מאת אלי אשד

לפני כמה שבועות, ב-6 באפריל 2016, ערך מגזין “יקום תרבות” ערב שירה לכבוד המשורר הגדול ויליאם באטלר ייטס.

סקירה על האירוע  של חגית בת -אליעזר ראו כאן

חגית בת אליעזר הוסרטה מקריאה את שירו של ייטס “טייס אירי חוזה את מותו ”

את ההרצאה   של אמיר אור  על מחזוריות קוסמית בשירי ייטס  אפשר למצוא כאן

הסרטה של אמיר אור משמיע הרצאה זאת  שבוצעה בידי יאיר בן חיים יש כאן

שירים נוספים של ייטס, שאותם אני מקריא, אפשר למצוא כאן

אסיף רחמים מדבר על ייטס ושיריו הוסרט גם הוא .

( תודה ליאיר בן חיים עורך התוכן של אתר .”חדרים-פרוזה ושירה עברית חופשית’ שהסריט )

הנבואה הפואטית של ייטס

להלן הנוסח המלא של ההרצאה שהענקתי באירוע, על אודות השיר שייתכן כי הוא שירו המפורסם ביותר של ייטס, “ההתגלות השנייה”.

בשיר זה עסקו גם דוברים אחרים בערב, אמיר אור ואסיף רחמים. ראו את דבריהם למעלה.

את ההרצאה אפשר למצוא כאן

שירים נוספים של ייטס, שאותם אני מקריא, אפשר למצוא כאן

( תודה ליאיר בן חיים עורך התוכן של אתר .”חדרים-פרוזה ושירה עברית חופשית’ שהסריט )

ויליאם באטלר ייטס נחשב לאחד המשוררים הגדולים של השירה האנגלית במאה ה-20. בוודאי גדול
היוצרים של הספרות האירית בכל הזמנים. הוא עסק גם בכתיבת מחזות ובאיסוף סיפורי עם איריים.
מה שידוע פחות, שכן הוא נמנע מלחשוף את אמונותיו הספציפיות בציבור, היא העובדה שהיה מכשף ופעל במסגרת אגודת המאגים “השחר המוזהב”, דבר שנחשף לציבור רק שנים לאחר מותו, כאשר נחשפו למחקר הפנקסים והיומנים השונים שכתב. מאלה התברר שהוא האמין באמונה שלמה במיסטיקה ובכישוף  ועסק בהם באינטנסיביות במשך כל חייו.

בעיניו של ייטס, הכישוף היה סוג של שירה והשירה סוג של לחש כישוף בעל כוח פנימי אדיר, שבאמצעותו אפשר ליצור קשר ולזמן אנרגיות שמעבר לעולם הרגיל. הוא האמין שכשהוא יוצר שירה, הוא מזמן ישויות מממדים גבוהים יותר, או בכל אופן מממדים אחרים, וזאת – באמצעות השירים שאותם הוא כותב, וכי באמצעות הסמלים שבהם הוא משתמש, הפואטיים והוויזואליים, הוא מביא לעולם כוחות חדשים שיש להם חיים משלהם מעבר למוחו של המשורר-מכשף.

ייטס חשב שאין לבחון שירים של משורר בלי ללמוד ולהבין את חייו, זאת בניגוד לרעיון שהיה מקובל בתקופה הוויקטוריאנית (וגם היום) שחייו של המשורר נוגעים רק לו ואינם מעניינם של הקוראים.
ייטס האמין כי המשורר הוא “אדם שחי בכנות גמורה”, וככל ששירתו טובה יותר כך חייו “כנים” יותר. חייו הם ניסוי בפעולת החיים והבאים אחריו זכאים וצריכים לדעת כל מה שאפשר לדעת עליהם. נחוץ שנבין כי שירתו אינה פרח חסר שורשים אלא “דיבור” של אדם, וכי כדי להגיע להישג גדול בכל אמנות, עליו “לפסוע בנתיב ששום אדם אחר לא פסע לפניו”, בעוד שאחרים שואבים את סמכותם מדעת הרוב, ולכן “אינם ראויים שנתעניין בחייהם”.
לדעתו המשורר האמיתי הוא “מאגוס” אשף, וכדי להבין את יצירתו, את שירתו ואת ההשפעה המאגית שלה על המציאות וכיצד היא גורמת לכך, יש להבין את המשורר, את חייו וכיצד הפך למאגוס ביצירתו. אמנם יש לציין שייטס לא העריך את רוב האנשים שעסקו בכישוף בזמנו וחשב שהוא כמשורר אמיתי עולה על כולם, מאחר שלהם אין את יכולות השירה שיש לו, יכולות המחזקות לעין ערוך את יכולות הכישוף שלו.

ייטס הוכנס לעולם הכישוף בידי אחד ממנהיגי “שחר הזהב”, אדם בשם מקגרגור מאטרס, שהראה לו חיזיון שאותו לא שכח  לעולם. הוא נתן לו סמל מנייר ואמר לייטס לעצום את עיניו. ייטס סיפר שראה אז חיזיון של “מדבר ושל ענק שחור מרים את עצמו מתוך איי חורבות קדומים ומתחיל ללכת לאי שם”.

לימים הסתכסך ייטס עם מאטרס. מאטרס שלח ממקום מושבו בצרפת צעיר פראי במיוחד בשם אליסטיר קראולי כנציגו למשרדי המסדר, שכעת ייטס היה אחד מבכיריו. קראולי נכנס למקום לבוש במסכה של האל הורוס ובחצאית של לוחם סקוטי, והוא דרש מייטס ומעמיתיו להתפנות משם. ייטס קרא למשטרה, ושוטר סילק משם את קראלי. המשך המאבק התחולל באולם בית המשפט, שם הוכרע שלמאטרס ולקראולי אין כל שליטה על “השחר המוזהב”, שנשאר בידי ייטס ועמיתיו.

אבל את החיזיון שאותו ראה ייטס באחד ממפגשיו הראשונים עם מאטרס הוא לא שכח לעולם, והוא שימש כבסיס לשירו המפורסם “ההתגלות השנייה” (או כפי שנקרא במקור, “הלידה השנייה”). נראה שששיר זה הוא השיר האנגלי המצוטט ביותר במאה ה-20.

את השיר – כביכול מושמע בידי ייטס עצמו באנימציה – אפשר למצוא כאן

Turning and turning in the widening gyre
The falcon cannot hear the falconer;
Things fall apart; the centre cannot hold;
Mere anarchy is loosed upon the world,
The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere
The ceremony of innocence is drowned;
The best lack all conviction, while the worst
Are full of passionate intensity.

Surely some revelation is at hand;
Surely the Second Coming is at hand.
The Second Coming! Hardly are those words out
When a vast image out of Spiritus Mundi
Troubles my sight: somewhere in sands of the desert
A shape with lion body and the head of a man,
A gaze blank and pitiless as the sun,
Is moving its slow thighs, while all about it
Reel shadows of the indignant desert birds.
The darkness drops again; but now I know
That twenty centuries of stony sleep
Were vexed to nightmare by a rocking cradle,
And what rough beast, its hour come round at last,
Slouches towards Bethlehem to be born?

והנה השיר בתרגומו של  המשורר גיורא לשם, ממייסדי “יקום תרבות”, שהיה גם עורך השירה הראשון של המגזין:

ההתגלות השנייה

סוֹבֵב סוֹבֵב בַּסִּחְרוּר הַנִּפְעָר

הַבַּז אֵינוֹ יָכֹל לִשְׁמֹעַ אֶת הַבַּזְיָר;

דְּבָרִים מִתְפּוֹרְרִים; עֲמוּד הַתִּיכוֹן נִשְׁמָט;

בַּיְּקוּם מִשְׁתַּלַּחַת הֶפְקֵרוּת לִשְׁמָהּ;

מִשְׁתַּלַּחַת הַגֵּאוּת כְּהוּיַת־הַדָּם, וּבְכָל אֲתָר

אוֹבֶדֶת בַּתְּהוֹם הַדְרָתוֹ שֶׁל הַתּוֹם;

הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים חִדְלֵי אֹמֶן כֻּלָּם, בְּעוֹד

שֶׁחִדְלֵי הָאִישִׁים חֲדוּרִים עָצְמָה מִתְלַהֶמֶת.

חָזוֹן כָּלְשֶׁהוּ לָבֶטַח קָרֵב וּבָא;

הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה לָבֶטַח קְרֵבָה לָבוֹא.

הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה! אַךְ נֶהֱגוּ הַמִּלִּים

וּדְמוּת כַּבִּירָה מִתּוֹכְכֵי נִשְׁמַת הָעוֹלָם

מַעֲכִירָה אֶת רְאוּתִי: בְּחוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן, אֵי־שָׁם,

צֶלֶם־דְּמוּת בְּגוּף אַרְיֵה וְרֹאשׁ אָדָם,

מַבָּט רֵיקָן וְאַכְזָרִי כְּמוֹ הַחַמָּה,

מֵנִיד אֶת יְרֵכָיו הַנִּרְפּוֹת, וּמִסְּבִיבָיו

חָגִים צִלְלֵי עוֹפוֹת־יְשִׁימוֹן מְלֵאֵי חֵמָה.

הַחֲשֵׁכָה צוֹנַחַת בַּשֵּׁנִית; אַךְ עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדֵעַ

כִּי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּנוּמָה אַבְנִית

הֻקְנְטוּ לִכְדֵי בַּלָּהוֹת בְּעֶרֶשׂ מִתְנוֹדֵד,

וּבְהֵמָה גַּסָּה, שֶׁשְּׁעָתָהּ הִגִּיעָה לְבַסּוֹף,

מִתְנַהֶלֶת בִּכְבֵדוּת אֶל בֵּית לֶחֶם כְּדֵי לְהִוָּלֵד?

תרגום: גיורא לשם

זהו שיר נבואי שכתב ייטס בינואר 1919, על רקע הידיעות על המאבק בין הקומוניסטים והגרמנים ברוסיה והחדשות על כך שהמהפכה הבולשביקית מבססת את עצמה ברוסיה, תוך ביצוע מעשי טבח איומים בעולם שזה עתה סיים את מלחמת העולם הראשונה.

תוצאת תמונה עבור הספינקס

לדעתי, בשיר זה יש סימנים ברורים לכך שייטס כתב אותו בהשראת חלום או חיזיון שהיה לו, מעין המשך של אותו חיזיון שהראה לו מאטרס, ובו ספינקס ענק שמתחיל לצעוד במדבר המצרי, לכיוון בית לחם שביהודה. יש להניח שהחלום-חיזיון נקטע בקטע זה, שבו היצור מגיע לבית לחם, קטע שבו התעורר ייטס במיטתו, נוטף זיעה קרה.

בשיר זה תיאר ייטס אפוא את הופעתה של ישות חדשה-עתיקה מהמדבר, שאולי אפשר לזהות עם האנטי כריסט, אויבו השטני של ישו במסורת הנוצרית, שלכאורה מקביל לו. לכאורה אפשר לראות בשיר מעין אזהרה ברוח נוצרית על העתיד לבוא.

אבל נראה שמשמעותו היא יותר פגנית, שהרי ייטס לא היה נוצרי מאמין כלל, ודעותיו היו קרובות יותר לפאגאניות. היצור המופיע בשיר הוא אל קדום, הספינקס בעל פני האדם וגוף האריה שנמצא במדבר ליד הפירמידות. הוא קם לתחייה, יוצא מהמדבר ומגיע לבית לחם (מקום הולדת המשיח ביהדות ובנצרות), כדי ליצור עידן חדש. עידן של אלימות והרס, אבל גם של בנייה מחדש. ואין זה ברור מהשיר אם ייטס מתנגד לעידן זה, או שמא בסתר לבו תומך בו.

לדעתי לא מן הנמנע שכאשר כתב ייטס את השיר, הוא חשב על שותפו ויריבו לשעבר ממסדר “השחר המוזהב”, המכשף אליסטיר קראולי שהפיץ בתקופה זאת טענות במסגרת ספר קודש שיצר, “ספר החוק”,  שהתבסס על תקשורים שהוא ואשתו קיבלו במצרים ממה שהיה לדעתם אל מצרי קדום בשם “איואס”. בתקשור קיבלו מידע על כך שבעולם נוצר כעת עידן חדש,  עידן  “הורוס” – הילד שקראולי ראה את עצמו כמבשרו.

אם קוראים ומשווים את קורות החיים של שני האנשים האלו, ייטס וקראולי, הרי אחד מהם נראה כמו הצל של השני, אם כי אין זה ברור כלל מי היה הצל של מי, ואפשר לטעון טענות מנוגדות בעניין.

ייטס, שכמובן הכיר את קראולי, היה מודע היטב לטענותיו, ולכאורה בז להם, כמו גם לשירתו של קראולי,   אם כי חשב ש”בתוך כל ההבלים ישנן גם פה ושם כמה שורות טובות”. אך כיוון שקראולי היה לדעת ייטס משורר גרוע, הוא לא היה יכול להיות מכשף גדול באמת כמוהו עצמו, המשורר האמיתי…

יהיה זה אך הוגן לציין שקראולי מצדו כתב ביקורת קטלנית על שירתו של ייטס, וטען שייטס שנא אותו בראש ובראשונה משום שהכיר בעליונותו של קראולי כמשורר.
לא מן הנמנע שבעת שכתב ייטס את השיר הוא חשב (גם) על קראולי ועל טענותיו ורעיונותיו השונים. הישות שאותה תיאר ייטס, הספינקס הענק העומד להיוולד מחדש, היא מעין גלגול של קראולי שכינה את עצמו “החיה הגדולה” ונתן לעצמו את המספר של החיה מהברית החדשה “666”, והעידן החדש שהחיה בשירו של ייטס תיצור מעין וריאציה של העידן החדש שעליו בישר קראולי. שירו של ייטס כמו חוזר על טענותיו של קראולי בלשון פואטית, ומתנבא על קץ העידן הנוצרי בן אלפיים השנה ועל לידתה של ציוויליזציה חדשה חייתית.

מהשיר ברור שישות עתיקה חדשה תקום מארץ מצרים, אך ההתגלות האמיתית שלה תהיה בארץ ישראל –  בבית לחם, שם נולד ישו ושם תיוולד גם הישות החדשה. העידן החדש ייפתח במזרח התיכון ובארץ   ישראל.

השיר זכה להצלחה עצומה, וכאמור למעלה הוא השיר המצוטט ביותר בשפה האנגלית, בין השאר מאחר שכל דור רואה את האפוקליפסה המתוארת בו כמתייחסת אליו. אם נטען שהשיר הוא אכן נבואה המתייחסת לזמננו, אפשר יהיה לפרשו כך: המפלצת היוצאת ממצרים, אותו ספינקס נורא, היא ארגון “האחים המוסלמים”, שמוצאו במצרים וששימש כבסיס כמקור השראה לתנועות האפוקליפטיות של האיסלאם הקיצוני, כמו “אל קאעידה” ודאע”ש, השואפות להגיע לארץ ישראל – לירושלים ולבית לחם, משם להקים חליפות מוסלמית עולמית בעידן חדש.

חיזיון משותף?

הנה קוריוז מוזר באשר לשירו זה של ייטס. שירים אפוקליפטיים נבואיים מסוג זה כמובן אינם חדשים. הם קיימים לכל הפחות מהמאה השמינית לפני הספירה, מימי הנביאים עמוס והושע, והמשורר היווני הסיודוס.  בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה הופיעו שירים אפוקליפטיים רבים מסוג זה, כמו הפואמה העברית המפורסמת של זלמן שניאור “ימי הביניים מתקרבים”, שחוזה את הופעתה של חיה מפלצתית שתחריב את התרבות המערבית (מאמר על הפואמה הופיע ב”יקום תרבות“).

ואולם ממש בזמן שאותו כתב ייטס את השיר על הספינקס היוצא ממצרים על מנת להחריב את העולם, ככל הנראה על סמך חלום או חיזיון, חלם סופר אמריקני צעיר של סיפורי אימה בשם ה.פ.לבקראפט חלום מקביל במדויק – ממש באותו הזמן עם ייטס – על פרעה שקם לתחייה במצרים ויוצא ממנה להחריב את העולם כולו וליצור עידן חדש. הפרעה הוא ישות המביאה שינוי עולמי, והוא אחד מ”הקדמונים”, ישויות זרות ששלטו בעולם לפני מיליוני שנים וישלטו בו שוב בעתיד – בעידן חדש של הרס וחורבן עולמי אך גם של אקסטזה בדומה לזה שתואר גם בידי קראולי.

על סמך חלום זה כתב לאבקראפט סיפור בשם “Nyarlathotep”, שמסתיים בחורבן העולם. הסיפור פורסם בנובמבר 1920, בדיוק בחודש שבו פורסם לראשונה בכתב עת שירו של ייטס, בעל הנושא המקביל במדויק. מובן שהשניים לא יכלו להיות מושפעים האחד מהשני… בסיפורים מאוחרים שכתב לאבקראפט הוצג הפרעה שקם לתחייה כשליח המפלצתי של קבוצת ישויות לא אנושיות ועל אנושיות מעולמות וממדים אחרים שהוא המפחיד שבכולם, שכן הוא האנושי ולכן גם המרושע מכולם (הקראה של הסיפור אפשר למצוא כאן).

(הסיפור תורגם גם לעברית תחת השם “ניארלאטהופ”בקובץ של סיפורי ה.פ.לאבקראפט התוהו המזדחל / הוצאת אודיסאה, 2002. תרגום: דניאל ברק.

אני תמה האם ייתכן ששני היוצרים, ייטס ולאבקראפט,חלמו במקביל חלום שאולי היה זהה וכמעט משותף  וכל אחד מהם יצר ממנו יצירה שונה אך מקבילה?

.

ציור גרסה אחת של האנטי כריסט מתוך שירו של ייטס

ראו גם

אמיר אור על מחזוריות קוסמית בשירי ייטס

תיאור של האירועעל ייטס

נספח תרגומים של ההתגלות השנייה מאת ייטס

לעברית תורגם “ההתגלמות השנייה” כמה וכמה פעמים. הנה רשימה חלקית ככל הנראה של התרגומים. אתם מוזמנים להודיע לי על תרגומים נוספים שלא ידעתי עליהם.

ההתגלות השנייה”, תרגמה מאנגלית אליעזרה איג-זקוב, מתוך “יופי נורא נולד”, הוצאת כנרת, 1985

“שיבת המשיח” בתרגום אמיר אור, פורסם ב”מאזנים”, ינואר 1998

ההתגלות השנייה” בתרגום שמעון זנדבנק – “ויליאם בטלר ייטס – מבחר שירים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד \ הספרייה החדשה, 2000

יום הדין”, תרגם מאנגלית אפרים ברוידא, “ויליאם בטלר ייטס – מאה שירים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד,  2002

“ביאת המשיח”, תרגמה מאנגלית זיוה שמיר, “קשת החדשה”, גיליון 6, חורף 2003

בואו שנית”, תרגם מאנגלית אורי ברנשטיין, מתוך: “שירים – ו”ב ייטס”, שהופיע בימים אלה בהוצאת “קשב” (2004)

“שוב עומד לבוא המשיח”, בתרגום אריה  ל. מוצקין, הארץ מוסף לספרות 24.03.2004

“הביאה השנייה”, יוסף שימרון, עיתון 77, גליון 327-328 ינואר-פברואר 2008

“ההתגלות השנייה” בתרגום גיורא לשם, אוקטובר 2010

http://blogs.bananot.co.il/228/?p=279

תרגום של אילן שיינפלד:

Mike Ramsey

https://ramseycartoons.me/2014/12/25/from-the-files-the-second-coming/

28 תגובות

  1. אלי, הרשימה מקיפה ביותר ומועשרת בקישורים למקורות נוספים וסרטונים של יאיר בן־חיים.
    תודה על יוזמת האירוע ותיעודו.

  2. אולי מקור החזיונות הדומים של ייטס ושל לאבקראפט הוא באותו Spiritus Mundi, רוח העולם, שייטס כותב עליו בשירו – רעיונות שמרחפים, אפשר לומר, בחלל העולם. מה שידוע בשם הגרמני Zeitgeist (“צייטגייסט”), רוח הזמן.

  3. תודה על רשימה מעניינת. עלו בדעתי
    1. מאבקי אגו בין משוררים תמיד היו ויהיו
    2. האם ט. ס. אליוט היה גם חבר במסדר המוזהב?
    3. יש עכשיו תערוכה מעניינת במוזאון פתח תקווה שבין השאר סוקרת נבואות בספרות המד”ב

  4. לאלי ולכל משתתפי הכנס על ייטס,: כיסיתם נושא מאתגר, מרשים ומורכב ביותר כאחד, ראוי לתשומת לב גם האתר העוסק בספר “חזון” אותו כתב ייטס, אשר מתחזק דוקטור ניל מאן : http://www.yeatsvision.com/Yeats.html לכל המעוניין להעמיק בספר עצמו….

  5. יש בבלוג של נייל מאן מאמר מעניין מאוד על מה ייטס חשב באמת על עתיד העולם והאנושות :

    Monday, November 24, 2014
    W. B. Yeats tells Stephen Spender of the coming times

    http://yeatsvision.blogspot.co.il/2014/11/w-b-yeats-tells-stephen-spender-of.html

    It seems slightly incredible that Stephen Spender should have decided to write an autobiography when he was just 40, but he had seen so much and met so many people that there was already plenty to fill it. Among his encounters he recalled a meeting with W. B. Yeats at Lady Ottoline Morrell’s London house in 1934.
    Yeats, at the age of seventy, had something of the appearance of an overgrown art student, with shaggy, hanging head and a dazed, grey, blind gaze. On the occasion of our first meeting he look at me fixedly and said: “What, young man, do you think of the Sayers?” This took me aback and I murmured that I had not read any. “The Sayers,” he repeated, “the Sayers.” Lady Ottoline then explained that he was speaking of a certain troupe of speakers who recited poetry in chorus. I knew even less of these than of detective fiction and had to admit so. Lady Ottoline, who had arranged for us to have tea with very few people present, saw that I was a failure. She left the room and telephoned Virginia Woolf to get into a taxi and come round from Tavistock Square at once. Virginia, highly amused, arrived a few minutes later. (World Within World, 179)
    If you have to be rescued from WBY, being rescued by Virginia Woolf isn’t too bad. (Knowing WBY’s taste for detective fiction as distracting entertainment, my first thought was also that Yeats was referring rather archly to Dorothy L. Sayers novels or to her translation of Dante, and I have been unable to discover anything else about these choric reciters.)

    Yeats apparently went on to explain to Woolf “that her novel, The Waves, expressed in fiction the idea of pulsations of energy throughout the universe which was common to the modern theories of physicists and to recent discoveries in psychic research.” Though Spender himself was out of sympathy with Yeats, particularly his philosophical and esoteric interests, he was interested enough to try to record what Yeats had said. Later on:
    he spoke about the political views in the writing of my friends and myself, contrasting it with his own interest in spiritualism. “We are entering,” he said, “the political era, dominated by considerations of political necessity which belong to your people. That will be bad enough, but there will be worse to come. For after that there will be an age dominated by psychologists, which will be based on the complete understanding by everyone of all his own motives at every stage of his life. After that, there will be the worst age of all: the age of our people, the spiritualists. That will be a time when the separation of the living from the dead, and the dead from the living, will be completely broken down, and the world of the living will be in full communication with that of the dead.
    Yeats expressed these ideas in a half-prophetic, half-humorous vein, and I may have distorted them in recording them. But certainly he spoke of the three ages to come, of the political, the psychological, and the spiritual: and he affirmed that the last would be “the worst”. It is difficult to understand how to take such a prophecy. What is clear though, is that he saw spiritualism as a revolutionary social force as important in its power to influence the world, as politics, psychology, or science. (World Within World, 180–81)
    There probably is some distortion or at least confusion over spirituality and spiritualism, but it is clear that Yeats was telling Spender about the last gyres of the current age. In general he breaks a millennium down into twelve gyres, corresponding to the cardinal phases and eight triads of phases. He had speculated about those of the near future at the end of “Dove or Swan” in the 1925 version of A Vision, a section that was cut from the later version. The “political era” that he spoke of to Spender is the culmination of the eleventh gyre, the “moral” triad of phases (23, 24, 25), which he saw already starting in 1925, when he discovered “the first phase—Phase 23—of the last quarter in the certain friends of mine, and in writers, poets and sculptors admired by these friends” (AVA 210). The zeitgeist he discerned in the work and attitudes of Pound, Eliot, Joyce and Pirandello involved engagement with the present moment of actuality and being “absorbed in some technical research to the entire exclusion of the personal dream” (AVA 211), as primary fact comes to dominate the inner truth. It does not exclude imagination but eliminates the element of inventive fantasy. He then foresaw Phase 24 as offering “peace—perhaps by some generally accepted political or religious action, perhaps by some more profound generalisation” (AVA 212), while Phase 25 might “give new motives for obedience” or “an enthusiastic acceptance of the general will conceived of as a present energy” (AVA 213), which seems to be what he perceived in the politically engaged attitude of Spender and his contemporaries.

    The ages of psychology and spirit seem to fall under the twelfth gyre, the “spiritual” triad of phases (26, 27, 28). Except that Phase 26 is spiritual in a strange way, so that psychological might be an appropriate term for the phase described as the Hunchback. One of the dominant characteristics in the description of the phase is the analysis of action and motive, and the way that these are isolated from their contexts:
    His own past actions also he must judge as isolated and each in relation to its source; and this source, experienced not as love but as knowledge, will be present in his mind as a terrible unflinching judgment. Hitherto he could say to primary man, “Am I as good as So-and-so?” and when still antithetical he could say, “After all I have not failed in my good intentions taken as a whole”; he could pardon himself; but how pardon where every action is judged alone and no good action can turn judgment from the evil action by its side? He stands in the presence of a terrible blinding light, and would, were that possible, be born as worm or mole. (AVA 112; AVB 179)
    This phase of psychology is however related to the psycho-spiritual, as A Vision B clarifies in a paragraph added to the treatment of Phase 26: “From Phase 22 to Phase 25, man is in contact with what is called the physical primary, or physical objective; from Phase 26 and Phase 4, the primary is spiritual. . . . Spiritual, in this connection, may be understood as a reality known by analogy alone. How can we know what depends only on the self? In the first and in the last crescents lunar nature is but a thin veil; the eye is fixed upon the sun and dazzles” (AVB 179). This may be what lies behind the idea that the spiritual gyre will be the worst: lunar nature, the basis of civil life, is overwhelmed by the solar, spiritual side, which is in some ways inimical to life. The Faculties are what produces history, and in human lives these are the phases where “the Faculties ‘wear thin’ ” and “the Principles . . . shine through” (AVB 89).

    In Spender’s account, Yeats seems to have imagined that the worldly counterpart would be a thinning of the boundaries between the world of the living and the world of those outside incarnate life (whom we commonly call “the dead”). Although this seepage between worlds sounds like the scenario of a new Hollywood film or the latest TV pilot, it is difficult to see why Yeats of all people would be so negative about communication with the dead, having pursued such communication in séances, automatic writing, and “sleeps”. It is also hard to discern in what senses it would be the worst, except that it must soon pass into the final phase of the wheel, that of the Fool, where control is gone.
    Then with the last gyre must come a desire to be ruled or rather, seeing that desire is all but dead, an adoration of force spiritual or physical, and society as mechanical force be complete at last.
    Constrained, arraigned, baffled, bent and unbent
    By those wire-jointed jaws and limbs of wood
    Themselves obedient,
    Knowing not evil or good. (AVA 213)
    This vision of the twelfth gyre was written ten years before the meeting with Spender and Yeats had put a lot of thought into the coming years, drafting a number of versions before deciding that he could not see clearly enough. The prophecy of mechanical society, with the lines from “The Double Vision of Michael Robartes” describing Phase 1, seems to foresee a totalitarian world. This in turn seems to be at odds with the age of either spiritualism or spirituality he spoke of in 1934, but may not be so opposed as it seems at first. Halfway between the two, in 1929, Yeats had written:
    Europe is changing its philosophy. Some four years ago the Russian Government silenced the mechanists because social dialectic is made impossible if matters is trundled about by some limited force. Certain typical books—Ulysses, Mrs. Virginia Woolf’s Waves, Mr. Ezra Pound’s Draft of XXX Cantos—suggest a philosophy like that of the Samkara school of ancient India, mental and physical objects alike material, a deluge of experience breaking over us and within us, melting limits whether of line or tint, man no hard bright mirror dawdling by the dry sticks of a hedge, but a swimmer, or rather the waves themselves. In this new literature announced with much else by Balzac in Le Chef-d’oeuvre inconnu, as in that which it superseded, man in himself is nothing.
    (“Introduction to Fighting the Waves”: Wheels and Butterflies 73; Explorations 373; Variorum Plays 568–69)

    Perhaps the equality of mental and physical objects in experience, and humanity as both “the waves themselves” and “nothing” in itself, points to a loss of identity and individuality that truly would be the worst imaginable world for the antithetical lyric poet who values the sincerity of his personal truth and experience above the truth of fact and shared experience.

    This might even offer a clue to the otherwise baffling and gnomic comments that Spender recorded:
    Of all that Yeats said, I remembered most his words about Shakespeare. “In the end,” he said, “Shakespeare’s mind is terrible.” When I asked him to expand this, he said, “The final reality of existence in Shakespeare’s poetry is of a terrible kind.” (World Within World, 181)

    Posted by Neil Mann at 2:09 PM
    Email This
    BlogThis!
    Share to Twitter
    Share to Facebook
    Share to Pinterest

    1 comment:
    NM said…
    Just come across Spender quoting himself, sort of, in his review of James Merrill’s Mirabell: Books of Number.

    “Heaven Can’t Wait”
    Stephen Spender
    New York Review of Books, December 21, 1978.

    W. B. Yeats during the mid-Thirties remarked that the spiritual forces dominating humanity could be divided into three ages: first, the religious-ritualistic age of Greek antiquity; second, the modern political age through which we are now passing. He said the third and last age would be that of communication with the past in which the world would be directed by the dead. “And that,” he added gloatingly, “will be the worst age of all.”
    June 5, 2015 at 9:58 AM

  6. מכיוון שהוזמנו לדווח על תרגומים נוספים, אני מצרף תרגום משלי, פורסם (לפי שעה) רק בפייסבוק.

    ההתגלות השנייה

    וויליאם באטלר ייטס
    תרגום: אבינעם מן

    סובב סובב במעגל המתרחב
    הבז אינו יכול לשמוע את הבזיר.
    דברים מתפרקים, המרכז מתמוטט,
    תהו ובהו שולח בעולם.
    גאות עכורת דם שולחה, ובכל אתר
    טובע טקס התמימות;
    המעולים חסרים כל אמונה, בעוד הגרועים שבגרועים
    גדושים תשוקה יוקדת.

    ודאי איזו בשורה מתקרבת;
    ודאי מתקרבת ההתגלות השנייה.
    ההתגלות השנייה! רק נשמעו המלים
    ודימוי אדיר מתוך עולם הרוחות
    מטריד את עיניי: אי-שם בחולות המדבר
    דמות בת גוף אריה וראש אדם
    מבטה ריק ללא רחם כשמש,
    מניעה את ירכיה האטיות, ומסביב
    חגים צללי עופות מדבר רוגזים.

    החשכה נפלה שנית. עתה אני יודע
    עשרים מאות שנת אבן
    זועזעו לסיוט על ידי ערש מטלטל,
    ואיזו חיית אימים, שהגיעה שלבסוף שעתה
    משרכת דרכה לבית לחם להיוולד?

  7. מכיוון שהוזמנו לדווח על תרגומים נוספים, אני מצרף תרגום משלי, פורסם (לפי שעה) רק בפייסבוק.

    ההתגלות השנייה

    וויליאם באטלר ייטס
    תרגום: אבינעם מן

    סוֹבֵב סוֹבֵב בַּמַּעְגָּל הַמִּתְרָחֵב
    הַבָּז אֵינוֹ יָכוֹל לִשְמֹע אֶת הַבַּזְיָר.
    דְּבָרִים מִתְפָּרְקִים, הַמֶּרְכָּז מִתְמוֹטֵט,
    תֹּהוּ וָבֹהוּ שֻלַּח בָּעוֹלָם.
    גֵּאוּת עֲכוּרַת דָּם שֻלְחָה, וּבְכָל אֲתָר
    טֻבַּע טֶקֶס הַתְּמִימוּת;
    הַמְּעֻלִּים חֲסֵרִים כָּל אֱמוּנָה, בְּעוֹד הַגְּרוּעִים שֶבַּגְּרוּעִים
    גְּדוּשִים תְּשוּקָה יוֹקֶדֶת.

    וַדָּאי אֵיזוֹ בְּשׂוֹרָה מִתְקָרֶבֶת;
    וַדָּאי מִתְקָרֶבֶת הָהִתְגַּלּוּת הַשְּנִיָּה.
    הָהִתְגַּלּוּת הַשְּנִיָּה! רַק נִשְמְעוּ הַמִּלִּים
    וְדִמּוּי אַדּיר מִתּוֹךְ עוֹלָם הָרוּחוֹת
    מַטְרִיד אֶת עֵינַי: אֵי-שָם בְּחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר
    דְּמוּת בַּת גּוּף אַרְיֵה וְרֹאש אָדָם
    מַבַּטָּהּ רֵיק לְלֹא רַחֵם כְּשֶמֶש,
    מֵנִיעָה אֶת יְרֵכֵיהָ הָאִטִּיוֹת, וּמִסָּבִיב
    חָגִים צִלְּלֵי עוֹפוֹת מִדְבָּר רוֹגְזִים.

    הָחֲשֵכָה נָפְלָה שֵנִית. עַתָּה אֲנִי יוֹדֵעַ
    עֶשְׂרִים מֵאוֹת שְנַת אֶבֶן
    זֻעֲזְעוּ לְסִיּוּט עַל יְדֵי עֶרֶשׂ מִטַּלְטֵל,
    וְאֵיזוֹ חַיַּת אֵימִים, שֶהִגִּיעָה לְבַסּוֹף שְעָתָהּ
    מְשָׂרֶכֶת דַּרְכָּהּ לְבֵית לֶחֶם לְהִוָּלֵד?

  8. ההתגלות השנייה
    תירגמה מאנגלית אליעזרה איג-זקוב, מתוך “יופי נורא נולד”, הוצאת כנרת 1985

    תועה-סובב בסחרור מתרחב לא ישמע עוד הבז קול אדוניו. הכל מתפורר. עמוד-התוך נופל; הבהו נשתלח על פני התבל, גאות צעופת-דם נשתלחה במרחב, ארחות תמימים יורדים מצולות. אבדו ישרי-הדרך אמונם, ורשעים מלאו בלהט-עז.

    לבטח חזיון קרב ובא; לבטח התגלות שניה קרבה. זו התגלות שניה! עוד המלים על דל-שפה – ודמות עצומת-ממד מתוך הספיריטוס מונדי עברה ראיתי: אי-שם בישימון-חולות צורת גופה אריה, ראשה אדם, אטום, חסר-רחמים מבטה כחמה, אט מניעה ירכיה, עת סביבה מסתחררים צללי צפרי-מדבר מתאנפות. החשך שב-צונח, אך עתה אדע – עשרים מאות שנת-אבן הפכו סיוט עם זוע ערש, ומה חיה גסה, הגיעה שעתה עתה, זוחלת אט, דרך-בית-לחם, שם להולד?

  9. ההתגלות השנייה
    תרגם מאנגלית שמעון זנדבנק, “ויליאם בטלר ייטס – מבחר שירים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספרייה החדשה, 2000

    סובב סחור-סחור, מכה מעגלים,
    הבז שוב לא שומע קול בזיר;
    הכול קורס; ציר הדברים נשמט;
    התוהו משתלח בעולם,
    נחשול עכור מדם,
    ובכל מקום הטקס של התום הנה טבע.
    אנשי-סגולה רפתה רוחם, בעוד חדלי-אישים
    כולם עוצמה לוהטת.

    הן מתרגשת התגלות לבוא;
    הן התגלות שנייה קרבה לבוא.
    קרבה לבוא! עוד המלים בפי
    וצלם ענקי מתוך ספיריטוס מונדי
    טורד עיני: אי-שם בלב מדבר
    דמות שגוף אריה וראש אדם לה
    ומבטה ריק ואכזר כשמש,
    נגררת כבדת ירך, בעוד סביבה קופצים
    צללי עופות-מדבר רוגזים.
    ושוב יורד החושך, אבל עכשיו אדע:
    אלפים שנות תנומה של אבן החרידה עריסה לכלל סיוט,
    ומה חית-הפרא, שהפעם הגיעה שעתה סוף-סוף,
    נשרכת אל בית-לחם להיוולד?

  10. “יום הדין “|
    תירגם מאנגלית אפרים ברוידא, “ויליאם בטלר ייטס – מאה שירים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2002

    סובב סובב במעגל המתרחב הבז אינו יכול לשמע קול בזיר: הכל מט לנפל; קורס עמוד-התוך; הפקר שלח על פני תבל, שלחה זרמה קודרה מדם, ובכל אתר טקס התמימות נגרף לתהום. מהטובים נטלה כל אמונה, והרעים מלאו דריכות יוקדת.

    אין זה כי אם התגלות קרובה לבוא; אין זה כי אם יום-הדין קרוב לבוא. יום הדין! אך יצאו הדברים מפי וצלם ענק מתוך רוחו של עולם עוכר מראה עיני: אישם בחולות המדבר דמות שגוית לביא וראש אדם לה, ומבט ריק וחסר חמלה כשמש, תניע ירכיה נרפות, עת מסביבה חגים צללי עופות מדבר קוצפים. שוב יורד החשך; אך עתה אני יודע כי עריסה אחת הרגיזה עד-סיוט אלפים שנות תרדמה כאבן, ומה זו חית-הפרא, ששעתה סוף-סוף הגיעה, משתרכת אל בית-לחם להולד?”

  11. “ביאת המשיח”|
    תירגמה מאנגלית זיוה שמיר, “קשת החדשה”, גיליון 6, חורף 2003

    סובב סובב הגירוסקופ המתרחב, הבז כבר לא ישמע את קול שולחהו; הכל קורס; ציר העולם נשבר; תבל – זירה לתהו משתלח. בשוא גלי דמים במרחבי אין-סוף טבעו כל גנוני תמימות וטקס, הצדיקים אבדו אמונתם, ולב הרשעים נמלא משנה עזוז ומרץ. ברי, גלוי שכינה הוא שקרב ובא; ברי, ביאת משיח לא תתמהמה.

    ביאת משיח! טרם נכרתו מלים מפי, וכבר עולה צל נפילים מעב ורוח, מכהה עיני: אי שם בישימון גופו כשל לביא, פניו כפני אדם ומבטו ריק ואכזר כעין חמה, מניע ירכיו לאט, וסביבותיו תשוט סחרחרת צללי עופות מדבר נבעתת. ושב הלילה כשהיה; עתה לבי יגיד לי: אלפים שנות תנומה שאננה כאבן חרדו לבלהות מטלטלת הערש; איזו חיה רעה הגיעה שעתה סוף סוף להתנהל אט-אט כדי להולד בשדות בית-לחם?

  12. “בואו שנית ”
    תירגם מאנגלית אורי ברנשטיין, מתוך: “שירים – ו”ב ייטס”, שהופיע בימים אלה בהוצאת “קשב” (2004)

    סובב סובב בתוך חרוט שמתרחב, הבז אינו שומע עוד את הבזיר; הכל כבר מתפרק. למרכז אין אחיזה. אי סדר לבדו כבר משתלח בעולם. גאות כהה מדם משלחה. בכל מקום טקסי תמימות טובעים; והטובים חסרי כל אמונה, בעוד שברעים אחזה תשוקה יוקדת.

    ודאי איזו התגלות היא שקרובה; ודאי בואו שנית קרוב. בואו שנית! רק נהגו מלים וכבר חזות ענק מ-Spiritus Mundi מטרדת את עיני: אי שם בחול מדבר צלם בעל גוף אריה וראש אדם, מניע ירכיו האטיות; ומסביבו חגים צללים של צפרי מדבר בזעף. ושוב חשך הכל; אך מעכשו אדע: עשרים מאות של תרדמת האבן הפכו לבלהות עם ניד העריסה, איזו חיה פרועה, בבוא כבר שעתה, נשרכת לבית לחם, להולד שנית?

  13. “שוב עומד לבוא המשיח |
    תירגם מאנגלית אריה ל’ מוצקין

    סחור-סחור, במעגל המתרחב הבז לא יכול לשמע את הבזיר. הכל מתפרק; המרכז לא מתפקד; אנרכיה משתלטת על העולם, זרם גואה רווי-דם משתחרר, ובכל-מקום טבעה טקסיותה של התמימות; לטובים שבטובים אין כל אמונה, והרעים שברעים מלאי להט מתלהם.

    ברור, התגלות חדשה על הסף; ברור, שוב עומד לבוא המשיח שוב עומד לבוא המשיח! אך נאמרות מלים אלה, וצלם ענקי מתוך “נפש העולם” מצר את ראיתי; אי-שם בחולות המדבר דמות גוף-אריה וראש-אדם, מבטו סתמי ואכזרי כשמש, מניע את שוקיו האטיים, ומסביב חגים צללי עופות-מדבר זועמים. ושוב נופלת עלטה; אולם עתה אדע: עשרים מאות שנות תרדמה של אבן הרגזו עד בעותי-לילה על-ידי עריסה, ואיזו חית-פרא, שהגיעה שעתה, שפופה נשרכת לבית-לחם, שם להולד?

  14. הביאה השנייה
    תרגם
    יוסף שימרון, עיתון 77, גליון 327-328 ינואר-פברואר 2008
    פּוֹנֶה וּפוֹנֶה בַּסִּבּוּב הַמִּתְרַחֵב
    הַבָּז אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל הַבַּזְיָר;
    דְּבָרִים מִתְפַּרְקִים, הַמֶּרְכָּז לֹא יַחֲזִיק מַעֲמָד,
    עִרְבּוּבְיָה בְּעַלְמָא מְשֻׁסָּה בָּעוֹלָם,
    וְגַם גֵּאוּת עֲכוּרה בְּדָּם, וּבְכָל הַמְּקוֹמוֹת
    טֶקֶס הַתְּמִימוּת מֻכְנָע וְנִטְבַּע;
    חֲסֵרָה לַטּוֹבִים כָּל הַכָּרָתָם, וְאִלוּ בּוֹעֲרִים
    הָרָעִים בְּעָצְמָה וּתְשׁוּקָה.

    אֵיזֶשֶׁהוּ גִּלּוּי בְּוַדַּאי מִתְרַגֵּשׁ;
    בְּוַדַּאי מִתְרַגֶּשֶׁת הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָה.
    הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָה! בְּקשִׁי נִפְלְטוֹת הַמִּלִּים
    לִפְנֵי שֶׁדִּמּוּי עָצוּם מִתּוֹךְ סְפִּירִיטוּס מוּנְדִּי
    מַטְרִיד רֵאוֹת עֵינַי; וּבֵין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר
    צוּרָה בַּעֲלַת גּוּף שֶׁל אַרְיֵה וָרֹאשׁ שֶׁל אָדָם,
    רֵיק מַבָּטָהּ, חֲסַר־רַחֲמִים כַּחַמָּה,
    מֵנִיעָה יְרֵכֵיהָ הָאִטִּיוֹת, וּבֵינְתַיִם סְבִיבָהּ
    חָגִים הַצְּלָלִים שֶׁל צִפּוֹרֵי־מִדְבָּר בְּמִרְמוּרָן.
    שׁוּב יוֹרֶדֶת הָאֲפֵלָה; אַךְ עַתָּה אֲנִי יוֹדֵעַ
    שֶׁעֶשְׂרִים מֵאוֹת תַּרְדֵּמָה כֹה אַבְנִית
    נִטְרְפוּ עַד סִיּוּט עַל־יְדֵי נִדְנוּד הָעֲרִיסָה,
    וְאֵיזוֹ בְּהֵמָה גַּסָּה, לְבָסוֹף קְרוֹבָה שְׁעָתָהּ,
    מְהַלֶּכֶת בְּרִשּׁוּל לְבֵית לֶחֶם לְמוֹלָדָהּ?
    י

  15. “ההתגלות השנייה ”
    תירגם אילן שיינפלד בבלוגו
    https://ilansheinfeld.wordpress.com/2014/09/13/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%95%D7%9A-%D7%9C%D7%90-%D7%90%D7%95%D7%97%D7%96-%D7%A8%D7%A7-%D7%94%D7%92%D7%90%D7%95%D7%AA/
    ספטמבר 2014

    סובב וסובב בסליל מתרחב

    הבז את הבזייר אינו שומע.

    דברים מתפוררים. המרכז אינו אוחז.

    אנרכיה טהורה אל העולם מותרת.

    גהות כהה של דם מותרת, ובכל מקום

    טבוע הוא חג החפות.

    הטובים נעדרי אמון, בעוד שהרעים מכול

    מלאי עוז שקקן.

    ודאי יש איזו התגלות קרבה.

    ודאי קרבה ההתגלות השנייה.

    התגלות שניה! בבקושי נהגו אותן מילים

    ומראה עצום של רוחה דעלמא

    טורד את מבטי: אי-שם בחולותיו של המדבר

    דמות עם גוף אריה וראש אדם,

    מבט ריקן ואכזרי כשמש,

    מניעה גפיים איטיות, בעוד סביב

    צללים מסתוללים של ציפורי מדבר זעופות.

    החושך שוב יורד. אך כעת אני יודע

    כי עשרים מאות של תרדמה באבן

    הורגזו לכדי ביעות בערש מתנודד.

    ואיזו בהמה פרועה, ששעתה הגיעה לבסוף,

    מתנהלת לבית לחם כדי להיוולד.

  16. “לשוט לביזנטיון” שני שירים קלאסיים של ייטס על העיר והאימפריה הקדומה של ביזנטיון ,מתורגמים בידי אבינועם מן ומתפרסמים ב”יקום תרבות ”
    https://www.yekum.org/2017/07/%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%98-%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%96%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%99%D7%9E/

  17. תרגום של תום בייקין -אוחיון

    יום חמישי, 26 בינואר 2017
    http://opus31.blogspot.co.il/2017/01/blog-post_26.html
    ביאת המשיח
    / וויליאם באטלר ייטס
    סובב וסובב הציקלון הגדל במרחב
    העיט לא יכול לשמוע את הצייד בעליו
    דברים מתפרקים; המרכז לאחוז לא יכול
    אנרכיה בעולם משחררת כל עול
    גאות עכורה-מדם נחלצה, ועכשיו
    בכל מקום לטקסי התום אין קול;
    בטובים אין כל נחישות, בעוד הרעים ביותר
    מלאים בתשוקה אינטנסיבית.
    וודאי איזו התגלות אמורה להגיע;
    וודאי איזה משיח אמור להגיע.
    השיבה השנייה! בקושי מילים אלו יצאו מהפה
    וכבר איזו תמונה שיצאה מה- Spiritus Mundi
    מקשה מבטי: איפה שהוא בין חולות המדבר,
    צורה עם גוף אריה וראש אדם,
    מבט חלק וחסר רחמים כשל החמה
    נע באיטיות שוקיים, כשסביבה בכל
    איוושת צללים של ציפורי מדבר מתרעמות.
    העלטה נופלת שוב; אך עתה אני יודע
    שעשרים מאות של שינה אבנית
    הוטרדו לכדי סיוט בנדנוד עריסה,
    ואיזו מפלצת גסה, אשר שעתה סוף סוף הגיעה,
    מדדה אל עבר בית לחם על מנת להיוולד?

  18. ו

    ההתגלות השנייה

    וויליאם באטלר ייטס
    תרגום: אבינעם מן

    סוֹבֵב סוֹבֵב בַּמַּעְגָּל הַמִּתְרָחֵב
    הַבָּז אֵינוֹ יָכוֹל לִשְמֹע אֶת הַבַּזְיָר.
    דְּבָרִים מִתְפָּרְקִים, הַמֶּרְכָּז מִתְמוֹטֵט,
    תֹּהוּ וָבֹהוּ שֻלַּח בָּעוֹלָם.
    גֵּאוּת עֲכוּרַת דָּם שֻלְחָה, וּבְכָל אֲתָר
    טֻבַּע טֶקֶס הַתְּמִימוּת;
    הַמְּעֻלִּים חֲסֵרִים כָּל אֱמוּנָה, בְּעוֹד הַגְּרוּעִים שֶבַּגְּרוּעִים
    גְּדוּשִים תְּשוּקָה יוֹקֶדֶת.

    וַדָּאי אֵיזוֹ בְּשׂוֹרָה מִתְקָרֶבֶת;
    וַדָּאי מִתְקָרֶבֶת הָהִתְגַּלּוּת הַשְּנִיָּה.
    הָהִתְגַּלּוּת הַשְּנִיָּה! רַק נִשְמְעוּ הַמִּלִּים
    וְדִמּוּי אַדּיר מִתּוֹךְ עוֹלָם הָחזיונות
    מַטְרִיד אֶת עֵינַי: אֵי-שָם בְּחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר
    דְּמוּת בַּת גּוּף אַרְיֵה וְרֹאש אָדָם
    מַבַּטָּהּ רֵיק לְלֹא רַחֵם כְּשֶמֶש,
    מֵנִיעָה אֶת יְרֵכֵיהָ הָאִטִּיוֹת, וּמִסָּבִיב
    חָגִים צִלְּלֵי עוֹפוֹת מִדְבָּר רוֹגְזִים.

    הָחֲשֵכָה נָפְלָה שֵנִית. עַתָּה אֲנִי יוֹדֵעַ
    עֶשְׂרִים מֵאוֹת שְנַת אֶבֶן
    זֻעֲזְעוּ לְסִיּוּט עַל יְדֵי עֶרֶשׂ מִטַּלְטֵל,
    וְאֵיזוֹ חַיַּת אֵימִים, שֶהִגִּיעָה לְבַסּוֹף שְעָתָהּ
    מְשָׂרֶכֶת דַּרְכָּהּ לְבֵית לֶחֶם לְהִוָּלֵד?

  19. איזה אסונות חזה ו.ב ייטס, ומי הדמות המפחידה שבאה כשהכל מתפורר
    המשורר האירי כתב ב-1919 שיר בשם “ההתגלות השנייה” שכולל חזונות אפוקליפטיים. חלקם התגשמו במלחמת העולם השנייה, ואחרים נראים אקטואליים לימינו אלה

    עופרה עופר אורן פורסם: 26.02.1700:52
    http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4927441,00.html

    וויליאם באטלר ייטס. אולי הוא כתב על דמות שכולנו מכירים: איש רב-עוצמה ומתלהם, ראש אדם עטור רעמה

    תגיות:שירים שירה אירלנד מיסטיקה דונלד טראמפ
    ההיסטוריה נעה במעגלים: בימינו יבוא הקץ לעידן שהחל עם הולדת הנצרות, והמעמדות השולטים באירופה לא יוכלו עוד להגן על התרבות המערבית כפי שהיא מוכרת לנו, מפני ההמונים שיפלשו אליה ויחריבו אותה.

    אלה החזונות האפוקליפטיים של המשורר האירי וויליאם באטלר ייטס, שאת חלקם הוא הביע בשיר “ההתגלות השנייה” מ-1919, ואת כולם ניסח בספרו “חזון”. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה שנה קודם לכן, וייטס, שארבע שנים מאוחר יותר יזכה בפרס נובל לספרות, היה דרוך באותה עת לקראת המאבק המזוין הבא שצפה: מלחמת העצמאות של אירלנד.

    ייטס, יליד דבלין, אז בן 54, נודע בעיקר כמחזאי וכמייסדו של התיאטרון הלאומי האירי. בניגוד לרוב בני עמו, הוא לא היה קתולי אלא פרוטסטנטי, ועם זאת התגאה מאוד במסורות, באגדות ובמיתוסים של ארצו. “השתכנעתי שבכתיבתי עליי לדבוק בנופי מולדתי”, כתב ב-1908. את נאמנותו לארצו חיזקה יפהפייה בשם מוד גון, שהייתה פעילה בתנועה הלאומית האירית. ייטס חיזר אחריה במשך שנים רבות וראה בה מוזה. היא אמנם התיידדה איתו, אבל בה בעת ניהלה קשר רומנטי עם גבר אחר, ג’ון מקברייד, לו נישאה וילדה שני ילדים. בעידודה ובהשראתה כתב ייטס מחזות לאומניים, הקדיש לה את אחד מהם והציב את דמותה במרכזו של אחר.

    השניים התעניינו מאוד בתורת הנסתר, וב-1910 הצטרף ייטס לאגודה סודית בשם “השחר המוזהב” ופעל בה במשך שנים רבות – למעשה, עד אחרית ימיו. האגודה עסקה בכשפים והציעה סדרה של עשרה שלבים, שלשלושת הגבוהים שבהם יכול להגיע רק מכשף השולט בחוכמת הנסתר. ייטס הוקסם מהאפשרות שיהפוך לקוסם, והשתכנע שהתודעה מסוגלת לקלוט דברים המצויים מעבר לגבולות החומריים והרציונליים. ב-1914 הוא הגיע עד לשלב השישי. באותה שנה הצטרפה לאגודה ג’ורג’ינה הייד-ליס, שאותה נשא לאישה.

    כדי להצליח כמשורר, הקפיד ייטס להסתיר את השתייכותו לאגודה. אחרי שהתחתן, החל לערוך עם אשתו מפגשים של “כתיבה אוטומטית”: השניים נהגו להניח ליד הכותבת לנוע על הדף בחופשיות ובלי שליטה כדי לחלץ מידע מתוך הלא-מודע ומעולם הרוח. מתוך אלפי דפים שנכתבו כך, ניסח ייטס תיאוריות העוסקות בחיים ובהיסטוריה האנושית, ומכאן הגיע לרעיון המעגליות המופיעה בהיסטוריה הפרטית והכללית. הוא האמין שהמעגלים נוצרים כשישות אלוהית מפרה אישה בת תמותה: כך קרה כשזאוס אנס את לדה, וכשמרים הבתולה הרתה ללדת את ישו. כל 1,000 שנה, קבע ייטס, מתרחש בהיסטוריה זמן משמעותי, שבו הציוויליזציה מצטיינת במיוחד. הוא ציין, למשל, את תקופת השפע והעושר של רומא בשנת 500 לפני הספירה, של ביזנטיון ב-500 לספירה ושל הרנסנס האיטלקי ב-1,500 לספירה.

    מתוך התיאוריות הללו – ואולי, כפי שיש הסוברים, בעקבות חלום שחלם – כתב ייטס את השיר “ההתגלות השנייה”, או, בגרסה מוקדמת יותר, “הלידה השנייה”, שיר שמרבים לצטט ממנו, והוא אחד המוכרים ביותר בשפה האנגלית (כאן בתרגומו של גיורא לשם):

    סוֹבֵב סוֹבֵב בַּסִּחְרוּר הַנִּפְעָר
    הַבַּז אֵינוֹ יָכֹל לִשְׁמֹעַ אֶת הַבַּזְיָר;
    דְּבָרִים מִתְפּוֹרְרִים; עֲמוּד הַתִּיכוֹן נִשְׁמָט;
    בַּיְּקוּם מִשְׁתַּלַּחַת הֶפְקֵרוּת לִשְׁמָהּ;
    מִשְׁתַּלַּחַת הַגֵּאוּת כְּהוּיַת־הַדָּם, וּבְכָל אֲתָר
    אוֹבֶדֶת בַּתְּהוֹם הַדְרָתוֹ שֶׁל הַתּוֹם;
    הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים חִדְלֵי אֹמֶן כֻּלָּם, בְּעוֹד
    שֶׁחִדְלֵי הָאִישִׁים חֲדוּרִים עָצְמָה מִתְלַהֶמֶת.

    חָזוֹן כָּלְשֶׁהוּ לָבֶטַח קָרֵב וּבָא;
    הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה לָבֶטַח קְרֵבָה לָבוֹא.
    הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה! אַךְ נֶהֱגוּ הַמִּלִּים
    וּדְמוּת כַּבִּירָה מִתּוֹכְכֵי נִשְׁמַת הָעוֹלָם
    מַעֲכִירָה אֶת רְאוּתִי: בְּחוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן, אֵי־שָׁם,
    צֶלֶם־דְּמוּת בְּגוּף אַרְיֵה וְרֹאשׁ אָדָם,
    מַבָּט רֵיקָן וְאַכְזָרִי כְּמוֹ הַחַמָּה,
    מֵנִיד אֶת יְרֵכָיו הַנִּרְפּוֹת, וּמִסְּבִיבָיו
    חָגִים צִלְלֵי עוֹפוֹת־יְשִׁימוֹן מְלֵאֵי חֵמָה.

    הַחֲשֵׁכָה צוֹנַחַת בַּשֵּׁנִית; אַךְ עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדֵעַ
    כִּי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּנוּמָה אַבְנִית
    הֻקְנְטוּ לִכְדֵי בַּלָּהוֹת בְּעֶרֶשׂ מִתְנוֹדֵד,
    וּבְהֵמָה גַּסָּה, שֶׁשְּׁעָתָהּ הִגִּיעָה לְבַסּוֹף,
    מִתְנַהֶלֶת בִּכְבֵדוּת אֶל בֵּית לֶחֶם כְּדֵי לְהִוָּלֵד?

    חדלי האישים מתחזקים

    השיר מתאר לידה מפלצתית שעתידה להתרחש: דמות מפחידה קרבה ובאה מתוך “חוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן”, בשעה שהכל מסביב מתפורר, ועמוד התווך אינו מצליח להחזיק את העולם הנשען עליו. בתוהו ובוהו המשתרר בכל מקום, אין עוד כוח לטובים, ודווקא חדלי האישים מתחזקים. למפלצת הקרבה ובאה, לאותה בהמה גסה, יש מבט ריק ואכזרי. מעניין לשים לב שהיא מתקדמת לעבר בית לחם כדי להיוולד שם מחדש ולהחליף את ישו שעליו מתבססת הנצרות.

    ייטס כתב את שירו בתום מלחמה עקובה מדם, בימים שבהם שפיכות הדמים של המהפכה הרוסית עדיין נמשכה, וזמן קצר לפני שהחלה בארצו המלחמה לעצמאות. יתר על כן: הוא כתב אותו כמה עשורים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. האם חזה את העתיד להתרחש בה, את עשרות המיליונים שיירצחו וייהרגו? ואולי המפלצת שתיאר – זאת שמבטה מפחיד, זאת שגורמת להתפוררות עולמית, לסכנות, לגאות של דם שנשפך, למבט שנעכר, לאימה – נוגעת בכלל להתרחשויות שקרובות יותר לזמננו אנו, ממש להווה שאנו חווים? אולי הוא כתב על דמות שכולנו מכירים מימינו אלה: איש חדל אישים, רב-עוצמה ומתלהם, ראש אדם עטור רעמה, ציור של בלהות.

  20. בדצמבר 1928 כתב סופר הפנטזיה והאימה רוברט א.הווארד שכיום ידוע בעיקר כיוצרו של “קונן הבארבארי” שיר אפוקליפטי על העיר מכה.

    השיר מבוסס על המיתולוגיה הבדיונית שיצר עמיתו של הווארד הסופר.ה.פ.לאבקראפט, ובה עומדת דמות של פרעה מצרי, שיחזור מהעבר הרחוק כדי להשתלט על היקום. הוא גם מבוסס על שירו המקביל של ו.ה. ייטס, “ההתגלות השנייה”, המתאר אירועים דומים.

    הווארד התאבד ב-1936, אבל עשרות שנים לאחר מותו סיפוריו התפרסמו מאוד כקומיקס וכסרטים והשירים שכתב פורסמו כולם. שירו זה פורסם ב-1987, כמעט שישים שנה לאחר כתיבתו בקובץ:

    Cthulhu: the Mythos and Kindred Horrors (Baen, 1987
    כיום, כ-90 שנה לאחר הכתיבה, כשאנו קוראים את השיר על האווירה האפוקליפטית שבו, הוא מזכיר לנו לא רק את האירועים המתרחשים מידי יום ביומו בסעודיה ובמכה האמיתית, אלא גם במקומות אחרים במזרח התיכון (למשל בירושלים), שיש להם משמעות דתית עמוקה עבור מיליונים מבני דתות שונות.
    “יקום תרבות ” פירסם מחדש את שירו של הווארד במקור האנגלי ביחד עם שני תרגומים לעברית ,כל אחד מהם שונה מאוד מהשני .
    וראו אותם כאן
    אפלה על חומות מכה: שיר אפוקליפטי מאת רוברט ארוין הווארד

    https://www.yekum.org/2017/07/%D7%90%D7%A4%D7%9C%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%9B%D7%94-%D7%A4%D7%95%D7%90%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%A4%D7%95%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%AA-

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × 5 =