סקירה אישית של ספר השירה “דיו של שלג” מאת נדיה עדינה רוז (“הליקון-אפיק”, 2015, עורך: דרור בורשטיין)

מאת חגית בת אליעזר

את שיריה של נדיה עדינה רוז ראיתי לראשונה על הדפים המפוזרים על רצפת הסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר כשאירחתי אותה ואת המשורר אלון בר באירוע “על סף ספר” לרגל צאת ספריהם לאור בהוצאה המשולבת “הליקון” – “אפיק”. הנה המראה כפי שהונצח בתמונתה של טל מיכאליס הצלמת:

הדפים על הרצפה. צילמה:
טל מיכאליס

מאז השירים נכרכו בספר “דיו של שלג“, שיצא לאור ביולי 2015, והוא מעוטר בעבודות הציור של נדיה האמנית. את הספר קיבלתי מידיה של נדיה לפני כחודש. התרשמתי מעיצובו המוקפד: ממדיו האסתטיים, הכריכה העדינה, שני העמודים השחורים הצמודים לשתי הכריכות החובקים את פנים הספר, התמונות בגווני אפור אציליים המעטרים את שערי הספר. ההשקה נקבעה ליום שבת 10.10  בשעה 20:00 בגלריה אגריפס 12 בירושלים. אבוא, אך קודם רוצה לקרוא. הספר על המדף בשדה הראייה, אך זאת ראייה אדישה שלא שולחת את היד לעֵבֶר, כי ספר שירים – מוטב שייקרא בעיניים דומעות ובבשר מגולה, מקולף עור עם קצות עצבים חשופים.

ובדיוק בא לי שבר אישי – איבדתי מישהו קרוב. לא למוות, אלא לאדישות. התפוצצה לי בועית האהבה – נפגעתי ע”י חץ אנטיקופידוני תועה.

נדיה עדינה רוז. צילמה: טל מיכאליס

ועכשיו השם “נדיה עדינה רוז” – נשמע לי כקינה בשלוש שפות ואני מתמסרת לשירי “דיו של שלג” – הֱיוּ לי שימושיים, הַרְחִיקוּ אותי מעצמי. והשירים לוקחים אותי אל עולמם המשולב של מוסקבה-ישראל ואני מטיילת יד ביד עם אישה בת שמונים ותשע בשדרות מוסקבה, כנאמר בשיר, או אולי בשדרות מנחם בגין 22/14, אשקלון – ככתוב בשמו של השיר המוצלח כל כך ולומדת לכבד את החיים הגולמיים שעוד שוכנים בה ובאים לידי ביטוי  ברטיבות חיתוליה.

שדרות מנחם בגין 22/14 , אשקלון

עַכְשָׁו הִיא מְטַיֶּלֶת

בִּשְׂדֵרוֹת מוֹסְקְבָה,

הַהֲלִיכוֹן כְּבָר לֹא מֵזִיז לָהּ

אֶת שְׁמוֹנִים וְתֵשַׁע שְׁנוֹת חַיֶּיהָ.

הַשֵּׁפֶל חוֹשֵׂף חֲפָצִים

נִשְׁכָּחִים בְּבֵיתָהּ.

יָמִין שְׂמֹאל יָמִין

נַעֲלֶיהָ מִתְבַּלְבְּלוֹת

בְּדִשְׁדּוּשׁ סְבִיב מִטָּתָהּ.

הִיא שׁוֹכֶבֶת

רְחוֹקָה כְּמוֹ הַיָּם,

הַגַּלִּים מַרְטִיבִים אֶת חִתּוּלֶיהָ,

מִשְׁקָפֶיהָ מְשַׁלְּבִים מְשׁוֹטִים

עַל שִׂרְטוֹן שֻׁלְחָנָהּ.

השיר מעסיק אותי –  אני שמחה לפתור את חידותיו. “ימין שמאל ימין” – ההפך מפקודות הצעידה הצבאית “שמאל ימין שמאל”, כי זהו דשדוש הנעלים המתבלבלות. ועוד אחת: השפל הפתאומי בתחילת הבית השני מתפענח בזכות הים, שרחוק ממוסקבה, אך קרוב לאשקלון, והוא מציף את הבית השלישי של השיר בגלים, משוטים ושרטון.

ועוד שיר מזיגה בין שם לכאן:

*

פָּסַק שִׁיר הַלֶּכֶת הַמְלַוֶּה

אֶת צַעֲדַת הַזְּמַן

הַיָּמִים הִתְיַשְּׁבוּ בְּכִסְאוֹת

מוּזִיקָלִיִּים

יוֹם הַכִּפּוּר נוֹתַר לְלֹא מָקוֹם

אֲנָשִׁים מְשׁוֹטְטִים כְּדַפִּים

לְבָנִים לְלֹא שׁוּרוֹת

לְלֹא תָּוִים

שיר הלכת והצעדה  –  הם סממני רוסיה, כיסאות מוזיקליים –בינלאומיים לחלוטין, יום כיפור – ישראלי. מיהם האנשים שאיבדו את הלֶכֶת ואת הקצב, את השיר הכתוב ואת המנגינה והם משוטטים נטולי כול? כולנו – ברגעי השפל של חיינו, גם אני הייתי כך לא מכבר, אבל היופי של השירים מעודד את מי שיכול לראות שחלון מצטלם בפרופיל ושׂם יד על מצחו הקריר של החוץ:

שלום בית

חַלּוֹן תָּמִיד מִצְטַלֵּם

בִּפְּרוֹפִיל,

נֶאֱמָן לִשְׁבוּעָתוֹ לַזַּגָּג.

שָׂם יָד עַל מִצְחוֹ הַקָּרִיר

שֶׁל הַחוּץ.

מְקָרֵב אֶת חַדְרוֹ לְדַבֵּר

פָּנִים מוּל פָּנִים.

בִּשְׁעַת הַחֹשֶךְ מַחְלִיק

מַבָּטוֹ פְּנִימָה, מֵכִיל אֶת

הַבָּבוּאוֹת. מוֹחֶה

אֶת דְּמוּתָן בַּשַּׁרְווּל.

נַעֲשֶׂה שָׁקוּף.

ועוד מזיגה – בין שיר לציור – תנשמו את ריח הגשם:

בהשראת

בְּהַשְׁרָאַת פִּתְאֹם

גֶּשֶׁם מַעֲמִיד כַּן צִיּוּר.

שׂוֹרֵט אֶת הַקַּנְבַס בְּקַוֵּי אֲלַכְסוֹן,

מְעַרְבֵּב רֵיחוֹת עִם צִבְעֵי אֲדָמָה,

מוֹרֵחַ בַּשְּׁפַּכְטֶל שְׁבִילִים,

שׁוֹפֵךְ פָּנָסִים לְתוֹךְ שְׁלוּלִיּוֹת,

מְסַרְטֵט בָּרָק עַל עֲנָפִים,

מַשְׁחִיר אֶת הָרֶקַע בֵּין הֶעָלִים.

מוֹחֵק אֶת אַשְׁלָיַת הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ,

חוֹלֵף בְּמִבְרֶשֶׁת קָרָה עַל פָּנַי,

חוֹדֵר דֶּרֶךְ הַבְּגָדִים

מְחַפֵּשׂ צֶבַע

גּוּף.

אין מילים, זולת אלה שכתובות פה בקווי אלכסון.

בשירי הפרק השביעי “הכובע הרוסי” מושל הגנרל חורף שחָבַר לצבא האדום והם יחד ניצחו את הגרמנים בקרב על סטלינגרד.

השירים נכונים, כמו פתיתי שלג מושלמים. והנה שיר על ילדה בת חמש עם אביה – וכמה מוצלח שם השיר!

1972

עֵצִים טְבוּלִים בִּדְיוֹ לָבָן שֶׁל שֶׁלֶג

וְכְתַב יָדָם שֶׁל הָעֲנָפִים עוֹד לֹא בָּרוּר.

הַיָּמִים לֹא נִקְרָאִים בְּשֵׁם הַתַּאֲרִיכִים.

אָרְכָּם כְּאֹרֶךְ מַגְּפֵי הַלֶּבֶד שֶׁלְּךָ

לֹא נִגְמָרִים.

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּמִזְחֶלֶת,

אַתָּה מוֹשֵׁךְ בַּחֶבֶל, מַכְתִּיב

אֶת הַמֶּרְחָק בֵּין שׁוּרוֹת הַמִּגְלָשַׁיִם.

הַכּוֹבַע הָרוּסִי עַל רֹאשְׁךָ

כְּכוֹתֶרֶת לָאַגָּדָה,

שֶׁלִּמַּדְתָּ אוֹתִי לִקְרֹא.

כבְָּר אָז חָשַׁבְתִּי

שֶׁאֵדַע לַעֲשׂוֹת הַכֹּל לְבַד. לֹא.

לֹא תֵּדַע זֹאת, אַבָּא.

כאן המקור של שם הספר ונבואת התהוותה של המשוררת. המילים  “דיו”, “כתב יד”, “מכתיב”, “שורות”, “כותרת לאגדה”, “לקרוא” – הן הבטחה. אבא לא זוכה לקרוא את השירים, אבל אנחנו כן!

אני יוצאת ממסע הקריאה והכתיבה בהרגשת נחת הרוח – גם על התקבלותם של שיריה של נדיה עדינה רוז בקרב המשוררים הרבים ובפרט אלה שלימדו וליוו אותה במשך התקופה של חמש שנות יצירתה שהוכתרה בספר העשיר הזה, הפורש בנדיבות את מניפת שיריו.

ראו גם:

נדיה עדינה רוז קוראת שירים

האתר של נדיה עדינה-רוז

נדיה עדינה -רוז בוויקיפדיה

תגובה אחת

  1. נדיה ניאית בצילום כמו משוררת מחאה, אף שאולי אינה מוחה אלא מתבוננת במציאות סביבה בהיבט היסטורי בחלוף השנים שעברו עליה ועל מולדתה המקורית. השיר על האישה בת ה-89 מזכיר לי את הפנים החרושות של הווטרנים גיבורי הצבא האדום אשר צופים במצעד הניצחון על הנאצים המתקיים שה 70 שנה בככר האדומה במוסקבה.
    בואו אלינו יוצאי בריה”מ לשעבר… הדיקטטורים הקומוניסטים וגם הנאצים לא הצליחו להשמיד את הרוח היהודית-ישראלית
    ואנחנו הישראלים הוותיקים שמחים על תרומתכם האדירה למדינתנו הנאבקת עדיין…
    ותודה לחגית היקרה שמביאה לנו חומרים כה נפלאים…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × ארבע =