סקירה על הספר אהבתה של ברניקי מאת חבצלת פרבר-שפר, הוצאת פרדס, 2014, 474 עמודים.
כתבה מיוחדת לכבוד חג החנוכה
המלכה ברניקי (הקרויה גם ברניקה או בירוניקה), מלכה יהודייה שחיה במאה הראשונה לספירה, היא הדמות הנשית החשובה ביותר בימי חורבן בית שני. ברניקי הייתה נינתם של הורדוס ושל מרים החשמונאית, בתו של המלך אגריפס הראשון ואחותו של המלך אגריפס השני – שניהם הצאצאים האחרונים הידועים של הורדוס ושל בית החשמונאים. היא גם הייתה אהובתו של מחריב בית המקדש וקיסר רומא לעתיד – טיטוס, וככל הנראה הייתה עדת ראייה לחורבן בית המקדש.
טיטוס אף חשב, כפי הנראה ברצינות, לשאת אותה לאישה, אך ויתר על כך בגלל התנגדות בני המעמד הגבוה ברומא, שלא ראו בעין יפה את הרעיון של קיסרית יהודייה. בעקבות כך עזבה אותו נזעמת ומושפלת.
ברניקי הייתה החשמונאית האחרונה. אם הייתה מצליחה במשימתה עם טיטוס, השושלת החשמונאית והמשפחה הקיסרית הרומאית היו מתאחדים. אבל זה לא קרה – בסופו של דבר היא נעלמה. אחריה הסתיימה שושלת החשמונאים, שכמו נעלמו מעל פני האדמה.
פסל קדמון, ייתכן של המלכה ברניקי
מה היה קורה אילו מחריב בית המקדש היה נושא יהודייה לאישה? האם הייתה נוצרת איזשהי פשרה בין רומא לבין היהודים? ואולי בית המקדש היה מוקם מחדש בלחץ הקיסרית?
זהו אחד "האילואים" המעניינים של ההיסטוריה, שאת התשובה להם לעולם לא נדע.
קשה לחשוב על דמות מושמצת יותר בהיסטוריה היהודית ממי שאהבה את מחריב בית המקדש. ואכן, המסורת היהודית מיעטה לעסוק בה.
גם הסופרים הקדומים לא הרבו לספר על ברניקי. יוסף בן מתתיהו, שסביר להניח שהכיר אותה היטב, מקדיש לה כמה סעיפים בספריו על חורבן הבית "מלחמות היהודים" ו"קדמוניות היהודים". המידע שפרסם הוא שילוב של דברי אמת פרי ידע אישי שלו עם רכילויות מפוקפקות ביותר. חלק מן הדברים מתארים את מסירותה של ברניקי לעמה, וחלק אחר מכיל השמצות שונות על יחסיה המיניים, כביכול, עם אחיה אגריפס השני.
ההיסטוריונים הרומאים סווטוניוס וטקיטוס הסתפקו בכמה מילים על יופיה שצודד את לבו של טיטוס בן הקיסר וסיפרו מעט על מערכת היחסים ביניהם, שהייתה נושא רכילות מרכזי ברומא. מלבדם, רק המשורר בן התקופה יובנליס – שבירניקי הייתה שנואה עליו במיוחד – הרעיף עליה רעל. בשנאה המלווה בהיתול לגלג על אגריפס, שהעניק לאחותו טבעת יקרה כמתנת אהבה ואת החסד נתן לחזירים במקום לעם היהודי.
ברניקי לאורך הדורות
ברניקי וטיטוס
הנסיכה היהודיה ברניקי נשארה חקוקה בזיכרון הדורות. סיפור האהבה של הנסיכה היפה עם מחריב מולדתה עורר את דמיונם של יוצרים לאורך המאות, שראו בה מעין קליאופטרה יהודית. משהו בסיפור חייה המדהים, המלא ברומנטיקה אפלה מאין כמוה, שבה יש גם גילוי עריות וגם סקס עם האויב הנורא ביותר של עמה, לא פסק להדריך את מנוחתם של יוצרים, גברים ונשים כאחד.
מתקופת הרנסנס ועד היום הופיעו על אודותיה יצירות רבות – בעיקר בצרפתית, אבל גם בגרמנית, איטלקית ואנגלית. ברומנים, מחזות, אופרות ומופעי בלט.
ה
ברניקי הפכה לנושא של תחרות ספרותית מפורסמת ביותר בתולדות הדרמה הצרפתית ב-1670, תחרות שהוזמנה על ידי מלך צרפת עצמו משני המחזאים הצרפתיים הגדולים ביותר – קורני וראסין הצעיר. לשניהם ניתנה משימה לכתוב מחזה על ברניקי וטיטוס. קורני, שמעולם לא עסק בנושאים עבריים עד אז, העלה מחזה שבו שיחק הקומיקאי המפורסם מולייר. המחזה תיאר את ברניקי כאישה חולת אהבה ותו לא.
המנצח היה ראסין הצעיר. הטרגדיה "טיטוס וברניקי" מתארת כיצד נאלץ טיטוס לדחות בלב כבד את ברניקי האהובה על מנת שיתאפשר שלטונו כקיסר ברומא האנטי מלוכנית. המחזה נחשב מאז ליצירת מופת ולאחד המחזות הצרפתיים הגדולים של התקופה. בעקבות המחזה הזה המשיך ראסין וכתב עוד שני מחזות על מלכות עבריות ידועות אחרות: "עתליה" ו"אסתר" וסיים בכך טרילוגיה יחידה במינה באיכותה של מחזות על מלכות עבריות..
קורני, לעומת זאת, מיעט לכתוב לאחר מה שהוגדר בעיני כל כתבוסה לראסין, ולמעשה סיים את הקריירה שלו כמחזאי. תבוסתה של "ברניקי" שלו שברה את רוחו, מכיוון שבחצר המלוכה איש לא התייחס אליו עוד ברצינות.
שנים לאחר מכן, ב-1791, הפכה ברניקי לנושא לאופרה מפורסמת, האופרה המפורסמת ביותר עליה, שנכתבה בידי לא אחר מאשר וולפנג אמדאוס מוצרט – The Clemency of Titus.
עלילת האופרה משלבת בין סיפור טיטוס וברניקי הרומנטי ובין התפרצות הר הגעש הלא רומנטית בעליל שהחריבה את העיר פומפיי והביאה למות עשרות אלפים.
הייתה זאת האופרה האחרונה שמוצרט כתב בימי חייו.
ברניקי בעברית
ברניקי נסיכת יהודה, ציור מאת יעקב שטינדהרט
בעברית הופיעו רק מעט מאוד יצירות ספרות על הדמות, ורובן מתורגמות.
משום מה, מחזהו המפורסם של ראסין תורגם לעברית בידי אלי מלכה רק ב-2018..
לעומת זאת, תורגם פעמיים רומן בינוני בתכלית של הסופר הגרמני היינריך פולרט שומכר (1861-1919) שהתפרסם בספרו הגרמני "בירניקה" ( 1893). הספר תיאר את יחסיה הסבוכים של בת אגריפס עם טיטוס והקנאים על רקע חורבן ירושלים. הוא תורגם לעברית פעמיים. הראשונה בידי דוד פרישמן – ביריניקה: סיפור יסודתו בתקופת דברי ימי חורבן ירושלים" ב-1895 (הספר זכה להצלחה והופיע גם ב-1920 בעיבוד לנוער בשם "אחרית ירושלים"). בפעם השנייה תרגם אותו אליעזר בן יהודה בשם "סערת המלחמה" בשנת 1905.
ב-1946 תרגם יצחק זילשברג מחזה של קארל דה האז, מחזאי לא ידוע מהמאה ה-19, שמחזהו השכוח התגלה במקרה בבית ידיד בידי המו"ל שטיבל. שם הספר – ביריניקה: טראגדיה בחמש מערכות (ניו-יורק: מוסד גוסלאבה וא' שטיבל, תש"ו 1946). המחזה מציג את ברניקי כנושאת אידאל נשגב – גיור העולם בידי רומא, שעליה תשלוט לצד טיטוס. נושא זה עורר עניין בעולם שחש את עצמו חרב כמו לאחר המרד הגדול ברומאים.
אך החייאתו בעברית של המחזה השכוח לא עורר בו כל עניין.
דוגמה בודדה מהספרות העברית המקורית היא סיפור קודר ביותר בשם "מותה של בירוניקה" מאת יעקב חורגין. הוא הופיע ב"שלושה סיפורים היסטוריים" (הוצאת עמיחי, תשי"ג. 1953). הסיפור עוסק בימיה האחרונים של ברניקי – היא מנסה למצוא אהבה אחת אחרונה לאחר שסולקה סופית מארמונו של טיטוס. קנאי שבא לרצוח אותה – ושאותו היא כמעט מצליחה לשכנע להתאהב בה – מגלה שגם הוא אינו מעוניין בברניקי שהייתה פעם מלכת העולם וכעת אינה מעניינת עוד איש.
הסיפור הופיע לצד סיפורים קודרים באותה המידה – "הורדוס החולה" על ימיו האחרונים של המלך הורדוס ו"מאורע בארמון דפניס" של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, שגם הוא, כברניקי, מנסה למצוא אהבה אחת אחרונה ולא יכול.
אך דומה שהספר המרשים ביותר עד כה על ברניקי היה פרי עטו של מחבר הסיפור המפורסם ביותר על אבות השושלת החשמונאית – "אחי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט. הוא הופיע בעברית בשני שמות בתרגומו של אוריאל שלח, הלוא הוא יונתן רטוש – "ברוניקה החשמונאית" (הדר 1966) שהופיע במהדורה חדשה גם בשם "ברניקה בתו של אגריפס". בספר ממשיך פאסט לספר את סיפורם הטרגי של הצאצאים האחרונים לשושלת זאת.
פרט לאלו אפשר לאזכר שיר של חיים גורי על ברניקי, המבוסס, בעצם, על דמותה של הרקדנית נועה אשכול, ושיר נוסף של רועי צ'יקי ארד המספר על אודות המלכה שממנה, כפי שמצהיר המשורר, הוקסם – הן בגלל אורח החיים הדקדנטי שלה והן בשל שאיפתה לשלום. בין העמים האוייבים.
ברניקי – הגרסה המודרנית
והנה, לאחרונה ראה אור ספרה של חבצלת פרבר-שפר, העוסק בדמות זאת.
לפרבר-שפר יש עניין רב בדמויות נשיות שכוחות מההיסטוריה. היא כבר עסקה ברומן על אודות אשתו של הצייר המפורסם סזאן. שמו של הספר רב משמעות: "לאן נעלמה מדאם סזאן" (כרמל 2006). מטרתה היא להקים לתחייה בתודעת הקוראים נשים בולטות שנשכחו שלא בצדק.
במטרה דומה היא פונה כעת לתקופה קדומה יותר – ימי חורבן בית שני. כעת היא מתרכזת בדמות ידועה הרבה יותר ומשמעותית הרבה יותר וגם שנויה במחלוקת עזה הרבה יותר ממדאם סזאן.
הסיפור מעניק סקירה מלאה על חייה של ברניקי, של אחיה אגריפס השני, ושל אביהם המפורסם אגריפס הראשון (דמות היסטורית חשובה המוזכרת בברית החדשה ובספרו של רוברט גרייבס קלאודיוס, "האל", כמו גם ברומן "חומת אגריפס", מאת יעקב חורגין).
מבחינה היסטורית מצליחה פרבר-שפר להעביר לנו היטב ובצורה מדויקת ומעניינת את פרטי התקופה. היא מציגה את ברניקי הנשלטת לכאורה בידי הוריה ובידי בעליה הלא יוצלחים, מלכים במדינות קטנות המבוגרים ממנה בהרבה. להפתעת הכול, כולל הקורא, היא מתגלה כמי שאינה (רק) אשת עינוגים, אלא גם כאישה מרחיקת ראות, מנהיגה בכל רמ"ח אבריה המבינה היטב כי עם ישראל לא יהיה מסוגל להתמודד עם האימפריה הרומאית האדירה וכי עליו להתכונן לעתיד שמעבר לבית המקדש. פרבר-שפר כמעט יוצרת אותה כפמיניסטית של תקופתה.
בסופו של יום מתאהבת ברניקי בטיטוס, המנהיג הרומאי, וזוהי אינה אהבה פוליטית מחושבת אלא אהבה אמיתית לאיש שלכאורה נראה מתאים פחות מכולם לאהבה כזאת, איש שהיא נאלצת לשרתו כפילגשו ותו לא. כל שיש לה הן הבטחות מעורפלות על היום שבו יינשאו, הבטחות שלא יתממשו לעולם.
פרבר-שפר מציגה היטב את האישיות הכפולה של ברניקי, שמצד אחד היא מנהיגה נבונה ומצד אחר – אישה המאוהבת בטיטוס המנהיג הרומאי ושאיננה מסוגלת להתגבר על אהבתה אליו, אהבה שהורסת לבסוף את חייה.
דמויות בולטות נוספות בספר הן מנהיגי הרומאים אספסיאנוס ובעיקר בנו טיטוס, שאינם מוצגים כנציגי הרשע, אלא כאנשים בשר ודם עם חולשות נוסף על מעלות.
ובכל זאת נשאלת השאלה – האם זוהי יצירה ספרותית היסטורית טובה?
אפשר להשוות את הספר לספריה הטרגיים והדרמטיים בה בעת של פיליפה גרגורי, המשמשים כמקבילה מצוינת לספר זה – גם הם עוסקים במלכות ונשים חזקות על רקע העבר הרחוק. מדובר במאה ה-15 באנגליה, בימי מלחמות השושנים בין בית לנקסטר ובית יורק ובימי שושלת טיודור של המלך הנרי השמיני כמו בספר "בת בולין האחרת"
. אך בניגוד אליהם, ספרה של פרבר-שפר נחקק פחות בזיכרון. דמותה של ברניקי אינה מותירה עלינו רושם כה עז כגיבורותיה הנחושות והעקשניות של גרגורי, שבראשן המלכה השנייה של הנרי השמיני, אן בולין, בספר "בת בולין האחרת". בספר זה מוכנה בולין ללכת עד הסוף ולהביא להשמדה של תרבות שלמה בארצה על מנת לזכות בכוח של מלכה.
"אהבתה של ברניקי" בוודאי נופל בהרבה מספרו של פאסט, שתיאורו את חייה של ברניקי על רקע המאבק האידאולוגי האכזרי בין בית הילל המתון והשואף לשלום לבין בית שמאי הקיצוני והשואף למלחמה, בין תומכי רומא לבין תומכי העצמאות – לא התיישן כלל. גם בימים אלו הוא ראוי מאוד לקריאה ואף רלוונטי יותר היום באשר להווה שבו אנו חיים, מאשר בתקופה שבה נכתב. למרות כל מאמציה לדייק היסטורית, ואולי גם בגללם, פרבר-שפר אינה מצליחה, לדעתי, להחדיר בספרה תחושה של רלוונטיות ומידיות לכאן ועכשיו, תחושה הנוכחת בספרו של פאסט,למרות וכנראה בגלל שהוא נאמן הרבה פחות לעובדות ההיסטוריות הידועות.
למרבה הצער אין למצוא את הרלוונטיות העכשווית הזאת אצל פרבר-שפר, שגם לא מצליחה להעניק לדמויות את החיות ואת העצמה שהעניק להן פאסט. כל משפט היוצא מפי הדמויות שלה נדמה כדקלום והסבר למען הקורא על אודות הרקע והאירועים ההיסטוריים. הן לא באמת חיות את האירועים האלו. ברניקי של פרבר-שפר אינה דמות המעבירה צמרמורת של ממש בקורא, כמו בספרו של פאסט או בסיפורו הדרמטי של חורגין, המתאר את ימיה האחרונים.
התחושה, אם כך, בזמן קריאת "אהבת ברניקי" איננה של סרט קולנוע דרמטי ורחב יריעה כמו בספרו של פאסט, או של מיני סדרה הגדושה בדמויות המרתקות אותנו בכל רגע כמו בספריה של פיליפה גריגורי. לעומת ספרים אלה, קריאת ספר זה מעניקה את התחושה שאנו נמצאים בתסכית רדיו דידקטי המעביר לנו כמויות גדולות של מידע יבש באמצעות הדמויות והמספרת. הדמויות לא באמת מצליחות לצאת מהספר ולקום לתחייה עבור הקורא ושם, להתחבר לחייו שלו.
ראו עוד על המלכה ברניקי בת אגריפס:
מי היא ברניקי בירושלים? הסבר של "עונג שבת"
אלי אשד על יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של ברניקי
תענוג לקרוא אותך ממש תענוג כמו ללגום מגביע של יין משובח בחברת אלים