות מכך. בחרו בסיפור 324 איש שעדיין זכרו ואהבו את הסיפור, שממשיך להתפרסם במהדורות שונות עד היום.
לאור הזכייה של הסיפורים הקלאסיים הללו, המעידה כי לא נשכחו בידי הציבור, מפרסם אותם “יקום תרבות” מחדש בתרגום לעברית, נוסף על דיון בשאלה עד כמה התחזיות מלפני 76 שנים התממשו במציאות. זאת, במסגרת מדיניותנו הקבועה לפרסם סיפורי מדע בדיוני וסיפורי מתח קלאסיים.
נתחיל אפוא בסיפורו של אסימוב “רובי”, המוכר כיום כסיפור הפותח של הקובץ המפורסם שלו, “אני רובוט”.
בהקדמה לסיפור כתב אסימוב:
“אפילו בנעוריי לא יכולתי לשכנע את עצמי שהידע מהווה סכנה, ושהפתרון הוא בורות. האמנתי שהפתרון חייב להיות טמון בחוכמה. אל לך לסרב להביט בסכנה, אלא עליך ללמוד לטפל בה בבטחה.
זה הרי היה האתגר שבפניו ניצבה האנושות מאז הפכה חבורת קופי אדם בראשונה לבני אדם. כל התקדמות טכנולוגית יכולה להיות מסוכנת. האש הייתה מסוכנת מלכתחילה, וכך (ואולי אף יותר מכך) היה גם הדיבור – ושניהם מסוכנים גם בימינו – אך בלעדיהם יחדלו בני האדם להיות בני אדם.
על כל פנים, אמנם לא ידעתי מה בסיפורי הרובוטים שקראתי עורר את מורת רוחי, אך חיכיתי בכיליון עיניים למשהו טוב יותר ומצאתי אותו בגיליון דצמבר 1938 של כתב העת Astounding Science Fiction. בגיליון זה התפרסם הסיפור ‘הלן או’לוי’ מאת לסטר דל ריי, סיפור שהתייחס לרובוט באהדה. נדמה לי שהיה זה סיפורו השני בלבד של דל ריי, אך מאז אותו יום הפכתי למעריץ מושבע שלו (הערה: “הלן אולוי” תורגם לעברית בידי עמנואל לוטם, בקובץ “מבחר הסיפורת הבדיונית” בהוצאת עם עובד. א”א).
כמעט בו-בזמן, בגיליון ינואר 1939 של כתב העת Amazing Stories, תואר רובוט באהדה בסיפור ‘אני, רובוט’ מאת אֵאַנְדוֹ בינדר. סיפור זה היה מוצלח פחות מהסיפור לעיל, אך אני התמוגגתי (הערה: ‘אני רובוט’ תורגם לעברית בקובץ הסיפורים ‘מודל ראשון’ בתרגום עודד פלד. א”א). התעורר בי רצון עמום לכתוב סיפור שיתאר רובוט באהבה. בעשרה במאי 1939 התחלתי לכתוב סיפור כזה. המשימה דרשה ממני שבועיים, משום שבאותם הימים נדרש לי זמן רב לכתיבת סיפור.
קראתי לו ‘רוֹבִּי’, והוא סיפר על רובוט אומנת שזכה לאהבה מהילד שבו טיפל ולפחד מצד אמו. אך פְרֶד פול (שהיה גם הוא בן תשע-עשרה, והקפיד מאז להשתוות אליי בגילו מדי שנה) היה חכם ממני. לאחר שקרא את הסיפור, אמר שג’ון קמפבל, עורך Astounding, לא יקבל אותו בגלל הדמיון הרב ל’הלן או’לוי’. הוא צדק. קמפבל דחה את הסיפור מסיבה זו ממש.
ובכל זאת כעבור זמן קצר התמנה פרד לעורכם של שני כתבי עת חדשים, והוא היה זה שקיבל את ‘רובי’ ב-25 במרס 1940. הסיפור הופיע בגיליון ספטמבר 1940 של כתב העת Super-Science Stories, אף ששמו שוּנָה ל’החבר המוזר’ (פרד סבל מהרגל מחריד לשנות שמות, וכמעט תמיד היה השינוי לרעה. הסיפור התפרסם שוב פעמים רבות אחרי כן, ותמיד בשמו המקורי).”
עד כאן אסימוב
“רובי” הופיע בשני התרגומים של הספר “אני הרובוט”.
“אנוכי הרובוט”, בתרגום יאיר שמעוני, הוצאת מסדה, 1970
“אני רובוט” בתרגום אורי בלסם, הוצאת כתר, 2004
במגזין המקורי העלילה מתרחשת ב-1982, ובגרסת הספר בשנת 1998 (ובתרגום המקורי לעברית בשנת 1988 – כפי שתראו). מבחינתנו שתי התקופות כבר שייכות לעבר הדי רחוק…
אבל רובי עדיין לא התממש במציאות, גם בעולם של שנת 2017. בראיון המצורף לסיפור זה עם הרובוטיקאי הישראלי גל קמינקא (שהגיע לתחום בהשראת סיפוריו אלו של אסימוב) הוא מסביר למה.
הנה לפניכם התרגום המקורי של “רובי”.
עברית: ה.יואב, אייר: מאיר מוזס. הופיע ב”משמר לילדים”, כרך יח, 18, חוברת 9, בתאריך 20 בנובמבר, 1962.
איורים מאת מאיר מוזס מאייר “משמר לילדים” לסיפור “רובי ” בתרגומו המקורי לעברית בכתב העת “משמר לילדים”.
סוזן קלווין מספרת בגרסת הספר על רובי הרובוט:
שמעתי על כך לאחר מכן, ותמיד חשבתי עליו כשקראו לנו מחללי קודש ויוצרי שדים ומפלצות. רובי היה רובוט חסר קול. הוא לא ידע לדבר. הוא יוּצר ונמכר ב-1996. היו אלה הימים שלפני ההתמחות המפורטת, וכך הוא נמכר בתור מטפלת…”
“בתור מה?”
“בתור מטפלת…”
ראו גם
“במציאות הלא בדיונית, אנו זקוקים לרובוטים שיָפֶרו את ארבעת החוקים” – ריאיון עם פרופסור גל קמינקא
ראו עוד:
קראו עוד סיפורים מאת אסימוב ב”יקום תרבות”:
רובי: סיפור רובוטים קלאסי מ-1940
“כמה טוב היה להם” – סיפור קלאסי על עתיד בתי הספר מ-1951
המכונה שניצחה במלחמה – הסיפור הראשון על לוחמת סייבר מ-1961
“טוהר הגזע” – סיפור קצר על יחסי בני אדם ורובוטים מ-1967
“איש יובל המאתיים” – סיפור רובוטים מפורסם מ-1976
בהערת אגב אוסיף שאני לא הייתי בוחר את “רובי ” דווקא מבין המועמדים שהוצעו לפרס ה”רטרו-הוגו ” לשנת 1940 .
מועמד נוסף שהוצע היה הסיפור של הסופר הארגנטינאי המפורסם חורחה לואיס בורחס “טלון, אוקבר, אורביס טרטעוס”,ותורגם גם הוא לעברית בקובץ “”גן השבילים המתפצלים”,בתרגום יורם ברונובסקי בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1976 )
סיפור זה על עיר דמיונית שהומצאה בידי קבוצת אינטלקטואלים כבדיחה ספרותית וחודרת לעולם האמיתי ,הוא יצירת מופת ספרותית של המאה ה-20.
אין ספק שהוא עולה מכל בחינה אפשרית הן כיצירת ספרות באופן כללי והן כיצירת ספרות של “מדע בדיוני ” על “רובי ” של אסימוב שהוא בהחלט אינו סיפורו הטוב ביותר או אף מתקרב לזה.
לכל היותר אפשר לאמר שזהו הסיפור הטוב ביותר שכתב אסימוב ופירסם בשנים 1939-1940.וזה לא הרבה.
אבל נכון הסיפור שנכתב במקור בספרדית לא תורגם לאנגלית בשנת 1940 ולא היה יכול להיות מוכר לקוראי האנגלית.
נראה שהבחירה כאן לטובת אסימוב הייתה גם בגלל פירסומו בקרב חובבי המדע הבדיוני שעולה בהרבה על זה של בורחס.
[…] רובי – איזק אסימוב (מתוך משמר לילדים, יח (9), 139-137) […]