אמנון נבות.צילום :ארכיון “מעריב”
“.

החלק השני של מאמרו הגדול על יובל גלעד על יצירות הספרות היפה של אמנון נבות מבקר אימתני וסופר ספרות יפה ידוע הרבה פחות ,וספריו השונים שזכו עד כה במעט מאוד תשומת לב ביקורתית משל עצמם.:

קראו תחילה את החלק הראשון העוסק בספרו של  אמנון נבות “עונת המלכים ” ( כתר ,1983)

וכעת החלק השני של המאמר :

נבות התל אביבי נ:יתוח הפרוזה של אמנון נבות -החלק השני

מאת יובל גלעד

2.  טיסת מכשירים ( כתר 1988)

תקציר הספר :דברי הימים” של חבורת ילדים, משתי שכונות של עולים חדשים, בתחילת שנות השישים. מעין כרוניקה טוטלית הממוקדת דרך תודעות ותת-תודעות רבות המנותבות כולן לחקר האמת – אותה אמת שמכוחה מוצאים את עצמם הגיבורים-ילדים ברומאן של נבות במציאות עלובה ומכוערת ובמצבים רגשיים ותודעתיים חסרי-מוצא.

אחד ממאפייני אמן טוב המודע לקופסת הכלים שברשותו  הוא חוסר הרצון לחזרה עצמית, הרצון להתפתח ולהשתנות, ולו גם בגבולות הפואטיקה והתמאטיקה הייחודיים לו. וכך עושה נבות, חמש שנים אחרי ספרו הראשון. בעוד “עונת המלכים” נכתב כפרוזה ריאליסטית עם חריגות, הרי ש”טיסת מכשירים” הינו כבר כולו זרם תודעה, ספוג בסלנג של נערים בשכונות מצוקה, מהול בפיוט לירי ואכזרי גם יחד. וכך נפתח הרומאן:

“[בשנת 1948 נולדה פה מדינה מתוך הדם ומתוך התוהו ומתוך חוטי הבשר של השיליה ומתוך האופל שלפני היש והיא עוד מדממת; המדינה הזאת נולדה מתוקף דם בניה הימאים שבדמם שילמו את בעירת הולדתה (בלהביורים של ממלכת הגבעה) מתוך עצמם זאת אומרת שהמדינה נולדה בהיפוך מתוך דם בניה אין בה אף שעל שלא כופר בדמם וחלבם קצת לפני הפלישה הראשונה של עארף הסורי וקאסם העיראקי ונאצר המצרי דרך פרוזדורי הדם של המדינה לכיוון צוואר החם של המדינה הימאית ששכבה אז והיא (דליה מהימאים) עוד מדממת ופרקי ידיה קשורים אל המיטה ואל תוך עורקיה הזריק אז אוברשטרומפיהרר היינץ שולץ את זרע משיך הרייך הרביעי … וזה היה כבר לפני עידן המלחמות השני ולפני עידן המלחמות השלישי…”.

קשה לפענח את התמהיל הפיוטי. זהו עירוב של היסטוריה (מלחמת העצמאות, נאציזם) ועלילות גבורה של נערים שגדלו על חוברות פופולריות דאז מאת שרגא גפני, שכתב תחת שמות עט שונים חוברות על “דנידין”, “חבורת הספורטאים” וגם סדרת “הימאים” ממנה לקוחה דמותה הנשית של דליה. גפני כתב עלילות גבורה פטריוטיות, עלילות מחתרת והעפלה, וסיפורי הגבורה השפיעו על הנערים שקיבלו את הספרים כספרי חוקים מכריעים. חוברות נוספות שהשפיעו על הנערים הן סדרת “ביל קרטר“, חוברות מערבונים, לפיהם נוסחו חוקי ה”טקסס ריינג’רס” שהם אימצו כחוקים למלחמות, וברקע ישנן גם חוברות ה”סטאלג” של התקופה, שעירבו עלילות מיניות עם דמויות נאציות.

שני “גיבורי” הספר הם וולאדימיר רוקנשטיין, בן למהגרים רומנים עניים מרודים, וגרשון גרייף, עוד בן עניים שגר בחצר עם הפרדות כי אביו שמכה אותו כל העת לא מרשה לו לישון בבית. הנערים מבינים כמה חייהם רעים, אבל מפנים אצבע מאשימה כלפי עצמם, מחפשים את ה”בוגדים” שהביאו אותם למצב זה:

“כי אתה הרי לא מלך אתה רומני מהמעברה שאבא שלו קנה בית ברמאות פה בגבעה… אתה הרי לא מכאן אתה מרומניה ואתה לא תהיה אף פעם מלך אמיתי… מפגר שיצא ממפגר שהביא עיראקית מהמעברה…”.

בעולם הנערים ישנה שאיפה לטוהר (המושפעת מהגזענות והשאיפה לטוהר הגזע הקיימת בספרי הנעורים שהם קוראים):

“… ממלכות הפרעונים שקמו כדי לטהר את המדינה ואת החלום המטוהר שנחלם מתוכה כדי שתיוולד (המדינה) מחדש כמו בספרי הימאים שנולדו (הספרים) מתוך החלום המקולקל…”.

הניסיון הקרטאזיאני הזה “לנקות את השולחן”, להגיע ל”נקודת הקיפאון” (מונח החוזר ביצירת נבות), להתחיל מהתחלה, מאפס, אחרי שנחשפו כל השקרים והעליבויות, סופו באלימות ובטקסים אלימים המנהלים על פי חוקים נוקשים שהמציאו הנערים.

נבות כותב לו במקום לא, פו במקום פה, רוש במקום ראש, מכניס שגיאות “נתהיות” ומצליח לשחזר יפה את שפת הנערים. השיחזור הסלנגי מזכיר את עבודתו של ויליאם פוקנר בשיחזור הסלנג של הכושים הדרומיים.

באמצע הספר, באופן מפתיע, מופיע ציטוט משיר של מאיר ויזלטיר: “איש ישוב על מדרכה/ ראשו בידו כבלולאה/ הוא לא יחנוק את עצמו/ עובדה, הוא עוד יקום. //מגבו לילה רק בבטון/ קור של קיץ, לח וסמוי/ הוא יתרומם וילך מפה/ יש לו מיטה באיזה מקום”. שיר עצוב, נואש. גם ויזלטיר, כמו נבות, גדל כבן למהגרים עניים. גם אצל ויזלטיר חתירה נחרצת, נואשת, לתיאור האמת כפי שהיא, מבלי לייפות. גם אצל ויזלטיר אכזריות, אם כי אצל המשורר רבה יותר החמלה.

אולי זאת האכזריות של המאה העשרים עם הקטלניות במלחמות שמחלחלת דרך הורי הנערים למשחקי הילדות שלהם, בפרוזה המזכירה ברוחה את המוסיקה הקלאסית המודרנית הקודרת של המחצית השנייה של המאה העשרים.

משחקי הילדות האכזריים של הנערים הם כמו הילד אותו תאר פרויד הקושר חוטים בניסיון להתגבר על חרדת נטישה, בחזקת ניסיון של הנערים לשלוט על האלימות בעולם בעזרת משחקי אלימות דמיוניים.

סיום הרומאן הנו מערבולת של דמיון ומציאות המטרימה את הרומאן הבא, “לוכדי עריקים”, בו הגיבור מצוי במצב של דמדומי תודעה, ומטרימה גם את ספרו הרביעי של נבות – “מקראות ישראל” – בו דמויות פוליטיות נכנסות למצב הדמדומים של הגיבורים ומהוות מעין השלכה של רגשות הגיבורים.

גרשון גרייף, מלך השיכון, שגרם למות אביו, אושפז בגהה, ולדמדומי תודעתו חודרות דמויות פוליטיות, ערבוב מרגש המעיד על אומץ ספרותי:

אז נכנסו אל החדר הזה דוד בן גוריון והרמטכ”ל לשעבר צבי צור וראש הש.ב הכללי ואבנר כרמלי מהימאים… הם לא היו ממשות אבל גם לא חלום… משהו בלתי נתפס שאפשר לו שייתפס ואם תהיה נגיעה או חזיון החלום הזה יקום ויהיה. והם באו אל תוך החדר שבתוכו עמדו עכשיו המלך והנציבים וגם מלך השיכון, שבא מבית החולים ‘גהה’ … על הגבעות, מעבר לקו האופק, הבעירו גדודי הפשיטה של קאסם וכנף הפרשים השביעית של נאצר מדורות… דוד בן גוריון שחבש כובע מצחייה של קצין רומני עם שתי חרבות צלובות אמר… זה צריך להיות הלילה… ואבנר כרמלי אמר: צריך לתקן את החלום הזה המההתחלה פשוט לטהר…”.

חלום הזוי המערבב חומרי מציאות, בן גוריון כמפקד רומני, איחוד של האתוס הציוני של החלוצים עם הרומנים הדחויים, מתערבלים במוח של נער על סף שיגעון. זהו מפגן של אומץ אמנותי היוצר מרקם אישי לשוני פרטי וכללי, חלומי על גבול הטירוף ועם זאת נטוע עמוק בריאליה – ראש הממשלה, הרמטכ”ל, הדרמה של חיינו הישראליים המתנהלים על פי הר געש קיומי.

3.    “לוכדי עריקים”או, רומן על משטרה צבאית” ( כתר 1992)

תקציר הספר :קבוצה של טירונים בגיל המשטרה הצבאית העוסקים בחקירה נוקבת ואכזרית-של עצמם-בניסיון אמיץ ונואש לחשוף את שורשי הכאב וההשפלה המשותפים להם. החקירה העצמית אינה מביאה מזור. ה”גיבורים”-נערים חבולים בנפשם ומוגבלים ביכולתם התודעתית-חווים בעוצמה אדירה את אובדנם, הצפוי לא צפוי, זיכרונותיהם הביוגרפיים ושל המיתולוגיות שיצרו בילדותם.

ארבע שנים אחרי “טיסת מכשירים” מופיע “לוכדי עריקים”, שהינו הגרסה הקיצונית ביותר של זרם התודעה מבין ספרי נבות. הטקסט מקוטע לחלוטין,  מורכב מרצפים המכונים “רשומות”, הנפסקים מדי כמה עמודים עם כוכבית השולחת להערת שוליים בה נכתב ש”המשך הרשומות נגנז”. חלק מהעמודים פשוט ריקים, מייצגים היאלמות והעלמות של התודעה המספרת, כתוצאה ממצוקה ובלבול.

במרכז הספר נער בוגר שיכון העוני, המצוי בטירונות של משטרה צבאית, החיל הדחוי ביותר לנערים במדינה מעריצת לוחמים. הנערים מחליטים למרוד ועורכים שביתת רעב, שסופה בניסיון הימלטות כושל וטראגי.

נבות מקדיש את הספר לגבריאל מוקד, העורך, חוקר הספרות והמבקר, ומתייחס ליצירה היחידה בפרוזה של מוקד כמקור השפעה – ה“ואריאציות”.

ה”ואריאציות” הנם שורה של מכתמי שירה בפרוזה, סיפורים קצרים, ערטילאיים למדי, חלקם עוסקים בשרשרת פיקוד ומונחים צבאיים. ב”תבניות פרצפטואליות כספרות” (“מאזניים” מרץ 1984) מתאר נבות המבקר את ה”ואריאציות” של מוקד: “ייחודן של הואריאציות הוא בכך שהן עוסקות במערכים, במערכות וחומרים פילוסופיים. … טקסטים בעלי קירבה זהותית…. כגון האפוריזמים של קפקא, עיקרון המשל החידתי של ר’ נחמן מברצלב או המשל הקיומי של עגנון… התבניות של הוואריאציה היא לרוב מהופכת, ומה שיזוהה בתחילתה כמשל, אינו אלא נמשל.”

אפשר היה להיכנס להשוואה וניתוח הדומה והשונה, אבל לדעתי עיקר השפעת ה”ואריאציות” הינו בקשרים ההדוקים עם יצירת פרנץ קפקא, לו הקדיש מוקד ספר מחקרי. קפקא גם נוכח ב”לוכדי עריקים” במפורש: סגן המלך מספר שקרא שלושים וחמש פעם את “המשפט”, מגלה זאת במהלך חקירה שעושים לו חבריו לאוהל הטירונים.

הנרטיב של “לוכדי עריקים” קשה במיוחד לשחזור, אבל הוא עוסק ב”סגן המלך” של השיכון, ששמו כאן אמנון בורשטיין (בעוד ב”עונת המלכים” שמו אחאב נבות, ומכאן אפשר להסיק צמידות ביוגרפית מסוימת בינו למחבר הרומנים). הוא שובת שביתת רעב באוהל ובו שלושים ואחת טירונים המיועדים להיות שוטרים צבאיים. דרי האוהל מחליטים להתקומם נגד גיוסם לחיל הדחוי. הם מסתגרים באוהל, בלי אוכל, שותים מי גשם, וחוקרים את עצמם בניסיון להבין מה עשו רע כך שנגזר עליהם להיות שוטרים צבאיים.

הרומן, בהיותו רומן תודעה, מורכב מהבזקי זיכרון קטועים היוצרים יחד מארג יפהפה, אטונאלי. עם גיוסם לטירונות ראו הנערים סרט ששמו “מרד הגלאדיאטורים ברומא”, והם מושפעים מדימויי ההרואיות שבו, ומדמיינים עצמם  כגלאדיאטורים. וכך, מושג הגלאדיאטורים מחליף את מלחמות הנערים ברומנים הקודמים, דמיון כמפלט יחיד ממציאות משפילה.

וכך נפתח הרומאן:

ומעבר מזה ומעבר מזה היה ריק ולא היה זה חלל ריק אלא מישור ריק שהוביל בשיפוע לאיזה ים רדוד שעמד על קו האופק ומלפניו ומאחוריו (לא התדהמה; גם לא הצער) רק הסירוב שאחריו באו שביתת הרעב ומסדרי האינפוזיה והבריחות בלילה והחזרות ביום… אבל בהתחלה לא היה כלום מחוץ לסירוב ולמיאון העיקש והמתחפר מעבר למסך שהחל חוצץ בתודעה נפרמת בין העבר מזה לבין     ומעבר מזה ומעבר מזה היה ריק ולא היה זה חלל ריק…”.

שורת הפתיחה היא חוויתית-קיומית-ערטילאית, ואחר כך הקונקרטיות של טירונים מורדים. שביתת הרעב והצמא מביאים את הטירונים, ובעיקר את סגן המלך, למצב של דמדומי תודעה, חצי הזיה, בין עירות לחלום. זיכרונות מתערבבים בהווה, וההווה מתערבב בהזיות, מה שנותן “הצדקה” ריאליסטית לכתיבה בז’אנר זרם התודעה.

רומן זה הינו אולי שיא יצירתו של נבות, ספר אמיץ המתקיים באזור הספר שבין מציאות ודמיון או חלום, בין ההווה לזיכרונות מבצבים מתוך הטראומה, נע בין המציאות הריאלית המתוארת לפרטי פרטיה (אוהל הטירונים, מעשיהם וכו’) לבין איזה הפשטה ערטילאית, כמו תנועת מצלמת קולנוע בין קלוז אפ ללונג שוט:

“והדמויות ששכבו באוהל ועיניהם נעוצות בנקודת החיבור שבין המוט לבין תקרת האוהל… וזה ששכב לימיני ופרש את חסותו עליי לא מפני שאני אני אלא מפני מי שהייתי (סגן מלך וראש הש.ב. של ממלכת הגבעה) והסביר לי בסבלנות כל דבר קטן וכל דבר גדול משום החשכת התודעה שבה הייתי שרוי (בעקבות מפלת מלך הגבעה וכשל ממלכת השיכון ומתוקף המשפט לקפקא היכן שהדברים נבעו מתוקף העדרם של סיבה ומסובב) כל דבר מה נגזר ממנו ונזהר ככל שיכול היה להיזהר מלומר את המילים שבגללן הייתי אוטם את האזניים באגרופים קמוצים…”.

כאמור, סגן המלך לשעבר של הממלכות משני הרומאנים הקודמים, כעת טירון שאינו יכול לסבול את המציאות שסביבו, מצוי ב”החשכת תודעה”.

הקשר בין מיניות ואלימות הופיע בשני הרומנים הקודמים וחוזר ביתר שאת גם כאן: אומרים על שוטרים צבאיים שהם אונסים אחיות, והטירונים עסוקים ב”אשמה” הקולקטיבית שחלה עליהם מתוקף שייכותם למחלקה. בסצנה אחרת שוטר צבאי התופס חיילת לא מדוגמת מאלץ אותה להעניק לו “פיצוי” מיני בתמורה לאי רשימת תלונה. ושיא האלימות המינית הנו בהאשמה האונס בילדה המכוונת כלפי סגן המלך.

כנראה שהכוונה היא לאונס המתואר בסוף “עונת המלכים”, כשהמלך אונס את הילדה בה הוא מאוהב, יוספה. על כל פנים מדובר על עולם של נערים שאינם יכולים כלל לדמיין אהבה, כל שכן אהבת נערה אליהם.

המצב דמוי החלום נובע מכך שפרטי הפרטים שאותם יודעים הנערים החוקרים אינו יכול להיות ידוע אלא רק לאדם הנחקר עצמו, וישנה תנועה בין מציאות חקירה ריאלית למציאות דמויות חלום המתנהלת בראשו ההוזה של סגן המלך. זהו ספר הנע בין המודע לתת מודע המדחיק זיכרונות קשים, העולים על אף הכול אל פני התודעה, ואי אפשר להימלט מהם, כפי ששואלת אחת הדמויות ברומן: “יש בעולם ניתוח שחותך את הזיכרון מאיפה שמבקשים עד איפה שרוצים?”

הנערים הדחויים מנסים כל העת להבין את גורלם, מאשימים בעיקר את עצמם במצבם, בניגוד לפרוזת הדחויים והמיעוטים הרווחת בישראל, בה עיקר ההאשמות הן כלפי השלטון.

ומה שנשאר עוד לברר פה זה את נקודת ההתחלה… ואז אתה מתחיל לחפש את נקודת ההתחלה ואת הסיבה ואת ההאשמה בתוך עצמך ואתה פורם את עצמך כאילו היית איזה מעיל ישן שבודק לעצמו את הצמר גפן שמבפנים… “אנחנו מינינו את עצמנו לחקור    מאיפה זה התחיל   אנחנו רוצים לדעת את הסיבות   לא יודעים מה אנחנו רוצים לדעת…  אל תסתכל בנו    תסתכל לתוך עצמך   תסתכל ישר אלינו “.

והנה עולם החקירות מגיע ל”המשפט” לקפקא, לאבסורדיות הקיום בעולם חסר פשר עמוס רוע אנושי:

יש לך אחות? היתה לך פעם אחות? טוב תגיד מה עשית בקיץ    משפט של מי?   רק אותו? חמש שנים קראת רק ספר אחד? כמה עמודים זה?   קראת אותו הרבה פעמים? כמה פעמים?   שלושים וחמש?…”.

סיום הרומן המוגדר בגב הספר, בצדק, כ”רומאן תודעה טוטלי – למיטיבי קריאה”, עוסק בחקירת מצ”ח של הטירונים אחרי ניסיון הבריחה שכשל והסתיים כנראה באופן טראגי.

ישנו מיעוט של מטאפורות ודימויים בפרוזה של נבות, המשתמשת בעיקר בסלנג ומעקב אחרי תודעות ה”גיבורים”. אבל במעט הפעמים בהם כן מופיעות מטאפורות, הן אכזריות ונחקקות בזיכרון, רובן מעולמם של משחקי נערים אכזריים:

“גם החיילת וגם השוטר הצבאי יודעים שהמילים והתנועות זה מין משחק שהם משחקים כל אחד עם עצמו כמו ילדים שמוצאים פגז חי שם בשדות שבין בני ברק לפרדס כץ והם משחקים אתו אפילו שהם יודעים שזה עוד מעט יתפוצץ…”.

ועוד משחק ילדים, מעין ואריאציה על רולטה רוסית:

“עולים על הגג ומתערבים עד לאיזה מרחק אפשר להגיע לסוף הגג וזה תמיד משחק ל-3 ילדים כי השלישי שוכב על הבטן עם חצי גוף מחוץ לגג ומודד את המרחק…”.

ומטאפורה שלישית, נוגעת ללב, על הייסורים המדומים לכלב חולה כלבת (מטאפורות של חיות חוזרות בפרוזה של נבות, חתולות חולות או מבותרות אחרי דריסה, חמור זקן המובל לשחיטה):

“אני יסביר למה אני מתכוון: היינו כמו הכלבים האלה שחשודים בכלבת שלוקחים אותם למכון הכלבת בבית דגן ומראים להם איך נראים מים ואוכל והם היו נובחים לא מהפה ולא מהגרון הם היו נובחים מתוך החזה כי כבר לא נשאר להם פה ולא קול…”.

סיום הספר, ולמעשה המעשה היחיד שמתרחש בו, הינו ניסיון הבריחה של הטירונים, החופרים מנהרה סודית ומטפסים על חומה כדי לברוח. במהלך הבריחה כנראה נהרגים אחד או יותר מהטירונים.

4. “מקראות ישראל” ( כרמל -עמדה 2008)

מקראות ישראל / אמנון נבות

תקציר הספר :

חייל בודד בבסיס קדמי ברמת הגולן שנתיים לפני מלחמת יום כיפור, מסעו של סולן ובעלים של להקת חתונות במחוזות של ממשות והזיה במהלך ימי גסיסת אשתו מסרטן הדם בשלהי שנות התשעים וחבורת נערים בפאתי גוש דן המתעמתת עם העולם הקורס של המבוגרים באמצע שנות השישים הם שלושת מוקדי האירוע של הרומן.

גיבוריו, השרויים בתחום הדמדומים של ההוויה הקיומית הישראלית נעים בעיניים פקוחות ובהכרה מלאה אל עבר אובדן קיומי או פיזי.

ראו קטע מ”מקראות ישראל “

שש עשרה שנה אחרי “לוכדי עריקים” הופיע “מקראות ישראל”, שש עשרה שנה של שתיקה ספרותית. השתיקה לא יכולה להיות מוסברת רק בנימוקים פואטיים, והיא קשורה גם ודאי להתקבלות הלא מספקת של שלושת רומנים הראשונים. בסיום “מקראות ישראל” מופיעים תאריכי הכתיבה –  1992-2004, ואחר כך עוד כמה שנים שחלפו עד שנמצא המוציא לאור (הוצאת “כרמל”).

שם הספר זהה לזה של ספר לימוד שהיה נפוץ בשנות החמישים והשישים, ומהווה גם מטאפורה לזירה שטופת הלאומיות בה גדלו נערי המצוקה, שכעת הם כבר חיילים במשטרה צבאית.

ספר פרוזה רביעי זה מורכב למעשה משלוש נובלות. הראשונה – “שער החומה” – הנה החלק הרביעי והאחרון של טרילוגיית נערי המצוקה, מעין נספח לטרילוגיה העוסק בשירותו הצבאי המסויט של אחד הנערים – סגן המלך – כעת חייל בבסיס צפוני, בסיס לוכדי עריקים, חייל בעייתי ומסוכן.

הנובלה השנייה – “קו הרקיע” – מפציעה לנרטיב חדש בפרוזה של נבות – סיפוריו של זמר ומנהל להקת חתונות בשם פסקל לואיס, והנובלה מלווה אותו בימי גסיסתה של אשתו-פרודתו מסרטן. השינוי הנרטיבי מיטיב עם הסופר, ומוציא ממנו אלמנטים קומיים, גם אם של הומור שחור. הגרוטסקה של חתונות ישראליות ראוותניות מצוירת בתיאורים פלסטיים נוגעים ללב ומגכיחים גם יחד, בעזרת ייסוריו של זמר החתונות המנסה להתפרנס, בעזרת שתי זמרות ליווי ברזילאיות, השוכבות עם כל אחד, וחבורת נגנים המסוממים רוב הזמן.

בנובלה זו מצליח נבות ליצור הזדהות עם ישראל הענייה, שלא מרבים לתאר אותה בפרוזה הישראלית, בוודאי לא בריאליזם בלתי מחמיא. ישראל הימנית, המעריצה את ביבי, את הרב הפולחני “הרנטגן”, ישראל של חיים מתחת לקו העוני.

הנובלה השלישית, המורכבת מחלקים ג’ ו-ד’ בספר, הנה מעין נספח מאוחר לשני הרומאנים הראשונים, וחוזרת לעסוק בסגן המלך, בימים שאחרי ה”מלכויות” בשתי חבורות הרחוב בהן היה חבר. היא מתמקדת בתיאור עוני קיצוני של בני מהגרים מרומניה.

זוהי כבר רגרסיה מסוימת בגוף העבודה של נבות, חזרה על נושאים שכבר מוצו. יש לקוות שבספרו הבא ימשיך את הכיוון החדש שבא לידי ביטוי בסיפורו של סולן ומנהל להקת החתונות, מר פסקל לואיס.

את שלוש הנובלות מאחד העיסוק במוות. מדובר למעשה בשלושה רקוויאמים לשלוש דמויות: בראשונה- רקוויאם לאחיו של סגן המלך שמת ממחלה או התאבד, לא ברור. השנייה – רקוויאם לאשתו של סולן להקת החתונות. ובשלישית – רקויאם ליוסי קרפן, בן מהגרים אכזרים שהסתובב רעב שנים עד שהתאבד.

שם הספר באנגלית מפתיע – תרגום שאין לו קשר למקור “מקראות ישראל” – The Child of the Dark Room. אבל עם זאת מדובר בשם הולם, שכן חלקים ניכרים מהפרוזה של נבות עוסקים בילדות/נערות פצועה, טראומטית, שלא נגמרת לעולם כי החסכים והפצעים נותרים לעד.

נבות מצליח לחלץ איזה טוהר אפל, איפוס קרטזיאני מתוך התיאורים האלימים, לזקק יופי ויושר מהתבוננות חסרת כחל וסרק באלימות האנושית. ב”מקראות ישראל”, לראשונה בפרוזה של נבות, “מתגנבת” גם מעט חמלה לסיפורים, כמו בנובלה הראשונה בה החיילים העולים מארצות ערב חומלים על פרגר היוצא מדעתו, על אף השנאה אליו כאשכנזי היחיד – “מוגלה אשכנזית ישר מהתנור של הגרמנים”.

אתמקד מעט בנובלה השנייה –  “קו הרקיע”.  היא מתרחשת באוגוסט 1997, ימי תקופת כהונתו הראשונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ה”גיבור” האנטי הירואי הינו כאמור  פסקל לואיס, מנהל וזמר של להקת חתונות פתטית אבל מצליחה, המתגורר בואן דורה ישנה, וגאה בחבילות הכסף שלו. אבל את משפחתו הזניח לחלוטין, ואשתו הגוססת בבית חולים מעוררת בו יסורי מצפון וכאב שאינו יכול לעמוד בהם.

לכן הוא “בורח” לעולם ה”חדשות” הישראלי, עולם העידכונים התופס את תשומת הלב כאן באופן חסר תקדים בעולם. ובכותרות – התנקשות בראש הממשלה בנימין נתניהו, על ידי אחיו המת, גיבור אנטבה, יוני. מערבולת של מציאות ודמיון – רצח רבין הופך לרצח נתניהו, יוני חי פתאום, אביגדור ליברמן מזכיר הממשלה במקום איתן הבר – והכול מתואר בפרטנות אמינה.

הסלט האמיץ הזה נובע משילוב של מציאות סיפורית והזיה מתערבלים במוחו של לואיס, רדוף רגשות האשמה, כאשר בסיום הנובלה האישה מתה, וביתו מסרבת לעזוב את בית החולים, בסצנה קורעת לב, רגשית באופן ישיר ויוצא דופן בקורפוס של נבות.

ערבוב זה של הזיה ומציאות, היוצר היפרריאליזם קודר ומזכיר ברוחו את החדרים הקודרים של הציירים הפלמיים, שונה מאה ושמונים מעלות מהפרוזה הריאליסטית הרווחת בישראל של ימינו. דווקא ההקצנה ההזייתית יוצרת ריאליה חזקה ומכאיבה יותר, כפי שב”גלגול” של קפקא, להבדיל כמובן, התפאורה כולה ריאליסטית, פרט לפרט היחיד – הפיכתו של סמסא לחרק.

וכך מתחילה הנובלה, בפתיחה חזקה ובהירה יותר מאלה הנהוגות אצל נבות:

“דרגה לואיס, אשתו של הסולן והבעלים של להקת החתונות קצה השמיים, מתה בבית החולים תל השומר שבעה עשר ימים לאחר שאיבדה את ההכרה. בתם, קרן, שהייתה צמודה לאמא שלה כל ימי מחלתה וישבה למרגלותיה, לחיה צמודה לכף הרגל של אמה, חשה בקור המתפשט והולך אבל המשיכה לישון עד שבא רופא, נגע בכתפה והצביע לכיוון המוניטור… גיסו, הוא שהודיע לו… פסקל לואיס, שהיה בעיצומה של שיחה עם זמרת הליווי הכעוסה משום שהיה עליו להסביר לה בעדינות שקהל חתונות לא אוהב לראות זמרת בהריון כל כך מתקדם…”.

מוות וייאוש לצד גרוטסקה. ולצד הסיפור המשפחתי של פסקל לואיס מתרחשת כל העת, כאמור,  דרמה ממלכתית – התנקשות בראש הממשלה בנימין נתניהו, אסון אליו “בורח” לואיס מהאסון הפרטי שלו. קוראי הנובלה נדרשים לעמוד בשתי משימות לא פשוטות – בכאב של החיים המתוארים, ובהפלגות ההזיה הפוליטית:

שבע עשרה יום לפני שמתה בייסורים גדולים, בלילה שבו שקעה למצב של קומה, הוזעק פסקל לואיס בטלפון על ידי אותו גיס עצמו ודהר בכביש החוף ועל יד יער חדרה ראה שירו בראש הממשלה. את ההתנקשות עצמה לא ראה… ידע שירו בראש הממשלה. הוא כבר חלף על פני נתניה ועדיין ראה את מזכיר הממשלה אביגדור ליברמן צועק אל הטלפון הנייד שלו… היה זה נער, כמעט ילד, במכנסיים לבנים ומקטורן כחול פניו לבנות שערו זהוב שניגש לראש הממשלה שיש במכונית השרד רכון אל איזה מסמך הרים את עיניו וראה את שיקוף אחיו, יוני נתניהו… והילד מכוון, כמעט מושיט אל ראשו אקדח דרינגר כפול קנה המהודק לו לשרוול החולצה בסיכה משרדית גדולה ויורה. “

הדרמה המשפחתית החוזרת בכל יצירות הפרוזה של נבות: הורים מנוכרים, אכזריים ואב מתעלל, “מושלכת” על משפחת נתניהו. יוני, הבן המועדף והמיועד להיות ראש ממשלה נהרג, האח בנימין זכה בבכורה, והבן הבכור חוזר להורגו.

נבות מצליח להפוך את דמותו הפלאקאטית של ראש הממשלה כפי שהוא מצטייר במדיה לבשר ודם, ולחשוף פגיעות של איילה בדמות ממלכתית שחובה עליה לשדר רק כוח. אפילו ראש הממשלה, האדם החזק במדינה, הוא ילד פגוע ולא אוהב, כמו כל הילדים והנערים החוזרים בפרוזה של נבות.

בסיום הנובלה ישנה “הערת כותב הרשומות” שנועדה למגן את הסופר מסכנת תביעה עקב העיסוק בדמות ציבורית, אבל גם הסבר לערבוב של דמות ציבורית בסיפור:

“נטייתם של אנשים במצבי סף קיומיים, נפשיים או אפילו כלכליים להסתמך בדמיונם על אישיות ציבורית זו או אחרת כמין רֵע או בן לוויה אדיש אינה ראויה לעידוד או לשבח, אך בה במידה אין לגנותה… אין כל אלה אלא הזיות של אדם אומלל משולי החברה שעולמו קורס עליו והראוי לכל מידות הצער, החמלה וההבנה הראויים, צער וחמלה להם ראוי גם כותב הרשומות האלה, באותה מידה ממש”.

ואכן, כך הדברים. מי לא נסע פעם באוטובוס ושמע את שיחות הנוסעים העניים הלוקחים ללב כל התקפה על ראש ממשלה אהוב או להיפך, מגלים הזדהות אישית עם אישיות ציבורית או עם המדינה כפיצוי או מילוי חסכים בחייהם הפרטיים. בציטטה זו אפשר גם לראות חמלה עצמית של הסופר, חמלה עצמית הנוגעת במקרים לא מעטים בפרוזה הזו ברחמים עצמיים מוגברים, עד כדי הערצת סבל.

אפשרות הגאולה היחידה מהסבל מצויה באמנות, ובסיפור זה מדובר בויולה עליה ניגן גבירץ, חברו ללהקת החתונות של פסקל לואיס. והנה דיאלוג קודר בין השניים:

אמר לו גבירץ, אתה עוד חי? מחפשים אותך בכל הארץ, והצביע על הטלפון שהיה מונח כבוי על הכיסא שליד הנהג.

אמר לואיס, רוצה למות

אמר גבירץ, לא כל כך מהר ולא כל כך פשוט. יש עוד כמה חתונות לגמור בדרך אמר לו פסקל, השאלה זה אם בסוף הדרך אני ישמע אותך מנגן בויולה גואנרי בפילהרמונית אחרת לסיידה ממליגה הזאת של החיים יישאר טעם של חרא של כלב

אמר לו גבירץ, עוד לא בנו את הוויולה שתנגן טוב כמוני

אמר לו פסקל, עד כדי כך שלמות?

ענה לו גבירץ, עד כדי כך אדישות. “

אבל זו הפסקה האופטימית הכמעט יחידה בספר, שכן גבירץ הינו חולה נפש המצוי על מינון גבוה של כדורים, והסיכוי לשיקום הקריירה המוזיקלית שלו אפסי.

הנובלה מסתיימת בסצנה בה פסקל בא לבית החולים ומנסה לקחת את בתו קרן המעסה את רגלי אמה המצויה בקומה. אבל היא לא רוצה ללכת איתו, רוצה להישאר עם האמא עד שתמות:

היא אמרה, אני הולכת רק עם אמא.

אמר לה לואיס, מחווה לכיוון החדר, לא כל כך פשוט לעבור את שער השמיים, לפעמים זה לוקח שנים.

אמרה לו קרן, אני יישאר איפה שאמא תשאיר אותי ותלך ושם אני יחכה”.

תיאור שובר לב של ילדה מתייתמת, ועצוב לא פחות תיאור האב הפאתטי, שכל חייו מזמר בחתונות לבוש בגדי מיק ג’אגר או אלביס, ומזניח את בתו שאינה רוצה להיות איתו. הילדה חיה בעולם מפוכח עד אכזריות, בו האב מבקש את מותו אבל מסביר לבתו ש”לא כל כך פשוט לעבור את שער השמיים”.

***

ייאוש, מצוקה, חוסר מוצא ואפילו רצון למות אינם חיזיון נפרץ בספרות העברית מאז באו לידי ביטוי בראשית המאה העשרים בכתבי גנסין וברנר. הספרות העברית של ימינו מעדיפה סיפורים “קטנים” או סיפורים משפחתיים סבוכים אבל לא קודרים כל כך. אבל יש בעולם גם רגשות כאלה, וטוב שיש סופר שיכול לתאר אותם בדיוק כה אכזרי.

פרוזה קיצונית זו, שלא זכתה לקוראים רבים, לא נועדה מלכתחילה לרבים. מעבר לקשיי חילוץ הנרטיב המצויים ברומאנים הכתובים בצורה קיצונית של זרם התודעה, הרי העולם הרגשי והחוויות המתוארות מעוררים רתיעה אצל מרבית צרכני “הספרות היפה”. זוהי אותה רתיעה שעורר נבות המבקר כשחזה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים של המאה העשרים את מכירתה של הספרות העברית, סרסורה לאל תרבות הפנאי. עם זאת, ועל אף היותה נועדת למעטים, יש בה לא מעט יופי, אומץ ואהבת אמנות המסתמנת כמוצא כמעט יחיד מעולם של בני אדם אכזריים, גם אם אכזריותם היא פועל יוצא של נסיבות קשות.

אמנון נבות מקריא.( בצד אורציון ברתנא) ארכיון מעריב.

וראו גם על אמנון נבות :

“אלבניה ” סיפור מאת אמנון נבות

אמנון נבות בויקיפדיה

כמה מאמרי מפתח בביקורת של אמנון נבות :

המוסף הספרותי כהרגל רע

אמנון נבות על ההדרה כביכול של המזרחים

אמנון נבות על דרויניזם חברתי

אמנון נבות על הסופר דוד שחר
אמנון נבות ממשיך על דוד שחר

אמנון נבות על הסופר ישעיהו קורן

אמנון נבות על הסופר דוד גרוסמן

אמנון נבות על שאלת אורלי קסטל בלום

בין גבעת המורה הר מירון  ובין בעל זבוב :מה אמנון נבות חושב על פרופסור דן מירון

אוטוביוגרפיה של מבקר ספרות :אמנון נבות על הסופרת לאה איני ועל עצמו

אמנון נבות: קול ביקורתי, פסימיזם מופלג ותיאטרליות טרגית. צילום: איל און

אמנון נבות .צילם אייל און

12 תגובות

  1. עוז יעוז, שאימן אותי להיות מי שאני היום, ותאמינו שחטפתי לא מעט מכות “פטיש”, עד ששהתחסנתי (והיה שווה, הרי בסוף קבלו אותי לשב”כ, כן, ואתם יודעים מי באמת חיסל את שני הזבלים בדיר אל בלאח, כן? אתם לא חושבים שלמורה האדמדם הזה יכול אפילו להרים אבן, כן?) ובכן, עוד יעוז אימן אותי לכך שקימים שלושה סוגים של מבקרי ספרות:
    * הקטלן (טוב, לא כל כך קטן כמו קואן או נבות, אבל בכל זאת, עוקץ פה ושם)
    * הסופר המתוסכל (יורה לכל הכיוונים, כמו בן דוד, אבל לא פוגע ממטר)
    * האקדמיסט (מחייה מתין ספרותיים ומהלל פגרים ושרצים שונים)

    אבל אפילו עוד יעוז לא הכין אותי למכה כתובה בתנ”ך: השילוב מוחץ של מבקר מורעל וסופר מתוסכל

    • סרדין יקר! קוראים אותך בשבע עיניים ומסכימים לדבריך.תרשה לנו ,בכל זאת, תמיהה קטנה: מה, רק נבות
      נשאר בעולם? מת העולם,נשרף הים, הסרדינים עלו על העצים?! מדוע לא תרחיב מעט ותעניק לנו עוד כמה שמות
      של סופריםמבקרטים,מבקריםסופרים אקדמיסטים, מתוסכלים וכל האפראט?!? כל היתר הפכו מזמן חתולי צמרת היושבים על סעודת ליוויתן ושור הבר או לפחות,על קופסת סרדינים קטנה? פתח פיך ויאירו דבריך, צא מן הקופסה, תן לדברים שם וזהות,מוגן באנונימיות סרדינית ברוכה,ועדיין: היה אמיץ, שתה מיץ סחוט טבעי, כמורך
      עטור הגלימה עוז יעוז! אזור חלציך כסרדין !

      • נכון, אני מודה: אזור החלציים שלי וגם של רפי לא מה שהיה. (זוכר, רפי, את המקסינית ההיא, רוזיטה, בקומה העליונהב”עוז יעוז נגד רוצחי קנדי”? איך התחלפנו בחיפוי מבחוץ, בגינת הורדים של הפונדק) אבל, כיום, שנינו מרימים משקולות כל בוקר, ומקבלים טיפולי פרוקטולוגיים וטיפולים משלימים של מסג’ והרפיה המגיעים ליוצעי המערכת על חשבון משלמי המיסים.
        עכשיו תקשיב לי טוב, משובש שכמוך, אתה כבר מבין לבד בלי שאצטרך להסביר לך יותר מידי, איפה אני עובד היום. נכון, פנסיונר, אבל עדיין מקושר וגם יכול להרים טלפון. אז תחשוב טוב טוב טוב לפני שאתה ממשיך בשיחה הזו, כי לא רחוק ממאיפה שאתה יושב עכשיו ומגרבץ, יש משטרת טיגרט בריטית שלתוכה היינו זורקים את כל המצורעייס, ליום יומיים, שנה שנתיים, עד שיפתחו ת’***. תה’ יודע מה, וזה עוד מהימים של הימאים, כן? שמאז שגלבוע-האכבר-גבר שדחף את הקצין משטרה הבריטי הזה שחטפנו בפרדס, ותאמין לי, כן? שמשם הוא לא יצא. בתמונה של החייל הבריטי האחרון שעוזב את ארצנו, בסירה בחיפה, רואים את החייל מסתכל אחורה. ולמה הוא מסתכל אחורה, אתה בטח שואל.
        אז אני אגיד לך, אם כבר שאלת החייל הבריטי מחפש את הקצין הזה, שגלבוע ייבש את השלד שלו על הגג של המשטרה הזו לא רחוק מאיפה שאתה עכשיו מוציא את היד שלך מהמכנסים ומתחיל להבין עם מי יש לך עסק, כן?
        (והערה למבקר עם החלב על השפתיים שמלקק לך בכתבה הזו, כאלה אצלנו נותנים להם לנקות את השרותים בכל הכלא, למה שאם הם אוהבים ללקק, אז שיעשו מה שהם עושים הכי טוב, אם אתה מבין למה אני מתכוון… סליחה? מה ההערה? ההערה, סליחה, רק שאבנר כרמלי הוא האבא, לא הבן, כן? את זה יודע רק מי שקרא באמת, כלומר היה שם בזמן אמיתי, שהקצין ההוא השתגע מול האולר של גלבוע)
        היום, אחרי שנים של פנסיה תקציבית וחופשות שנתיות בבתי הבראה הסתדרותיים (עדיין אין לי אישור יציאה אחרי המקרה של המבקר ספרות הפלספן שסגרתי לו בטעות את המכסה של הבגאג’ על הראש) אני יותר רגוע אבל זה לא אומר שאני לא יכול להגיע אליך רכוב על סילונה, והלראות לך את כל האחיות של ה”פטיש”: ה”וו”, ה”מעוקלת”, וכמובן המכה הקלטנית מכולן: “מכת שלום עליכם”.
        וזה מה שמחבר אותנו, כן?, לאדון ד.מ. שיושב שם, ומשלם את הפנסייה שלי ושל עוד בחורים טובים, שישמרו על הספרה הספרותית הממסדית הקטנה שלנו מפני גורמיים חתרניים שכמוך.
        עוד מילה אחת לא במקום שלך נגד אושייה ספרותית מוכרת, ואני עולה על סילונה ודופק בדלת שלך. בטח יהיה ויכוח, כן? מ.פ. ירצה שאני אתלה אותך בביצים, וד.מ. ירצה שנקח אותך למשטרה ההיא. אל תדאג, בסוף המערכת תייצר החלטה.

        • מר עוז יעוז וכו’, אני מבין שאנחנו באזורי ספרות ה-pulp fiction שקדמו לזמני. עם זאת, התגובה הנ”ל גורמת לי להרגיש טוב, כי ככל שהקופסא בין אוזניי בעייתית, היא לא מתקרבת למה שהולך בראש של אנשים מסוימים.
          אין כאן שום ליקוק, אלא מבקר שירה אחד חובב זרם תודעה.

  2. גבירותיי ורבותיי,קוראם ומגיבים :

    ברצוני להודות לכם ולכותב על תשומת הלב.קראתי בקפדנות ומצאתי את עצמי,למרבית הדכדכת, שרוי בהסכמה מלאה
    עם התומכים ועם והמתנגדים – ועדין איני יודע למה זכיתי בכבוד – בשים לב לעובדה המדכדכת שבשלושים השנים האחרונות נעתרו לי וראו אור בסך הכל 4 ספרי פרוזה דלים וחלקיים,ועוד יותר בשים לב לעובדה שבחמש עשרה השנים האחרונות פרסמתי פחות מעשרים מאמרי ביקורת בעולם הגוטנברגי ועוד חצי תריסר בעולם הוירטואלי .רק לשם השוואה : לדן מירון היה הכבוד לפרסם במהלך אותן שנים ממש שישה כרכים עבים של מחקר וביקורת,וגרשון שקד, אילו בחיים חייתו, היה מפרסם כפול מזה.אבל אלו, כמובן, תהיות שביני לבין עצמי.

    אני כמובן,איני מתיימר להשוות ביני לבין ה”עתודים” שבחפיסת הקלפים הקרויה ספרות ישראלית,וגם לא ביני לבין ה “ג’וקרים” שבחפיסה (אחד מהם חתום באופן ציורי ,היינו, דוגמאי ,על התגובה הזאת).כל רצוני הוא לתקן שתי שגגות שנפלו במאמר ובתגובות:

    1. למרבה הצער,איני משויך לעלייה הרומנית כלל – אני ילד הארץ.כיתת היסודי שלי הייתה אמנם מורכבת כדי שליש
    עלייה רומנית (“עליית צאצ’סקו”) ,ועוד שליש עלייה מפולניה (“עליית גומולקה” – סוף שנות החמישים),מפוני מעברות
    ילידי עיראק (השליש השלישי) וילד מרוקאי קטון שאיש לא השגיח בו, (במפגש מקרי לאחר שלושה עשורים מסתבר
    שזכר כל פרט ממהלך השנים האלה, הצטיין בתובנה דקה מן הדקה וזיכרון צילומי חד פעמי), ללמדנו, שילידי הארץ היו בכיתתי מיעוט בטל בשישים.אבל ההגמוניה בכיתה הייתה מסורה בלעדית לשישיית בנות רושפת מבט וחדת לשון,שהכישו את הפרועים שבבנים – דיי היה להן במשפט
    אחד חד ומהיר כברק. הן ניהלו את הכיתה בסדרה של משפטי שדה והיוו משקל נגד למחנכת המופרעת ביותר בעולם.
    (רימונה ז”ל, שהכיתה קיצרה את ימיה והייתה מודעת לכל פרט גלוי או נסתר בחייה – והיה לה רב מה להסתיר, האמינו להם).כשהחליט הוועד המנהלת הנ”ל להעיף מהכיתה את איילה ל.,משום שהתנהגותה עם בנים מביישת את הפורמה,היא עפה לכיתה המקבילה,שם חיכה לה טריומוויראט מקביל, והראה לה בפועל ממש מאין משתין הדג – ללמדנו שהיו כיתות אכזריות לאין שיעור.

    מעצמכם תבינו,קוראים יקרים,שלשרוד בכיתה מעין זו לא היה עניין קל או פשוט כלל ועיקר.כותב שורות אלה,למשל,
    שרד פשוט משום ש ל א ה ל ך לבית ספר (חוץ מביימי שישי,רק כדי ללמוד מחדש את ההבדל שבין הריק לבין הסבל –
    כמאמר פוקנר ב”דקלי פרא”).ועוד טעות סופר קטנה שאני מבקש, ברשותכם האדיבה, לתקן : אני איני “נבות התל אביבי”.מעולם לא דרתי בעיר הזאת ,ולמעשה, עד גיל הנערות הייתה לי הזכות לבקר בה שש פעמים בלבד – זכות
    מפוקפקת למדיי, כפי שיסתבר בהמשך הדברים. להלן על פי הסדר : שלוש פעמים הובהלתי למרפאת “זמנהוף”,לא אזכור מדוע, עוד פעם הובילו אותי הורי לאופרה הישראלית שעל חוף הים – מן האופרה איני זוכר,אלא שהתפאורה רעדה ואיימה לנפול ולרוצץ את גוגלתו של הטנור הגרוני והצרוד.עוד פעם אחת לקחו אותי לים – רק שהים היה עכור וסוער, והיושבים על כסאות נוח בחוף עכורים וזועפים לא פחות,והפעם השישית,היא הפעם שעליה אני מבקש להרחיב מעט.

    היה זה בשנים שבהם נלחמו מואיז צ’ומבה ופטריס לומומבה על ההגמוניה בקונגו – מלחמה שהייתה בראש כל מהדורות
    החדשות,ולפיה אני למד שהייתי בן שתים עשרה,ולפי הבחירות הקרבות בארצנו (1964 או 63,כמדומני).אבי ,כחבר הסתדרות נאמן, קיבל משרה זמנית שעסקה בבחירות האלה.חלף חודש של התרוצצות מזיעה עד שנגה האור על מצחו והבין,שבבחירות האלה טמון אוצר קטן – ה”הסתדרות” שהייתה צייקנית מאוד עם חבריה הנאמנים ואוהביה פתחה ידה,ברוח זמן בחירות,ושילמה לכל מי שהציג כרטיסי אוטובוס בלא שאלות ומענות.אבי,כמובן, התבייש לכרוע ברך וללקט כרטיסי אוטובוס מאבק החוצות, ואחי,שהיה אז תלמיד “כדורי” וחתום בדם ואש ותימרות עשן על איזה קוד בית ספרי מסתורי (‘היישר לכת’) סירב להסתאב בכך מ”טעמים עקרוניים” (לי היה הדבר מוזר בתכלית,ולא הבנתי איך זה שאחי הפך להיות תושב המושבה הביל”ויית עקרון ).ויצא מזה שביום מר ונמהר אחד,(היה זה היום שבו חיילים קונגולזים בפיקוד בלגי הוציאו את פטריס לומומבה להורג,אבל יכול להיות שאני מחבר בין שני מוקדי זמן שונים) עשיתי את דרכי לתחנה המרכזית בתל אביב,בה אספתי מן הרצפה בקפדנות את החדשים והנוצצים שבין הכרטיסים.הייתי שקוד מאוד על מלאכתי, ולא שמתי לב שאני במעקב .ואמנם,כשעצרתי כדי לאמוד במבט את חבילת הכרטיסים נמצאתי עומד מול ארבעה ילדים.שלושה מהם בני גילי,ואחד מבוגר מכולנו בשנתיים. שלושת הילדים לבשו חוצות כחולות של “המחנות העולים” והרביעי,זה המבוגר, לבש אך מכנסי התעמלות קצרות,ופלג גופו העליון היה חשוף כולו,בלא חולצה.אבל העניין המפתיע בהוויתו הגופנית הייתה שפלג גופו העליון היה מפותח ושרירי כשל מתאגרף, בעוד רגליו היו רזות וגפרוריות. הם אמרו לי, “ילד, בוא רגע לפינה”,ואחד מהם אפילו כרך את ידו על כתפי.לאחר חיפוש קצר ויסודי נחשפו כל מסתוריי, שכללו חוברת אחת של המערבון “ביל קרטר” פורפרה עם חוט מטונף וסכום של ארבעים אגורות שנתן לי אבי לצורך המסע ולגלידה ,שמחירה בתחנה המרכזית היה זול וטעמה בהתאם.

    נפתחה חקירה קצרה ,שהפילה את השקרים שהכברתי במכת אגרוף ,או בלשון הבסיסית של אותם ימי הקונגו האבודים – “בוכס בבטן על כל שקר” אבל הבעיה לא הייתה האגרוף שקיפל אותי והותיר אותי חסר נשימה,אלא הבעת האכזבה
    הנכאבת של חוקרי על השקרים (“אני אספן של כרטיסי אוטובוס מכל העולם”, “יש לי אפילו כרטיס אוטובוס מקונגו –
    בחיי אלואים בספר התורה שאני ימות פה אם אני משקר” והם ענו, “אתה באמת תמות פה אם תמשיך לשקר”).ויותר ממה שלא עמדתי במהלומות – אי אפשר היה לעמוד בריח הריקבון שנדף מפיו של החוקר הראשי, בעל חזות המתאגרף.(אמנם,תחושה עמומה שריח הפה שלי לא הרבה יותר טוב משלו הייתה בחינת חצי נחמה)

    החקירה עברה לשלב השני – מכות בראש על כל שקר (מה שהיה קשה מכל – שלצורך המכות האלה הם השתמשו בפורפרה האהובה עלי כאגרופן).אלא שבנקודה זו התערבה גברת אחת לבושת שמלה מצויצת שחלפה בפינה נידחת זו בתחנה המרכזית ועל ידה דרגת רס”ר – כמובן,מה שנדמה בעיני כדרגת רס”ר התגלה כשקרבה מספר כחול על פרק היד.היא צרחה: תעזבו את הילט, מה אתם רוצים ממנו,הוא יותר קטן! אחד משלושת עטויי מדי המחנות העולים שאל: “אבל גברת, היית קאפו” (ו’ בשורוק)? ,ודווקא המתאגרף שביניהם נעץ בו אגרוף בכתף ולחש לו “תשתוק”,ולגברת שהתייצבה מולם (היה לה זפק עצום כשל תרנגול הודו) אמר : “אבל גברת,אנחנו רק משחקים בשוטרים וגנבים” ,אבל את ניצולת מחנות הריכוז אי אפשר היה לקנות בקש. היא קרבה אליהם באיום ,התיק שבידה מונף כמחבט,ולי אמרה: “ילד,אתה תילך איתי מפה רחוק מאלה ואחר כך מיד הביתה במארש” אחד הילדים אמר, “תפשנו אותו גונב” ,ושוב,המתאגרף אמר לו “תשתוק אידיוט”,ולה אמר, חובק את כתפי, “אנחנו רק משחקים,אחר כך נתחלף,נכון?” ,את המילה האחרונה הפנה אלי,מלווה במשב של צחנה.

    לסיפור הזה יש כמובן,המשך,אבל אני בוחר שלא לטרוד עוד את מנוחת הקוראים.נדמה לי שהצלחתי להסביר,ובמידת מה להמחיש, עד כמה הכינוי “נבות התל אביבי” הוא טראומטי מבחינתי – כמעט בחינת טאבו.אבל למה להאריך היכן שראוי לקצר ולא להעמיד למבחן את סבלנות הקורא למיני הבלים וזוטות רחוקים בזמן ומן הדעת מדוגמת מעשיו ומחדליו של
    נשיא קונגו קאסבובו שיזם את הוצאתו להורג של המנהיג העממי פטריס לומומבה – רק משום שהעדיף, בפקודת ההגמוניה הבלגית את רעו הפחות טוב ממנו מואיז צ’ומבה – לאחר שהכסף,הכרטיסים,המערבון,הפורפרה והכובע המטונף שלי הוחרמו במה שכונה אז ‘החרמה חוקית’,חזרתי הביתה מתל אביב ברגל. הגעתי, זב דם ובפי טעם של חול שהאכילו אותי בשלב השלישי והקובע של החקירה. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. אזהרתם : “בפעם הבאה שנראה אותך בתל אביב גונב כרטיסים בשביל שאבא שלך יוכל לרמות את ההסתדרות זה יהיה הסוף שלך,וגם נביא את אבא שלך למשטרה ויהיו לו עניינים “, חרוטה בבשרי.אבא ישב על שולחן המטבח,עיתון דבר מונח לפניו על השעוונית. הוא נד בראשו ואמר, “אז אין אף כרטיס?” אמרתי, “אין”. אבא אמר, “אבל למה אני לא מופתע?” ונסגר בחדר השינה,ממנו עלה קולו הזועק במין “גוועלד” מוזר ותשובת אמי המצמיתה, התוססת, ביידיש,אבל אני סתמתי את האוזניים באגרופים,כדי שלא לשמוע את הדברים שממילא יכולתי לנחש בעצמי כאילו ידעתי אותם בעל פה.

  3. לוכד עריקים יקר, הכותרת היא משל מר אשד העורך, לא שלי.
    ובכל מקרה, להגדיר את הכותרת כמשהו טראומטי, זה טיפה לא פרופורציונלי, לא? בטח יחסית לאלימות המתוארת בספרים ובתגובה. לכולנו יש אגו, לא צריך להתבייש, או להגן עליו תמיד ב”אני רק עברתי פה במקרה, התנפלו עליי והרביצו לי, ובכלל לא אכפת לי מעצמי או מספריי”.

  4. תודה שהזכרת לי את עוז יעוז .אולי אעלה מאמר עליו לרגל יום העצמאות הבא עלינו לטובה ( או שלא).

  5. אנא ממך, עשה זאת.
    אנשי ר.נ.ר 9 הזנוחים, זכאים לחסד אמת של זיכרון אחרון.
    נכון שכמה מאיתנו, בערוב ימיהם, נשארו במערכת לעזור בבירוקרטיות עמילות המכס של משלוחי הנשק לאפריקה ודרום אמריקה, ואמת שכמה מאיתנוו מתפרנסים מאימון אנשי כמה משפחות בדרום. (ועל איך שסרדין ויעוז בוחרים להתפרנס היום, אין לי מילה להגיד) אבל רבאק, אם אנשי הגשם קיבלו שיר שלם משלהם, והימאים קיבלו קיר שלם במוזיאון האצ”ל, גם לנו מגיע קצת יחס. כרגע אנחנו נחנקים במרתפי ספרות הילדים בבית אריאלה, יחד עם גליונות מתפוררים של “לחקלאי”.
    רינצ’ה, מה עם התה? לפני שעתים בקשתי. עיזבי בצד את ת’פנאי פלוס. הכל פוטושופ, תעזבי

  6. עידכון לגבי עוז יעוז ור.נ.ר.9
    לפני כמה חודשים הועלה רעיון מצויין ליצור סרט ישראלי גדל תקציב שבו יככבו גיבורי העל של ישראל . סברה מאן שיצר אורי פינק בשנות השבעים . אורי און שיצר מיכאל נצר בשנות השמונים. הגולם ולילית שיצרו אלי אשד ואורי פינק ב-2003 .וגם דנידין הרואה ואינו נראה שנוצר משנות השישים .כולם כנגד אוייב משותף.
    הרעיון המקורי היה שגם עוז יעוז יצטרף לצוות כמפקד ששולח את כולם למשימות ביחד עם רפי סרדין המבוגר.
    ולמי שזה מזכיר לו משהו כן כן הרעיון היה משהו בסגנון ניק פיורי מסרטי מארבל קומיקס ומסדרת הטלווזייה “שילד ” שאותו מגלם סמואל ג’קסון . ששולח את כל גיבורי העל של מארוול ,מקפטין אמריקה ועד בכלל למבצעיהם. ( ראו קפטין אמריקה -חייל החורף ” עכשיו על המסכים )
    אבל למרבית הצער כבר בשלב מוקדם היגיעו למסקנה שאיש אינו זוכר מי זה ומה זה עוז יעוז. והוא ירד מהפרוייקט .
    פירסמנו את הפרוייקט באחד מאתרי גיוס הכספים אבל למרות שהיייתה על כך כתבה בהוט לא היה עניין מספיק .הפרוייקט נכשל.
    וראו עוד פרטים על הפרוייקט כאן :
    http://www.no-666.com/2013/11/25/%D7%AA%D7%A8%D7%9E%D7%95-%D7%9C%D7%A1%D7%A8%D7%98-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2-%D7%A2%D7%A0%D7%A7-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%95/
    אבל …אולי משהו עוד יצא ממנו .מפיק בשם אלון נוימן מגלה בו כעת עניין כלשהו .
    אולי משהו טוב עוד יקרה עם עוז יעוז ולילית וגיבורי העל ואולי לא .נחכה ונראה.

  7. היא אמורה להיות עכשיו בת 40, מילפית בכושר מלא. אם היא בעניין שלי – תשלח לה את הפרופיל שלי מהפייס – אשמח להחליף איתה כמה מילים, כן? אולי אפילו לקחת אותה לסיבוב מורשת בשרונה, בבית של האיש השקט, איפה שהכל התחיל אז, שנים לפני שעברנו להדר-דפנה. היום רק האנטנה נשארה. רק שלא תבוא לאסוף אותי מהבית, המדרכה של משען-ברודצקי זו לא התחלה טובה לדייט. (וליתר בטחון אשים כמה ויאגרות בנרתיק של מרסל)

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

18 − תשע =