י
עיר חנויות הספרים המתות
מאת יובל גלעד
לרגל שבוע הספר יובל גלעד לשעבר הבעלים של חנות ספרים משפחתית וותיקה “לנדסברגר “בקינה על העיר שבה חנויות ספרים רק נסגרות.
עבור איש ספר אמיתי, אין דבר עצוב יותר מחנות ספרים שנסגרת, על אחת כמה וכמה חנות ספרים יד שנייה. אבל תל אביב, הכרך העירוני הגדול, הולכת ומתרוקנת מחנויות אלה המתות בזו אחר זו. אנחנו חיים בעידן בלי זיכרון, בו אנשים מחוברים לסמארטפון ולפייסבוק כמו לעירוי דם, עידן העידכונים הממיתים. אין וגם לא ימצא תחליף לספר, על אף יתרונות האינטרנט והספר האלקטרוני. אין כמו הריח של הספר, הכתמים של אוכל והקימוטים של ספר אהוב שחוזרים אליו. אבל מעבר לרומנטיקה – חנויות ספרים יד שניה הם פשוט ארכיונים קטנים של ספרים שאזלו מזמן, זיכרונות מתקופות אחרות, עם מתרגמים אחרים, שפה אחרת.
מרבים להאשים את תל אביב בהיותה אסקפיסטית, עיר מתעלמת מהקיום הישראלי, חיה בבועה. זה אולי נכון, אבל זה גם היה כוחה לאורך השנים – להיות מרכז תרבותי בארץ זרועת מלחמות וקשיים, לשמור על העידון והרוח גם כשהכול מעשי מסביב. אבל תל אביב כבר איננה כזאת, היא עיר של שממה תרבותית, של תרבות חגיגית ורועשת בלי עומק, כמו שהאשים המשורר ויזלטיר באחד מספריו האחרונים, מי שיש המגדירים אותו כמשורר התל אביבי ביותר. ניסיון קוסמופוליטי עקר להיות כמו ניו יורק או פריז, רוח זמן שמשתקפת בעיקר באמנות הפלסטית, בניגוד לשירה שעדיין שומרת על זיקה מקומית.
בתור איש שירה ומשורר אני אוהב נורא למצוא ספרים נשכחים של משוררים נשכחים, ואפילו קבצים של משוררים מוכרים יחסית, שהוציאו כבר את כל כתביהם בכרכים עבים, אבל אני מעדיף את הקובץ המקורי, הרזה. אבל חנויות יד שנייה, כמו החיים, הינן גם סוכנות של המקרה. אין דבר מענג יותר לאיש ספר מלגלות בחנות, במדף נידח, ספר שלא ידעת על קיומו, שלא חיפשת, ושיעניין אותך. לפעמים יש גם הפתעות במחיר – דווקא הספרים היפים ביותר (עולה בדעתי ספרו של הסופר המופלא ישראל ברמה, שמת צעיר ונשכח) עולים עשרה שקלים, זרוקים בחוץ בקופסא מעלה אבק.
אבל מה לעשות, ואנחנו חיים בעידן משמיד חנויות יד שנייה. אני יודע, הייתי חנות יד שנייה עשרים שנה מחיי, מהתיכון עד לפני כמה שנים, “לנדסברגר” זיכרונה לברכה בבן יהודה בתל אביב, חנות של ייקים וגרמנית, של ספרי פילוסופיה באנגלית מיובאים, של ספרים מיוחדים יד שנייה שהייתי מעלה בחכתי, קונה ספריות של אנשים שנפטרו או אנשים שביתם קורס מספרים ורוצים להתרוקן קצת. והיו המשוטטים – סוחרי עתיקות שמסתובבים ברחובות ומוצאים ספרים, בין השאר, ומוכרים לחנויות. היה אחד כזה שחיבבתי, לא ממש הבין בספרים, אבל אהב עתיקות, והיה מוצא שעונים יקרים וכל מיני חפצים יקרי ערך. הוא היה מביא לי ספרים ומספר כך: בעידן של ימינו היורשים לא מעוניינים בדבר פרט לדירה, לאלוהי הנדל”ן. הם מרוקנים וזורקים הכול, כולל ספרים יקרי ערך, חפצים ואף תמונות ואלבומים של ההורים המתים, הכול זבל, כל מה שישן, רק הדירה – מהר למכירה.
הייתי מוכר ספרים ישנים בגרמנית בנושאי יודאיקה – שעלו ארצה עם הייקים, ועכשיו בהיעלמם – קונים אותם חזרה לגרמניה. זה היה עצוב, ופעם מכרתי במחיר גבוה ספר של המשוררת היהודיה הדגולה אלזה לסקר-שילר, “פסנתרי הכחול” שיצא לראשונה בארץ במהדורה קטנה, לאספן ספרים, ביבליופיל חסר תקנה בארץ, שרק רצה שהספר ה”יהודי ” ישאר בארץ היהודים. רבים מספור הזיכרונות, ועם ההחלטה לסגור את החנות עקב חוסר היכולת להתמודד יותר עם מבצעי הארבע במאה (כפי שאמר לי פעם ישראל פנקס המשורר, שהיה קונה מדי פעם בחנות, שהמחירים ה”זולים” שהצעתי לספרים ישנים כבר אינם זולים יחסית למה שמוכרות הרשתות). זיכרון אחד שלא אשכח – דליה רביקוביץ’, חודשים לפני מותה, מתה מפחד קיומי, לא מצליחה לחייג למספרה שהיה לה תור אליה בסלולרי, קבעה תור והיה סגור, ועזרתי לה.
התרבות הישראלית שלנו הפכה לתרבות רצחנית כלפי זיכרונותיה, כלפי ספריה. מזל שישנו חוק הספריות ש”מאלץ” את האוצר להקציב כמה עשרות מיליונים למקדשי הספר הנשכחים האלה, אבל חוק זה אינו מסייע לחנויות יד שנייה בשוק החופשי (בארצות מסויימות באירופה חנות שמוכיחה חשיבות תרבותית מקבלת סיוע).
כשסגרנו, אני וסבתי, את חנות הספרים שלנו, חשבתי שאמות יחד עם החנות, זה היה כל כך עצוב. יום אחד אכתוב ממואר על השנים הארוכות עם הספרים, על הטיפוסים שהיו נכנסים ונותנים וידוי, על אדון פליקר – פועל בניין פשוט בן חמישים שעדיין גר עם אימו בדירה קטנה בנתניה, ושלימד עצמו גרמנית רק בשביל לקרוא קאנט בשפת המקור – ואנחנו היינו מספקים לו את הספרים, ועוד ועוד.
והנה עכשיו בתל אביב, הרחק מהעין של חגיגות העיר הלבנה המתפאת בתרבותה ובבית האופרה שלה, נסגרות שתי חנויות ספרים. האחת, יפה וצנועה, ברחוב אידלסון, נפחה את נשמתה לא מכבר. עברתי שם במקרה, ראיתי את שלט החיסול, והזיכרונות הכו בי. נכנסתי, החלפתי כמה מילים עם בעלת החנות שביתה, וחנות ספרים היא בית, קורס, קניתי כמה ספרי שירה ישנים והיא, בזנב ניסיון להישאר בחיים, אמרה שתנסה לעבוד מהאינטרנט.
חנות אחרת, אינטימית ומשובחת, הסוגרת את שעריה בימים אלה היא זאת הנמצאת ברחוב דיזנגוף, לא רחוק מחנות של רשת ספרים. חלון יפה המציג מבחר נוגע ללב של ספרים ישנים בעברית ואנגלית היה תמיד עוצר אותי ואת זוגתי עוד בימים בהם החנות שלי היתה בחיים, והייתי מתבונן בהנאה במתחרה שלי, הולנדי “מטויירף” שעשה עלייה ופתח חנות. עכשיו נשבר, אומר שיפתחו במקום עוד חנות בגדים, הוא לא יכול יותר.
דווקא העלייה מרוסיה הביאה עימה אהבת ספר שכבר איננה כל כך נחלת הישראלי המצוי. חנויות יד שניה משגשגות ברחוב אלנבי, בתחנה המרכזית הישנה, מעוררות קנאה ברחש בחש והסחר מכר הער שעדיין מתרחש בהן.
כשמדברים על משבר החנויות הפרטיות בכלל והחנויות יד שנייה בפרט מרבים להאשים את שתי הרשתות הקפיטליסטיות חסרות הרחמים. זה נכון, אבל יש לזה גם צד שני – הצד של בני האדם, תושבי העיר, הבוחרים להעדיף את הסופרמרקטים של הספרים. ערים גדולות המכבדות עצמן עדיין מסוגלות לפרנס חנויות יד שניה, תל אביב כבר לא. מה שפורח, במקביל לדעיכת הרוח, הינם “סיורי המשוררים” – סיורים מודרכים בעקבות אלתרמן ויונה וולך ואחרים – מדריכים צעקניים מובילים עדר שוחרי שירה שלא טורחים לקנות ספרי שירה אבל אוהבים את המיתולוגיה של המשוררים המתים.
תל אביב היתה פעם כרך תרבותי של אמת, לא מוזיאון נדל”ן באוהאוס. חנות הספרים בה עבדתי עשרים שנה, של סבי ז”ל, נפתחה בשנות השלושים, וידעה עשורים של פריחה. סבי היה נוהג לשבת בבית קפה סמוך ולשוחח עם מקס ברוד (ידידו ושומר ספריו של קפקא) על מוסיקה קלאסית. היה בזה מן האוריינטליזם המסוים, חוסר ההתערות במקום שאפיין את הייקים שהמשיכו לדבר גרמנית גם אחרי השואה, נאחזים ב”תרבות הגרמנית הגדולה” גם אחרי הברבריזציה. אבל עדיין, דיברו בבתי קפה על ספרים. כיום, שב בבית קפה בתל אביב וכל מה שתשמע הוא כסף ונדל”ן.
לעולם לא אשכח את הספריות המפוארות של הייקים: אנשי מקצוע, עורכי דין ורופאים, החזיקו ספרייה הומניסטית נרחבת לצד הספרייה המקצועית, ואף קראו והכירו אותה. כיום, הכול מקצועי: אם עוד ישנם ספרים בסלון בכלל, לצד סרטי הדי וי די והתמונות של הילדים, הם יהיו כמה רומנים עכשווים וזהו. תוכלו לומר שהזמנים משתנים, שזאת האיחזות נוסטלגית בעבר, שכל דור וסגנונו, אבל דור בלי זיכרון פירושו חיים בלי זיכרון שפירושם חיים דלילים יותר, ולא מדובר רק על חיי רוח – השפה והקריאה מעשירים את התודעה ובעקבות זאת את יכולת החוויה .
תל אביב, כל הגלריות שלך עם האמנות המערבית קוסמופוליטית והמועדונים עם התקליטנים הכי מעודכנים לא יכסו על ערוותך – ערוות עיר מגדלי יוקרה של טייקונים שמעדיפים להשקיף על העולם מלמעלה, עיר סגירת חנויות הספרים יד השנייה, מקדשי המעט מרעש היומיום.
הרשימה נכתבה בלי קשר ל”שבוע הספר”, אבל היא רלוונטית ביותר: ב”שבוע הספר” כמעט ולא תוכלו למצוא ספר נדיר בדוכנים, אלא רק רבי מכר חדשים. תרבות בלי זיכרון. לפעמים קצת – בדוכן של “מוסד ביאליק”. כבר שנים שאינני הולך ל”שבוע הספר”.
ולעניין שתי החנויות שהוזכרו, פרט ל”לנדסברגר” – הראשונה היתה נ.ב (בתחילה בבן יהודה ואחר כך באידלסון) חנות תת קרקעית מלאה כל טוב נדיר בתפזורת. השנייה – בוק ג’אנבקי ז”ל, של איזה הולנדי מטויירף שעלה ארצה והקים חנות אנינה ויפה ליד “צומת ספרים” הגדולה באמצע דיזנגוף (שהיתה פעם מודן). מכר גם קומיקס, השתדל, היה סוחר לא רע, אבל הוכרע על ידי הרשתות.
ולאחרונה נפטר גם כרמי מ”צו קריאה” באבן גבירול, בדמי ימיו, בן חמישים בערך היה. והחנות תיסגר, אבל היתה, כך שמעתי, בקשיים עוד קודם. תל אביב לא ראויה להיות כרך גדול אם לא ישרדו בה חנויות ספרים יד שניה.
לא ידעתי שכרמי נפטר .זה הלם בשבילי.
ולא רק זה, אלי, לדעתי, כמי שישב בלחץ כלכלי שנים רבות בחנות ספרים יד שניה שהופכת להיות האהבה האמיתית שלך, אני יודע שיתכן שללחץ הזה היה חלק במותו. חנות ספרים יד שניה היא כמו אדם, היא יותר מאדם.
וזה מזכיר לי את הסרט “חנות האבידות והמציאות של מר אלקלעי ” שיצר מטין בילמן לפני כמה שנים .סרט שתיאר את מערכת היחסים בין נער שמתבגר ומזדקן במהלך הסרט שמתרחש לאורך עשרות רבות של שנים בין 1987 לבין 2067 ומסתיים באמצע המ אה הנוכחית ובין בעל חנות עתיקות שהוא כנראה נצחי ובלתי משתנה. הסרט הזכיר לי את מערכות היחסים שלי לאורך כמה עשרות שנים ביני ובין כמה בעלי חנויות ספרים תל אביביות ובינהם כרמי.
אלא שכמובן כרמי בניגוד לדמות בסרט שאותה גילם גבי עמרני לא היה נצחי.
ראו על הסרט כאן “מוכר העתיקות הנצחי
http://www.no-666.com/2007/02/08/%D7%9E%D7%95%D7%9B%D7%A8-%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%A6%D7%97%D7%99/
תם עידן, לספרי הקודש עדיין יש עדנה ב”ה. השיח התורני הוא בכל זאת שיח של ספרים. ושישאר כזה. ב”ה.
רשימה יפה.
ואני זוכר שקניתי אצל כרמי (לא קניתי שם הרבה) ספר מכתבים של ואן גוך לידידיו ולאחיו, יצא בשנות הארבעים או משהו, אני בספק אם הודפס מחדש, אוצר קטן והסוג שמתגלגל רק בחנויות ספרים יד שניה. ואן גוך כבעל אינטלקט מזהיר, מנתח יצירות אמנות של אחרים, לא המשוגע של דימויו.
לאביטל – תודה. אכן, בקרוב תהיה רשימה על כתב העת הדתי המשובח “עתר” – אצלכם המצב יותר טוב, יש עדין כבוד לשירה ולספרים בלי צורך לסרסר אותם על עצים בתחינה שמישהו יקרא.
עצוב ונכון. עיר מעוטת חנויות ספרי יד שנייה היא קרה ומנוונת
אמנם ללא רומנטיקה והקסם שיש בנבירה ובגילוי, קיומן של “חנויות” וירטואליות נוסח:
http://rebooks.org.il/ – מצילות קצת את המצב.
קינה עצובה ומעציבה
ליובל גלעד שלום! מאוד מרגש לקרוא את המאמר הנפלא, כאנשים שעוסקים בתחום הספרים לא אחת נתקלנו בבקשות לספרים עתיקים מלפני הרבה שנים, וכך מצאנו את עצמנו אני ובעלי מחפשים חנויות מהסוג הזה, מצאנו בירושלים שלוש חנויות כאלו ופשוט הוקסמנו, ברח’ אגריפס ישנן שתי חנויות כאלו ועוד אחת בתוך שכונת סנהדריה, ומסתבר שהן מאד רווחיות (אגב אנחנו לא ירושלמים).
ללימור – תודה על המחמאה. אני לא בטח שהחנויות “מאוד רווחיות”, אבל נכון הוא שהמצב בירושלים טוב יותר, חד משמעית. הירושלמים עדיין אנשי ספר ועדיין מחפשים ספרים בחנויות יד שנייה, לא רק קונים מבצעים (וקניית ספרים במבצעים היא קניית המבצע, לא הספרים). בתור מי שהיה ב”ביזנס” אני יודע שכל החנויות בקשיים כאלה ואחרים, אבל בירושלים כאמור המצב טוב יותר. גם בתל אביב ישנם “פולק” ו”רובינזון” שאינני יודע מה מצבם, אבל הם שורדים עשרות שנים בזכות סטוק של אלפי ספרים עתיקים הנמכרים לספריות בעולם, פחות לקהל בארץ.
כשאתם נכנסים לחנות ספרים יד שניה (עשו זאת!) שימו לב לפנים של המוכרים/מוכרות: בדרך כלל תגלו פרצוף מודאג/ רעב ללקוח שיקנה הרבה. זה המצב באופן כללי.
הקינה שלי מתמקדת בתל אביב, כי זאת עיר עשירה, הכי עשירה בארץ, ועל פני חנותי ז”ל ברחוב בן יהודה, מה שהייקים כינו בן יהודה שטראסה, היו עוברים כל יום אנשים רבים בדרכם למסעדת מיקה אול לגלידת אייסברג, והחנות עניינה אותם כקליפת השום. אפשר אגב היה להביא עוד שמות של חנויות ספרים בתל אביב שקרסו. בקיצור – המצב של חנויות אלה קשה באופן כללי, פרט לאולי עשרה יוצאות דופן בכל רחבי הארץ, אבל בתל אביב המצב דוחה במיוחד. והבעיה היא: מות הזיכרון. חיים שהם רק הווה. רק מה שחדש. חיים מוגבלים למדי.
ניצנים נראו בתל אביב נעים פותח מחדש את הנסיך הקטן במלך ג׳ורג 19 תל אביב
העובדה ששכבות תרבות מוטלות באשפתות ולא יהיה להן קורא מעציבה
מאמר מקסים ועצוב כאחד
צר לי על החנות שלך
פילחת את ליבי
בהצלחה
גיא
ליובל שלום, חבל שלא דברת על יוקר מחירי הספרים בחנויות יד שנייה. כאחד שקנה וסייר ברוב החנויות, גיליתי שרוב המוכרים שרלטנים ואנטיפתים, וסוחטים את הלקוח עד הטיפה האחרונה על ספרים שאזלו מהמלאי. מעטים מהם, ראויים לאהדה.
למישהו שלום,
המסחר מעצם טבעו נוגד את ההומניות והחשיבות של מוסד חנות הספרים יד שניה. זה קונפליקט שהתמודדתי איתו שנים. אני חושב או לפחות מקווה שאם היית מבקר ב”לנדסברגר” ז”ל שלי, לא היית מצרף אותי לרשימה. אבל התוצאה היא כמובן שלא החזקנו מעמד. מסחר מעצם טבעו הוא להשיג מוצרים בזול ולמכור ביוקר. זאת גם הסיבה ששני הסוחרים הותיקים, עשרות שנים, בתל אביב, הם באמת אנטיפתים סוג א.
עם זאת, ובטח בעידן בו ספרים נמכרים כמעט חינם ברשתות, הרי חנות יד שנייה חייבת וזאת אף זכותה לקחת סכום גבוה מהמחיר הרגיל על ספר נדיר. זה טבעו של הספר הנדיר, וזאת הפרנסה. כמובן שיש הבדל בין סחיטה עד התרוששות לבין לקיחת מחיר גבוה וסביר, אבל הסוחרים, וזאת עבודתם, הם כמו דייגים של ספרים נדירים, עובדים שעות בקנייה של ספריות, מיון ספרים,] ומציאת הספרים הנדירים, ומגיע להם תגמול על כך.
היי יובל, אני מעריך את תשובתך וכנותך. אך עדיין לדעתי, השימוש בו שהסוחרים עושים לספר “נדיר” (אם כי רוב הספרים המשומשים הם כאלה שאזלו מהמלאי) מדירים את רגליהם של הלקוחות. אני משתתף אתך ואם כל המגיבים על חשיבותן של החנויות. אך לצערי, ברובן כבר איבדתי עניין.
איך יוצרים קשר עם יובל גלעד?
כבעל חנות ספרים בעבר קראתי, באיחור, בהרבה צער את הטקסט היפה. ראוי להוסיף כי ספר שירים שלך יובל שקניתי מידייך שם נהניתי מנו מאד. אני לפחות מנוחם בזה שהפכתי ביתי דומה לחנות הספרים שהייתה לי, לי לא יבוז בקלות הזמן.
ושוב תודה יובל על השירים היפים ועל לנדסברגר מנוחתה.