מאת אלי אשד
כתבה מיוחדת לרגל ה-1 באוקטובר − יום הארכת החיים העולמי של התנועה הטרנס הומניסטית
ה-1 באוקטובר, יום הארכת החיים הבין לאומי, מתקרב, ואני נזכר בספר מדע בדיוני סובייטי ישן העוסק בנושא זה של הארכת החיים, כפי שעסקו בו מעט מאוד ספרים אחרים.
הספר נקרא "ארקטניה התחנה המעופפת: סיפור דמיוני". עיבד ותרגם אותו מרוסית ברוך קרוא (הוצאת ש. שרברק, 1952. שם נוסף במהדורה אחרת באותה ההוצאה היה: "קרבות מתחת לים הקרח: סיפור דמיוני").
זהו ספר ילדים של העיתונאי גריגורי גרבנייב שפורסם במקור בהמשכים בעיתון הילדים הסובייטי "פיונר" ב-1937 וכספר ב-1938. הוא פורסם שוב בגרסה מתוקנת ב-1955, וכן תורגם ועובד בשני שמות שונים: "תחנה מעופפת" ו"קרבות מתחת לים הקרח" בידי ברוך קרוא בשנת 1952, לפני פרסום המהדורה המתוקנת ברוסית. זהו אחד מסיפורי המדע הבדיוני הסובייטיים הבודדים לבני נוער שתורגמו לעברית.
העטיפה הסובייטית המקורית של "ארקטניה" משנות השלושים
העלילה של הספר, שנכתב בשנות השלושים של המאה הקודמת, מתרחשת אי אז בעתיד הלא כל כך רחוק בסוף המאה העשרים, ומתארת עתיד אוטופי שבו הקומוניזם שולט בעולם, וילדים מכל מקום יכולים לבקר בעצמם כל מקום על גבי הגלובוס באמצעות מטוסים אישיים. בתקופה זאת הבלשנים מכינים אלף בית אחיד לכל אומות העולם, והמדענים מתכננים לחשמל בתוך זמן קצר את כל ארצות הים התיכון ואסיה הקטנה. זאת, על ידי חסימת הדרך לזרם הקבוע מהאוקיאנוס האטלנטי לים התיכון באמצעות מקדש תת קרקעי ענק טעון ברדיום. בתקופה זו עמי העולם בנו תחנה מעופפת באזור הקוטב הצפוני בשם "ארקטאניה" (שתוארה בהשראת תחנת קוטב סובייטית שנבנתה בשנות השלושים), שמטרתה לשלוט במזג האוויר ולחזות את השינויים שבו. כל אלה, אגב, הן תוכניות שדנו בהם בתקופה שבה נכתב הספר.
רואלד אמונדסן
הנער הסובייטי יורה נזכר ברואלד אמונדסן, החוקר המפורסם שגילה ראשון את הקוטב הצפוני ונעלם לפני שנים רבות מאוד באזור הקוטב הצפוני (ב-1928 למען הדיוק). הוא קורא בספר על אמונדסן מילים שמדהימות אותו ונאמרו במוסקבה בשנת 1935 (זמן קצר לפני כתיבת הספר).
"אם תמצאו את אמונדסן המת אל תיקחו אותו אתכם אלא קברוהו בקרח בצפון, שם קור נצחי. שם מעט מאוד חיידקים ושם תשתמר גופת אמונדסן עד שיבוא היום ואנחנו המלומדים נוכל להחיותו ולהחזיר לאנושות את אחד הגיבורים המצוינים ביותר של הצפון"
סרגי בריוחננקו, מוסקבה 1935
בריוחננקו הנ"ל היה רופא מפורסם בברית המועצות, שעסק בניסויים של כריתת והחייאת ראשי כלבים. היום היו מעמידים אותו לדין על התעללות בבעלי חיים אומללים, ודנים אותו מן הסתם למאסר של כמה שנים טובות. מובן שהוא ראה את עצמו כגומל חסד למין האנושי. הוא וניסוייו שימשו גם השראה לספר מדע בדיוני מפורסם של הסופר בולגקוב, "לב כלב".
הנער יורה מחליט למצוא את גופתו של אמונדסן, כדי שאפשר היה להחזירו לתחייה באמצעות הניסויים של פרופסור סרגי בריטנוב. הוא יוצא עם מטוס הטיול הפרטי שלו, "החיפושית", למסע בקוטב בעקבות המיקום המשוער של הגופה, אך לבסוף נקלע לסופות שלג איומות ולכאורה קופא בעצמו.
פרופסור בריטנוב יוצא להחיותו. בספר מתואר פרופסור בריטנוב כמי שממשיך את פעולתו של פרופסור בכטימייב (1860-1913), שהתפרסם בשעתו במחקריו בהחייאת גוף הנראה כמת, וערך כמה ניסויים בהחייאת יונקים שקפאו. הפרופסור חיפש הזדמנות לנסות החייאת אדם שקפא – והנה קיבל אותה.
כפי שהפרופסור מסביר בפרק "מרפאות למתים״: "אנחנו לא סתם ממסים את הגופות הקפואות, אלא אנחנו מחפשים דרכים להארכת ימי כל אדם על כדור הארץ, אנחנו שואפים לאריכות ימים כזאת, שתהיה דומה כמעט לאל-מות… החקירות האחרונות הוכיחו כי גם הזקנה אינה אלא מחלה. יכולים אנו להוציא מאדם הסובל ממחלת לב את ליבו החולה, לתקן אותו כהלכה ולהכניסו שוב לגוף. בשבילנו אין האדם הקפוא מת, אנו רואים אותו כאדם חולה מחלה קשה. אין אני בא להחיות את הנער הקפוא, כפי שהודיעו העיתונים, אלא לרפא אותו".
"לרפא ממוות?" שאל מרס בלגלוג.
"אמנם כן, לרפא ממוות," ענה הפרופסור בתקיפות, "תוכל להתפלא, אבל מובטחני כי בעוד זמן מה יקומו בתי חולים מיוחדים למתים מקור, ומהחייאת אנשים קפואים כבר לא רחוק להחיות מתים בכלל. אנחנו נקפיא גופת האדם מיד אחרי מותו, ועל ידי כך נסלק את הסיבה העיקרית של מותו ונוכל בקלות להמס ולהחיות אותו."
מרס הגוץ העמיק שאלה.
"ומה אם אדם ימות לא על ידי מחלה, אלא למשל על ידי מכה וראשו יתרסק?"
"אתה שואל אם יכול המדע לעתיד לבוא להשיב את החיים לאדם שמוחו יסורס או אפילו יכולה?" שאל הפרופסור.
"כן," ענה מרס.
"יכול יוכל," ענה הפרופסור, "מאמין אני באמונה שלמה כי בעתיד לא יבצר מן האנושיות מהומה והאדם יכול לעשות הכל" ( עמ' 45).
בהמשך הסיפור הפרופסור מחיה את הקפוא, שמתגלה כנער אינדיאני משבט מדרום אמריקה, שנחטף בידי "הליגה הנאו נאצית" (במקור הסובייטי משנות השלושים "ארינאוס"), שקמה לתחייה כחמש עשרה שנה לאחר תבוסת הנאצים בראשות היטלר. זה היה כמובן שינוי של המתרגם קרוא או של המהדורה הרוסית השנייה מ-1955. במקור הרוסי מ-1937, כאשר רוסיה חתמה על הסכם ריבנטרופ מולוטוב עם הנאצים, והסובייטים נמנעו מלתקוף את היטלר, מדובר היה ב"ליגה של הנוצרים הצבאיים", ולא ב"ניאו נאצים", והם תוארו ככת דתית פשיסטית שהובילה את המתקפה האחרונה של הקפיטליסטים על ברית המועצות והובסה. מובן שלא היה כל קושי לאחר מלחמת העולם השנייה לתאר אותם כ"ניאו נאצים".
הקורא הסובייטי המנוסה לא הופתע לגלות בהמשך העלילה, שהעיתונאי הפקפקן מתגלה כמרגל של הניאו-נאצים. בשנות השלושים, כמו גם בשנות החמישים, השלטונות הסובייטיים הרבו להאשים עיתונאים ששאלו שאלות "מיותרות" שהם "מרגלי אויב".
הספר מגלה מזימה של הניאו-נאצים להחריב את הסכר הענק. הספר מסתיים בקרב אדיר בין צבא הניאו-נאצים, ארגון טרור עולמי דמוי דאע"ש היום, בעל יכולות טכנולוגיות מדהימות, ובין נציגי העולם המאוחד בבסיס התת ימי החשאי של הנאצים ליד הקוטב הצפוני. הם לכאורה נשלטים בידי גרמניה יפהפייה בשם ליליאן, אבל מוצאים שזאת אינה אלא מסווה בדיוני: "הם בלבלו לכל העולם את המוח, הקימו מסביב לרגליהם רשת של מסתורין והמציאו אגדה על גרמניה יפיפייה שלא הייתה ולא נבראה" (עמ' 121).
סוף טוב הכל טוב – במהדורה העברית הנער הסובייטי האבוד נמצא (לא קפוא), והניאו-נאצים מובסים די בקלות בידי כוחותינו. רק אמונדסן עצמו למרבה הצער לא נמצא, וגופתו לא מוחזרת לחיים.
גופתו של אמונדסן לא נמצאה גם שנים רבות לאחר פרסום ספרו של גריבנייב, לאחר שהעתיד הקומוניסטי העולמי שתיאר בסוף המאה העשרים חלף עבר לו עם קריסתה של ברית המועצות וקריסת הקומוניזם בשאר העולם. חיפושים שערך הצי הנורווגי עם צוללת אחרי שרידי מטוסו של אמונדסן, גם בראשית המאה-21 – ב-2004 וב-2009, לא צלחו, וגורלו נשאר בגדר תעלומה.
האם אכן אפשר היה להקים את גופתו לתחייה אם הייתה נמצאת מוקפאת בקרח? לא עם הטכנולוגיה של היום, 70 שנה לאחר כתיבת הספר, אבל בעתיד… מי יודע?
ספרו של גריבנייב נשאר מעניין בגלל הצורה שבה הוא מציג את התעצמותו של ארגון טרור בין לאומי, גם הודות לשימוש מושכל בכלי התקשורת. הספר מעניין גם בגלל הרמזים שהוא נותן לנו לגבי התפיסות שהיו מקובלות בחוגים שונים בברית המועצות בעניין אפשרות להארכת חיים.
נראה לי שהספר רומז בבירור לתפיסות שהיו בברית המועצות בשנות השלושים, שבעתיד אפשר יהיה להקים את גופותיהם של אנשים שהשתמרו היטב לתחייה. היום אנו יודעים את מה שלא פורסם אז ברבים: אחת הסיבות שמייסד ברית המועצות לנין נחנט והושם במאוזיליאום הייתה לא רק כדי שאנשים יבואו לצפות בגופתו ולהתפעל מאבי האומה, אלא גם כדי שבבוא היום אפשר יהיה להקים אותו לתחייה שוב. וכך היה גם עם סטלין כשנחנט ועם מנהיגים קומוניסטיים אחרים, בתקווה שיום יבוא והמתים יוקמו לתחייה באמצעים טכנולוגיים – והרי המנהיגים הקומוניסטיים הגדולים יהיו הראשונים בתור.
ראו עוד רשימות וכתבות לרגל ה-1 באוקטובר יום הארכת החיים הבינלאומי
שרלוק הולמס ופרשת התרופה להארכת החיים
אידיאולוגיית הנצח של "הבה להבא"
האם אפשר לחיות לנצח ?: ראיון עם איליה סטמבלר
אלמוות בתרבות הסובייטית
לא הכרתי את גרבנב ויצירותיו עד המאמר הזה, אולי בגלל שספרות המדע הבדיוני הסובייטי לא עניינה אותי כל כך (לב כלב של בולגקוב לא ממש שייך לסוגה הזאת כמובן).
אבל נושא האלמוות כחלק מהתרבות הסובייטית מעניין אותי. אני לא חושב שלחניטות של לנין וסטלין היה קשר כלשהו לתקווה להחיותם בעתיד, אפילו לא בתודעה העממית. אבל הצפייה להשגת האלמוות כתוצאה אולטימטיבית של מחקר מדעי, בהחלט הייתה חלק מהאמונה העממית בקומוניזם (הדת החדשה). האמונה הזאת התפוגגה סופית, כנראה, מתי שהוא לקראת שנות ה-80.
באופן עמוק יותר, על פי התובנה שלי, האמונה בהשגת האלמוות נוכחת חזק בכל האומנות הרוסית על ענפיה. לפני כמה שנים כך ניסיתי להגדיר את ההבדל המהותי מאוד בין האומנות הסובייטית לאומנות המערב: יצירות האומנות הסובייטית נשמעות כך כאילו הגלולה נגד המוות כבר הומצאה. אני חושב שטוב לב מיוחד במינו שמאפיין לפעמים את הייצירות הסובייטיות (במיוחד סרטי האנימציה לילדים) – מושא נוסטלגיה מיוחדת אצל ״הרוסים״ בעבר ובהווה – מקורה באמונה העמוקה הזאת. וגם העדרו כמעט מוחלט של הסקס – זה לא רק התוצאה של הפוריטניות הסובייטית האופיינית.
מקור טוב לחיפושים אחרי האלמוות במדע הסובייטי בשנות ה-20 והשלושים ובמדע הבדיוני הסובייטי של אותם שני של סופרים כמו בולגקוב ואלכסנדר בלייב הוא הספר הזה משנת 2014 שעוסק גם בגרבנייב: ובהשראה שקיבל גם מניסויי הכלבים של ברחיוננקו
Revolutionary Experiments: The Quest for Immortality in Bolshevik Science …
By Nikolai Krementsov
https://books.google.co.il/books?id=EdM8BAAAQBAJ
לגבי ההחייאה העתידנית של לנין וסטלין הרעיונות האלו היו קיימים בהחלט ומוכרים בהחלט באליטה הרוסית גם אם לא בהכרך היו נפוצים בציבור הרחב.
ראה למשל דיון על כך בספר הזה
Rockets and Revolution: A Cultural History of Early Spaceflight
By Michael G. Smith
שבו פרק שלם עוסק ברעיונות של חזיונות האלמוות בתרבות הסובייטית המוקדמת וברעיון החייאת גופות קפואים ובשימוש בגופתו החנוטה של לנין כסמל לאפשרויות האלו בעתיד.
https://books.google.co.il/books?id=Xtm5BAAAQBAJ&printsec=frontcover&dq=ockets+and+Revolution:+A+Cultural+History+of+Early+Spaceflight+By+Michael+G.+Smith&hl=en&sa=X&ved=0ahUKEwiFp6qUgrvPAhXFCcAKHXCCAAoQ6AEIHjAA#v=onepage&q=ockets%20and%20Revolution%3A%20A%20Cultural%20History%20of%20Early%20Spaceflight%20By%20Michael%20G.%20Smith&f=false
לגבי הרעיונות שאכן היו קיימים בשנות העשרים והשלושים על האפשרות והצורך להקים את גופתו החנוטה של לנין בעתיד ראו גם כאן:
Lenin’s Life After Death: An Analysis of the
Politics Surrounding the Lenin Mausoleum
as a Symbol of Power Throughout History
Marty Rogachefsky
https://ojs.geneseo.edu/index.php/great/article/viewFile/632/1005
" many believed that science would one day be
able to return people from the dead. By preserving
Lenin’s body, it was rumored that he would be able
to once again serve the Soviet Union if only scientists
could figure out how to revive him. This belief
gives truth to the rallying cry, “Lenin lived, Lenin
lives, Lenin will live!”10 In fact, Foreign Trade Minister
Leonid Krasin was a follower of Moscow philosopher
Nikolai Fyodorov, who was convinced that
science would one day conquer death. Krasin argued
for Lenin to be preserved for science in the state-run
Izvestia newspaper, in which he said that workers of
the world “would not be reconciled” and would not
rest until Soviet scientists resurrected Lenin."
כאמור הקטע הבדיוני פחות מעסיק אותי. אני יכול רק להעיד מהחוויה האישית משני העשורים בלבד – שנות ה-50 וה-60 לגבי תודעה עממית.
מקורה של הסיסמה ״לנין חי וכו׳״ – מקורה בשיר של מייקובסקי משנת 1924 שבו הוא דווקא מעמיד את נצחיות הרעיונות כביכול כנגד מותו של הגוף.
https://ru.m.wikisource.org/wiki/Комсомольская_(Маяковский)
וכך גם הסיסמה הזאת, נפוצה ביותר, התפרשה בתקופה שעליה אני מעיד.
האמונה העממית הרחבה והעמוקה באלמוות בחברה הסובייטית היא היא בעיניי תופעה משמעותית ומסקרנת ביותר.
לגבי הנסיבות של חניטת הגופה של לנין פה
http://leninism.su/books/132-lopukhin.html?showall=&start=3
מצאתי סיפור ארוך ומייגע שבו בין היתר מסופר על ויכוח מר בין אותו קרסין שהזכרת לבין שני רופאים פתולוגים מפורסמים. קרסין היה מהנדס בהשכלתו והוא ניסה במרץ לקדם את הרעיון של הקפאה עמוקה כנגד החניטה שעליה עמדו הפתולוגים (כנראה לא כל כך נלהבים לעומת קרסין). הרעיון של התחיה בעתיד לא מוזכר, אבל התקופה ורוחה היו מתאימות בהחלט שאחד כמו קרסין (שר בממשלה) יעלה אותו במאמר עתונאי.
[…] https://www.yekum.org/2016/09/ […]
האמנית קרן רוסו יצרה סרטון קצר המתואר באנגלית כך:
At the centre of the work is Rotem (22), a former Israeli paratrooper who was injured by bullets in his chest, neck and hand during his military service. As a result he now has Aphasia, a speech and language disorder associated with damage to the language centre of the brain.
In Battles under the Sea of Ice, Rotem is seen responding to the reading of an excerpt from Gregory Grebniev’s sci-fi story Arctania-Flying Station. The protagonist of this story, a young boy named Yura, sets out to search for the lost body of Amundsen, the famous Polar explorer. In the short text read out, Yura is digging in the ice, gradually losing touch with the world around him. Eventually he discovers a black hand in the ice, which to his disappointment does not belong to Amundsen.
In the film, Rotem listens to the story and expresses his thoughts as he tries to grasp the meaning of the words. Although he understands the narrative, he struggles to articulate the individual expressions. As a result, the story is dissected and sound, image, and linguistic meaning become separate threads, no longer woven into a coherent whole. As the story of the search for Amundsen unravels, in Rotem’s hands a new grammar emerges in which Yura’s search and Rotem’s experience can be seen to merge.
צפו בסרטון כאן :
https://www.karenrusso.co.uk/en/video/36