קריאה בספר “זמן התהוות” \ אירית גינזבורג-כרמי (“פרדס”, 2015)

מאת ורד זינגר

כבר שלושה ימים מלווה אותי שיר ששמו “יוסף”. לאן שאני הולכת הוא איתי, כמו צל שלא מרפה. אודה ולא אבוש כלל − נגעתי גם נגעתי בקרקעית, ולא פעם אחת, אך יופיו של שיר עוצר נשימה זה נעוץ בעובדה שאת מה שהוא מעביר יבין גם מי שלא נגע בקרקעית אפילו פעם אחת: אני אוהבת שמישהו מנער בשבילי עובדה ברורה לכול − אלמותית, כזאת שאי אפשר לסתור אותה בשום פנים ואופן − מסיר ממנה את האבק ומלביש אותה בבגדים חדשים, נקיים אבל לא ממש אופנתיים. זה גורם לי להתבונן בה בעיניים אחרות. בבת אחת אני הופכת מפויסת כלפי עובדות שאי אפשר להתווכח איתן, וכל שנותר לי הוא להתיידד עמן בחסות התבונה.

הנה העובדה הברורה לכול, האלמותית: מי שאכל חרא בילדות שלו − מי שנעזב, נזנח או הוכה, מי שהופקר וננטש, מי שחוויות קשות היו לחם חוקו ומנת לחמו − תמיד ימצא דופי במציאות. כמו בובת “נחום תקום” הוא יימשך לאפלה, לראייה השלילית, להטלת דופי תמידית במציאות שמי שלא אכל חרא היה רואה בה לא מעט יופי. זה המצב, חברים. החרא הוא הקרקעית ומי שנגע בה, תמיד צל יאיר את מבטו.

“צל יאיר”, איזה אוקסימורון חכם. בזמן שבמציאות בת קיימא צל איננו יכול להאיר אלא רק להחשיך, הרי שבשדה האמנות ביכולתו להתגלות כזרקור רב עוצמה. והרי רק מי שחיבק את הצל שלו – “איך מחבקים צל? \ אפשר לחדור דרכו \ אך לא לגעת בו.\ הוא יש \ שאי אפשר להרים. \\ איך מחבקים צל? מסתובבים \ ומחבקים את הנסתר \ שהטיל אותו”, שיר ללא שם, עמ’ 10 – רק מי שהתעקש והצליח לבצע את מלאכת הקודש הזאת יצליח גם לחצוב אבן חן שכזאת:

בדידות − כתונת פסים שאחים טבלו בדם.

כתונת הפסים המוכתמת בדם שהביאו אחיו של יוסף ליעקב אביהם כהוכחה שאחיהם מת היא סמל לדבר טהור שזוהם בשקר, שטומא בפשע. ומהי הבדידות אם לא פשע עצמי? הרי הבדידות היא בחירה, את זה יאמר לכם כל ספר ניו-אייג’ בכריכה רכה. אתה יכול להרגיש בודד כשאתה מוקף בחברים ואתה יכול להרגיש לא בודד כלל בתוך בור אפל.

ההפך מבדידות היא תושייה, אופטימיות ואמונה, והרי יוסף בעל החלומות הצליח לצאת מבור חייו, לעשות חיל בארץ זרה, לבד אך לא בודד − את עצמו מעולם לא איבד − ולהציל בזכות החלומות שלו את משפחתו. זאת, בלי לאפשר לרגשות טינה למשול בו. הבדידות היא השקר והקנאה, השנאה העצמית והשנאה לזולת − כל אותם דברים שמאפיינים את אחיו של יוסף שהפשיטו אותו, השליכו אותו לבור והכתימו את כותנתו בשקרים. הבדידות היא הלחץ, הפחד והייאוש.

במובן מסוים השיר הזה הוא שיר אופטימי. הבגד החדש שהוא תופר לתובנה האלמותית הזאת, הבלתי ניתנת לסתירה, “מי שנגע בקרקעית − תמיד צל יאיר את מבטו”, מאפשרת לה קיום אחר − חדש ומואר. שהרי יוסף נגע בקרקעית ונחלץ בזכות הצל שהאיר את מבטו. לולא הצל, לא היה נחלץ. הצל הוא מתת אל.

אירית גינזבורג-כרמי. מקור: פייסבוק

“זמן התהוות” הוא ספר צנום וצנוע שכריכתו עשויה מנייר ממוחזר וחפה מכל קישוט ותמונה. בכריכה האחורית מצוין כי אירית גינזבורג כרמי, ילידת 1960, חיה ביודפת וכי ספרה הקודם, “משוררות אינן כותבות אחר מותן” (תמוז, 1995) זכה בפרס טשרניחובסקי לשירה. הספר מוקדש בפשטות “לאמא ולאבא” ולמרבה ההפתעה איננו מכיל קרדיט עריכה כלשהו, גם לא תודה מעומק לב לסוללת משוררים על הערותיהם, הארותיהם ותמיכתם לכל אורך הדרך, או לפחות בחלקה. והרי זה לא ייתכן, חשבתי בלבי, זה פשוט לא ייתכן. עם כל הכבוד לגינזבורג-כרמי – אם לארבעה ובעלת “אחו”, סטודיו לבגדי ילדים ונשים שהיא מעצבת בעצמה (“פעם אמרו לי שאני מלבישה את הלקוחות בדימויים שלי”) – ויש כבוד, לא ייתכן, חשבתי, לא ייתכן ובלתי אפשרי שלספר הזה לא היה עורך חיצוני. אני מזהה באחת ספרים שנערכו בתשומת לב על ידי עורך חיצוני, בר קיימא, בניגוד לספרים שלא נערכו, ספרים שכותביהם מתהדרים בעובדה ש”ערכו אותם בעצמם” מכל מיני סיבות (“לא נשאר לי תקציב”, “אני עורך לשון\ ספרות\ שירה בעצמי, אז מה טבעי יותר משאערוך את ספרי שלי?” “אני לא מוכנה שיפגעו באוטונומיה שלי, בחופש היצירה ובאוצר הדימויים הייחודי שלי”, “עורך? מה זה? מי צריך אותו?”). אבל את הספר הזה, ידעתי ללא כל ספק, ערך מישהו מקצועי ורב ניסיון. השירים האלה, החפים מקרדיט עריכה, חוו את מגע ידו של קוסם.

פניתי לגינזבורג-כרמי ושאלתי אותה מה שמו של עורך הספר הזה, הנראה מהודק וערוך לעילא ולעילא, ומדוע שמו איננו מוזכר. תשובתה לא אחרה להגיע, אמנם מהוססת במקצת אך אינה משתמעת לשני פנים: “כן, היה איש שעבד על הספר, אבל לא באופן רשמי. בדיעבד, אני מאוד מצטערת שלא נתתי לו קרדיט עריכה. זאת הייתה טעות”.

“אבל איך זה קרה? מה מקור הטעות?” השתוממתי. “מאוד רציתי להזכיר אותו אבל חשבתי שלא נאה לו להיות מוזכר”, ענתה, “בדיעבד, ייתכן שנעלב. זאת טעות שעשיתי. הייתי רוצה לתקן אותה”.

ובכן, הבה נתקן לאלתר את הטעות: שמו של האיש ש”עבר על השירים ותיקן פה ושם”, כדבריה של גינזבורג-כרמי, הוא לא אחר מאשר דוד ויינפלד. ויינפלד, שפרופ’ ניסים קלדרון הגדיר את איכות התרגום שלו כמיוסדת על עקרון הבהירות: “כשאתם לוקחים ליד ספר שעבר תחת ידו של ויינפלד”, אמר פרופ’ קלדרון, “אתם יודעים שתהיה בו שאיפה עזה לבהירות – גם במקור וגם בתרגום”. ויינפלד, שתרגם מפולנית את חתני פרס הנובל וויסלבה שימבורסקה וצ’סלש מילוש, שייסד, בין השאר, את מדור השירה של הוצאת “כתר”, ששימש כעורך כתב העת “כרמל”, שערך אינספור ספרי שירה – מדוד אבידן ועד יודית שחר, אלמוג בהר, שירה סתיו, חדווה הרכבי ועמיחי חסון.

ייתכן אפוא שזאת אחת מן הסיבות שהשירים בספר הזה בהירים גם כשהם מתארים את הצל מכל כיווניו.

כעת אפשר לשוב למשוררת, בת לניצולי שואה, ששיריה הערוכים בבהירות מופלאה מעידים כי עברה תהליך רוחני עמוק שהביא אותה להתפייסות עם עצמה ועם זיכרונות ילדותה. שירים רבים בספר מושפעים מסיפורי התנ”ך והמיתולוגיה היוונית. גינזבורג-כרמי מפיחה בסיפורים הללו חיים חדשים ועכשוויים, למשל בשיר נטול השם הזה:

השיר הפותח את הספר הוא אחד משירי התפילה החילוניים היפים ביותר שקראתי מעודי. גם הוא נטול שם, כלומר מסומן בכוכבית, אבל באורח פלא הכוכב הקטן הולם אותו מאוד, כפי שיתברר להלן. את השיר הזה מתחשק לי לקשור לאות על ידיי ולשים אותו כטוטפות בין עיניי: זהו שיר מעגלי שנפתח בכוכב כמקור חיים, כאובייקט שאליו פונים בתפילה − אם תרצו, אלוהים בכבודו ובעצמו − ומסתיים באותו כוכב ממש שעבר טרנספורמציה באמצעות תפילת אמת זכה. מאובייקט מרוחק ונשגב הוא הופך, בזכות תפילה אחת, לחלק אינטגרלי מהמתפלל − למקור כוח פנימי, למנוע החיים. החריזה המדויקת של השיר בתוספת ו”ו החיבור בתחילת הפעלים − יפהפייה ותורמת להתחברות לצינור התפילה, לחוש אותו ולהיות בתוכו. מצד אחד היא מזכירה את הנואשות הכנה, המזוקקת, שבתפילת “תחנונים”, ומצד אחר מזכיר לי הקצב המוזיקלי שלה את “בובה ממוכנת” של דליה רביקוביץ ובתוך כך מדיף עמו ניחוח של ביקורת וציניות.

המילה “ניצת”, היחידה שאיננה מתחרזת, אכן ניצתת באחת, ממש קופצת מהשורה. “לולא אחזו בי החיים והמוות יחדיו” − זהו תמצית הסבל המזוקק המאפשר לזעקה לפרוץ ולהצית כוכבים. המצב הזה, שבו אתה אחוז בחיים ובמוות בעת ובעונה אחת נוראי מאין כמוהו − מצד אחד אינך יכול לנצל את החיים, אתה תקוע. מצד אחר, אתה אחוז בחיים ואינך יכול למות. אך כפי שהצל המלווה את מבטו של האיש שנגע בקרקעית יאיר לבסוף את דרכו, כך גם בכוחו של הסבל הזה, הנואש, להצית כוכב ולהזיז עולמות. כשם שבכוחו של הצל להאיר, כך גם יכול החושך לבנות ואף לדבר: שימו לב, לא בני האור בונים את הסירה ולא בני האור אומרים: “הרגישי”. החושך אומר והחושך בונה ומי שלא נגע בקרקעית לא מקבל מהחושך שום מתנות. לדוברת אין משוט ואין מפרש. החושך בנה לה כלי שאי אפשר להשתמש בו. הוא מנחה את השטה על מימיו להרגיש. לחוות דרכו. להמציא לבדה את הכלים. “שנים בסירה של חושך” − כמה קסם יש בתיאור הזה, כמה הוד וכמה הדר. וכמה בהירות. החושך הבראשיתי על פני התהום מרוּקן מתוכנו ונברא מחדש. אין פלא שהדוברת עדיין מחפשת דרך לחזור ולא מצאה אותה זה מכבר. הרי רק מי ששט ב”סירה של חושך” יכול לכתוב ככה, רק מי שנגע בקרקעית − תמיד צל יאיר את מבטו.

ליצור לבדך את הדרך להיחלץ זה דבר חשוב לא פחות מהיעד: מקום מושבם של בני האור – ומהו זה אם לא “זמן התהוות?” וכשהחושך בונה לך ומדבר אליך בבהירות מסנוורת − לא תמיד כדאי ונכון לחזור אל אותם “בני אור” ערטילאיים, לא תמיד זה רצוי או מתאים. אבל הכי חשוב – כל זמן שכוכב נמצא מעל הדמות השטה לבדה, אף כי איננו דולק מעצמו, כל עוד הוא שם − יש עדיין תקווה.

12 תגובות

  1. אציין שרק בעשור האחרון כמדומני התחילו לציין ליד חלק מהספרים ( לא כולם ) לא רק את שם הכותב אלא גם את שם העורך. כך שזה מנהג חדש יחסית.
    לאורך המאה הקודמת בדרך כלל לא היו מציינים בשום ספר מיהו עורכו. גם אם אלה היו אנשים ידועים אברהם שלונסקי נניח.

  2. תודה על הסקירה הזאת ורד, השירים שהבאת עושים חשק לעוד. לגבי העורך – גם בספרי פרוזה מתרגמים לא היה נהוג, עד לשנים האחרונות, לתת קרדיט לעורך. בעיניי זאת טעות ואני תמיד מבקשת שהעורכים שלי יקבלו קרדיט שכן חלקם במוצר המוגמר רב וחשוב.

  3. סקירה ופרשנות יפהפיה על שירים נהדרים (אלה שמודגמים). למעשה הסוקרת ורד זינגר מתחרה במשוררת אירית גינזבורג כרמי בהתפעמות ובשפה. השורה “הסירה המכושפת של החושך הבהיר” ראויה להיות שם לספר שירה. אגב, דוד ויינפלד עצם זה שהוא קיבל על עצמו לערוך את “זמן התהוות” זה בפני עצמו ציון לשבח לספר. כי דוד ויינפלד הוא משורר ואיש ספרות דגול. כשאתה משווה את תרגומיו לשמבורסקה לתרגומים של אחרים אתה לא מקבל יותר את הקביעה של עגנון ש “לקרוא שיר מתורגם זה כמו לנשק אישה דרך מטפחת”. בתרגום של ויינפלד אתה מנשק ממש את האישה וטוב לספר שהסקירה נותנת לו קרדיט.

  4. להיכנס לכאן ולצפות בעיניים משתאות בתגובה שכתב לי פרופסור גבריאל בן שמחון, אחד מהסופרים המופלאים בארץ – שספרו “נערה בחולצה כחולה” (“ידיעות ספרים”, 2013) צרוב וחקוק לעד על לוח לבי, סופר שהדבר הכי קרוב אליו מבחינתי הוא גבריאל גרסיה מרקס – מה אומר לכם, חברים, כעת אפשר למות בשקט.

    (ותודה מקרב לב ומעומק הנשמה גם לכל שאר המגיבים 🙂 )

  5. לכל כתיבה – אף לזאת על ספר שירים – פוטנציאל להיות יצירה בפני עצמה. רשימתה הזאת של ורד זינגר – היא פנינה ספרותית. בין יתר התובנות המלהיבות, דיברה אלי במיוחד התייחסותה אל מושג “הבדידות” – אשר קורעת את כסות הרומנטיזציה השקרית, השחוקה. “הבדידות” – בגדר “לפתח חטאת רובץ” ושומה על כל ייצור חיי להילחם בה, לגבור על השפעתה המגמדת והמעכבת ולפרוח אל ההגשמה העצמית.

    • השירים שקראתי בספרה הראשון של המשוררת ואלו שקראתי כאן הם בדולח…טהור וחודר ומפעים.תודה!

  6. תודה ורד על הכתבה המפרגנת, ועל הקריאה המעמיקה שלך.
    משורר הוא לא משורר עד שיש לו קורא…
    אני מבקשת לעשות סדר בעניין העורך, חשוב לי להבהיר. דוד ויינפלד, היה מאוד עסוק באותה תקופה ולא ממש הספיק לעבור ולערוך את השירים שלי, הוא עשה מעין ניקוי ראשוני והשמיט פה ושם מילים. כששאלתי אותו אם הוא העורך שלי, כדי לדעת אם לכתוב זאת בספר או לא,הוא ענה שלא היה לו ממש זמן לערוך, ולכן חשבתי שאין זה מן הראוי שאתהדר בשמו כעורך הספר. לכן דווקא מטעמי צניעות לא הזכרתי אותו, ברור שזה היה עושה טוב לספר אם שמו של דוד ויינפלד כעורך היה מתנוסס עליו . זו הסיבה בגינה לא צוין עורך לספר.
    ותודה לכל הקוראים והמגיבים מחממי הלב…

  7. השיר “כוכב” של גינזבורג -כרמי המאוזכר גם ברשימה זאת כשיר הפותח את הספר הופיע השבוע במוסף “גלריה” של “הארץ” .
    אולי גם בהשפעת רשימה זאת ?
    בכל מקרה זהו שיר יפה.ושאפו לעורכי “גלריה ” שפירסמו אותו.

  8. תודה גם לכם: יְקוּם תַּרְבּוּת
    הזירה המקוונת לתרבות עברית –
    זה עתה התוודעתי לראשונה לקיומכם דרך חבר ששלח לי.

  9. קריאה בספר “זמן התהוות” \ אירית גינזבורג-כרמי (“פרדס”, 2015)

    מאת ורד זינגר

    תודה לשתיכן : אירית גינזבורג-כרמי ו ורד זינגר על חוויה עמוקה , מחברת ומטלטלת שהענקתן לי ברגעים אלה.
    אשוב לקרוא, לעכל ו… לחפש אתכן. תודה גם על העיצוב הקליל , הזורם והעדין של בגדי “אחו” שאהבתי, קניתי , לבשתי…אשמח להתחבר גם לבגדי הנפש שלך אירית יקרה. תבורכו שתיכן!!

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × חמש =