מאת חגית בת אליעזר
בגיליון החדש, מספר 75, של כתב העת “עכשיו” בעריכתו של גבריאל מוקד, מאות שירים של 68 משוררים (גילוי נאות: אני ביניהם) כשרובם – מבחר מהשירים שפורסמו בגיליונות “עכשיו” בשנות האלפיים.
אני מדפדפת פעם אחר פעם בכרך העבה של “עכשיו” 75, שאותו קיבלתי מידיו של העורך גבריאל מוקד עם צאתו של הגיליון בתחילת חודש נובמבר. רבים מהמשוררים מוכרים לי אישית, ובראשי מהדהדת האמרה המיוחסת למשורר הרוסי אלכסנדר פושקין: “איני מביע את דעתי על חבריי המשוררים כי אני משתייך לבית המלאכה שלהם”. אין זאת דרכי, שכן לא פעם אני כותבת רשימות ביקורת על חבריי המשוררים, אבל עכשיו חושקת נפשי בשיר של משורר המוכר לי פחות, כדי לחוות את השיר בסביבה התרבותית ולא בזיקה לתולדות חיו של מחברו.
כוונתי לשירו של יוסף עוזר, המופיע בעמוד 160.
את המשורר פגשתי פעם אחת בערב שירה. הוא בלט בחזותו החרדית, דבר שסקרן אותי. קיבלתי מידיו את ספרו “עמק יזרעאל ירושלים”, אך טרם קראתיו. שם השיר: “כשאפרסק את השירה“.
השימוש בפרי הזה כפועל בשם השיר חדש לי ומפתה אל מלכודת העסיס של השיר. המילה “אפרסק” מועשרת בארבעת העיצורים פ’, ר’, ס’, ק’ ופורטת בו-זמנית על מיתרי הפעלים התקניים התלת-עיצוריים: לפרק, לפסק, לרסק. השיר מתחילתו ועד סופו אפוף אימה מתוחה: החל ב”איום” המפורש בשורה הראשונה, דרך “ללא אמון, בלי תקנה“, עד לאזהרה בדבר אכילת הפרי עם הגרעין. הנמענת עולה על במת השיר בשורה הרביעית:
“גוונים של ערב, אפרסק לָךְ את השירה
או את העצמות…”
גוונים של ערב – ובמיוחד בהקשר התרבותי של “50 גוונים של אפור” – אינם תמימים כלל, העצמות מדגישות את צלילו של מיתר ה- “לרסק”.
ועכשיו מגיע רצף של טעמי המקרא: סְגוֻלְתָּא, דַּרְגָּא, תְּבִיר כשהפשט מתקשר לנושא השפה, אך הקולניות שלהם, ובמיוחד הביטוי “אחרי דרגא תביר“, שפירושו “אחרי עלייה גדולה עלול לבוא שבר” מובילים את הקורא אל חדר המיטות של הבלשן הנלהב. השאלה “פרפר או פרי?” מצלצלת בפעמוני “פרו ורבו“, אך הביטוי “לתן דין וחשבון, להינשך עד זוב” צובע את המעשה בגוונים של מין אלים.
אז מה היה לנו?
סיור מודרך בחדר העבודה של חוקר השפה בשעות היום ובאימת חדריו הסודיים, כשהגוונים של הערב מתקדרים אל האפלה עד זוב.
יוסף עוזר
ראו עוד על “עכשיו” בעריכת גבריאל מוקד:
“הי – חגית – ותודה ! – על הסברי המילים. אני לא אוהבת את שיריו של יוסף עוזר. כמו בשיר הזה, יש בהם משהו דוחה.
אבל בעזרתך, צלחתי אותו. / לפי השיר הזה – “הסגולה”, שעם ישראל התברך בה – היא לְהִשְׁתָּגֵל… / ואם רק תזיזי את הנקודה מעל השין ל – ‘להשׂתגל’ – זה אותו מצלול של ‘להסתגל’ = להעשות סגול. / ועל זה מגיע לך נשיקה ! – / להנאתך – 29.12. (C). דליה גל אלגל.
רשימה מרעננת על שיר מרענן (התפרסקתי…).
אהבתי את השיר והפרשנות המעמיקה. השמוש במלה “אפרסק” לא כשם עצם אלא שם פועל בזמן עתיד, כמו “אהיה” מבטא את אופן הקיום השירי של המשורר כהתאחדות ארוטית אקסטאטית עם העולם, באבדן גבולות בו החיים מוחשים כמוות. כפלח הרמון רקתך” בשיר השירים מתאר עדין מצב הפרדה בין סוביקט לאוביקט, בין הבורא לבריאה. “אפרסק” של עוזר מקצין את שיר השירים ומתאר את המצב השירי כמצב כאוטי בריאתי מסתורי אקסטטי שהוא מצב ארוטי קיצוני כדי כך שהוא נתן להבעה רק על דרך השלילה, כמוות. (עזהכמוות אהבה)
איה המקומות בהם עתיד השיר לתת דין וחשבון?” מזכיר את השאלה של רילקה באלגית דואינו הראשונה, “מי, לו זעקתי, היה שומע קולי” -הבלשנות היא רק הפרסונה, הלבוש, של שירה ארספואטית- מטאפיזית דתית אתית. השמוש במלות המציינות טעמי המקרא מלמד שלשירה יש גם תפקוד תפילתי “לתת דין וחשבון” -זה היסוד האתי-הדתי – השירה שנבראה על ידי המשורר, כמו האדם שנברא על ידי אלהים נשפטת ביום הדין. מיהו השופט שינשוך את השירה עד זוב דם -האל האוהב אהבה ארוטית בתאות חיים קיצוני טוטלית את השיר של המשורר? או המוות המכלה את השיר חסר הערך? תשובת המשורר האירונית -האם היא אירונית כשפת השלילה הרמב”מית -ואז המלה “גרעין” היא מטאפורה במובן “מהות”, אבן היסוד -כלומר אם תאכל את השיר תגיע לגרעין, לאמת המטאפיזית? או להיפך, הגרעין של השיר הוא אותו דבר השובר את שיניך, המוות הוא האמת.