מבחר מהשירה הגרמנית בתרגום ש. יונתן

שֶׁמֶשׁ, בּוֹכִיָּה עוֹרֶבֶת
עַד בְּאֹדֶם תִּיף עֵינֵךְ,
וּבְעוֹד בַּיָּם טוֹבֶלֶת
מָוֶת טֶרֶם עֵת תּוֹפְשֵׂךְ.

אֶפֶס שׁוּב בְּהוֹד זוֹרַחַת,
כְּבוֹד תֵּבֵל הַחֲשׁוּכָה,
אַתְּ עִם בֹּקֶר מִתְלַקַּחַת
כִּמְנַצַּחַת קְרָב גֵּאָה!

אַחְ, לִבִּי, מַה כֹּה תִּרְגָּשָׁה,
מַה קִּנָּה עָלַי תִּשָּׂא,
אִם הַשֶּׁמֶשׁ אַף נוֹאָשָׁה,
אִם הַשֶּׁמֶשׁ נֶהֶרְסָה?

וְאִם אֵין חַיִּים בְּלִי מָוֶת,
רַק מִכְּאֵב רִנָּה רוֹוִים:
הוֹי, עַד מַה הוֹדֵיתִי עַל תֵּת
לִי הַטֶּבַע מַכְאוֹבִים.

Sonne, weinest jeden Abend
Dir die Schönen Augen rot,
Wenn im Meeresspiegel badend
Dich erreicht der frühe Tod.

Doch erstehst in alter Pracht,
Glorie der düstren Welt,
Du am Morgen, neu erwacht,
Wie ein stolzer Siegesheld!

Ach, wie sollte ich da klagen,
Wie, mein Herz, so schwer dich sehn,
Muß die Sonne selbst verzagen,
Muß die Sonne untergehn?

Und gebieret Tod nur Leben,
Geben Schmerzen Wonnen nur:
O wie dank’ ich daß gegeben
Solche Schmerzen mir Natur.

הַמִּלְחָמָה נִסְתַּיְּמָה, זֹאת תֹּאמַר כָּךְ בְּגָאוֹן,
רַק מִלְחָמָה זוּ נִסְתַּיְּמָה, הָאַחֲרוֹנָה?
דְּגָלִים לְבָנִים יִתְנוֹפֵפוּ,
מִכָּל צָרִיחַ פַּעֲמוֹנֵי חָג יָגִילוּ,
וְהַכְּסִילִים יִצְאוּ בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת.
אֲהָהּ, כְּלוּם עוֹד זְמַן רָב?
דָּעֲכָה הָאֵשׁ בִּלְבָד, לֹא כָּבְתָה!
בִּמְהֵרָה תִּתְלַבֶּה הִיא בְּעָצְמָה,
מֵחָדָשׁ יִקְצֹף הָרֶצַח,
וַאֲנִי לִמְנוּחַת קְבָרִים יִחַלְתִּי.
הוֹ, לוּ מְלַאכְתִּי צָלָחָה!
מִכִּבְלֵי הָאֱנוֹשׁ הַלָּז חָפְשִׁיָּה,
תִּשְׂתָּרַע הָאָרֶץ אֶל שָׂדוֹת אֵין-בָּם-חָרִישׁ.
אֲהָהּ, לוּ שָׁקַעְנוּ.
הַיְעָרוֹת חָפְשִׁיִּים יִצְמָחוּ, שׁוּב לֹא נְשַׁתְּקָם,
אָדָם לֹא יִלְחַם בַּמַּיִם לֶאֱסֹר אֶת מַסְלוּלָם.
מָוֶת אָמְנָם יוֹפִיעַ, רָעָב, אַהֲבָה, חַיִּים!
לְעִתִּים עֲנָנִים, לְעִתִּים בָּרָק,
אַךְ לְעוֹלָם לֹא רֶצַח.
בְּיָדֶיךָ מֻטָּלִים חַיֵּינוּ,
קְחֵם אִתְּךָ, קְחֵם הָלְאָה!

Der Krieg ist aus, das sagst du so mit Stolz.
Nur dieser Krieg ist aus, der letzte?
Weiße Fahnen werden weh’n,
Von allen Türmen werden Glocken festlich läuten,
Und die Toren werden tanzen, singen, springen.
Ach, wie lange nur!
Gedämpft ist nur das Feuer, nicht gelöscht!
Bald flammt es wieder hoch,
Von neuem rast der Mord,
Und ich ersehnte Grabesruh.
Oh, wär’ mein Werk geglücket!
Von dieser Fessel Mensch befreit,
Dehnt sich das Land mit ungemähten Feldern.
Ach, wären wir verdorrt.
Die Wälder wachsen frei, die wir nur lähmen,
Keiner wehrt dem Wasser, seinen Weg zu strömen.
Tod kommt wieder, Hunger, Liebe, Leben!
Manchmal Wolken, manchmal Blitz,
Doch nie mehr Mord.
In deiner Hand liegt unser Leben,
Nimm’s fort, nimm es fort!

מִנַּיִן יָפְיְךָ כֻּלּוֹ שָׁאַבְתָּ,
הוֹ פְּנֵי דּוֹדִים, הוֹ כְּלִיל צוּרָה וָחֵן!
סְבִיבְךָ כָּל הָעוֹלָם הַחְרֵב הֶחְרַבְתָּ.
כִּי בַּחֲרוּת לְךָ, הַכֹּל זָקֵן,
כִּי הַחַיִּים לְךָ, בַּכֹּל הַקֶּבֶר,
כִּי עֹז לְךָ, מִפְלָט אֵין בָּעוֹלָם,
כִּי בֶּן שְׁלֵמוּת אַתָּה, בֵּן הוּא לַשֶּׁבֶר,
כִּי שְׁמֵי מָרוֹם אַתָּה, אֵין הֵמָּה שָׁם!

Wo hast du all die Schönheit hergernommen,
Du Liebesangesicht, du Wohlgestalt!
Um dich ist alle Welt zu kurz gekommen.
Weil du die Jugend hast, wird alles alt,
Weil du das Leben hast, muß alles sterben,
Weil du die Kraft hast, ist die Welt kein Hort,
Weil du vollkommen bist, ist sie ein Scherben,
Weil du der Himmel bist, gibt’s keinen dort!

דיווח שני על החייל האלמוני מתחת לשער הניצחון / ברטולט ברכט
6
כָּל שֶׁאָמַרְנוּ לָכֶם
אוֹדוֹת רְצִיחָתוֹ וּמוֹתוֹ שֶׁל הַחַיָּל הָאַלְמוֹנִי
וְהַשְׁחָתַת פַּרְצוּפוֹ
וְכֵן מָה שֶׁאָמַרְנוּ לָכֶם אוֹדוֹת מַאֲמָצֵי רוֹצְחָיו
לִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ אֶת חֲזָרָתוֹ,
אֱמֶת הִיא, אֲבָל:
הוּא לֹא יַחֲזֹר.
7
פַּרְצוּפוֹ הָיָה בְּכָל מוּבָן כְּשֶׁלָּנוּ
עַד שֶׁנֻּפַּץ וְלֹא הָיָה עוֹד
וְהוּא
לֹא נִרְאָה עוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה
לֹא שָׁלֵם וְלֹא מְנֻפָּץ
לֹא הַיּוֹם וְלֹא בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
וּפִיו
לֹא יִנְאַם בַּמִּשְׁפָּט הָאַחֲרוֹן:
לֹא יִתְקַיֵּם
שׁוּם מִשְׁפָּט שֶׁכַּזֶּה.
8
בִּמְקוֹם זֹאת אָחִינוּ
הוּא מֵת וּמֵתָה
הִיא הָאֶבֶן שֶׁמֵּעָלָיו
וַאֲנַחְנוּ מִתְחָרְטִים
עַל כָּל דְּבַר לַעַג וְחוֹזְרִים בָּנוּ מִּכָּל תְּלוּנָה.
9
הֲלֹא זֶה זְמַן רַב
יְהֵא הוּא מִי שֶׁהָיָה, מִצַּלַּחְתוֹ
גֶּבֶר חָדָשׁ אוֹכֵל וְ-
זָר יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא, אֲשֶׁר
כִּסְּאוֹ שֶׁלּוֹ הָיָה.
גַּם הַשִּׂיחוֹת אוֹדוֹתָיו
בֵּין חֲבֵרָיו כְּבָר נָדָמוּ.
10
אֲנַחְנוּ אוּלָם שְׂמֵחִים
עַל הַבֹּקֶר הֶחָדָשׁ הַזֶּה אֲשֶׁר
נִתַּן לָנוּ.
11
אֲבָל אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים מִכֶּם, אַתֶּם
שֶׁסּוֹף-סוֹף הֲרַגְתֶּם אוֹתוֹ –
דְּמָמָה! אַל תַּתְחִילוּ מֵחָדָשׁ
אֶת מְרִיבוֹתֵיכֶם – הֲלֹא הוּא מֵת.
וְעוֹד נוֹסִיף לְבַקֵּשׁ מִכֶּם, אַתֶּם –
שֶׁמִּכָּל סִבָּה שֶׁלֹּא תְּהֵא, חֲבֵרִים –
הֲרַגְתֶּם אוֹתוֹ:
הָסִירוּ לְכָל הַפָּחוֹת
אֶת הָאֶבֶן הַזֹּאת שֶׁמֵּעָלָיו,
שֶׁכֵּן יִלְלַת הַנִצָּחוֹן הַזּוּ
אֵינֶנָּהּ בֶּאֱמֶת נְחוּצָה וְגוֹרַמַת
לָנוּ צַעַר, כִּי לָנוּ,
אָנוּ שֶׁאֶת הַהֲרוּגִים
כְּבָר שָׁכַחְנוּ, הִיא מַזְכִּירָה
מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ אֶתְכֶם
שֶׁעוֹדְכֶם בַּחַיִּים
וְשֶׁעֲדַיִן לֹא נֶהֶרַגְתֶּם.
מַדּוּעַ, בְּעֶצֶם, לֹא?

1
Wir kamen von den Gebirgen und vom Weltmeer
Um ihm zu erschlagen.
Wir fingen ihm mit Stricken, langend
Von Moskau bis zur Stadt Marseille.
Wir Stellten auf Kanonen, ihm erreichend
An jedem Punkt, wo er hinfliehen konnte
Wenn er uns sah.
2
Wir versammelten uns vier Jahre lang
Ließen liegen unsere Arbeit und standen
In den zerfallenden Städten, uns zurufend in vielen Sprachen
Von den Gebirgen bis zum Weltmeer
Wo er sei.
So erschlugen wir ihm im vierten Jahr.
3
Dabei waren:
Die er war geboren zu sehn
Um sich stehend zur Zeit seines Todes:
Wir alle.
Und
Dabei war eine Frau, die ihn geboren hatte
Und die geschweigen hatte, als wir ihn holten.
Der Schoß sei ihr ausgerissen!
Amen!
4
Als wir ihn aber erschlagen hatten
Richteten wir ihn zu, daß er sein Gesicht verlor
Durch die Spuren unserer Fäuste.
Also machten wir ihn unkenntlich
Daß er keines Menschen Sohn sei.
5
Und trugen ihn aus unter dem Erz
Trugen ihn heim in unsere Stadt und
Begruben ihn unter Stein, und zwar einem Bogen, genannt
Bogen des Triumphs.
Welcher wog 1000 Zenter, daß
Der Unbekannte Soldat
Keinesfalls austünde am Tag des Gerichts
Und unkenntlich
Wandelte vor Gott
Dennoch wieder im Licht
Und bezeichnete uns Kenntliche
Zur Gerechtigkeit.

Zweiter Bericht über den Unbekannten Soldaten unter dem Triumphbogen / Bert Brecht

6
Alles, was wir euch sagten
Über Ermordung und Tod des Unbekannten Soldaten
Und die Verwüstung seines Gesichtes
Auch was wir euch sagten über die Bemühung seiner Mörder
Ihn zu hindern am Wiederkommen
Ist wahr, aber:
Er kommt nicht wieder.
7
Sein Gesicht war lebendig wie unseres
Bis es zerchmettert wurde und nicht mehr war
Und es wird
Nicht mehr gesehen auf dieser Welt
Weder ganz noch zerschmettert
Weder heute noch am Ende der Tage
Und sein Mund
Wird nicht reden am Jüngsten Gericht:
Es wird
Kein solches Gericht sein.
8
Sondern unser Bruder
Ist tot und tot
Ist der Stein über ihm
Und wir bedauern
Jeglichen Hohn und ziehen zurück unsre Klage.
9
Da doch lange
Wer er auch war, an seiner
Schüssel ein neuer Mann ißt und
Ein andrer sitzt im Stuhl, der
Sein Stuhl war
Auch das Gespräch über ihn
Bei seinen Freunden schon verstummt ist.
10
Freuen wir uns doch selber
Über jeden neuen Morgen, der uns
Geschenkt ist.
11
Aber wir bitten euch, die ihr ihn
Nun einmal erschlagen habt –
Still! Fangt nicht von neuem an
Mit Streiten, da er doch tot ist –
Aber doch bitten wir, da ihr ihn also –
Warum immer, Freunde –
Erschlagen habt:
Entfernt wenigstens
Diesen Stein über ihm
Denn dieses Triumphgeheul
Ist doch nicht nötig und macht
Uns Kummer, denn uns
Die wir den Erschlagenen
Schon vergessen hatten, erinnert er
Täglich aufs neue an euch, die ihr noch
Lebt und die ihr
Immer noch nicht erschlagen seid –
Warum denn nicht?