סברינה דה ריטה  הולדשטיין נולדה בקנדה בשנת 1969. עלתה ארצה בגיל צעיר. גדלה בקיבוץ עמיעד בגליל העליון. מאוחר יותר עברה לחיפה. למדה באוניברסיטה היסטוריה ואמנות. כמו כן למדה מוסיקה באקדמיה בירושלים. השתתפה בסדנאות לכתיבה. הופיעה בהקראת שירים בבמות שונות כמו מרתף עשר וכן באירועים מטעם אגודת הסופרים בחיפה.  רואיינה לרדיו.
ספריה שיצאו לאור עד כה :
שד ופיה, הוצאת גוונים, 2005
בשוט אחד, הוצאת גוונים 2006.
ינשופים, הוצאת צבעונים, 2008.
שירים על הסף .הוצאת אחוה. 2010.
החטא השמיני :שירים. הוצאת אחוזה.  2012
 שתיקות. הוצאת “אחוזה -חיפה ,  2013.
כן השתתפה ביחד עם חגית בת אליעזר בעריכת קובץ השירה :
קורות :   אנתולוגיית שירי משפחה     אחוזה,    2012.

 
העדינות הפוצעת של סברינה דה-ריטה.
מאת יובל גלעד

על “שתיקות” לסברינה דה ריטה, הוצאת “אחוזה חיפה”, 2013

עולם השירה, כמו העולם שסביבו, הוא זירה אכזרית בה החזקים זוכים לחשיפה. בשנים הראשונות בהן כתבתי שירה הייתי בטוח שיש מערכת ספרותית אחראית שמסננת ובוררת, עם השנים הבנתי שמדובר בזירה של קשרי כוח, ממש כמו עולם הפוליטיקה או הכסף, ולמדתי לפלס את דרכי בו.

אבל יש משוררים ומשוררות בלי מרפקים, וכזאת היא כנראה סברינה דה ריטה, שספרה “שתיקות” יצא בהוצאה כמעט לא נודעת, “אחוזה חיפה”, בעריכתו היפה של ישראל חינטייב, כנראה בעל ההוצאה. הספר הודפס דיגיטלית באופן די בסיסי, כנראה מחסרון כיס, בדומה לספרים הנהדרים, תרגומים ומקור, שהוציא משך שנים הסופר הטוב בארץ, יותם ראובני, בהוצאת “נמרוד” שלו.

על העטיפה, שלא לגמרי בטובתה של המשוררת, צילום שלה, רזה ושברירית, יושבת על רצפה עירומה בחדר ריק, יחפה, מחזיקה בספר “תולדות השיגעון בעידן התבונה” של פוקו. רק חדי עין המכירים את הספר יבחינו, אבל קיומו בתמונה לא מקרי: דה ריטה כותבת על מצוקות הנפש הקיצוניות, שירי צעקה כתובים בעדינות, שירים של מי שכנראה נמצאת במקומות המצוקה המובילים אדם להיסגר בבתי חולים. אבל בכל זאת – אפשר היה לתת לשירים לדבר במקום ליצור אילוסטרציה על העטיפה.

וחלק מהשירים יפים מאוד, וחלקם פחות. חלק מעביר את הסבל טרנספורמציה אמנותית, חלק לא.

אני כותבת כדי להעיד/ כדי להגיד/ הנני פה/ בכל זאת/ ויש בזה משהו מרפא/ בכל החולי הזה// לא האמת היא המעניינת אותי/ אלא איך אַבדתי בדרך אליה

עד לשתי השורות האחרונות השורות בנאליות למדי, אם כי פשוטות ונוגעות ללב, אבל שתי השורות האחרונות בהחלט מעניינות עם אמירה מקורית – כל משורר אמור לאהוב את האמת, כמו הפילוסופיה, אבל לדוברת אין בה עניין ואין כוח לעסוק בה, כי הכאב הסיט את היכולת לראות.

וכך גם בשיר הבא:

לא רציתי לאבד את השפיות/ אך הפֵיות היפות/ הי-פות/ פיתו אותי פתאום/ וידעתי שזו לא אני / זו ש – / ברחה עד לאן/ רוצה לחזור עכשיו/ לפֹה,/ לשבת קצת/ לרקוד/ לקלף תפוז בקיץ/ לדלג בין שלוליות בחורף/ כמו שילדים עושים/ לעשות מה שכולם עושים/ לעבוד/ ללמוד/ רגיל/  אך לא זה מה שקרה

שיר יפה: המשחק בפתיחה בין שפיות לפיות מפתות מעניין מצלולית ותמאטית, ויפה גם תיאור השפיות והשאיפות בחיים – לא איזה הצלחה הרואית, אלא הנאות חושניות פשוטות – גשם, שלוליות, תפוז. געגוע של מי שנדחפה כנראה אל מחוץ לחיים, אבל תפיסת השיגעון של דה ריטה מעניינת: לא “מחלה” – אלא בריחה פשוטה מהמציאות, כזאת שאפשר לנסות ולחזור ממנה. על פי פוקו, שאת ספרו כאמור היא מחזיקה על העטיפה, הגדרת “חולי הנפש” נועדה להגן על הנורמה והנורמטיביות ועמדת הכוח של החזקים בחברה שיכולים לסגור ולהגדיר את החלשים, ולגדר אותם. אבל “מחלות נפש” על כל ההגדרות השונות שלהן, שיש להן ודאי כיסויים סימפטומטיים, אינן אלא הגדרות מנכרות לאנשים שסובלים יותר מדי, שבודדים יותר מדי לפי טעמה של החברה, ולכן עונשם להיסגר.

והנה עוד שיר מעניין, החוזר באופן אנאפורי על המילה “פוצע” בצירופים שונים:

הבית פוצע/ התיל פוצע/ ההר פוצע/ הנוף פוצע/ החשק פוצע/ הנשק פוצע/ האגו פוצע/ הפרח פוצע/ הצבע פוצע/ השקט פוצע/ הילד יודע כי/ הדלת אל הבית שנבנה בידיים חזקות שידעו פעם לחפור/ ולכתוב מגילות – שם נולדו ילדים עם צחוק ואקדח/ צמח להם מתוך הבטן לפני שלמדו לצייר/ כבר לא פוצעות יותר כלום

זהו שיר אימאז’יסטי משהו, המכיל הפתעות של “ההר פוצע” או “הנוף פוצע” לצד “הנשק פוצע” השגור יותר. גם סיום השיר מעניין – תמונה סוריאליסטית של סבל ילדים. לדה ריטה, בשירים הטובים בספר, יכולת ליצור מרקמים לשוניים של עדינות פוצעת, בין נוף ושקט לפצע ונשק.

והנה עוד שיר יפה, אם כי סיומו  גולש אל הבנאלי:

היום/ לא עשיתי כלום/ שתקתי/ הרבה/ ריחמתי על עצמי/ אנשים אומרים:/ יש לך רגליים ידיים עיניים תחייכי החיים יפיםאומרים שהשמש זורחת כל יום/ שמותר לצעוק כשכואב// אז למה אני שקטה כל כך?

ההתחלה יפה כי לא רק מי שנפשו פצועה נידון לחוסר מעש, וחוסר מעש זאת העבודה הכי קשה, שכן יש אוכלוסיות שלמות: מובטלים, נכים ועוד שנידונים לחוסר מעש – ורק משוררים יכולים להעיד על כך בלי להתבייש, ובגלל זה אנשים לא קוראים שירה… כי פוחדים ממנה, מהנפש. וגם אנשים “רגילים” ומתפקדים מגיעים לעיתים, אחרי מירוץ מתיש שהוא צו הקיום הרבייתי בחברה הבורגנית, למקומות של אי עשייה חיונית לנפש. אבל מסוכנת. והפתיחה החדה “היום/ לא עשיתי כלום” מדויקת.

אבל כאמור – ישנם גם שירים שלא מצליחים להעביר את הכאב טרנספורמציה אמנותית: יש לי את כל מה שכתוב באיזה שהו ספר/ נטיה כרונית של התאבדות/ חבלה עצמית/ הפרעות אכילה/ נטילת סיכונם/ יחסים נצלניים // האם אפשר לסגור את הספר ולהתחיל לחיות?

אמנם השורה האחרונה מעניינת ומחזירה לתימה של הגדרת ה”בריאים” את ה”חולים” על פי הספר, אבל השורות צועקות מדי ובנאליות. כך גם בסופו של יום יגידו/ שהייתי/ רגישה/ חלשה/ שטח הפקר/ שדה מוקשים/ אנורקסית, היפוכונדרית, היסטרית,/ מבועתת, מטופשת, תלותית/ פנים יפות/ חלולות/ ופה סתום

כאמור, אני בהחלט מזדהה עם עמדת ההתרסה כנגד הגדרות החברה, כמו גם עם הסבל, אבל השורות צועקות מדי, משחקות לידי המציצנות הבורגנית כלפי הטירוף במקום לעמוד בזקיפות מולה, כמו בשירים היפים שהובאו.

גם במקבץ השירים העוסקים בשואה, הנובעים מהזדהות המשוררת עם הסבל הקיצוני ביותר, יש שירים צועקים לצד יפים, אם כי היפים רבים יותר. אסיים בשיר על המשורר האקספרסיוניסטי יעקוב ון הודיס, מחבר השיר “סופעולם” שגם נתן את שמו לאנתולוגיית השירה האקספרסיוניסטית היפה שערך ותרגם לאחרונה אשר רייך. ון הודיס היה יהודי, ונכלא בבית משוגעים לפני שהועבר לגורל מר אף יותר שהיה מנת חלקם של יהודים בגרמניה:

לפני שהיה עוד סוף העולם/ חרט על הקיר שיר בשחור// למחרת אספוהו שליחים בלבן/ אל מכונית בלי לוחית,/ דוהרים/ // למקום ללא שם// לא היה בו אשם, הוא היה רק אדם/ שזרם בו דם עם כדוריות אדומות… ***אתה לימין ואתה לשמאל/ אתה לתאים ואתה צא במחול

מעולה, גם אם השיר כרוך בספר דל הפקה שבזירת מאבקי הכוח של השירה לא זכה לחשיפה, לא בגלל תוכנו, פשוט בגלל הגזענות של המבקרים כלפי ספרים היוצאים בהוצאות קטנות ונידחות.  

ראו גם

סברינה דה ריטה בלקסיקון הסופרים

“על מילים ושתיקות “:סברינה דה ריטה בפייסבוק

החטא השמיני :נועם שדות על סברינה דה ריטה

שירים על הסף:עוד על סברינה דה ריטה

סברינה דה ריטה

24 תגובות

  1. תודה רבה יובל על המאמר המרגש.
    הבית באמת פוצע, והשבריריות מנצחת, אך מקווה לימים יפים שאולי יום אחד יגיעו.

    רק אציין שבעל ההוצאה הוא נפתלי בלבן.

  2. תודה על ההיכרות.
    כדאי שבסוף כל פוסט יצורף לינק לרכישת הספר – לנוחות הקוראים ולתמיכה במשוררים

    • שלום אור
      תודה על התגובה
      אחרי החגים אמור להיות בחנויות
      בינתיים אפשר להזמין ישירות דרכי

  3. צודקת, אור. גיגלתי ולא מצאתי איך לקנות. אז סברינה, ושאר המשוררים שספריכם אינם למכירה באתרים ברשת (שהרי ברשתות אין על מה לדבר) אנא פנו לרון דהן, paidros@gmail.com (מקווה שלא יכעס עליי שפרסמתי המייל) ולאתר “אינדיבוק” – הבית לספרים עצמאיים. אתר יפה שמוכר ספרים בלי חנות.

  4. תודה לך, אור א על העלאת נושא רכישת הספר. במקרה הזה אין צורך בלינק : סברינה יצרה קשר עם גוף ההפצה הראשי להפצת ספרי השירה בארץ – “ספרות עכשיו” ושני ספריה האחרונים : “שתיקות” ו- “החטא השמיני” שיצאו לאור בהוצאת “אחוזה-חיפה” בפרק זמן של 10 חודשים יהיו על מדפי החנויות של הרשתות הגדולות “סטמצקי” ו- “צומת ספרים” ממש בימים הקרובים. צריך לבוא לחנות , לקחת מהמדף או אם לא נמצא שם כי לא יופץ לכל הסניפים כולם אלא רק לחלקם – להזמין מהמחסנים של הרשתות – לשלם את המחיר הנקוב ולהנות מהקריאה.

  5. ותיקונון בקשר לשיר האחרון שהוזכר: יעקוב ון הודיס אמנם היה יהודי, אבל נרצח על ידי הנאצים בשל היותו חולה נפש. לא רבים יודעים אבל הנאצים, עוד ב-1940, רצחו עשרות אלפי חולי נפש ב”טיהור”, וכזה היה גם גורלו של המשורר האקספרסיוניסט הנודע, ש”טוהר” ב-1942.

  6. תודה לך, יובל, על קריאה מעמיקה ואוהדת וכתיבה רגישה ומחכימה ואף מתוך הזדהות עם גורלם של משוררים טובים ומקוריים אך לא מקושרים ולא מיוחצנים.

  7. המאמר של גלעד על סברינה ממלא אותי שמחה גדולה. ראשית בגלל אהבתי לצניעותה ושירתה של סברינה (בתחילת נובמבר ניפגש בערב שירה בחיפה) ובגלל האמת העמוקה שבדבריו של גלעד על עולם הספרות. השורות בהן מבקר גלעד את שירתה של סברינה מחזקות את התיזה שהצגתי. לאחר שקוראים את השירים שהוצגו במאמר לא נותר אלא לקרוא את הספר.

  8. רשימה יפה וראויה על משוררת ראויה (שהיא גם אמנית גדולה במוזיקה ובציור).

    יובל, נראה לי שקצת הרחקת לכת בהאשמת המבקרים בגזענות ‘כלפי ספרים היוצאים בהוצאות קטנות ונידחות’.
    1 – נראה שהמילה גזענות מזמן איבדה את משמעותה.
    2 – ומי הם בדיוק המבקרים שאתה מאשים אותם בגזענות?
    3 – יש גם ספרי שירה שיוצאים בהוצאות מרכזיות-כביכול, באופן סטנדרטי ולא בצורה דלת תקציב, שאינם זוכים לחשיפה ולביקורת כלל.

    חג שמח

  9. אולי השימוש במילה “גזענות” גדול מדי ולא במקומו, אבל מבקרים כאלי הירש ב”ידיעות” ואמיר בקר ב”הארץ” ממעטים להתייחס לספרים היוצאים בהוצאות קטנות כמו “גוונים”, “ספרי עיתון 77”, “פיוטית”, או הוצאות חצי עצמיות עד עצמיות (עולה בדעתי ספר של משורר ממש טוב, סטנלי מן, אין לי מושג מי האיש, הספר יצא בהוצאת “ביצרון” וכתבתי עליו ב”עיתון 77″, כמובן שאיש לא התייחס לספר).
    הנחת העבודה של המערכת הספרותית היא שמי שלא הוציא בהוצאה “גדולה”, או הוצאות “תרבותיות” כ”קשב” או “הקיבוץ המאוחד” שלספריהן מתייחסים בדרך כלל, לא הוציא שם כי ספרו לא התקבל ולכן בחר בהוצאה קטנה או עצמית. הנחה זאת היא שטות: זך הוציא את ספרו הראשון לבד, דוד רוקח הדפיס לבד את מרבית ספריו, כך גם רמבו הגדול את ספרו הראשון וכו’. העובדה היא שגם הוצאות כ”קשב” ו”הקיבוץ המאוחד” דורשות כסף מהמשוררים עבור הוצאת הספר, מי יותר מי פחות, ולכן הבחירה בהוצאה תלויה בעומק הכיס.
    וכמובן שיש גם ספרים היוצאים בהוצאות מרכזיות והם ספרים טובים שלא זוכים להתייחסות. כי שירה לא מעניינת כמעט אף אחד פרט למשוררים וכמה משוגעים לדבר.

  10. נראה לי שפרסומו של משורר ועצם ההתיחסות הביקורתית אליו לא כל כך קשור להוצאה שבה מוציא משורר את ספרו כמו לקהילה שהוא מלקט מאחוריו.
    ניתן דוגמה קלאסית :נועם פרתום משוררת שזוכה לתשומת לב עצומה בחודשים האחרונים עד כדי פירסום שיר שלה במוסף החג של ידיעות אחרונות ( שזה כבר כמעט בגדר קנוניזציה של משוררת שרק שנה קודם לכן הייתה בגדר בלתי ידועה ).
    מאשימים אותה ביכולת יחצנית אדירה. ומזכירים את ההוצאה החשובה שבה פירסמה את ספרה שיחצנה אותה.
    גם נכון.אז מה ? ישנם הרבה משוררים אחרים שפרסמו ספרים באותה הוצאה ולא זכו אפילו לעשירית מאותה תשומת לב. גם של המבקרים.
    רק לפרסם ספר בהוצאה חשובה זה לא מספיק.
    אלא שפרתום ידעה ויודעת ליצור קהילה של בעלי עניין בשירה שמתעניינים ביצירתה על ידי מגוון צורות .הופעות ברשת ,הופעות באירועים , שלה ושל חברים וידידים.הליך איטי ומתסכל אבל תורם בהחלט. חוץ כמובן מהכישרון שהיא אכן ניחנה בו.
    פרתום היא המשל.מהו הנמשל ?
    בהחלט יכול להיות שיהיה משורר בעל כישרון עצום באיזה ישוב נידח ,ערד נניח או קריית חיים או שדה בוקר. אולי אפילו יצליח למקם ספר בהוצאה בולטת. בל אם לא ישכיל ליצור קשר עם בעלי עניין משותף לקבל מהם תגובות להשתתף באירועים קהילתיים וכו וכו’ הסיכויים שלו לקבל תגובות והתייחסות הם זניחים אלא אם הכישרון שלו באמת יהיה אדיר ברמה ביאליקאית או שקספיראית.
    זאת היחצנות האמיתית שיש בה צורך. להיות פעיל בקהילה.
    אחרת אתה רק אחד מכמה מאות או אלפי משוררים שאיש בקהילה לא שמע עליהם ולכן לא יחוש צורך להתייחס אליהם.

  11. אתה יודע, בסופו של דבר מדובר בטעם אישי, ואני מניחה שהמבקרים שהזכרת גם הם בוחרים את הספרים שמדברים אליהם יותר, או שיש להם מה לומר עליהם, בלי שום קשר להוצאה.
    מה גם שלא כל ספר היוצא בהוצאות שהזכרת הוא איכותי, כמו שלא כל ספר שיוצא בהוצאות ה’מרכזיות’ הוא איכותי.

  12. לאלי – נכון, מערכת של יחסי ציבור עוזרת, ופרתום בהחלט לוחצת חזק, ומצד שני היא משוררת טובה מאוד. ויש גם משוררים ומשוררות טובים פחות שלוחצים חזק – וזוכים לקשב שלא מגיע להם. לדעתי זה חבל שעל משורר או משוררות להיות יחצ”נים ויחצ”ניות – אימי, למשל, היא משוררת מאוד לא מוכרת (רות גלעד, היא נזכרה כאן בהקשר של “מקף” 4). כמובן שאינני אובייקטיבי ולא אתייחס כאן לשירתה, אבל היכולות ה”קהילתיות” שלה הן אפס. אין לה מושג אפילו מאיפה להתחיל בזה. לעומתה רוב המשוררים משוררות הצעירים כיום הם בעלי פייסבוק וכישורים חברתיים לא רעים בכלל ונולדו עם מודעות לעובדה שבלי יחסי ציבור אתה לא קיים. למעשה, הם מקדישים יותר זמן לפייסבוק ויחסי ציבור והשקות מלכתיבה. או לימוד על כתיבה. והתוצאות בהתאם.
    לגבריאלה – לא דובים ולא יער. כל מבקר, ואני יכול להעיד גם על עצמי, בוחן ראשית את העטיפה, ההוצאה ומידת המוכרות. מישהו פעם כתב משהו על ספר שיצא בהוצאה העצמית של סטימצקי? המבקרים אפילו לא מרימים את הספרים הנשלחים להם מטעם ה”חממה הספרותית”, ברוב המקרים בצדק. אבל מה לגבי המקרה שבו הספר כן טוב? עיינתי בסטימצקי בספר של מישהו בשם שטיין, משהו על וינה, והתעצלתי לבקש שישלחו. ספר יפה מאוד, אבל אף אחד לא יכתוב עליו. היה יוצא ב”קשב” – זה היה נראה אחרת, ובוודאי אם היה מגיע להשקות ופעיל בפייסבוק.
    משורר כיום הוא לא אדם הכותב שירים, אלא אדם שעסוק בהפצת שיריו תוך תחנונים בפייסבוק, ברשת, בהשקות וכו’,, קבצן קוראים. לי זה לא נראה מצב חיובי או בונה.

    תבדקי סטטיסטית כמה ביקורות נכתבות על שתיים שלוש ההוצאות המרכזיות וכמה על האחרות. ואז תראי את ההבדל.

  13. הי גבריאלה, הצצתי, יפה. טוב שאת כותבת. גם שירתך המשובחת צריכה עיון מחדש. בזמן שבו את התחלת לכתוב
    אני חושב שהמערכת הספרותית היתה קצת יותר מצפונית ומדויקת. אבל אולי אני טועה.

  14. לגבי החממה הספרותית זה אכן נכון .גם אני מעיין מידי פעם בספרים שלהם ומידי פעם שם לב שדווקא יש ספר אחד או שניים שכן מעניינים אותי לקרוא ,אבל משום מה אין לי חשק לפנות להוצאה ולבקש שישלחו עותק. באמת מוזר למה.

  15. טוב החממה הספרותית זאת לא ממש הוצאה אלא בית דפוס המדפיס כל דבר. דווקא גלשתי לאתר לבקש שישלחו עותק מאיזה ספר עכשיו, אבל הם רק רצו לדעת איזה ספר אני מבקש להוציא, אז ויתרתי.

    ואגב, גלשתי לאתר של דה ריטה וגיליתי שם גם ציורים עדינים ויפים ביותר ושירים מושרים בליווי גיטרה, גם זה מומלץ אז הנה הקישור:
    http://sabrinaderita.wordpress.com/

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 − חמש עשרה =