האיים הקסומים של הרמן מלוויל – שיחה עם שניים ממתרגמיו העכשוויים

להרמן מלוויל – ספן, נוסע בלתי נלאה באיי הדרום וגם בארץ ישראל – וכמובן סופר נשכח מהמאה ה-19, הייתה "תחייה" במאה ה-20 – בעת שהוכר כאחד מגדולי הסופרים האמריקאים והעולמיים בכל הזמנים. כיום, בראשית המאה ה-21 , זוכים ספריו לתחייה גם בתרבות הישראלית. לאחרונה ראו אור, במקביל, שני ספרים לא מוכרים שלו שתורגמו מחדש. אלי אשד שוחח עם המתרגמים בניסיון להבין את סיבת קסמו של הסופר הנשכח לכאורה

מאת אלי אשד

בימים אלו יצאו לאור במקביל בעברית שני רומנים של הסופר האמריקני הקלאסי מהמאה ה-19 הרמן מלוויל (1891-1819). הראשון, "טייפי – סיפור מאיי הדרום" (1846) מתאר את מסעו של המחבר כמלח באיי הים הדרומי. הסיפור מבוסס לכאורה על סיפור אמיתי שהתרחש בחיי המחבר, והפך לספרו המצליח ביותר של מלוויל מבחינה מסחרית בכל ימי חייו. הספר השני הוא "מרדי – או המסע לשם" (1849) המתאר מסע נוסף כזה, הפעם בדיוני לחלוטין לארכיפלג פנטסטי, שהאיים שבו הם מעין אלגוריה על העולם כולו.

עוד ב-2013 יצאה לאור כספר אלקטרוני בלבד מחווה של חבורת סופרים ישראלים צעירים, ובראשם שמעון אדף, לסיפור אחר של מלוויל בשם "ברטלבי" – עלילות לבלר בוול סטריט של המאה ה-19. המחווה נקראה "בעקבות בארטלבי" – יצירת מופת אחת וסדרת מדרשים מאת שמעון אדף, לאה איני, סיגל בן יאיר, רון דהן, יהונתן דיין, עינת יקיר, חגי ליניק, עידן לנדו, ערן צלגוב, עילי ראונר, עמיחי שלו, אודי שרבני וארז שוייצר.

מלוויל, כמובן, מפורסם בראש ובראשונה כמחבר "מובי דיק" (1851) הנחשב ליצירה הקלאסית של הספרות האמריקנית. הספר מספר את סיפורו של צוות ספינה מקוללת בראשות קפטן אחאב האובססיבי, היוצא בעקבות לוויתן לבן ענקי ומפלצתי במסע הנידון לכישלון. הספר קיבל את השראתו מפסוקים שונים בתנ"ך וגיבורו הראשי, קפטן אחאב, נחשב לאחת הדמויות הגדולות ביותר של הספרות האמריקאית.

אך עם פרסומו במאה ה-19 נחל הספר כישלון חרוץ. המבקרים והקהל לא הבינו אותו, והוא התגלה מחדש רק במאה ה-20 – עת בה הוגדר כאחד ממבשרי המודרניזם. מלוויל מוכר כיום כגאון של הספרות האמריקאית, העומד בשורה אחת לצד אדגר אלן פו ומרק טווין.

\

מה מושך כל כך במלוויל בעיני הישראלים הצעירים של ראשית המאה ה-21?

להלן ראיונות עם שני מתרגמים של מלוויל. כל אחד מהם מנסה לענות על שאלה זאת מנקודת מבטו.

המתרגם גרשון גירן: "אהרון אמיר תרגם את 'מובי דיק' ל'אמירית', לא לעברית"

גרשון גירון תרגם כבר מאנגלית את "מובי דיק", וכעת תרגם את "טייפי".

הספר, הכתוב בגוף ראשון, מגולל את ההרפתקה המדהימה בחייו של מלוויל הצעיר: כשעגנה הספינה שבה הפליג על חוף האי נוקוהיבה שבדרום האוקיינוס השקט, נמלט ממנה המספר עם חברו אל עמק טייפי ונקלע היישר לשטחו של שבט אוכלי אדם.

אלי: תרגמת שני ספרים של מלוויל. האם שני התרגומים היו יוזמות שלך או של אחרים?

גירון: "היוזמה לתרגום 'מובי דיק' הייתה של חיים פסח, עורך הסדרה 'קראתי' בהוצאת 'ידיעות ספרים', שבה יצא התרגום לאור. את תרגום 'טייפי' אני יזמתי. אהבתי את תרגום 'מובי דיק', את האתגר ואת התוצאה ורציתי לתרגם עוד ספר של מלוויל".

שתי עטיפות שונות של "טייפי". אחת מהן של גירסת קומיקס.

אלי: מה משך אותך בשני הספרים הספציפיים האלו?

גירון: "תרגום מלוויל הוא אתגר, משום שהטקסטים שלו חכמים, שנונים, מלאי תובנות והפניות אין ספור – בעיקר מובי דיק. גם ההתמודדות עם הסגנון הקלאסי מאתגרת. המשפטים ארוכים ומורכבים לעתים קרובות, ומחייבים אותי לדיוק מקסימלי. מהדורת 'מובי דיק' שלי היא המוערכת ביותר בעולם, ככל הידוע לי, וגם זה היה אתגר מעניין. מה שמרתק בעיניי אצל מלוויל היא השקפת העולם האמפתית לגיבוריו. אם אלו חבורת מלחים פרועים, או שבט נידח באי בים הדרומי. בכולם הוא מתבונן בגובה העיניים ומתוך התייחסות רב-תרבותית אמיתית, הרבה לפני המצאת המושג הזה".

אלי: לשני הספרים היו תרגומים קודמים. במה תרגומך שונה? האם הוא מלא יותר או מקוצר יותר?

גירון: "מובי דיק תורגם, כמובן, כמה פעמים ותרגומו של אהרון אמיר שלם  אבל בלתי קריא, כי אמיר תרגם ל'אמירית', לא לעברית. בתרגום שלי הלכתי על החבל הדק שבין עברית קריאה לשימור הניחוח הקלאסי".

"מובי דיק" בתרגום גרשון גירון

זה, אגב, הזמן להזכיר כי אהרון אמיר תרגם את מובי דיק פעמיים: פעם אחת בגרסה מקוצרת מאוד לילדים, ופעם שנייה בגרסה המלאה המוכרת, למבוגרים.

אלי: איזה מסרים יש בסיפורים של מלוויל שלדעתך לא התיישנו כלל?

גירון: "לטעמי המסר החזק והאקטואלי ביותר של מלוויל הוא הרב-תרבותיות שלו. הראייה המפוקחת של בן השבט הפראי ואפילו הקניבלי, דרך אותה עדשה בלתי מתנשאת שבה הוא הוא בוחן את החברה שבה הוא חי, את ההיסטוריה ואת ההווה שלה. זה גם מה שהרגיז את בני זמנו, בפרט בכל הקשור ליחסו אל פגמי ופגעי הנצרות. שוב ושוב הוא מפרק את היבטי החברה שלו ומגיע למסקנה שבעצם כולנו בני אדם שווים".

אלי: האם אתה מתכוון לתרגם בעתיד עוד סיפורים של מלוויל?

גירון: "מן הסתם אשמח לתרגם עוד".

"מארדי והמסע לשם", עברית: יהונתן דיין, הוצאת "אינדי בוק", 2014

ראיון עם יהונתן דיין, מתרגם "מארדי והמסע לשם" (1849)

הנה כמה מילים על הספר: אם מלוויל תיכנן לכתוב אותו בסגנון של שני ספריו הראשונים, הביוגרפיים, כעלילת הרפתקאות ימית ריאליסטית בעלת מוטיבים אקזוטיים, הרי עד מהרה מצא את עצמו נסחף בזרמי דמיון פיוטיים. הים הממשי התנגש בים מיתי-שירי-פילוסופי; סיפור האדם התמזג בסיפורם של דגים, גלים סימבוליים החלו גואים והעלילה נשאבה למערבולת אלגורית.

מארדי מתייחד בערבוב בלתי פוסק של ז’אנרים ובחוסר נאמנות לכל צורה ספרותית מוכרת. הרומן כולו עומד בסימן של בריחה. לצד הימלטותו של הגיבור-המספר מהספינה, בריחה המניעה את סיפור המעשה, נמלטות מבין ידי המחבר גם הלכידות הצורנית, הבהירות התוכנית ולעתים אף השפיות התחבירית. המספר חותר בין איי הארכיפלג המדומיין מארדי, עם חבריו השונים והמשונים – היסטוריון ישיש, פילוסוף אובד עצות, משורר עדין נפש ומלך שהוא חצי-אל – ותר אחר דבר שאבד מבלי שוב. אבל תחושת המסע, כמו מעשה הקריאה הספרותי, מאשרת את קיומה של הנפש הנרגשת והסקרנית, ו’מארדי’, גם אם נותר לוט במסתורין, מזמין להרפתקה מיוחדת במינה. מלוויל של ’מארדי’ הוא סופר צעיר, המגלה את היצרים והיצירתיות שבמילים. תחת עטו נולדה יצירה קרנבלית, ססגונית ופרועה, שהחלה חותרת לעבר המים הרחוקים והמסתוריים, לעבר המעמקים שמהם יגיח לימים הלוויתן הלבן, מובי דיק.

אלי: מה משך אותך לסופר מהמאה ה-19 כמו מלוויל?

יהונתן: "באופן כללי קצת קשה לי להסביר משיכה. תמיד יש בה משהו לא מודע ביסודו. ואולי בזה העניין. איכשהו ספרים, ים ותמונת הלוויתן תמיד ליוו אותי, כך שגם מלוויל הולך איתי כברת דרך. אני זוכר, בתור ילד, ספר גדול מימדים בשם 'האנציקלופדיה של המאה ה-20', שנהגתי לפתוח בשתי ידיים מרוב שהיה כבד, ובתוכו היה עמוד כפול שהוקדש לבעלי חיים בסכנת הכחדה. לכל אורכו נמתחה דמותו האדירה של לוויתן כחול. אני זוכר גם סדרת קלאסיקות לילדים מספרות העולם, שעוטרה בציורים מרהיבים. אהבתי מתוכה הרבה ספרים, 'בנו של דייוי קרוקט', 'החץ השחור', 'רובינזון קרוזו', אבל אף אחד מהם לא כישף אותי כמו 'מובי-דיק' והציור על העטיפה, שבה הלוויתן הלבן פורץ מהמים ובני האדם הננסיים שבסירות מתחתיו מביטים בו באימה, השתאות ויראה. אני חושב שהצייר תפס את מה שמלוויל תפס – זה רגע של התגלות. בעיני זה העיקר שחבוי ברומן הזה, 'מובי-דיק': ההתגלות. אין לה רגע או מקום מוגדרים. היא מתרחשת במפתיע. כמו הבהוב. המציאות חושפת לרגע את פניה האמיתיות ושבה ומסתתרת בין המילים. מלוויל איכשהו הצליח לכתוב את הנסתר, את מה שלא ניתן לכתוב".

אלי: מה משך אותך לספרו "מארדי", שאינו מבין הידועים שלו ושלא תורגם מעולם לעברית?

דיין: "כמו שאמרתי, הרומן שלי עם הרומן הזה, 'מובי-דיק', התחיל כשהייתי ילד, עם גרסת הילדים של הספר. הוא המשיך לרצד אליי באותן שנים מהמסך עם העיבוד הקולנועי של ג'ון יוסטון ששודר בליל שישי אחד, ובסרט מצויר באורך מלא, דובר אנגלית שאז לא הבנתי, שהוקרן בטלוויזיה הלבנונית, וממנו אני זוכר את קריאת הנץ של קוויקווג, הצלצלן עובד האלילים.

"כשבגרתי כבר קראתי את הספר המלא, ושבתי לקרוא בו פעם אחר פעם, גם בשפת המקור. כשפגשתי את הנובלה 'בארטלבי', הבנתי שמלוויל הוא לא סופר של ספר אחד, ולמרות שהסיפור הקצר הזה מתרחש ברובו במשרד סגור וקלסטרופובי באזור המסחרי של ניו-יורק, מצאתי בו את אותה איכות מושכת ומסתורית שקיימת ברומן רחב היריעה שמפליג באוקיינוס הפתוח. וככה הוספתי לחפש עוד ועוד יצירות של הסופר הזה – 'טאי-פי', 'בניטו סרנו', 'בילי באד', 'איש האמון', 'פייר' וגם 'מארדי'. בכולן מצאתי אותו, את מלוויל, בדרך זו או אחרת.

אלי: מה המיוחד בו?

דיין: "לעומקו של מארדי נכנסתי בזמן כתיבת התיזה שלי שהוקדשה למובי-דיק. בקרב חוקרי מלוויל מקובל לראות בספר הזה – הרומן השלישי שלו וניסיונו הראשון בכתיבת בדיון – טיוטה ראשונה ל'מובי-דיק'. כבר בשני הרומנים הראשונים שכתב, 'טאי-פי' ו'אומו', השתמש מלוויל בבדיון, והרשה לעצמו חופש יצירתי, למרות שאלו היו יצירות אוטוביוגרפיות מעיקרן.

"אבל 'מארדי' הוא כולו בדיה, והוא מגלה במלוא חריפותם את הכשרים והכוחות היוצרים של סופר צעיר, גאון לא בשל, נלהב וחסר מעצורים. יש שיגידו שזו חולשתו של הספר, אבל זה גם יתרונו. שמחת הכתיבה, היצירתיות שמתגלה תוך כדי עשייה, מורגשת בכל שורה ברומן, אשר רומזת, בחומרים שמהם עשוי הטקסט, בהרכבות ובבחישות השונות שמלוויל עושה בהם, לספרות הבשלה והמעמיקה שהוא עתיד לכתוב ביצירות כמו 'מובי-דיק' ו'בארטלבי'".

אלי: מדוע לדעתך סופר זה וספר זה עדיין רלוונטיים לקורא בראשית המאה ה-21?

דיין : "'מארדי' ראה אור בשנת 1849 ונחל כישלון חרוץ. בניגוד לשני הספרים הקודמים של מלוויל, שזכו להצלחה רבה משום ששילבו בין עלילת הרפתקה ימית לבין רשמי מסע אקזוטיים – שני ז'אנרים שתאמו לטעם הקהל בן הזמן – יצירה כאוטית כמו 'מארדי' לא הצליחה למצוא את מקומה בשיח הספרותי של אמצע המאה ה-19. זה רומן שבו העלילה שולית ביחס למורכבויות הפואטיות והפילוסופיות שמלוויל ניסה ליצור. הצורה של הספר אינה סדורה אלא משחקית, תזזיתית, נעה בין סגנון לסגנון, ולמעשה, מפרה תדיר כל 'הסכם' שנחתם אגב קריאה בין המספר לקוראיו.

"אני מניח שקוראים בני זמנו, במיוחד לאור שני ספריו הראשונים, חשו מרומים. הכישלון של 'מארדי' מציין הטרמה בקריירה הספרותית של מלוויל לכישלון שנחל 'מובי-דיק' עם יציאתו לאור בשנת 1851, בדיוק מאותם טעמים. אבל בעוד שבשנות העשרים של המאה ה-20, כשקוראים מודרניסטיים החלו לגלות את מלוויל ולעמוד על מידת החדשנות שבכתיבתו, בעיקר דרך 'מובי-דיק', נותר 'מארדי', משום מה בצד. מבחינת הקוראים בני זמננו, 'מארדי' בהחלט תואם להגדרות כמו 'קלאסיקה נשכחת', או 'מודרניזם מוקדם', אבל בעיניי, בעיקר, ניתן לקרוא אותו כספר משלים ל'מובי-דיק'; מעין צעד שלפני המסע הגדול, הים שלפני הים".

ראו עוד על הרמן מלוויל וביקורו בארץ הקודש:

הרמן מלוויל בארץ הקודש

,

יצירות הרמן מלוויל בעברית:

טאי-פי /  תרגום: י' רביקוב, הוצאת מ' מזרחי (1962).

טייפי: סיפור מאיי הדרום /  תרגום: גרשון גירון, הוצאת משכל (2015).

בארטלבי. בניטו סרנה /  בארטלבי / תרגום: דפנה לוי. בניטו סרנה / תרגום: אברהם רגלסון, הוצאת משרד הבטחון, ההוצאה לאור, המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח (1988).

ברטלבי – סיפור על אודות כתבן-מעתיק בלשכת עורך דין. בניטו סרנה – סיפור עלילה כמעט בלשי העוסק בספינה המובילה עבדים כושים

מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה:  (א.ת.א הופמן, ניקולאי וסיליביץ' גוגול, גוסטב פלובר, הרמן מלוויל, הנרי ג'יימס, מנדלי מוכר ספרים).  כולל את בארטלבי הלבלר מסיפורי וול סטריט / הרמן מלוויל, תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד (תשס"ו)

הסיפור האמריקאי הקלאסי: אנתולוגיה /  הוצאת עם עובד (תשע"ב)

מובי דיק /  הציורים – רוקול קנט, תרגום: אליהו בורטניקר, הוצאת מ' ניומן (תשי"ב)

גרסה בהמשכים באנציקלופדיה "עולם התרבות", הוצאת מסדה, משנות השישים.

עטיפת הגרסה לילדים של "מובי דיק" בהוצאת מ.מזרחי. תרגום: אהרון אמיר. צייר: "נרי"

מובי דיק /  תרגום: אהרון אמיר, ציורים: נרי,  הוצאת מ' מזרחי (1969)

מובי דיק /  תרגום: אהרון אמיר, אחרית דבר: צפרירה פורת, הוצאת כתר (1981)

‫    מובי דיק /   תרגום: גרשון גירון, הוצאת ידיעות ספרים (2009)

בילי בוד – ועוד סיפורים /  תרגום: אברהם רגלסון, הוצאת  עם עובד (1950)

בילי באד, מלח /   תרגום: עידית שורר, הוצאת בבל, משרד הביטחון (2003).