יאיר בן חיים ידוע בעולם הספרות העברית כעורך המוכשר של כתב העת "מסדרון" וכבעל אתר "חדרים", וכן כמתעד בלתי-נלאה של אירועי ספרות שונים. אבל מעל הכל בן חיים הוא משורר ויוצר. לפניכם רשימה שהופיעה על יצירתו של בן חיים מאת המשוררת דליס והופיעה בכתב העת "פסיפס", גיליון 99.
כתיבה בזרם התודעה : שירתו של יאיר בן־חיים
"להשתגע באמצע היום" (חדרים-הוצאה לאור, 2015)
יאיר בן־חיים כותב בזרם תודעה, בשטף אסוציאטיבי סביב נושא נבחר. ישנה זרימה בתוך נראטיב, איזו פיזיות בתוך המשפטים, ולעתים התנועה מתמהמהת ומתעכבת ומשתהה בתוך האמירה, ומאריכה את האמירה ומתעמקת בתוכה. ללא אמצעי ביניים, עוברת האמירה לנראטיב אחר, נוסף, נלווה, מחבר ומתחבר דרך עוד נקודת ציון, שצפה ועולה מן התודעה. ישנה שאיפה לשבירת מוסכמות ספרותיות, לחידוש, להתנערות, וזאת גם באמצעי חיצוני, בטיפוגראפיה. כך במיוחד בשיר בעמ' 61, "שומר דלתות ישראל", שאחרי שש שורות שירה קונבנציונאלית (מהבחינה הוויזואלית), באות שורות מאונכות, שנראות כתמונה מבולבלת של סימני דפוס, ככאוס בתוך המלל שעיקר אמירתן שלילית. כך חוזר בשיר איזה מוטו:
"עִם מְזוּזָה אֲנִי לֹא מִתְעַסֵּק לֹא מִתְנַשֵּׁק לֹא מִתְעַקֵּשׁ / עִם הַמּוּזָה לֹא מִתְפַּשֵּׁר לֹא מִתְעוֹרֵר לֹא מִשְׁתּוֹרֵר / עִם הַפּוֹזָה אֲנִי לֹא מִשְׁתַּוֶּה לֹא מְקַוֶּה לֹא מִתְלַוֶּה / שׁוֹמֵר עַל עַצְמִי מֵעַצְמִי / דַּלְתוֹת בִּינָה לֹא יְחַזְּקוּנִי / יֵשׁ מֵעָלַי מֶרְחָב מְפַנֵּק".
ודאי שקיימת איזו התחכמות, לקחת את המונח היהודי: "שד"י" שמשמש את התרבות היהודית כסמל וככוח רוחני וכאלמנט תפילה, ולהניח אותו במקום חף מכל כובד, בתוך מערבולת פעלים נגטיביים, זו העזה, זו שבירת מוסכמות, זו הכרזה.
בספר זה ישנם שירים ארספואטיים, השיר הפותח, "שירה":
שירה
שִׁירָה הִיא לֹא מַדָּע מְדֻיָּק
הִיא גַּם לֹא מִצְרָךְ מְבֻקָּשׁ
מוּל הָעִתּוּי נִצֶּבֶת
חַסְרַת סִכּוּי נִשְׁכֶּבֶת אֶל הַנֶּצַח
שִׁירָה הִיא לֹא מַתְכּוֹן חָסוּי
הִיא גַּם לֹא מִמְרָח עֲלֵי קַשׁ
אֶל הַבִּטּוּי מִתְמַסֶּרֶת
עִם הַפִּתּוּי מְשׁוֹרֶרֶת עַל הַמֶּקַח
שִׁירָה תִּתְלַבֵּשׁ עָלֶיךָ בְּנָקֵל
עַל-פִּי צַו הָאָפְנָה כַּנִּדְרָשׁ
כְּשִׁקּוּי עָל נִרְקַחַת
כְּתַו זִכּוּי נִזְנַחַת אֶל הַלֶּקַח
[הרווחים מכוונים, כלומר, טיפוגראפיה שונה].
בשיר "ביאליק", בעמ' 15, המשורר מערבל שני מושגים, רחוב ביאליק, וביאליק הפרסונה, המשורר.
ביאליק
רְחוֹב בְּיַאלִיק נִרְאֶה לִי שׁוֹנֶה.
בַּיִת הָיָה בַּיִת
מִרְפֶּסֶת נֶחְשְׁבָה מִרְפֶּסֶת
הַמִּלִּים הָתְפָּקְדוּ לִשְׁתִיקָה
עֲצֵי הַפִיקוּס מָחֲקוּ
אֶת הַשָּׁמַיִם בְּצַמַּרְתָּם
מֵהַבַּיִת לֹא רָאוּ אֶת הָרְחוֹב
כִּסְצֶנָה מִתּוֹךְ סֶרֶט אִלֵּם
הַזְּמַן בְּשֶׁלּוֹ כְּהֶרְגֵּלוֹ מִתְעַלֵּם
עֲשִׁירִים לֹא גָּרוּ כָּאן
רַק מַנְגִּינָה שֶׁל עוֹבְרֵי אֹרַח
בְּתַחֲלוּפָה שֶׁל הַחַיִּים
בְּיַאלִיק
שֶׁאֲנִי הִכַּרְתִּי הָיָה מְשׁוֹרֵר
לְיָמִים בְּיַאלִיק בִּשְׁבִילִי זֶה הָ-רְחוֹב
גם השפה העברית היא נושא שיש בו אלמנטים לדיון, למשל ב"חזרתי לשפה הקדמית" (עמ' 15)
חזרתי לשפה הקדמית
חָזַרְתִּי לַשָּׂפָה הַקִּדְמִית הַמְּסוֹכֶכֶת עַל פִּגְעֵי הַיוֹמְיוֹם
לוּ יָכֹלְתִּי בְּנָקֵל לְהַשְׁמִיט מִיָּמַי אֶת הַטָּפֵל הַנּוֹרָא הָאָיֹם
הָיִיתִי רוֹקֵד בָּאֲוִיר הָיִיתִי שׁוֹקֵד וּמַקְפִּיד עַד לְהַחְוִיר
עַד יִמָּתֵג הַסָּפֵק הַמְּצֻחְצָח בְּיֶתֶר שְׂאֵת מֵעַל הַסָּבִיר
בָּרַחְתִּי מֵהַשָּׂפָה הַסְּתָמִית הַמְּסֻכְסֶכֶת עִם רִגְעֵי הַשִּׁגְרָה
לוּ יָכֹלְתִּי לְסַכֵּל רִשְׁמִית מִלֵּילִי אֶת הָאָפֵל הַקּוֹדֵר שֶׁנִּבְרָא
הָיִיתִי לוֹכֵד וּמַסְתִּיר הָיִיתִי פּוֹקֵד וּמַחְסִיר אֶת נְקֻדַּת הַתֻּרְפָּה
אֶתְמַסֵּר לַשָּׂפָה וְאַכְתִּיר בִּכְפָפָה אֶת הַהֶבֶל הַחֵן וְהַחֻצְפָּה
שיר זה מאפיין את שירתו של יאיר בן־חיים, שיש בה מוסיקליות רבה, נגינה בתוך המילים, הרבה פעלים, הרבה תנועה, מעברים אסוציאטיביים וביטויים וצירופים שונים, ויש בהם פתח להתעמקות, לחיוב או לשלילה, המכילים אמירת אמת או שיש בהם מליציות יתר, כמו: "שפה קדמית" (מה זאת שפה קדמית?) "שפה סתמית", כמו כן: "וְאַכְתִּיר בִּכְפָפָה / אֶת הַהֶבֶל הַחֵן וְהַחֻצְפָּה" שעל משפט זה אפשר לברר, האם זה ביטוי ענייני או מליצה?
השיר בעמ' 32 הוא שיר אחר, כנה, לא מתחכם במילותיו ודווקא פשטות האמירה מחברת מאוד את הקורא לחוויה של הכותב.
לו היה לי למה להתגעגע
לוּ הָיָה לִי לְמָה לְהִתְגַּעְגֵּעַ
הָיִיתִי מַצְמִיד אֵלָיו אֶת קוֹלַר הַזִּכָּרוֹן
שֶׁיַּחְקֹק בִּי רְגָעִים שֶׁכְּדַאי לִי לַחֲזֹר אֲלֵיהֶם
וְלַחְווֹתָם חָזוֹר וְהָלוֹךְ.
כְּבָר שָׁנִים אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת הַגַּעְגּוּעַ הַזֶּה
שֶׁיְּחַבֵּר אוֹתִי אֶל מָה שֶׁנִּשְׁכַּח מִדַּעְתִּי
עַל לֹא עָוֶל.
כמה נקי, כמה ישיר, ללא גינונים טיפוגראפיים מתפרעים, כמה מובן וחודר. איני גורסת ששירה מחדשת, אחרת, אינה רצויה, ודאי שצריך שתהיה איזו מגמת רנסנס בכתיבה הפואטית, שרצוי שלא תחזור על עצמה. יאיר בן־חיים בונה שירה חצופה עם אמירה דעתנית, ובין אלה יש גם שירים רגישים, שקטים, צנועים. הקורא ינוע, בספר זה, בין שתי מתודות כתיבה, לשתיהן יש מקום.
שומר דלתות ישראל
עִם מְזוּזָה אֲנִי לֹא מִתְעַסֵּק לֹא מִתְנַשֵּׁק לֹא מִתְעַקֵּשׁ
עִם הַמּוּזָה לֹא מִתְפַּשֵּׁר לֹא מִתְעוֹרֵר לֹא מִשְׁתּוֹרֵר
עִם הַפּוֹזָה אֲנִי לֹא מִשְׁתַּוֶּה לֹא מְקַוֶּה לֹא מִתְלַוֶּה
שׁוֹמֵר עַל עַצְמִי מֵעַצְמִי
דַּלְתוֹת בִּינָה לֹא יְחַזְּקוּנִי
יֵשׁ מֵעָלַי מֶרְחָב מְפַנֵּק
| ראו גם | |
 |
נהניתי לקרוא את שירי יאיר בן חיים שהובאו כאן, אולם נהניתי כפליים לשמוע את השירים נקראים על ידי מי שמכיר אותם וקרא מספר פעמים.
סוף סוף הבנתי מהו זרם התודעה בשירה.