פרק מהרומן “עובדות מהדמיון” מאת גליה אבן חן (הוצאת “ספרא”, 2015)

גליה אבן חן
גליה אבן חן

א.1. פס אנכי בחלון הבדיקה

בערב זה של מוצאי-שבת שולח אלינו העובר שלנו את המסר “אני כאן!” עמית יושב מול דלפק השיש השחור החוצץ בין המטבח לפינת העבודה שלו. מעיין בספרי מתמטיקה מחפש שאלה לבחינה שתתקיים בקרוב ולא מוצא. אני מגיעה מהשירותים עם קערית שקופה כזו שאוכלים בה קורנפלקס לארוחת הבוקר מלאה בשתן צהבהב בהיר וחם. אני מבקשת ממנו שיזיז מעט את הספרים והדפים ומניחה את הקערית על הדלפק.

“כבר את עושה בדיקה? עברו רק שלושה שבועות מאז שההיריון האחרון נספג.”

אני מוציאה את הערכה הביתית לבדיקת היריון מהמגירה, עמית מביא מספריים ופותח את האריזה האטומה. אני מניחה את קצה מקל הפלסטיק הלבן בתוך הקערית, כוחות האוסמוזה פועלים. השתן שלי דוהר במעלה המקל, עובר את חלון הבדיקה ואחריו גם את חלון הבקרה.

“פס אנכי בחלון הבדיקה,” מתלהב עמית. אנחנו ניגשים לרחוץ ידיים במקלחת. “את בהיריון!” הוא חוזר על דבריו במילים אחרות. “אל תשכחי לקחת את התרופות שלך,” הוא ממשיך.

“הפעם אני לא לוקחת תרופות! אני רוצה שההיריון הזה יצליח!”

השלב הבא הוא טלפון מהיר לד”ר פלס. אני מדברת עם המוקדן לפי ההנחיות של הד”ר. פותחת: “הכול בסדר,” וממשיכה “אני בהיריון.”

“מזל טוב!” מברך אותי המוקדן.

אני מציעה לעמית טיול לילי. אנחנו עוד לא יוצאים, כי אנחנו מחכים לטלפון מד”ר פלס. הטלפון לא מאחר לבוא. עמית מרים. “שוב הילה בהיריון, ורק שלושה שבועות עברו מהספיגה של ההיריון הקודם. אולי זה פשוט ההיריון הקודם שהמשיך?”

הדוקטור שלנו ענייני: “מחר יש לגשת לבי”ח אסותא ולעשות בדיקת ביתא. ביתא איץ סי ג’י,” הוא מאיית. “תשאירו לי הודעה בביפר מיד עם קבלת התוצאות.”

עמית מעביר לי את האפרכסת, אני פותחת את היומן המשותף של שנינו ומתאמת פגישה עם הרופא ליום שני בשעה שבע וחצי בערב.

עמית עדיין בחיפוש וגישוש אחר שאלה לבחינה. לא הולך לו, הוא לא מוצא.

“אני יודע איזו שאלה אתן להם, שאלה העוסקת במושג הקומבינטורי שנקרא אי-סדר מלא. במסיבת יום המשפחה בגן ילדים,” הוא כותב תוך כדי שהוא מדקלם. “משחקים במשחק שבו כל ילד נשאר עם אמו וכל האבות מתחלפים, כך שכל אחד מן הילדים מקבל אבא שהוא לא האבא שלו. מה מספר האפשרויות?” השאלה קלה מדי לטעמו, זאת פשוט הגדרה של אי סדר מלא. אני חוזרת על הצעתי לצאת לטיול. “אין לי בחינה גמורה לסוף הסמסטר,” מסרב עמית, אך באותם רגעים בדיוק ריח השתן העולה מתוך הקערית משכנע אותו. “טוב, תני לי חמש דקות להתלבש.”

אני נועלת את הדלת, ושנינו יוצאים מחובקים. בזרועי האחת אני מחבקת אותו, ועל זרועי הנותרת תיק הז’מש הכחול שקנה לי. אנחנו מגיעים לצומת הראשון שבו צריך להחליט אם פונים ימינה או שמאלה. השבת היוצאת פולטת מכוניות שמאיצות בעצבנות לשני הכיוונים.

“נאכל פיצה.”

“הפיצה הקרובה סגורה עכשיו, חוץ מזה אני חושב שכדאי לתת לגוף שלך תזונה בריאה עם הרבה ויטמינים. אולי נשב בבית-קפה ‘ויטאלי’ ונזמין סלטים?”

קפה “ויטאלי” נמצא באבן גבירול ליד הדואר ממש קרוב. אנחנו מחליטים שנחזור מהר מיד אחר הארוחה כי מחר יום ראשון ועמית מתחיל ללמד מוקדם.

“אתה מוכן למחר?”

“כן עברתי על כל החומר עם הקפה של הבוקר, אני מקווה שההיריון הזה יצליח ולא תהיה עוד הפלה.”

“עכשיו אני נקיה מתרופות.”

“אף אחד לא יכול לומר בוודאות מה גרם להפלות. ד”ר פלס אמר שאין כל קשר בין הפלה אחת לאחרת.”

“צריך לעשות בדיקות גנטיות,” אני חוזרת לנושא החביב עליי.

“כבר עשינו, צריך לעשות אותן רק פעם אחת.”

“אני פוחדת שלא יהיה לתינוק חמצן בלידה, לכן אני רוצה שד”ר פלס יהיה איתנו בלידה.”

בשולחן ליד מישהי שולחת מבט מודאג ונוזף. “מה פתאום מדברים פה בקול רם על הפלות ועל מחסור בחמצן בזמן שאנשים אוכלים פשטידות בריאות?”

“למה את מאמצת לעצמך את כל הפחדים והטראומות של אימא שלך?” לרגע אני מפחדת שנתחיל לריב, אבל עמית תופס לי את היד מתחת לשולחן ומרגיע ואומר שהכול יהיה בסדר גמור.

“צריך לעשות בדיקה גם למחלת גושה.”

“למה דווקא גושה? אי-אפשר לעשות בדיקות לכל המחלות, זה סתם מלחיץ. עשינו את כל הבדיקות שד”ר פלס שלח אותנו.”

“הכרתי מישהי עם המחלה הזו והיא סיפרה לי כמה היא קשה.”

“בסוף כולם יוצאים בריאים,” מכליל עמית.

“זה נכון לגבי הבריאים, אלה עם הגנטיקה הטובה. לא גנטיקה רקובה של מחלות נפש וסרטן כמו במשפחה שלי.”

“הגנטיקה שלך משובחת, התחתנתי איתך רק בגלל הגנים. כשהגנים שלנו יתערבבו תצא פצצת אטום.”

המלצרית מגיעה עם התקרובת. לרגע עמית חושב שהיא אולי תלמידה שלו, אבל לא. על המגש שני סלטים עסיסיים, המלצרית שואלת מה למי? סלט הרוסטביף עם הגרנולה מוגש לי, ואילו את הסלט הכפרי שלושה סוגי חסות ושלושה סוגי גבינות מקבל עמית. קנקן עם מי ברז ניצב אף הוא על השולחן. אני שופכת את כל הרוטב על הסלט, מערבבת בשתיים שלוש תנועות גסות, ומתחילה לבלוס. עמית שם מעט מן הרוטב בקצה הצלחת, מערבב באופן ניסיוני ככימאי עם מעט מהרכיבים וטועם בתנועות קטנות.

“את זוכרת את הטיול הראשון לים?” שוקע עמית בנוסטלגיה.

“איך אני יכולה לשכוח, אתה לא מפסיק לדבר עליו.”

“התרגשת מהטיול ההוא?”

“אני מתרגשת ממך עכשיו.”

“באותו לילה מתתי מעייפות. למה לא הסכמת שאשאר לישון?”

“חשבתי שאתה רוצה לשכב איתי.”

“לא רציתי שנשכב, רציתי שנישן ביחד.”

“פחדתי שאם נשכב מוקדם מדי זה יקלקל. בסוף שכבנו אחרי שבועיים.”

“אמרתי לך שאני לא רוצה לשכב. נסעתי בכביש השחור עם רגל עצלה על הגז, מפורק מעייפות. חשבתי שאת בחורה מוזרה, יפה, סילקתי מחשבות פראנואידיות מראשי, כאילו שאחרי שאני מסתלק את מוציאה מאהב משומש מתוך ארון הקיר שלך בחדר השינה, ודופקת אותו, כן דופקת אותו. השתדלתי להירגע ולהיות אופטימי בקשר לשנינו.”

“אני הייתי רווקה ולא ידעתי מה זה לישון עם גבר. ידעתי רק מה זה לשכב עם גבר. הם לא היו נשארים לישון.”

עמית נאנח. עצוב לו לשמוע על הגברים שלי שלא נשארו לישון. בפה מלא חסה הוא ממשיך עם הטיול המיתולוגי, מתרפק עליו, מנסה להבין מה היה כל כך חזק וטוב בו. אני מורחת שיכבה עבה של חמאה על פרוסת הלחם המלא השחורה.

“זה לא מעניין אותך ההגיגים שלי.”

“אתה מאוד מעניין אותי, אתה הגבר הכי מעניין בעולם.” עמית מבקש ממני שאשאיר לו מהלחם וגם מהחמאה.

“במתמטיקה או שיש תוצאה או שאין, או שעדיין לא מצאו. אהבה היא מעל לבינת המדע.”

“לא חסר לך עם מי לדבר על מתמטיקה, לא היית רוצה אישה מתמטיקאית?”

“מספיק לי לדבר עם רני.”

“בתיכון דווקא הייתי טובה במתמטיקה, קלטתי בקלות והסברתי לאחרים.”

“למי הסברת?”

“לרותם, לרונן.”

“גיאומטריה וסטראומטריה הכי אהבתי. באחת הבחינות המורה נתנה שאלת בונוס קשה בנושא מתוך ספר ברומנית. השאלה הייתה מיועדת לפתרון בבית. פתרתי אותה מיד אחרי במהלך שיעור ביולוגיה. ירון איבגי גם פתר בבית בעזרת אחיו הגדול.”

“ויואל הצליח?”

“אני חושבת שיואל אפילו לא ניסה, הוא בטח חשב שיסתדר גם בלי הבונוס.”

“שמתי לב שיש לך ראש ריאלי, לפעמים אני מסביר לך את נושאי המחקר שלי ואת ממש מבינה.”

“זה היה בכיתה י’, בכיתה י”א כבר ירדתי בלימודים, יואל עזר לי.”

“אני לא רוצה אישה מתמטיקאית! אחרי שאהבנו שבוע וחצי הגדרת את האהבה שלנו כסרט תורכי. מה ידענו אז אחד על השני?”

“כן, מערבבים הרבה פנטזיות עם מעט עובדות.”

“אבל איך זה שדווקא את הרגעים ההם אנחנו זוכרים.”

“אחרי שבועיים הצעת לי נישואין. ידעת למי אתה מציע? הרי רק אחרי חמישה חודשים סיפרתי לך.”

“הבנתי לבד, עוד לפני שסיפרת לי. את חושבת שהראשוניות חשובה?”

“ההתחלה כן קובעת, כי מה שבא אחר-כך נספג בטעם שלה.” פניי קורנות, עיניי מנצנצות. אני לא יודעת אם זה בגלל סלט הרוסטביף או בגלל ההגיגים של עמית.

“אני לא הייתי הראשון שלך,” הוא אומר בקול עגמומי. “ובאמת אלה שאהבת לפני חיים ונוכחים תמיד במחשבות שלך, אפילו אמרת לי פעם שאת לא מפסיקה לאהוב אותם.”

“גם אתה היית נשוי עשר שנים לפני. הראשון סולל את הדרך לאחרים, אין בו מהמיוחד. הוא לא חייב להיות הטוב ביותר או המספק ביותר ובדרך-כלל הוא לא.”

“את נישואיי הקודמים אני מדחיק, לא מוכן להודות שהיו בהם גם רגעים טובים.”

“אימא שלי לאה הייתה אומרת שלא חשוב מי הראשון חשוב מי אחרון.”

“קודם חשבתי שאת רומזת לשעמום בחיי הנישואין שלנו.”

“חס וחלילה, חלילה וחס. חיי הנישואין שלנו מרתקים. אתה הבעל הכי מעניין בעולם.”

“לא כל חוויה ראשונה היא טובה. אני זוכר את עצמי ביום הראשון בגן, בגיל שלוש וחצי. עומד שם ובוכה כשאימא שלי עזבה אותי, והגננת נותנת לי כפית לתוך הפה.”

“בעיני הזיון הראשון שלנו היה דווקא טוב. הוא היה שונה מכל מה שהכרתי עד אז,” אני מזכירה לו, “אבל אתה טענת שהוא חסר רגש וקראת לי רובוט. בסוף גם אני הצטרפתי למקהלה שלך.”

“דוגמא מצוינת לחוויה ראשונית שכמעט חיסלה אותנו.”

אני שולחת את המזלג שלי לצלחת שלו ודגה לי חתיכת קממבר עיזים עם זית יווני.

“ירדנו בכיכר אתרים לחוף, ולעזאזל אני לא זוכר על מה דיברנו. מוזר, תמיד היה נדמה לי שמה שחשוב זה מה שאומרים, שואלים ועונים, אבל אני מגלה שלא נשאר לי אפילו משפט אחד בזיכרון מכל הדברת.”

“אתה זוכר, מצאנו כיסאות וישבנו.”

“ישבנו על כיסאות לבנים מפלסטיק. בהתחלה זה נראה לי זקן. כמו שני קשישים שהולכים לאופרה עם מנוי לעונה, והאופרה היא הים. הבטתי בך מהצד, והפרופיל היפה שלך הרגיע אותי. הרגשתי שאני לא חייב להשתרע על החול בפוזה של צעיר רומנטי. שאת לא הולכת לאיבוד, שאת איתי.”

“היה לנו טוב, והטוב הזה נשאר.” מהנוסטלגיה אני עוברת לקינוח. מציעה להזמין עוגת גבינה עם פירורים. חתיכה אחת לשנינו תספיק. עמית מרים יד ומנפנף למלצרית. בשולחן שלידינו מדברים על הוויתורים שברק מוכן לעשות במשא ומתן עם הפלשתינאים. על הר הבית. על חילופי שטחים ועל זכות השיבה.

“הלוואי שיחתמו על חוזה שלום לפני שהתינוק הזה ייוולד,” אומר עמית.

“נקווה! באמת יהיה שלום?”

“הוא נוסע לארה”ב אולי הם יחתמו שם.”

בינתיים אכלתי שלושה רבעים מהעוגה ועמית רק טעם כמה ביסים.

“יש לי רעיון איך לסבך את השאלה ההיא.”

“איזו שאלה?”

“השאלה לבחינה עם אבות של ילדים בגן שמתחלפים ביניהם, השאלה המקורית הייתה קלה מדי.”

“מצוין! אבל אל תהיה קשה מדי עם הסטודנטים, בסוף יפטרו אותך, תהיה רך, שלא יתלוננו.”

“בסדר, אבל אם כולם יקבלו מאה גם אהיה בצרות. בשאלה המקורית כל אבא יכול לעבור לילד שהוא לא שלו, ואת זה הם למדו. אז אני אכתוב שיש בגן קבוצה נבחרת של עשרה ילדים…”

“הסנובים!”

“בדיוק הסנובים, ולאבות של הסנובים מותר להתחלף רק ביניהם.”

“והם יוכלו לפתור שאלה כזו?”

“רוצים תואר אז שיתאמצו קצת.”

גליה אבן-חן – משוררת, סופרת וקולנוענית. הרומן “עובדות מהדמיון” יצא לאור בהוצאת “ספרא” (דפוס) / “בית אוצר” (אלקטרוני)
ראו עוד:

“המחליפים של גליה אבן -חן “:אלי אשד במאמר ובהרצאה על אודות הספר”עובדות מהדמיון “

“עובדות מהדמיון”ב לרכישה  כספר אלקטרוני באתר “בית אוצר”

גליה אבן חן בפייסבוק

הבלוג של גליה אבן חן

גליה אבן חן בלקסיקון הסופרים

“למשתמט” סרט של גליה אבן חן

חיים נגיד על “עובדות מהדמיון

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 − שש =