לשתי אהבות
איור: יסמין זינגר
בסוף כיתה י”ב חברה מהשכונה אמרה לי: “בואי נצא בזוגות, חבר שלי יביא את החבר שלו, ונלך יחד לסרט”. בלילה נסענו ארבעתנו לכיוון הרצליה. הדייט שלי, שקראו לו רובי, צחק הרבה והמכונית נסעה באווירה קלילה ומשמחת. רובי מצא חן בעיניי בתור ידיד מבדר ולא ביקורתי, אך לא היו לי מחשבות רומנטיות לגביו. כשהגענו לבית הקולנוע התברר שכל הכרטיסים אזלו. היינו מאוכזבים וחשבנו מה לעשות, ואז רובי זרק: “אחי הבכור גר לא רחוק מכאן. הוא אמנם בן שלושים וחמש, אבל ממש בסדר. בואו נבקר אותו”. הסכמנו.
נכנסנו לחצר הבניין, עברנו בחשיכה על פני בריכת שחייה שוממה, שמימיה היו מעוטרים בעלים. על פעמון הדלת היה כתוב באותיות שחורות ומשורטטות: חיים אקרמן. הוא פתח את הדלת, וכאילו לא היה מופתע שבאנו. בפנים הרגשתי שהוא מתייחס רק אליי. הוא סקרן ומשך אותי. מיד נוצר בינינו ערוץ שאיש לא יכול היה לחדור אליו. על השולחן הקטן מצאתי ספר שגם אני קראתי באותם ימים. זה לא היה ספר פופולרי, ולכן הופתענו מצירוף המקרים. התחלנו לדבר על הגיבור אפוף המסתורין. ראינו בו דברים שונים, וראייתו של חיים חידדה בי את ההכרה, שאם אני קוראת ספר ולא מדברת עליו עם מישהו חכם, אני מפסידה. השיחה קלחה ובמהלכה התפתחה הבנת הסיפור. עברנו למטבח הצר שרק שני אנשים יכלו לעמוד בו. חיים הכין תה ואמר לי: “אף פעם לא דיברתי ככה עם נערה שעדיין לא מלאו לה שמונה-עשרה”. הייתי מרוצה מהמחמאה וראיתי בה רמז להמשך. כשרובי הודיע: “הולכים”, כולם נעמדו על הרגליים. באוטו הם חזרו להיות ילדים, ורק אני חשבתי על חיים.
כשהחזירו אותי הביתה, אמרתי לרובי בהתפרצות בלתי-נשלטת: “אפשר לקבל את הטלפון של אחיך?”
בלי לתכנן, בלי לחשוב מה אני עושה ואיך זה ייראה, צלצלתי וזרקתי משפט כמו: “אני צלצלתי ועכשיו תורך”. חיים הופתע ושתק. עברה בי צמרמורת: האם הוא שווה נפש כלפיי? האם הוא היה ידידותי רק מתוך נימוס? ואולי תחושת השיכרון חלפה ברגע שיצאתי מביתו ועכשיו הוא חזר להיות הגיוני? “את צעירה מדי בשבילי”, אמר לי. “את מתוקה וכובשת, אבל צעירה.”
– “כשדיברנו, לא חשבת כך”.
שוב הייתה שתיקה עד שאמר: “נצא פעם אחת לסרט, מה כבר יכול לקרות”.
שמחתי. שקעתי במחשבות ובציפייה והרגשתי בערבוביה עונג וחוסר סבלנות. פתאום מצאתי עניין רק בדבר אחד.
הקשר התפתח. כשחיים הגיע זו הייתה התגשמות, כשהלך פחדתי שכל הטוב יתבטל. אבל הוא אהב אותי והשתרש בחיי, וההשפעה שהייתה לו עליי התגברה מיום ליום.
יום לפני הגיוס הוא בא להיפרד ממני מול בית הוריי. התחבקנו והוא אמר לי: “בהצלחה, תעשי הכול על הצד הטוב ביותר, ואני אחכה לך פה עד שתסיימי”. הוא הבטיח לספור את הימים עד לאפטר הבא, לשמור את המכתבים שאשלח לו, לחשוב עליי תמיד.
* * *
בתום הקורס שעשיתי בגלילות, צמודה לאוזניות, בא אוטובוס אפור ומאובק לקחת אותנו לבסיס מרוחק על הר בצפון. אמרו לנו שהיציאות מהבסיס יהיו 16/5. חגית ואני עלינו על ההסעה מיואשות ומדוכאות. מה נעשה בבסיס הזה שישה-עשר ימים רצוף? איך נשרוד כל כך הרבה זמן ביובש הזה בלי אהבותינו? התיישבנו במרכז האוטובוס וניחמנו זו את זו. “אל תדאגי, זה יעבור מהר”. “נהיה תמיד יחד”. “נברח”. “נהיה גרועות ויסלקו אותנו”.
החברים מהקורס דיברו בקולי קולות: הם התרגשו לקראת המעבר. הנחנו ראש זו על זו ושקענו במועקה, וככל שהתרחקנו מהעיר היא גברה. לרגע היה נדמה לי שבספסל מאחוריי יושב חיים ולוחש לתוך אוזניי מילות עידוד: “אל תישברי, ילדה, תהיי חיילת טובה, אני גאה בך ואל תשכחי את זה”. יכולתי להרגיש את זרועותיו מלטפות את צווארי ומרגיעות.
גם לחגית היה אהוב, אייל. אייל היה בסביבתה מאז ומתמיד, כי הוא היה שכן מהבניין. משפחתה גרה בקומה הראשונה, אייל והוריו התגוררו בקומה השנייה ודודתו − בקומה השלישית. יום אחד הדודה הזו עשתה בין חגית ואייל היכרות מלאת חיוכים ורמזים, וכך חגית ואייל החלו להתקרב. בצבא היא כבר ידעה שתתחתן איתו ותוליד איתו ילדים. היא אמרה לי פעם: “האהבה שלי רצינית ושלך קלילה יותר”. לא הבנתי למה היא אומרת את זה, אם כל היום חיים במחשבותיי, אם אני מריחה את ריחו ושומעת שוב ושוב את הדברים שאמר לי, מקלפת מהם עוד פשר. חגית ואני היינו במצב געגועים תמידי, וזה מה שהדביק אותנו זו לזו באופן מיוחד, אך הקרבה בינינו לא שיככה את הגעגועים, כי אם ליבתה אותם.
ההסעה פלטה אותנו בחניה שבשער הבסיס והסתלקה משם. נכנסנו דרך השער, מחפשות עיניים שיגלו לנו איך הן מרגישות במקום הזה. אבל הוותיקים שפגשנו כלל לא הביטו בנו, כאילו היכולת לתקשר ניטלה מהם.
בצד ימין חדר האוכל, בצד שמאל המשרדים. מאחורי המשרדים רכבות של מגורים, ומאחורי המגורים: האולם, ובו שלוש שורות ארוכות של שולחנות, שעליהם נחו מכשירי האזנה וסלילים מסתובבים. אלחוטנים עייפים ולחוצים ישבו עם אוזניות כבדות והאזינו בריכוז. מדי פעם צרחו לעבר הבקרה ממצאים שעלו עליהם.
רוב הפעילות הייתה בשורה הראשונה, הכי קרוב לבקרה. התפללתי שלא יושיבו אותי בשורה הזו, אבל פחדתי גם מהשורות האחרות: אולי יתרחש אסון דווקא בערוצים האלה, ואני אשמע ולא אבין. אולי אפספס משהו הרה גורל, או בדיוק ההפך: אזרע בהלה לחינם. העבודה הזו יותר מכול הבעיתה אותי. לא סמכתי על עצמי, האוזניות לחצו על ראשי כמו מלקחיים, ובמוחי קדחה תחושת אסון מתקרב.
בניגוד לטירוף וללחץ שהיו באולם, הייתה גם עמדה מבודדת שקראו לה “היסמין”. לא היה לנו מושג מה עושים בה. מדי פעם הציבו אותי שם, וידעתי שאני צריכה להישאר במקום עד שישחררו אותי. הייתי מתקשרת בטלפון הפנימי לחגית ואומרת: “אני ביסמין, תבואי אחרי המשמרת ליסמין”. היו שם דפים והייתי מקשקשת עליהם ומחכה לה בחוסר סבלנות. הרגשתי עזובה, כאילו אף אחד כבר לא יודע מה לעשות איתי. ככל שנקפו השעות, השרה עליי המקום הזה אדישות חולנית.
שביל נמתח מהמגורים עד חדר האוכל. באמצע השביל הייתה עמדה, ובה, על מדף מעץ, היה מונח טלפון חוגה. לטלפון הזה היו תורים בלתי נתפסים. קללות ועצבים טסו באוויר. “נו כבר, יאללה לקצר, סוציומטים”. כשהגיע תורי לדבר כבר לא הצלחתי להוציא יותר מכמה מילים. מצד אחד חיילים רשפו מאחורי גבי, מצד שני אהובי היה מנותק מכל זה. יכולתי רק לרמוז לו מה אני מרגישה. הדברים החשובים נבלעו, ויצאתי מהשיחות האלה פגועה וחסרת ביטחון. התור כל כך ליבה אצלי את הציפייה, שאת עיקר השיחה עם חיים קיימתי בנפשי. מה שנשאר לטלפון היה למעשה לשון מדודה ומאופקת. בדרך חזרה למגורים קיוויתי שהוא הבין אותי, ושהשיחות המוזרות האלה לא מחלישות את אהבתו.
בלילות, לפני שהלכתי לישון, הייתי כותבת לו מכתבים. לחגית הייתה מכתבייה עם אוסף דפים צבעוניים. היא הייתה תולשת בשבילי דף, מניחה מתחתיו ספר ופוקדת עליי בחיוך: “תכתבי!” השקעתי במכתבים האלה את כולי, רציתי שחיים יקרא אותם ויאהב את האישה הצעירה שהצטיירה בהם. במכתבים האלה תיארתי את הבסיס כמקום שטוב להתחשל בו ולצמוח מתוכו. ניסיתי לחפש בבסיס שבילים שלא נראים לעין, ולהוביל לתוכם את חיים. יכולתי לכתוב שאני אוהבת את הצלילים של אבני החצץ תחת רגליי בכניסה אל הבסיס. יכולתי לייפות את הדברים שביום-יום לא סבלתי, בתקווה שאהובי יקרא את המכתב שוב ושוב וייהנה מהאור שקרן מהדפים, יתרשם מכך שאני מחכימה ומתבגרת בדרך טובה וגם ירגיש את השפעתו עליי.
* * *
עוד שתי בנות היו איתנו בחדר: ליהי ומורן. אחת הייתה סכסכנית והשנייה מלוכלכת. חגית ואני היינו מסתכלות זו על זו בכל פעם שאחת מהן הרגיזה אותנו. זה היה מן מבט שאמר: “אל תשימי לב אליה, תיצמדי אליי”. מורן בקושי הייתה מתקלחת, מעיל הדובון שלה הפך לשחור, השמיכה שלה הדיפה ריח רע. ההתרחשויות קירבו אותי לחגית. הבנות האחרות לא הצליחו לגעת בי, את הכול עברתי עם חגית: שמירות בלילה בקור, תורנויות מטבח. פעם חגית ראתה את עוזר הטבח יושב על ארגז ומקלף גזרים עם סכין, ואחר כך מכניס את הסכין לתוך האף. התפלשנו יחד בתוך הלכלוך ואחר כך רצנו למקלחות.
בימים יותר קשים שבהם לא היינו באותה משמרת, השארנו זו לזו פתקים: “השארתי לך על המיטה קרקרים טעימים”. “עוד יום מאוס בלעדייך”. “תעירי אותי כשאת חוזרת, חייבת לספר לך משהו”. הפתקים הללו היו כמו מדרגה או שלב שעולים בהם לאורך היום עד הפגישה.
מי שסיים לעשות משמרת לילה, הלך להעיר את הבנות והבנים. קיבלנו רשימה שמית והתפצלנו כדי להעיר את כולם בזמן. להעיר את הבנות היה טבעי יותר, כי הסתובבנו אחת בתוך השנייה. כשהתקרבתי למיטות של הבנים תמיד חשתי בלבול. החדר היה חשוך לגמרי. הרצפה מלאה בנעליים, תיקים ובגדים, אין אוורור. בחשיכה לא זיהיתי את הפנים ולעתים הערתי את החיילים הלא נכונים. עד שחגית נתנה לי פנס כיס. תמיד היו לה פתרונות, ותושייתה ייצבה אותי. עם הפנס הרגשתי יותר ביטחון. קירבתי את אלומת האור לפנים, מופתעת מכך שזה לא מזיז לאיש. יכולתי לבחון את הישנים מקרוב ולהיות עדה להתגלויות שונות. פעם הערתי חייל, והוא ביקש שאשאר איתו עוד קצת, לוודא שהוא לא חוזר לישון. נשארתי לצד מיטתו עד שהוא קם על רגליו והסתלקתי.
בתום שישה-עשר ימים קדחתניים בבסיס, הגיעו ימי השהייה בבית. הייתי מגיעה עם התרמיל ישר לחיים ותמיד מוצאת על השולחן סלט גדול, מתובל ברוטב טחינה טעים. חיים היה צמחוני. הטעמים שהכיר לי מצאו חן בעיניי, למדתי שילובים חדשים והתחלתי לבשל בעצמי מנות מפתיעות, שמהן ביקש עוד. ראינו יחד המון סרטים והצגות, בשיחות שלנו היה תמיד משהו מפרה, מגרה, מעבר לשיחת חולין. אהבתי לפענח את השקפת עולמו שבדרך כלל לא נורתה לאוויר באימפולסיביות, אלא התרקמה לאט.
הייתי קשובה מאוד לתקשורת שעברה בינינו, כי הימים בבסיס ניתקו אותי מהכול: חיים היה בבית, לבד או עם חברים, בא והולך וחי. היה פער שיצר מתח והמון כמיהה להיפגש, לדבר ולגעת. והיה עוד פער: אחרי שבועיים וחצי בבסיס רציתי להיות במקום שקט שממלא אותי, ואילו לחיים היו נגיעות בהמון תחומים ובהמון אנשים. החברים הרבים שלו פרצו לתוך חיינו. חלקם שאלו בזלזול: “על מה יש לך לדבר איתה, היא בסך הכול ילדה”. בעיניהם הקשר שלנו היה מוזר ואפילו בזוי. לחיים היו תשובות לכל המזלזלים. הוא תמיד תמך בי, אבל השאלות לא חדלו אלא קיבלו נוסחים שונים. הן היו כמו פתק שנתחב מתחת לבגדים ומתחיל לטייל על העור, להחליף מיקום.
חיים היה פעיל מאוד: שיחק טניס, הדריך סקי, עשה טריאתלון, ומכל תחום היו לו חברים אחרים, קבוצות מגובשות של גברים ונשים. יום אחד הופיעו ארבעה זוגות. כדי להיכנס לקבוצה כזו היה צריך להיות בוגר וחברותי. ישבתי שם וידעתי שאני לא מסוגלת לפענח את המבטים, להבין את האינטריגות הסמויות. ישבו שם נשים מטופחות ובטוחות בעצמן שצברו ניסיון ושיחקו משחק של פתיינות שהייתי רחוקה ממנו. הן שתו וצחקו, חשפו רגל מתוך חצאית, חשפו רצונות משוחררים. זה היה כמו שַׁיִט חסר עכבות שעקבתי אחריו מהגדה. הלכתי לחדר השינה וצלצלתי לחגית. קולה הרגיע אותי כי היא מיד צחקה, וכמו חיכתה שאצלצל כבר. השיחה הזו הזרימה אליי אווירה אחרת לגמרי: אצלה בבית היה שקט ואייל היה שקוע בספר. שבנו לדבר על העולם המצומצם שלנו, לשזור בתוכו אירועים חדשים. חגית אמרה אז שכל מה שקורה לנו בבית, יאבד מכוחו כשנחזור לבסיס. והיא צדקה.
לפעמים חיים ואני נסענו לבקר את הוריו, ציפורה וישראל. הם גרו בגבעת אולגה שהייתה לא מטופחת, אבל היו בה יתרונות של מקום קטן, קרבה לים ולאנשים. ציפורה אמרה שלא תעזוב לעולם כי אהבה את שכניה אהבת נפש. ביתם היה פתוח והשכנים היו נכנסים כל יום לשאול מה נשמע ו”מה בישלת היום, ציפורה”. היא אהבה לארח את כולם. היא הייתה מכינה אוכל לפועל שעבד שם בדיוק כמו לרופאת המשפחה, שהייתה נכנסת לפני יום העבודה או בסופו. תמיד היו שם אנשים, עוגות ושתייה. החלונות היו פתוחים וכפות ידיים ריחפו במסגרתם לשלום.
ציפורה אימצה אותי מיד. כבר בביקור הראשון הושיבה אותי במטבח וקראה לי “בובלה”. היא דיברה אלי בחום ובאכפתיות ואפילו סילקה את חיים לים או לסלון כדי שאהיה שלה לגמרי. אז הייתה מגישה לי עוגת קרם שניט שהכינה, נהנית לראות אותי מחסלת את בצק העלים המסוכר, כדי להגיע כבר למילוי הנהדר שבין השכבות. הרגשתי טוב איתה, והייתה לי המון סבלנות לשבת שם, להקשיב לרחשי לבה. היה בה דחף לעטוף אותי ולהרחיק ממני מבטים מיותרים, גם את אלה של בנה. למשל, אם חיים היה מעיר לי על משהו שאמרתי, הייתה גוערת בו ופוסקת: “אתה לא מבין כלום”. ציפורה ידעה להקשיב עד שכל הסודות מתפקעים. השעות האלה איתה הזינו אותי בביטחון ובשמחה שהייתי צריכה כדי להחזיק מעמד שבועיים וחצי רצופים בצבא. היא הייתה אדם נוגע, מחבק ומנשק, וחיים למד ממנה להרעיף חום. באוטובוס, בדרך חזרה לבסיס, הרגשתי את הנגיעות האלה על עורי כמו שכבות: כל חיכוך עם אנשים זרים היה מזעזע אותן. מצד אחד רציתי לשמור לעצמי את מה שהשגתי בימי החופשה, ומצד שני המסגרת כפתה עליי לאבד בכל פעם מחדש את החלקים הללו כדי להיות מסוגלת לתקשר עם העולם.
לילה אחד בבסיס, חגית ואני עמדנו בתור לטלפון. כשהגיעה תורה של חגית, היא התקשרה לחבר שלה, אייל. הוא היה לבד ונרדם על הספה בסלון. הצלצול הקים אותו בבהלה, כוס נשברה והוא דרך בחוזקה על שברי הזכוכית. לאייל יש רתיעה מדם, הוא מיד מחוויר ומתעלף, והוא אמר בטלפון “איי איי איי” בקול חרד. חגית לא איבדה את העשתונות. היא הודיעה לממתינים בתור שיש מקרה חירום ומיד צלצלה להוריה וביקשה מהם לרדת לאייל ולקחת אותו לבית חולים.
חשבתי הרבה על ההתרחשות הזו. היא הבהירה לי כמה אפשר לקצר מרחקים ולהגיש עזרה, גם כשהתנאים לכאורה לא מאפשרים זאת. התגנבה אליי מחשבה מדכאת שאמרה לי: “תכירי באשמה שלך, את לא היית מסוגלת לעשות כלום במצב כזה. את חסרת תועלת”.
חגית קיבלה חופשה של יום וחצי לבקר את אייל הפצוע. אלה היו השעות הכי ארוכות בשירותי הצבאי. זה היה כמו הינטשות או הורדה פתאומית לקרקע קשה שלא התכוננתי אליה. חגית, בעצם היותה, חצצה ביני לבין המראה האמיתי של השגרה בבסיס. היום התחיל במשמרת נוראית: האזנתי לחיילי אויב עצבניים שדיברו בלהט וכלל לא נצמדו לנוהלי הקשר. לא הבנתי מילה. המילים נורו בשצף גובר, השאירו אותי מאחור מבולבלת ומבוהלת. המפקד הבין שמשהו קורה, התחבר לערוץ שלי וצרח: “למה את לא מדווחת?” אמרתי לו שאני לא מבינה כלום ושהכול מהר ושונה היום.
המפקד דרש מאלחוטן אחר להחליף אותי ולקח אותי לחדר צדדי. “היום”, הוא אמר לי בכעס, “תאזיני לסלילים ישנים עד שיהיה לך מבטא ערבי ותגישי לי דוחות מפורטים”. הוא פתח ארון מתכתי שבו היו מוטמנים עשרות סלילים של הקלטות ישנות. “לא יזיק לך לדעת מה קרה בשמים כשהיית בפעוטון”, אמר לי והחל להפליג בתיאורים, במבט מהורהר: “המון מטוסי קרב ויש גם חילוץ דרמטי… יאללה לעבודה”.
כמה דקות אחרי שהמפקד הלך, סגרתי את הארון וחמקתי משם החוצה. מצאתי מסתור מאחורי ביתן נטוש והתיישבתי על האדמה. פתאום ראיתי חוט שחור כמו גבעול שצמח לא מזמן והשחיר. חפרתי מסביבו ומשכתי חזק: מישהו קבר שם אוזניות. המראה הרעיד אותי. הספוג העוטף את הרמקולים היה מחורר כולו, ובתוכו התרוצצו חרקים מנומרים. השלכתי את האוזניות ומיהרתי לעבר הטלפון. רציתי לספר לחיים על כל התחושות המחניקות שלי, על העבודה הצבאית שכלל לא התאימה לי, על הדחף לברוח מהמקום הזה. חשבתי שאם אגלגל אליו את המשא שלי, הוא כבר יידע מה לעשות. רציתי לצעוק: תתחתן איתי, תבריח אותי מפה, אני אהיה האלחוטנית הפרטית שלך, אקשיב רק לתדרים שלך בהתמדה, בלי להתייאש ובלי להשתעמם, כי הנפש מלאה בחידושים ובתחבולות.
מובן שהטלפון היה תפוס. נשארתי לחכות כי התור היה קצר, ואז ראיתי את איציק, אחד הטבחים, שהיה נחמד יותר מחבריו. הוא הלך ושרק לעצמו, וכשזיהה אותי קרא: “נסיכה, מה את עושה פה?” הצבעתי על הטלפון.
– “תצלצלי מהחדר שלי, יש לי קו חופשי ונסיכות לא צריכות לעמוד בתור”.
חשבתי מה לעשות: הוא ראה שאני מתמהמהת, ואז הצביע על הכיוון של חדרו ונתן לי הוראות: לכי לשם, תראי דלת צהובה, הנה המפתח, תשאירי אותו אחר כך על השולחן. אני הולך לסידורים.
מצאתי את הדלת הצהובה ונכנסתי. מראה החדר מבפנים הימם אותי − הוא לא הזכיר את החדרים הסגפניים שלנו, אלא דמה לצימר שיש בו הכול: מזרן זוגי, מקרר קטן, פינת מטבח עם כיריים ומקלחת פרטית. על השולחן נחה עוגת יום הולדת חצי אכולה. הנקבים בשוליה הסגירו את הנרות שהוצאו לאחר הנשיפה.
איציק בנה לו בית בתוך הבסיס, הכתה בי ההבנה, ויש לו אפילו טלפון חופשי! חייגתי לחיים והצליל היה תפוס. ניסיתי שוב, היה תפוס. הדקות נקפו. הצליל באפרכסת שנשמע בתחילה כמוזיקה מאכזבת אך זמנית, הפך לנחרץ ולא יכולתי להתנצח איתו. הנחתי שחיים אפילו לא מדמיין שאני יושבת ליד הטלפון ומחכה לקו בשעה כזו לא רגילה. אילו רק יכולתי לשלוח לו איזה צליל שנשמע כמו דקירה קטנה, אך לשווא. איציק חזר, אוחז בקבוק בירה בידו: “את עוד פה, נסיכה?” צעק לעברי. “בואי נחגוג”, משך לי את היד. משכתי בחזרה ומיהרתי החוצה, מתבוססת בקולו שהפציר בי לחזור ולבסוף לגלג: “בתורנות הבאה שלך תעבדי קשה, חכי חכי”.
* * *
אחרי עשרה חודשים נקרתה בדרכי הזדמנות לעבור לבסיס פתוח במרכז הארץ. ערב לפני ריאיון הקבלה עם הרס”ר מור בבסיס החדש, הבנות זרקו רעיונות כדי לעזור לי להתקבל: “שימי אודם עד שתיראי כמו תות שדה”. “תתיזי על עצמך בושם מכשף”. “תחייכי הרבה”. מאוחר בלילה חגית עזרה לי לקצר את החצאית הצבאית שהחלטתי ללבוש. היא תפרה מכפלת בחוט ירוק שמצאה בערכת התפירה שלה. הארתי את כפות ידיה בפנס כיס וחשבתי איך, עם חגית, דברים נעשים אפשריים כי היא יודעת מה היא רוצה, היא לא נחפזת לשום מקום ולא מאמצת סגנונות של אחרים. מיד כשנפגשנו היא הקדישה לי את עצמה, והמסירות הזו הייתה משהו שלא ציפיתי לו.
בשש בבוקר יצאתי לשער לחכות להסעה. בלב צעקתי: “חיים, אני באה אליך”.
ןואאווו…. הייתי מרותקת לסיפור, המתח שאת יוצרת , סיפור ממש סוחף, ממש סוחף , נהניתי מכל רגע בקריאה…..הולכת לסיבוב שני…. מעולה !
ענת…זרקת אותי לכל כך הרבה חוויות שלי אישיות מהצבא. ריגשת אותי אהובה. מקסים!
ענת יקרה, ריגשת אותי עד דמעות!!!! תודה על הבחירה להעלות את הדברים על הכתב בדרכך הכל כך מיוחדת ותודה על השיקוף של מה שהייתי עבורך באותה תקופה בחיי שתינו.
צהריי שישי. עזבתי הכל לקרוא אותך וצללתי איתך . ישבתי מרותקת.תודה לחוויית הקריאה הזו. נהדרת!
ענת יקרה,
הסיפור מדהים. החזיר אותי שנות דור לאחור כמו במקפצת זמן, לימים בהם הייתי חיילת, ולרומן של חיי, עם מישהו שהיה מבוגר ממני בעשר שנים.
גם בלי ההתכתבויות עם חיי, הכתיבה הרהוטה, הרוויה בדימויים מקוריים, הדהימה אותי והמחישה לי שוב איזו סופרת מופלאה את.
נהניתי מאוד מהסיפור, ו העובדה שאני מכיר את הבסיס ואת העבודה שעשית רק תרמה לכך. שבת שלום.
וואו. מאוד נהנתי מהסיפור. רובו היתה תיאור השיגרה של החיילת בזמן השרות בצפון. כתוב בצורה מעולה שעוזרת לנו להבין אותה ואיך היא מרגישה. מאוד לא קל לכתוב כך, לדעתי. אפשר גם ללמוד מהסיפור על עד כמה חברות טובה יכולה לעזור (עם חגית, במקרה הזה), ועד כמה היא חשובה לפעמים. מאוד אהבתי גם את הסיום הפתוח. אין כמו הסיפורים של ענת קוריאל על מנת להראות לנו שיש חיים שלמים וסיפורים שלמים גם אצל אנשים ‘רגילים’ שלכאורה לא עוברים משהו לא שיגרתי במיוחד, אך בתוך תוכם קיים עולם ומלואו.
חברים יקרים,
תודה על הקריאה והתגובות, שימחתם אותי (:
.סיפור נהדר שהחזיר אותי באחת אל החויות הצבאיות שחויתי במסגרת השירות וכמובן זוגיות ואהבה באחד ממסלולי חיינו המורכבים והייחודיים ביותר. תודה על הזדמנות כה נהדרת להתחבר מחדש באמצעות סיפור משלך . שבת טובה .
ענת, נהניתי מהקריאה. את כישרון והמשיכי לטפח אותו. עוקבת אחרי הפרסומים שלך
נהדר…
סיפור אווירה צבעוני עם תיאורים שמכניסים את הקורא לעובי העלילה ואל דמויות שניהלו ביניהם קשר טלפוני וקשר מכתבים בעידן שקדם לסמרטפונים ולתקשורת המהירה. הכנסת אותי ממש לרוח התקופה, אני מריח את שמיכות הסקביאס ואת התור לטלפון המדפוק 😉
תודה
ענת יקרה, נהניתי עד מאוד
תודה
בעקבות הכותרת ״האלחוטנית״ חשבתי, שאקרא על ״דברים״ שאני הכרתי כאחת ששרתה בחדר ליד האלחוטנים, אך מסתבר שקיימות עוד כל מיני משימות שאלחוטנים עשו… שונות מאלו שהכרתי..
מאוד נהיניתי לקרוא את הסיפור, אך הרגשתי, שהוא חסר סוף, ואינני מתכוונת לסוף מסויים כזה או אחר… יתכן שאני פשוט לא רגילה לסיפור או ספר עם סוף פתוח כפי שכינו אותו אחדים מהמגיבים פה. מילת המפתח של התגובה שלי בכל מקרה היא ״נהיניתי״. תודה !
ענת יקרה,
היופי בכתיבה שלך שקורא יכול לטייל בסיפור כאילו הוא כבר היה שם.
הפרטים המדויקים המובילים את הקורא למקומות, לפגישה עם דמויות
ולחקירת היחסים ביניהם.
פלחים מן הסיפור נקשרים וכאילו באופן טבעי גורמים לקורא להשתהות, לחייך
למוכר ולהמשיך הלאה.
יש משהו בין התום הפנימי לבין ההתנהלות המחייבת של השגרה שנמשך לאורך הסיפור
ומדגיש ערכים של חברות ערכים של אהבה והתבוננות (הן של המספרת והן של הסופרת)
בנקודות מבט של כל אחד מהם.
כרגיל נהניתי מכתיבתך, מוכשרת שכמותך:)