בתמונה: “אנגלוס נובוס” (“מלאך חדש”) מאת פול קליי

מאת אבי גולדברג

פול קליי הצייר השווייצרי צייר במהלך שנות חייו עשרות דמויות שמימיות, וזאת במסגרת תפיסתו את הציור כביטוי לראייה פנימית, מטפיזית של היוצר ולא כתיאור המציאות. להשקפתו זו על אודות הציור ניתן ביטוי ב-Creative Credo  − ה”אני מאמין” על אודות יצירת האמנות. קליי שכיהן בין היתר בצוות המורים של ה”באהוס” סבר גם כי השם שניתן לציור הוא משמעותי והנו חלק מהליך היצירה. את הציור  קטן הממדים שצייר ב-1920 ושנמצא עתה במוזיאון ישראל כינה “המלאך החדש“.

ייתכן שהמלאך החדש, המוזר משהו, היה נשאר באלמוניות יחסית אלמלא נרכש על ידי וולטר בנימין, מבקר התרבות הוגה הדעות ופרשן המודרנה. לוולטר בנימין שימשה היצירה הקטנה השראה ומוטיב ביצירתו. דמות המלאך המבועת התאימה להשקפתו הפסימית של בנימין על אודות ההיסטוריה, שהושפעה מהמחשבה של פראנץ רוזנצוייג (כוכב הגאולה) בדבר מהלך ההיסטוריה המודרנית ובמיוחד לנוכח המלחמה הממוכנת הגדולה שכתשה מיליוני אזרחים באירופה בין השנים 1914-1918. בדבריו על אודות המלאך החדש שינה בנימין את ההיסטוריה של היצירה והפך אותה לאייקון תרבותי שאינו מרפה מתרבות המערב מזה עשרות שנים.

“יש תמונה של קליי הנקראת אנגלוס נובוס. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו, שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליו. בלי ספק היה רוצה היה להשתאות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו, והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת”.

מתוך וולטר בנימין, “הרהורים” כרך ב’, הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, עמ’ 313

וולטר בנימין שהחזיק בציור כמעט עד מותו, הכתיר מחדש את הציור וקרא לו מעת שהיה ברשותו “מלאך ההיסטוריה“. הוא הפך אותה לאיקונין, מקדש מעט שהציב בכל נדודיו כיהודי המקפיד לקחת עמו את שקית התפילין או כמאמינה פרבוסלאבית נאמנה המציבה את דמויות הקדושים בפינת חדר השינה שלה. יחסו של בנימין לציור היה רגשי-מיסטי וחצה את הגבולות של המשכיל הרואה בציור ייצוג בלבד למושא מחקרו. התהודה והפרסום שקיבלה תפיסת ההיסטוריה הפסימית שלו בשילוב הציור המשמש לה מלאך נותן השראה, חרגה מהדיון האקדמי היבש בתיאורית ההיסטוריה שלו.

מיסטיציזם “חילוני”, דהיינו חזרה מחשיבה רציונלית ועיסוק במיסטיקה, ליוותה כזרם רוחני את המשבר הגדול שאותו חוותה אירופה ברבע הראשון של המאה העשרים. ניתן לה ביטוי בתנועות אמנות שונות כדאדא, אבל היא קסמה גם להוגים יהודיים אחרים, כמתואר היטב אצל זוהר מאור ב “תורת סוד החדשה: רוחניות,  יצירה ולאומיות ב’חוג פראג'”, שכלל את קפקא, וולטר, וולטש, מקס ברוד, שמואל הוגו ברגמן והנס קוהן (הספר ראה אור בהוצאת “מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל”).

כנפי המלאך הקטן של קליי עומסות כיום פרשנויות וציטוטים כה רבים, עד שנראה שלא יוכל לעשות שוב שימוש רענן בהן כפי שנעשה לו עם בנימין.

רוב הציטוטים או ההתייחסויות למלאך החדש רואים בו את מלאך ההיסטוריה של בנימין ואינם חוזרים למקור ה”קליי” של הציור. חנן חבר, במאמרו על אודות ספר שיריו האחרון של  חיים גורי, קורא בשירו “מפולת” את הייאוש והשבר ממהלך ההיסטוריה הישראלית, וכדבריו “שוב ושוב, בשונה למלאך ההיסטוריה הבנימיני המביט אל גלי החורבות הנערמים מולו, נאחז גורי בגרגיר קטן של תקווה” (“הארץ”,  11 בספטמבר 2015). חבר מאמץ את המלאך הבנימיני כמסמן קטסטרופה, פסימיזם מוחלט בראייתו של חיים גורי את המציאות בישראל.

ב”מלאך ההיסטוריה”, סרטה של אריאלה אזולאי, היא מתעדת את הנוכחות של העבר ההיסטורי והמציאות הפוליטית בעבודותיהם של אמנים ישראלים: גדעון גכטמן, מיכל היימן, סיגלית לנדאו, חיים דעואל לוסקי ואחרים. הסרט הוצג במסגרת התערוכה הקבוצתית “מלאך ההיסטוריה”, שהתקיימה במוזיאון הרצליה והוצגה גם במשכן לאמנות בעין חרוד.

בראיון על אודות הסרט “מלאכים בשמי ברלין” (בעברית) מ-1986, מספר היוצר, וים ונדרס, על מקורות השראתו לסרט:  “תחילה זה בא מאלגיות דואינו של רילקה, מהציורים של פול קליי וממלאך ההיסטוריה של וולטר בנימין”. כלומר, היוצר מבדל בין ציורי קליי הרבים − הכוללים כאמור דמויות שמימיות − לבין ה”מלאך החדש” בגלגולו ל”מלאך ההיסטוריה” של בנימין. וים ונדרס רואה בציור “המלאך החדש” יצירה אחרת, נפרדת מיצירותיו של  קליי, מרגע שבנימין טען אותה במשמעות ספציפית ובסימול של “מלאך ההיסטוריה” במקום “המלאך החדש”.

התרבות המערבית עמוסה מלאכים בכתבי דנטה, מילטון וגתה, מלאכים במסורת הנוצרית. אבל תחיית המלאכים טעוני המשמעויות הנוספות ושונות לא פסחה על התקופה המודרנית.

ה”גל החדש” של המלאכים בתקופה המודרנית והפוסט מודרנית אינו נחלתם של פול קליי וולטר בנימין בלבד. מוטיב המלאך נמצא גם ביצירתו של בן תקופתם, המשורר רילקה. עקבותיו הברורים של “מלאך ההיסטוריה”, מלאך הרואה הרס וחורבות,  מלווה את יצירתו הפוסט מודרנית העמוסה של תומאס פינצ’ון 1973 Gravity – Rainbow. מלאכים נמצאים אצל גרסייה מרקס מילן קונדרה ובשירת דור הביט אצל אלן גינסבורג, “סופרמרקט בקליפורניה” 1955. מחווה למלאך לתומאס פינצ’ון  נמצא גם במוזיקה של להקת Gravity Angel’s . המלאכים טעוני המשמעות נמצאים באמנות החזותית אצל רוברט ירבר, שלא לדבר על תחיית  המלאכים בתרבות הפופולארית.

2 תגובות

    • תודה על ההרחבה
      אכן בתרבות הפופולרית של החמישים השנה האחרונות תופסים המלאכים הלא נוצריים תפקיד שעל סוציולוגים לברר. כנפיים של מלאכים עדיין מוצאות מקום בדמיון האנושי בעידן של רחפנים

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש − שש =