מאת אלי אשד
רזי בן-עזר הוא מוזיקאי ישראלי-אמריקאי (וקרוב משפחה של הסופר אהוד בן -עזר). לאחרונה הוציא אלבום מוזיקלי מעניין מאוד ויוצא דופן, ״כולם סחף האור”, הכולל קונספט שנדמה כי נשכח בשנים האחרונות – שירי משוררים מולחנים.
זהו לכאורה אלבום מסוג האלבומים שהיו פופולריים מאוד בשנות השישים והשבעים והשמונים, שבהם הולחנו שירי משוררים ידועים, אבל מאז דעך מאוד התחום הזה עד כי כמעט נעלם, לרעתם של הזמרים המבצעים. ניקח לדוגמה את צביקה פיק, ששיריו הגיעו לשיאם כאשר הלחין שירי משוררים ידועים, ביניהם יונתן רטוש, והתדרדרו בהדרגה מבחינה מוזיקלית ככל שהידרדרה רמת המילים שהלחין, שנכתבו בידי פזמונאים. מאז, כאמור, תחום זה כמעט נעלם, אם כי ישנן זמרות כמו יסמין אבן וירונה כספי, שממשיכות להלחין שירי משוררים ידועים.
רזי בן-עזר מצטרף אל הלהקה המכובדת הזאת, אבל בניגוד לכל קודמיו, לא הסתפק במשוררים עבריים ידועים משנות השלושים של המאה הקודמת ואילך, אלא חוזר שנים אחורה בזמן מעבר לכך.
שניים מהמשוררים שהלחין ידועים לכול גם היום: ביאליק וטשרניחובסקי, שלושה היו ידועים פעם מאוד, אם כי היום הרבה פחות: דוד פרישמן, זלמן שניאור ויעקב שטינברג. חלק מהמשוררים שמלחין בן עזר הם בלתי-ידועים היום, ואת רובם לא תפגשו לא בחומר הלימוד בבתי הספר, ולא בתוכנית הלימודים במחלקות לספרות באוניברסיטאות. מדובר במשוררים כמו אפרים ליסיצקי וצבי שץ (הזכור כיום רק משום שנרצח עם הסופר ברנר בפרעות 1921 ביפו) ויעקב שלום קצלנבוגן.
אלו כולם שירי משוררים עבריים, מהדור של ביאליק וטשרניחובסקי, אבל רובם נשכחו, או מוכרים רק כשמות רחובות, במקרה הטוב. המכנה המשותף לרוב המשוררים והשירים: הם נכתבו בעברית, אבל לא בפלשתינה, אלא מחוץ לה, “תרבות עברית ללא גאוגרפיה”.
בכך כמו ממשיך בן-עזר את הרעיון שאותו מפיץ כתב העת “מכאן ואילך”, הפעיל בברלין ובפריז, הדוגל ב”עברית עולמית”.
בהערת אגב אוסיף, שכל האלבום מוקרא, לא מושר, על רקע מוזיקה שאותה הלחין בן-עזר. שוב משהו לכאורה לא מודרני, אך הוא משתלב היטב בתרבות המתפתחת של ה”ספוקן וורד”, כך שהוא יותר מודרני מ”מודרני”…
לפניכם ראיון קצר עם בן- עזר.
אלי: למה החלטת ליצור אלבום שירי משוררים שחלקם או רובם נשכחו לחלוטין? רוב המשוררים שמולחנים כיום עדיין זכורים היטב, בניגוד לאלו שבחרת.
רזי בן -עזר
בן-עזר: אמנם המדובר בשנים-עשר שירים של משוררים בני מאה שנה ויותר, אך הם כולם כותבים עברית, וכאילו מדברים אליי ישירות, דוברים בשפתי, כאילו היו כאן. משוררים של אמת אנושית שמעבר לזמן ולגאוגרפיה. אני לא מאלו שחושבים (והם הרוב המוחלט, לצערי) שיש להלחין רק שירי משוררים עכשוויים רק מכיוון שבמקרה הם חולקים את אותו הזמן ואותו המיליה עם המלחין.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20 קם דור של משוררים, יהודים צעירים וחולמים, מוכשרים מאוד שמאוחר יותר תצמיד להם האקדמיה את הכינוי ״משוררי תחייה״. אבל ההגדרות האקדמיות אינן מעניינות אותי. מובן שככל תלמיד תיכון בן דורי, הכרתי את שני הידועים ביותר מביניהם: ביאליק וטשרניחובסקי. אלו הבחירות הבסיסיות שמוכרות לכול. וגם אחרים שפעם היו ידועים לכול, כמו זלמן שניאור, שלצערנו נשכח שלא בצדק.
ואז, במהלך החיפוש אחר שירים לאלבום, נתקלתי במשוררים אחרים מהתקופה. שמות שאולי מכירים אותם כשמות רחובות, כמו דוד פרישמן (במקרה הטוב), או שנשכחו מלב לחלוטין.
לפני שלוש שנים, כמה שבועות לפני חנוכה 2013, פנה אלי דויד פרץ בהצעה לתרום שיר לפרויקט ״יודעים אתם לכבוד מה״, אוסף שירי חנוכה בביצועים עכשוויים. במהלך חיפוש אחר שיר מעניין ולא שגרתי, נתקלתי בטקסט של משורר שאת שמו הכרתי רק במעומעם: יעקב שטיינברג.
הקלטתי את השיר שלו, ״חנוכה״, לפרויקט, ואז התחלתי לחפש עוד. התחלתי לחפש ולקרוא כל מה שיכולתי על המשורר. מצאתי עוד שיר נפלא שלו, בשם ״הרבה חידות יש בחיים״, וזו הייתה ממש תגלית. כמו לחשוף מטמון בערימת ניירות או ספרים ישנים שמישהו זרק וזנח. חיפשתי עוד, ושמתי לב שבכל מקום שהוזכר שמו, הוא הוכלל עם קבוצת הקרויה ״משוררי התחייה העברית״.
אלי: זה לא הרתיע אותך?
בן-עזר: בוא נהיה כנים. כשמישהו שומע ביטוי כמו ״משוררי התחייה העברית״, זה מזכיר לרובנו (גם לי) שעורי ספרות משמימים בתיכון, משהו ישן ועבש ומלא ״אהבת ציון״ דביקה, ופוגרומים ובתי מדרש ועיירות גלותיות. גם אני, אודה ולא אבוש, לא ידעתי הרבה על המשוררים הללו, מלבד כמה זיכרונות על שיר או שנים של ביאליק וטשרניחובסקי מבית הספר, שנכפו עלינו. אז עוד האמינו בשינון שירים בעל פה.
וכמה החמצתי! התחלתי כאחוז בולמוס לקרוא כל מה שיכולתי על המשוררים מהדור ההוא. כדי לשים אותם בפרספקטיבה היסטורית, הם ממוקמים ומוגדרים ככאלו ש״פרצו״ והתפרסמו בין סוף המאה ה-19 לבין פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הם הדור שקדם לאלתרמן, שלונסקי, רחל ואלכסנדר פן.
דוגמה אחת שאני מניח שרוב הקוראים שלך לא שמעו עליה: אפרים א. ליסיצקי. עד אותו רגע שבו גיליתי את קיומו, גם אני לא ידעתי שקיים היה משורר אמריקאי – שכתב רק עברית, בלי שיתגורר בארץ ישראל מעולם. הוא כתב בתחילת המאה על ערבות אמריקה, על אינדיאנים, על מסעות בישימון, על עבדים שחורים – והכול בעברית.
גיליתי גם את זלמן שניאור, שעליו כתבת רבות. הבה נהיה כנים: הייתכן שם יותר גלותי, סבאי, יידישאי, מ״זלמן שניאור״? כל כך קל לטעות, ולפספס משורר חד כתער, עם ביקורת חברתית נוקבת, מלא יצריות ותזזית.
ואז התחלתי לקרוא עליהם. על חייהם. ומה שהתגלה לי הוא שהמכנה המשותף הגדול ביותר לכולם הוא שמרבית חייהם, וכמוהם יצירתם, התרחשו מחוץ לגבולות ארץ ישראל. חלקם עלו רק בזקנתם (כמו ביאליק), חלקם שהו זמן קצר מאד בפלשתינה וחזרו לגולה (למשל, נפתלי הרץ אימבר, מחבר ההמנון הלאומי, חי בארץ ישראל פחות משש שנים ועזב לניו יורק לשארית חייו). חלקם חיו, נשמו וכתבו עברית כל חייהם – ולא קבעו מושבם בארץ ישראל מעולם, כמו קצנלבוגן.
אלי: אתה הלחנת את כל השירים?
בן-עזר: את כל המוזיקה לאלבום הלחנתי, מלבד שיר אחד: ״עלטה״ של פרישמן. הצמדתי לו עיבוד משלי ליצירה שתמיד אהבתי, ״שיר ללא מילים מספר 1״ מאת פליקס מנדלסון (עוד נפש חצויה…) וכן, ברורה לי לגמרי האירוניה שבהצמדת מילים – לשיר לא מילים. וזה הרגיש לי מתאים.
אלי: מה בעצם קסם לך בשירתם, שלכאורה נשכחה מכל לב?
בן-עזר: הרעיון הזה, של יצירה עברית, חיה ובועטת ונרגשת ונושמת, המתרחשת בעולם הרחב, בלי מגבלות של גבולות גאוגרפיים, עברית כתרבות אוניברסלית, הצית אותי וקסם לי. כמי שמתמודד תמידית עם זהותי הכפולה והחצויה, כישראלי ואמריקאי, כאזרח כפול במובן הנפשי, כמי שגדל בישראל אבל חי ויצר מחצית חייו מחוצה לה, המשוררים הללו נתנו לי תבנית ודוגמה ונחמה.
הם עברו מן העולם מזמן. אבל שירתם לוחשת לי בקול חזק וברור: אתה עברי. זו שפתך. החותמות על הדרכון שלך הן רק דיו. השירה העברית גדולה יותר מגבולות ומפות.
בימים אלו, כאשר רוב השירים המולחנים נכתבים בידי הזמר במקרה הרע, או בידי כתבן-פזמונאי סוג ג’ במקרה הקצת פחות רע, והמילים מטופשות ונשכחות מלב מידית, האלבום שהלחין רזי בן-עזר הוא כמעיין מים חיים במדבר שממה מוזיקלי-מילולי.
מומלץ.
ראו גם:
