על "שמש שקהלת לא ידע" לסיון הר-שפי, הקיבוץ המאוחד – ריתמוס, 2014
על העטיפה :שמש שקהלת לא ידע הינו ספר שיריה השלישי של סיון הר-שפי, הרואה אור בסדרת 'ריתמוס' של הוצאת הקיבוץ המאוחד.
זוהי שירת הנשמה במסעה הייעודי, הנורא והנפלא כאחד, אל תוך הגוף, החומר, העולם הזה. המסע האישי, האותנטי והחד-פעמי, מתגלה ככלל-אנושי, סוד קיומו של האדם באשר הוא: חיבור הרוח עם העפר, הכרוך בוויתור ובענווה אך גם באומץ.
יש חדש תחת השמש? : סקירה על סיון הר שפי
מאת יובל גלעד
ספר שיריה השלישי של סיון הר-שפי ממשיך את הדרך של שני קודמיו, ומוכיח שמדובר באחת המשוררות המעניינות והמורכבות בשירה העברית כיום, המשוררת הטובה ביותר של השירה הדתית האמונית החדשה (כולל המשוררים הגברים בחבורה). שירתה עולה בהרבה על שירת בני דורה למגזר, וזאת בגלל מורכבות לשונית הנמצאת בלא מעט משיריה, לצד העדר מתקתקות וסירוב לאהבה העצמית האינסופית של השירה הצעירה. שירתה מושפעת מאוד משירת זלדה הגדולה, אבל לא עד כדי אפיגוניות. הר שפי גם עורכת, עם בן זוגה אבישר, את כתב העת המעניין "עתר", הממשיך, באופן חד יותר ומתקתק פחות, את דרכו של "משיב הרוח".
ב"שמש שקהלת לא ידע" הנושא המרכזי הוא הנשמה וכמיהתה לבורא. כותרת הספר לקוחה מאחד השירים, שיר הלל לשמש, כ"התרסה" לניהיליזם המסוים של קהלת של "אין חדש תחת השמש". אמנם,לצערי, אין בגופי עצם אחת מאמינה, אולי קצת רליגיוזיות, ולכן אולי קריאתי מחמיצה לא מעט ארמזים. אבל עדיין, גם קורא חילוני יכול גם יכול ליהנות מהשירים. הספר, המונה כתשעים עמוד, מכיל למעלה מארבעים עמודי שיר טובים עד מעולים, כמות העולה בהרבה על מרבית ספרי השירה העברית בימינו. ועם זאת, ישנם גם פה ושם שירים חסרי הקפדה לשונית, חסרי מורכבות לשונית, מרושלים משהו, וחבל. העורכת היא לאה שניר, אבל טעמה הדודתי מתקתק מזיק למרבית הכותרים היוצאים בסדרת "ריתמוס". אבל שירת הר שפי מצליחה להתגבר גם על האכסניה הבעייתית.
זוהר ביופיו שיר על האור הלבן, אותו אור מזרח תיכוני קופח, צירוף המזכיר לי גם את האור אל העולם הבא:
אם פעם אצליח לכתוב את האור הלבן/ שימשיך אורו, שימשיך להאיר דרך כל הדברים – / עננים אפורים ושחורים ושקרים/ אם אוכל דרך מתכת הגוף המזויפת/ לעורר תמיד את הבכי על זהב האור הטהור/ שהוא גרם האור העולה כמו כבש/ אל רחם האור הלבן..
בהמשך השיר נחלש מעט, וגם "מתכת הגוף" הוא צירוף לא מנומק, אבל "הבכי על זהב האור הטהור", כמו גם דימוי הכבש בסיום הקטע המצוטט מעניינים לשונית, בגלל ההקשר של כבש לעולה.
והנה שיר אהבה מוזר משהו למין האנושי, אולי מפיה של אלוהים בדמות אישה, אולי מפי הנשמה:
משונים אתם, כולכם/ שאינכם אני./ אינני יכולה לתארכם/ אלא בקווים הלקוחים/ מצורתי/ ממנה אתם חורגים.// כלי הכיול נשברו:/ אור ערטילאי נוזל/ כמו מפצע./ יופי מוזר נוגֵהַ מכם / נודע בחסרונותיי/ מרפא.
אולי כלי הכיול הינם בעלי ארמז קבלי, הידע המוגבל שלי זוכר משהו כזה, אבל בכל מקרה – שיר מפתיע משורותיו הראשונות, ולכן טוב, כי הזרה היא נשמת אפה של אמנות. שירה טובה, במקרים רבים, היא זאת שאיננה מפוענחת עד הסוף. משאירה מקום לדמיון – כמו השורות האחרונות והרגישות, העוסקות אולי באור האלוהי, אבל אותי מעניינים הצירופים – ו"אור ערטילאי, נוזל/ כמו מפצע" הוא צירוף מעניין.
האור נמצא גם במרכז השיר הבא בספר, המזכיר במעט בעיסוקו המדעי את שירת רחל חלפי:
המאיר לארץ, המאיץ/ חלקיקי האור/ החופשיים/ חלקיקי בראשית/ מהירים מאוד מהחלל/ נעים בחומרים שקופים וצפופים/ זעירי האור הכחלחל// היודע/ לביית אור אציל/ לאלף את אור הבר/ להדהיר עדריו/ במנהרות/ למכלאותיהם// יהי חסדך עלינו: / אנחנו – אנרגיה אפלה/ אנחנו – היקום המתפשט…
נפלא. סוף סוף כלת פרסים רבים (פרס רה"מ ועוד) שהרוויחה את פרסיה ביושר. נהייה דתית יחד עם תיאור "מדעי" יקומי, עם צירופים נהדרים כמו "לביית אור אציל/ לאלף את אור הבר". צירופים חד פעמיים, ספציפיים ומעוררי דמיון.
ישנם גם לא מעט שירים מינימליסטיים, זלדאיים, בהם הכול תלוי בדימוי אחד, כמו בשיר הבא, "נשמה" שמו:
רוח נוגה ברוח, / כמו איילים רבים עליה/ הטוב והרע/ והיא, איילה/ קרועת עיניים ממתינה/ לגזר דינה/ ובשרה סומר
כמה רחוק מהשביעות רצון העצמית הנפתלי בנטית של מרבית משוררי "משיב הרוח". רוח של אימה מרחפת על השיר, והאיילה זורקת לשירי יונה וולך, שנראה לי שהשפיעו גם הם, במעודן, על שירת הר שפי (ושירת וולך היתה מיסטית רליגיוזית במידה רבה, בחלקיה, והיא מאוד אהבה את זלדה, בניגוד לדימוי המיני החריף שהתקבע לגביה).
דווקא המינון הקצוב של שימוש בלשון מקראית הופך את שירת הר שפי לעדכנית ורלוונטית לעברית. דוגמא לשפה הישירה והעכשווית בה משתמשת הר שפי לעיתים:
משעממת עצמי למוות/ במחשבות מלאות בוז/ לעולם הזה./ מוטב אצמיד אוזן/ לגעיית הבהמות…ולא לשירת מלאכים שמיימית/ מפיצה אור יקרות /וקיפאון…
שורות מעניינות ומקוריות, מהולות ברפלקסיה עצמית מחמירה, כאמור, הרחק מהאהבה העצמית האינסופית של שירתנו הצעירה. אנטי אידיאליזציה של מלאכים, היופי שבגעיית פרות, סמל ה"ארציות".
והנה שיר חסידי, אהבה לרבי נ נח נחמ נחמן:
פעם ר' נחמן הציל אותי משיגעון./ הוא עזר לי כמו שרק המתים החיים/ עוזרים לחיים המתים./ הייתי רקובה מאוד, / אדמה מסיסה תוססת/ ונשאבת לתהום…
אמונה ובוז עצמי או הלקאה עצמית, שילוב מעניין. שיר מתריס נוסף, "צער בעלי חיים", מתאר ילדים החותכים נדל "כמו ריקוד לוחמים עתיק/ פראי, לא מבוקר./ ברית בין הבתרים כרתו אז הילדים/ עם קיומם,/ חוצים בזוועה ובעונג בין חיים ומוות,/ רוקדים סביב טירופו של הנַדָל…
חיתוך אכזרי של חיה כמעין טקס אקסטטי של ילדים, מצליח ליצור מורכבות בסיטואציה האכזרית, למהול אותה באהבה למרות האכזריות.
כאמור, יש גם שירים טובים פחות בספר, הנופלים במורכבותם הלשונית מאלה שצוטטו עד כה:
אפשר לומר רק מה שאפשר לומר// כל הקיום שלי הוא/ סוד נלחש מפה/ לפה, כמו/ נשיקה… פתאום שומעים שתיקה/ בלב הדיבור הרוגש,/ זכה כמעיין/ ואיך, כמו בטלפון/ שבור/ גם זאת אני
"זכה כמעיין", "בלב הדיבור הרוגש" – ואפילו הדימוי המעניין של הנשיקה שאינו מחזיק את ה"קיום שלי" – לא מספיק מעניינים. כך גם:
הנה פרטי חיי./ ומי יעש מהם מטעמים/ מי ימהר ללוש יעשה עוגות,/ עשרה קבין זריזות נטלו אמותיי… כמה נכסף התפוז לקינמון/ והעוף משתוקק ליין ולדבש,/ וצירופי האותיות שיעלו/ עם אדים של חום ואהבה/ שיתפשט הבית וירחב..
עדיין, לא שורות ממש גרועות, אבל עד כמה שאני יודע העופות גדלים בכלובים, ואינני יודע עד כמה הם משתוקקים ליין ולדבש: השיר לוקה במתיקות יתר. גם השיר הבא לוקה, הפעם בישירות יתר:
לפנות ערב ראיתי עולם מתלקקת, מתנקה/ בבוקר עולם מתמתחת/ מתקמרת/ מתחככת בשוקי עולם יפה רוצה אהבה/ מתפנקת רוצה ליטוף
הפיכת העולם לנקבה לא מחזיק את השיר, שנראה כאילו רוצה בכוח להיכתב בשפה דיבורית שאיננה מתאימה כל כך לשירת הר שפי.
אבל אסיים בטעם טוב, השרוי על רוב הספר המומלץ הזה:
ירדן הוא שמה של הנשמה/ הנוחתת אל תוך העולם הזה/ המוותרת על מדע התעופה.
ראו גם
שלום יובל. גיליתי רק עכשיו את הרשימה הזאת.
העברית של הר שפי מעולה, ועולה בכמה וכמה דרגות על מרבית השירה הצעירה הנשית, והבוגרת יותר הנכתבת פה,
בדורות האחרונים.
אם השירים שלה עוסקים בעיקר באני, ועמוסים בציורי תמונות וסמלים,
או נכתבו במודעות עצמית רבה מדי. כך שהשכל גובר בהרבה על הרגש.
אז לא עפתי במיוחד מהשורות שהבאת. (זה לא זלדה, ולא יוכבד בת מרים, ולא אסתר ראב.
גם לא רחל..)
אינני יכולה להסתפק בשירים שנכתבו רק למטרת יצירת "אווירה" מסויימת. כמו שגם נראים ונשמעים, מרבית
ערבי השירה המתקיימים במקומותינו…….אלה הם קצת מאחרי.
מה שיותר נכון לי היום, ובשני העשורים האחרונים, זו כתיבה, שמתמקדת ופונה גם לכלל הישראלי יהודי הרחב יותר.
למקומות מפורשים יותר, תרתי משמע.
אגב, הגיע אליך ספרי המשלים את שירת שנות ה70 80 – המשך לחלק הראשון, שהוצאתי בשנה החולפת?
אבל תודה שהבאת, תודה.
ראוי בהחלט לעבור על השירים של הר שפי, ולו בשל השפה הגבוהה ואף הנקייה,
שמיטיבה עם השפה, ועם הקורא אותה.
להבדיל מהשחתות נוראיות של השפה, ורידודה, שאנו נתקלים בהם בשירים רבים אחרים,
אצל משוררים שונים, ולא רק. גם אצל כותבי פרוזה, שמעקרים את השפה מנשמתה התרבותית
המקורית שלנו, ובכך גורמים לה לאבד הרבה ממשמעויותיה הפנימיות ביותר.
יש לך אינטואיציות טובות, יובל. לך על זה. אשריך.
לסיון שלום רב, קראתי בכתבה אודותייך בעיתון "נשים" והתרשמתי מאד ואני מעונינת לשמוע על סדנא לכתיבה יוצרת. אני תושבת ביתר עלית כמו כן. אשמח לשמוע תגובה בתודה, רחל סמואל