הופיע תחת השם “צאר ואוייב ” דיוקן מקור ראשון ” 26.4.2013
חמש עשרה שנות מאסר ציפו למליונר האוליגרך בוריס ברזובסקי אילו היה חוזר למולדתו רוסיה.אולי בגלל ההתנגדות העקשנית שלו לשליט רוסיה פוטין ואולי גם בגלל שהוא ולא האחר היה האיש שהמציא את פוטין.
במאבק האדיר עמד מהעבר האחד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שכבר הוכיח שאינו חושש מאיש ושאין לו בעיה לחסל פיזית את יריביו. מהעבר האחר האוליגרך בוריס ברזובסקי, אדם בעל יכולת נדירה לגרוף רווחים ולהמליך מלכים. קרב הענקים הזה, שראשיתו בחדרון בבניין של הקג”ב ברוסיה, הסתיים לפני כחודשיים בחדר אמבטיה בלונדון.
אלי אשד
הסופר מחבר האגדות האנס כריסטיאן אנדרסן כתב פעם סיפור בשם הצל ” על אדם שנותן לצילו לקבל חיים ולהתחזק ולהתנפח.בסוף הסיפור הצל שהופך לשליט מצווה על הוצאתו להורג של האדם שיצר אותו.
משהו לא כל כך שונה קרה ברוסיה בראשית המאה ה-21.
“את בוריס ברזובסקי אפשר להשוות לרספוטין, הכומר שהשפיע על הצאר ניקולאי השני בימיה האחרונים של רוסיה הצארית”, אומר יעקב קדמי, מי שעמד בראש ‘נתיב’, ארגון הקשר עם יהודי רוסיה. “באופן דומה, ברזובסקי השפיע על בתו של נשיא רוסיה בוריס ילצין, ודרכה על ילצין וחצרו. הוא היה לגמרי משולל חוש מוסר, שודד של משאבים השייכים לעם הרוסי. להשוות אותו לדיסידנטים שנאבקו למען חופש לאזרחים, זה עלבון לדיסידנטים. כל מה שעניין את ברזובסקי היה לצבור עוד ועוד כוח ועושר. זה היה תוצר של הריקבון ברוסיה בשנות ה-90.
“למעשה, הוא היה שאפתני הרבה יותר מרספוטין, שסך הכול לא היו לו שאיפות אישיות מיוחדות. ברזובסקי האמין באמת ובתמים שהוא יכול להיות השליט האולטימטיבי שמאחורי הקלעים של המעצמה השנייה בעולם. והאמת? הוא היה קרוב מאוד להצליח בזה”.
במארס 2013 נודע על מותו של בוריס אברמוביץ’ ברזובסקי, מגדולי האוליגרכים הרוסים, ולמעשה מי שטבע את המונח אוליגרך ככינוי לכל אותם ‘יזמים’ שצברו הון בזמן המעבר מכלכלה קומוניסטית לקפיטליסטית. מלבד עושרו המופלג נודע ברזובסקי כיריבו המר של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, וקודם לכן – כאיש החזק ביותר ברוסיה של ילצין, וכמי שהיה בין האחראים העיקריים לעלייתו של פוטין לשלטון, לפני 14 שנה.
ברזובסקי יצר אידיאולוגיה שלמה סביב מעורבותו בפוליטיקה, שתמציתה – הון ושלטון הם בלתי נפרדים. לתפיסתו, האוליגרכים הם האנשים הטובים והמוצלחים ביותר במדינה, ולכן תפקידם וייעודם הוא לנהל אותה, כפי שקורה לטענתו בעולם המערבי כולו. הם ורק הם משענתה האמיתית של ממשלת רוסיה, כמי שמחברים כסף עם שכל. אותם אי אפשר לשחד, והם היחידים שיודעים מהם החוקים שיש לחוקק לטובת החברה והכלכלה. “ההון צריך לשלוט במדינה. הוא מהות המדינה”, קבע. “ההון בכלל, וברוסיה בפרט, פירושו אינטלקט, כסף ורכוש. בעלי ההון ברוסיה עשו את הונם בתנאים לא תנאים (…) איננו סומכים על מישהו אחר לניהול עסקינו. אנו עושים זאת לבד. מדוע שנסמוך בניהול המדינה על מישהו אחר?” (מתוך הספר ‘ממשל הון ושלטון ברוסיה’).
שושבין וקברן
ברוסיה נחשב בוריס ברזובסקי ליהודי, אף שאינו עונה בהכרח להגדרה ההלכתית. אביו, מהנדס בניין, היה יהודי, ואמו, אחות במקצועה, הייתה בת לאב יהודי. בצעירותו ברזובסקי כלל לא חשב על צבירת רכוש ועוצמה, אלא בחר בקריירה של מתמטיקאי והצטרף למוסד מדעי יוקרתי במוסקבה, שם קודם לתפקיד ראש מעבדה במכון לבעיות ניהוליות. הוא עבד קשה בתחום המתמטיקה היישומית, כתב יותר ממאה עבודות מחקר, אבל לא התבלט כמדען בעל כישרון עילאי. עם זאת, בהדרגה התברר לו ולסביבתו כי הוא ניחן ביכולת יוצאת דופן לפעול, להזיז ולקדם עניינים – וזאת בעולם סובייטי שהתאפיין בלאות, בזבוז זמן ויומרה כוזבת.
ברזובסקי הצטיין בהמצאת טקטיקות ובהגשמתן. היו לו מוח אנליטי, אנרגיה עצומה, כוח רצון אדיר, ערמומיות וקסם שובה לבבות. כל אלה התגלו כשילוב מנצח, שרוב האנשים שעמם בא במגע לא היו מסוגלים לעמוד מולו. עם פרוץ הפרסטרויקה, שפתחה את הכלכלה הסובייטית הקפואה למיזמים חדשים, החליט המתמטיקאי לשנות כיוון ולעבור למכירת מכוניות. הוא התיידד עם מנהלי מפעל המכוניות המרכזי ברוסיה ‘אוֹטוֹוָאז’ (יצרן ‘לאדה’), מפעל כושל שלא הצדיק את עצמו כלכלית, והללו עזרו לו להקים חברה משלו. החברה החדשה, שנקראה ‘לוֹגוֹוָאז’ (מהמילה לוגיקה), כמחווה לחייו הקודמים של ברזובסקי כמתמטיקאי – החלה לייבא לרוסיה מכוניות פיאט קטנות. עד אז היה היצע המכוניות במדינה מוגבל ביותר, ומחיריהן היו גבוהים מדי בעבור האזרח הממוצע.
בחלוף הזמן נקלעה אוטוואז למשבר פיננסי, מאחר שלא הייתה לה מערכת שיווק מסודרת, ומשום שגורמים פליליים ניסו להשתלט על שוק המכוניות וסחר חלקי החילוף. ברזובסקי פנה שוב למנהל המפעל והציע לו עסקה: אתם תעמידו לרשותי מכוניות למכירה, אמר לו, ובתמורה תקבלו תשלום מיידי של עשרה אחוזים והיתרה כעבור שנתיים. במציאות של ההיפר-אינפלציה ששררה אז ברוסיה וירידת ערך הרובל, משמעות ההצעה הייתה שברזובסקי יקבל את המכוניות כמעט חינם. לימים האשימו אותו שבכך ביצע למעשה שוד של רכוש הציבור. הוא מצדו טען שהעסקה שלו הכניסה מזומנים לקופת המפעל, והצילה אותו מקריסה פיננסית – טענה שכנראה נכונה עובדתית.
כך או כך, ברזובסקי קיבל מן המפעל 35 אלף מכוניות, שילם תמורה חלקית ביותר, ומכר אותן בכ-5,000 דולר ליחידה. בעזרת רווחיו מהעסקה, שנאמדו ביותר מ-100 מיליון דולרים, הוא החל לייבא כלי רכב מחו”ל, מה שסלל את דרכו לשכבה העליונה של עשירי רוסיה.
לעלייה לגדולה התלוו גם צדדים נעימים פחות, כאשר גורמים פליליים שונים ביקשו לסחוט כספים מהמתעשר החדש, או להפוך בעל כורחו לשותפים בעסקיו המצליחים. ברזובסקי העקשן לא היסס להקים כוחות אבטחה פרטיים, שניהלו מלחמה עקובה מדם נגד הכנופיות. בסוף 1993, כדי להכין לעצמו מקום מקלט אם ייאלץ לברוח מרוסיה, הוא אף נסע לישראל, וקיבל אזרחות ישראלית על פי חוק השבות.
ואכן, לברזובסקי היו סיבות טובות לחשוש לחייו. ביוני 1994, כאשר מכוניתו יצאה משער הבניין של החברה שהחזיק, התפוצצה לפתע פצצה שהוטמנה במכונית סמוכה. נהגו של ברזובסקי נהרג ושישה עוברי אורח נוספים נפצעו, אך האוליגרך עצמו יצא בכוויות קלות בלבד. ככל הנראה, האחראים לניסיון ההתנקשות היו יריבים של ברזובסקי בתעשיית הרכב, שנהגו בשיטות שהיו מקובלות ליישוב סכסוכים עסקיים ברוסיה שלאחר הקומוניזם.
ברזובסקי מצא את עצמו מעורב בסכסוכים אלימים גם עם אוליגרכים אחרים, כמו ולדימיר גוסינסקי. צבאות המאבטחים של השניים הרגו זה בזה במספרים גדולים, עד שהבוסים השלימו והפכו לשותפים. בשלב הזה כבר ידע ברזובסקי כי הוא רוצה להפוך לממליך המלכים של רוסיה, האיש החזק במדינה שעושה את צעדיה הראשונים כדמוקרטיה. גוסינסקי הגדיר זאת כך: “ברזובסקי צריך להיות מספר אחת בכל מקום. הוא חייב להיות השושבין בכל חתונה, הקברן בכל לוויה. אם קורה משהו באיזשהו מקום בלי ברזובסקי, הוא נמלא דאגה”.
השליט שמאחורי הקלעים
בוריס ילצין ,נשיא רוסיה בשנות התשעים.
נשיא רוסיה באותה עת היה בוריס ילצין, מי שפירק סופית את המשטר הטוטליטרי של ברית המועצות. למרות הדמוקרטיזציה שהוביל, בציבור שררה תחושה הולכת וגוברת של אנרכיה והתפרקות כלכלית. ברזובסקי הבין שמצב כזה פותח בפניו חלון הזדמנויות. הוא יצר קשרים עם הנשיא ובני משפחתו, העביר להם כספים, והפך לאדם משפיע בחוגים הבכירים ביותר במדינה.
יעקב (יאשה) קדמי הכיר היטב את ברזובסקי, פוטין ודמויות אחרות ברוסיה של שנות ה-90. “אני יכול לומר שילצין, שתלו בו כל כך הרבה תקוות, לא שלט במדינה“, הוא מספר. “למעשה, לא מאוד עניין אותו מה קורה בה. הוא הסתגר לו בקרמלין, בלי בני שיח מלבד משפחתו והאחראי על ביטחונו. הבריאות שלו הידרדרה, הוא כנראה סבל מדיכאון, ואהבת השתייה שכמה חברים ומקורבים עודדו אצלו הגיעה לממדים מבהילים ומבישים. זה לא היה משעשע כלל לראות אותו משתכר כמו חזיר בכל פעם שהיה מגיע לוועידת פסגה בינלאומית.“מה שעניין את ילצין היו ההנאות הלא רבות שנותרו לו, ועצם היותו שליט. בבחירות הוגנות לא היה לו סיכוי לנצח. אלא שהחלופה הייתה המפלגה הקומוניסטית בראשות גנאדי זיוגנוב. נפגשתי פעם עם זיוגנוב וראיתי לפניי קומוניסט שאולי בתקופה הקומוניסטית היה נחשב למתקדם. בכל זאת, ההערכה הייתה שילצין לא ישרוד בשלטון אלא אם כן ינקוט בפעולות לא דמוקרטיות”.
וכך אכן קרה. במרץ 1996, מספר קדמי, התקבלה בחוג מקורביו של ילצין החלטה לבטל את הבחירות, להשתלט על מוסקבה באמצעות כוחות המשרד לביטחון הפנים, ולפזר את הפרלמנט ואת המפלגות הפוליטיות. ילצין אישר את המהלך הזה, והכוחות כבר קיבלו פקודה לנוע לשטחי היערכות.
“אני הייתי אז במוסקבה וקיבלתי עדכון שוטף על כל מה שקורה. הפקודה והפרטים היו בידיי עוד לפני שהגיעו ליחידות בשטח. אלא שממש ברגע האחרון בוטלה הפקודה, מחשש שכוחות המשרד לביטחון הפנים לא יצלחו להתמודד עם יחידות הצבא, והמצב יגלוש למלחמת אזרחים”.
לדברי קדמי, האחראים לתפנית היו כמה מקורבים של ילצין, ובראשם ברזובסקי.
“הם שכנעו את הבת של הנשיא להשפיע על אביה לבטל את הפקודה. הערכתם הייתה שאם ילצין יישאר בשלטון באמצעים כוחניים, הוא למעשה יהיה בן ערובה של אלה שאמורים לבצע את מהלך ההשתלטות – למשל ראש השירות להגנה על הנשיא וראש שירותי הביטחון של רוסיה. ילצין, במצב בריאותו הרופף, יישאר בובה שהאנשים האלה ימשכו בחוטים שלה. ברזובסקי וחבריו האמינו שהשליטים החדשים ישנו את פני המדינה ובעיקר את פני הכלכלה, וכמעט כל שכבת האוליגרכים לא תשרוד אחרי הבחירות. לכן הם שכנעו את ילצין שיוכלו להבטיח את ניצחונו בבחירות באמצעים שהם לכאורה דמוקרטיים טהורים”.
הודות לקשריו הקים ברזובסקי את ערוץ הטלוויזיה ‘אורט’, שבו השתמש לקידום שאיפותיו הפוליטיות. בראש הוועד המנהל של התחנה עמד אמנם ילצין, אך המנהל בפועל היה ברזובסקי. מאוחר יותר התפתחו בין מקורביו השונים של ילצין בערוץ מאבקים פנימיים, שהגיעו עד כדי רצח של אחד הבכירים. ברזובסקי הואשם ברציחתו, אך הכחיש זאת בכל תוקף.
לאחר שילצין חזר בו מתוכנית ההשתלטות על מוסקבה בכוח, הפך ברזובסקי לתומכו החזק ביותר. הוא היה נחוש בדעתו שעל ילצין השיכור והחולה להיבחר בשנית, ויחד עם האוליגרכים האחרים יצא לקמפיין למען הנשיא. המשימה הייתה קשה ביותר, מכיוון שבשבועות שלקראת הבחירות קרסה בריאותו של ילצין והוא אושפז. בעלי ההון הסתירו זאת מהציבור, וכלי התקשורת שבבעלותם הראו שוב ושוב תמונות של ילצין כאדם בריא. המסר ששידרו ללא הרף היה פשוט: או ילצין, או כאוס. או ילצין, או נסיגה גדולה לאחור. וכדי שזוועות הקומוניזם שאותו ייצג זיוגנוב לא יישכחו, שודרו גם בזה אחר זה סרטים דוקומנטריים מצמררים על הגולאגים, על הרעב שיצר סטלין, על מעשי הטבח ועל הטיהורים ההמוניים השונים. המסר הסמוי – זיוגנוב יחזיר לכם את כל זה – עבר היטב.
מה שהאוליגרכים לא סיפרו לילצין (והוא כנראה לא באמת רצה לדעת( היא העובדה שהכסף למימון הקמפיין לא הגיע מכיסם הפרטי, אלא מכספי המדינה שאותם השיגו בתמרונים מתוחכמים שונים. בין היתר יזמו תוכנית סודית לרכישת אגרות חוב ממשלתיות בזול, ולאחר מכן מכרו את האג”ח במחיר השוק, ואת הרווחים העבירו למימון מסע הבחירות. רוב הבנקאים שהיו מעורבים בתוכנית גרפו ממנה רווחים אישיים.
ביולי 1996 נבחר ילצין מחדש לנשיאות רוסיה. בקדנציה הנוספת שלו השפעתם של ברזובסקי וחבריו הלכה וגברה. “בלחצה של בתו, שהושפעה מברזובסקי, ילצין פיטר בהינף יד את ראש השירות להגנה על הנשיא וראש שירותי הביטחון”, מספר קדמי. “בכך הושלם ניצחונה של קבוצת האוליגרכים ‘הרפורמיסטים’ על הקבוצה הכוחנית השמרנית שהייתה סביב ילצין”.
אלי :אם הבחירות היו דמוקרטיות טהורות, האם ילצין היה מנצח?
קדמי :”הזיופים היו מינוריים יחסית למה שהיה מקובל קודם, אבל בבחירות דמוקרטיות כהלכה, עם ספירת קולות נורמלית, ילצין היה מפסיד. במהלך הבחירות הוא היה על סף מוות, פשוטו כמשמעו. הוא אמנם שרד פיזית, אך השלטון האמתי ברוסיה כבר היה בידי בתו ומאהבה ולנטין יומשב – שאחר כך הפך לבעלה ושימש ראש המנגנון הנשיאותי – ובידי בוריס ברזובסקי”.
לכאורה, חדשות טובות מבחינתה של ישראל.
ברזובסקי התעניין בישראל באיזו צורה ?
קדמי “””:ישראל עניינה את ברזובסקי רק כמקום מקלט אפשרי. פרט לכך מעולם לא היה לו בה עניין, ובניגוד לאוליגרכים האחרים, כמו למשל גוסינסקי שרכש חלק מהשליטה ב’מעריב’, הוא לא השקיע כאן. הוא אהב לשהות באילת, כי אפשרויות הביקור שלו באירופה היו מוגבלות מאוד, אבל זה הכול. ברזיל עניינה אותו יותר מישראל, והוא הספיק להיות מעורב שם בפרשיית שוחד”.
אלי :ברזובסקי סייע למבצעים חשאיים של ישראל?
קדמי :”שום דבר. אני יכול לומר שהוא תרם לנו מידע בנושאים שונים, אבל גם זה לא כסוכן אלא כעוד מקור אחד מני רבים”.
סגן-אלוף מעל גנרלים
לאחר הניצחון בבחירות, ראו עצמם האוליגרכים כשותפים שווים של ילצין בשלטון שהשיגו בעבורו. לא רק חברים לדרך, אלא עמיתים בפועל המחזיקים במשרות מפתח שמאפשרות להרוויח עוד כספים. בתוך כמה חודשים הם השתלטו כמעט על כל אוצרות הטבע של רוסיה. שורה של אנשים שרובם היו עד לא מכבר אלמונים לחלוטין, הפכו למיליארדרים בקנה מידה עולמי. לציבור הרוסי התברר בינתיים שהבחירה בילצין הייתה שגיאה חמורה. הקדנציה השנייה שלו התאפיינה במשברים כלכליים בלתי פוסקים ובחוסר תפקוד שלו-עצמו. הוא היה חולה מאוד, עבר כמה ניתוחי לב, ונעדר מהקרמלין לתקופות ממושכות. כתוצאה מכך גברה תלותו ביועציו ובמקורביו, והם אלה שניהלו את רוסיה הלכה למעשה.
ב-1997 הפתיע ילצין את תומכיו ומתנגדיו כאחד, כשהצהיר שאינו מתכוון להציג את מועמדותו בבחירות הבאות. הנשיא היה מודע היטב לבריאותו הרופפת ולחוסר יכולתו לשלוט כהלכה, והבין שיש להעביר את השלטון לצעירים ונמרצים ממנו. ברזובסקי העדיף כמובן שילצין ירוץ שוב ושוב, אך כעת מחוסר ברירה החל לחפש מועמד חדש שבחוטיו יוכל למשוך.
“התקופה האחרונה לשלטונו של ילצין התאפיינה ברמת שחיתות שרוסיה לא ידעה כמוה במאה ה-20″, מספר קדמי. “התגמול לאוליגרכים היה ברור מאוד: אוצרות המדינה. ברזובסקי אמר את זה בגלוי, בראיון בטלוויזיה: ‘מגיע לנו. עזרנו לשלטון, ומגיע לנו חלק מהעוגה הממשלתית’. הוא לא ידע לשמור על פרופיל נמוך, ולא יכול היה להחמיץ אף הזדמנות להזכיר שהשלטון ברוסיה זה הוא ושהצאר הזקן והחולה חייב לו את כתרו, ובתמורה ממלא אחר רצונותיו. וזאת הייתה שגיאה.
“בחצר הנשיא התנהלו מלחמות על השליטה במשק של רוסיה ועל תרגום עוצמה כלכלית לעוצמה פוליטית. במאבקים האלה, ברזובסקי בנה את האסטרטגיה שלו על כך שבן טיפוחיו, שר הרכבות ניקולאי אקסיוננקו, ימונה לראש הממשלה בקיץ 1999. לפי החישוב שלו, מי שיאייש את התפקיד הזה ייבחר כמעט בוודאות לנשיא בבחירות של שנת 2000. אבל האוליגרכים האחרים, לכאורה בעלי בריתו של ברזובסקי, נבהלו מהמחשבה שהוא ירכז בידיו כוח גדול מדי. כמעט כל המערכת התלכדה כדי למנוע את שדרוגו של אקסיוננקו. באמצעות תככים שונים הוא פוטר לבסוף מהממשלה, והמאוויים של ברזובסקי ספגו מכה ניצחת, לפחות בינתיים”.
בסופו של דבר מונה לראשות הממשלה יבגני פרימקוב, פוליטיקאי שמרן ואיש קג”ב לשעבר. פרימקוב, שהצליח לייצב את המשק הרוסי, ייצג קו כלכלי ופוליטי שונה לחלוטין מהקו הליברלי שהנהיג ילצין לאורך כהונתו, ובחירתו הייתה מעין הודאה של ילצין בכישלונו ובכישלון רעיונותיו של ברזובסקי. ראש הממשלה החדש אף התגלה כאויב מר לאוליגרכים. הוא הגדיר אותם כמי ששדדו את רוסיה, והכריז כי ייאסרו בגין עברות פליליות. אמר ועשה: אנשי כוחות הביטחון פרצו למשרדי חברת הנפט ‘סיבנפט’ של ברזובסקי בחשד לעברות כספיות חמורות, וניהלו חקירה נגד רשת הטלוויזיה בבעלותו. ברזובסקי עצמו הואשם כי הוא מקיים האזנות סתר לידידיו השונים, ובהם בתו של ילצין.
כדי לחתוך את החבל המתהדק סביב צווארו, החל ברזובסקי לחפש בקדחתנות אחרי מישהו שיחליף את פרימקוב ואת ילצין. כך נוצר הקשר בינו לבין ולדימיר פוטין – מי שלימים יהיה אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבל לא-מטאפורי בכלל שנכרך סביב צווארו של ברזובסקי.
ולדימיר פוטין היה איש קג”ב אפור, שלא ציפו ממנו להגיע לגדולות. הוא שירת כקצין מודיעין במזרח-גרמניה ובהמשך ניהל את תחנת השירות החשאי הסובייטי בסנט-פטרבורג (אז לנינגראד) והגיע לדרגה המקבילה לסגן-אלוף. לאחר נפילת ברית המועצות כיהן שם כסגן ראש העיר, ונראה היה שבכך הגיעה הקריירה שלו לשיאה הלא-מזהיר.
ואז נכנס לסיפור ברזובסקי. לראשונה הוא פגש את פוטין ב-1990, כשרצה להרחיב ללנינגראד את עסקי המכוניות שלו. “הוא היה הבירוקרט הראשון שפגשתי שסירב לקחת שוחד, וזה הרשים אותי מאוד”, סיפר האוליגרך. ייתכן שידע כי פוטין דווקא מעורב בכל מיני עסקאות מושחתות שאותן ניהלה העירייה, אך הרווחים מהעסקאות הללו זרמו לכלל הבירוקרטיה העירונית ולא רק לכיסו של פוטין, כך שלא היה הכרח לראותן כשחיתות אישית.
בהמלצתו של ברזובסקי מינה ילצין את פוטין לראש ארגון הפס”ב, ממשיכו של הקג”ב. “אני תומך בו במאת האחוזים”, הודיע האוליגרך לנשיא, ובכך תלש את פוטין מהאלמוניות והציבו בראש אחד משירותי הביון החזקים בעולם. האינטרס של ברזובסקי באותו שלב היה ברור: סגן-אלוף שיוצב מעל גנרלים עטורי כוכבים ייתקל ביחס של התנשאות מצד הגוורדיה הוותיקה של הקג”ב, מה שיחזק את נאמנותו לקרמלין, לילצין ולפטרוניו.
בגלל זר פרחים אחד
זה היה רק השלב הראשון בפעולותיו של ברזובסקי למען פוטין, אך הלה לא הראה רגשי תודה. ברזובסקי היה אז מסוכסך עם הצמרת השלטונית ברוסיה ובעיקר עם פרימקוב, והפגנת קרבה אליו עלולה הייתה להזיק לראש הפס”ב. לכך היה יוצא מן הכלל אחד, כאשר פוטין טרח ובא למסיבת יום הולדת של הגברת ברזובסקי ובידיו זר פרחים. המארח התרגש עמוקות ממחווה זאת, וראה בה הוכחה לידידות אמת. ככל הנראה, זה היה הרגע שבו החל לחשוב על פוטין ברצינות כמי שיוכל להיות האיש שלו בנשיאות רוסיה. “הוא לא גאון הדור”, אמר לעמיתיו, “אבל הוא יאכל מכף היד שלנו”.
“בלחץ הזמן לקראת הבחירות המתקרבות, ובהיעדר מועמד אחר שנבחר בקפידה, המועמד הריאלי היחיד שהיה לברזובסקי ואנשי ילצין היה ולדימיר פוטין“, אומר קדמי. “הוא נראה להם כאיש שאפשר לסמוך עליו, אחרי שהפגין נאמנות מוחלטת לראש עיריית סנט-פטרבורג אנטולי סובאצ’ק. פוטין גם לא היה מזוהה כאיש מפלגה או מחנה כלשהם, ולא היה מעורב בתככים פוליטיים. לא היה לו בסיס כוח פוליטי, כלכלי או אחר. הוא נחשב לאדם ישר, איש ביצוע נטול יומרות גדולות, ולכן נתפס בעיני ברזובסקי כחף מיכולת מניפולטיבית וכמישהו שלא יוכל לסכן אותו. וכך, כמעט במקרה, האיש שהיה הכי פחות מעורב במשחקי חצר, בלכלוך ובמעשי שחיתות שלטוניים – וגם הכי פחות מזוהה עם ברזובסקי והאוליגרכים – הפך מועמד לנשיאות.
“המטרה העיקרית של ‘המשפחה’, כפי שכונתה חבורת המקורבים לילצין, הייתה להבטיח שהנשיא הבא של רוסיה ייתן לה חסינות מוחלטת, ולא יעשה מה שעושה בדרך כלל שליט חדש, כלומר להתחשבן עם אלה שהיו קרובים לצלחת של קודמו. השאיפה של ברזובסקי הייתה מרחיקת לכת עוד יותר: הוא קיווה שפוטין יהיה נשיא צייתן, בובה שאפשר לשלוט בה. וזאת הייתה טעותו הגדולה”.
בראשית 1999 שוחחו ברזובסקי ופוטין בחדרון ליד המעלית בבניין הקג”ב הישן, שם לא יכלו לצותת להם, ודנו בשאלה החשובה מי יכול לרשת את ילצין כנשיא. הם מצאו את הנוף האנושי שומם מאדם. השם האפשרי היחיד שהועלה היה זה של הגנרל לשבר אלכסנדר לבד. אלא שלבד, גיבור מלחמת אפגניסטן שהזכיר קצת במראהו את ארנולד שוורצנגר וטיפח מוניטין של הגינות קשוחה, היה עלול להפוך לדיקטטור צבאי.
“מה בנוגע אליך?” שאל ברזובסקי פתאום. פוטין לא הבין, ובן שיחו הסביר את כוונתו: “נראה לך שהיית יכול להיות נשיא?”
פוטין, כך סופר לימים, הרהר. “אני? לא, אני לא הטיפוס. זה לא מה שאני רוצה בחיים“.
“אלא מה”, התעקש ברזובסקי, “אתה רוצה להישאר כאן לנצח?”
פוטין היסס. “אני רוצה להיות ברזובסקי“, אמר לבסוף.
“לא, אתה לא באמת רוצה את זה“, צחק ברזובסקי.
אז התברר שדלת החדרון אינה נפתחת. “לעזאזל”, אמר פוטין, “הם לא מתקינים מנעולים כמו שצריך, ואתה רוצה שאנהל את הארץ הגדולה הזאת?”
נראה שבשיחה הזו נטמנו הזרעים הראשונים שהביאו לעלייתו של פוטין לשלטון. ברזובסקי הצליח לשכנע לבסוף את ילצין שאכן פוטין הוא האיש הראוי לרשת אותו, ולאחר שקיבל את אישור ‘המשפחה’, טס במטוסו הפרטי לשדה התעופה ביאריץ, שם בילה פוטין את חופשתו במלון צנוע. כשהאוליגרך הציע לו כשלב ראשון את ראשות הממשלה, ענה פוטין בצניעות שאינו בטוח כי ניחן בשיעור הקומה הראוי.
ברזובסקי :נו באמת ולאדימיר ולאדימורוביץ’ כשרוצים אז יכולים.וחוץ מזה אל תדאג :אנחנו נהיה שם כדי לעזור לך “.
ברזובסקי עשה יותר מכל אחד אחר כדי להפוך את פוטין למנהיג הבא של רוסיה. הוא הקים עבורו, יש מאין, את מפלגת ‘אחדות’ – מפלגה ללא מצע מוגדר, ללא אידיאולוגיה וללא מנהיגים כריזמטיים. רק שני דברים היו ברורים במפלגה הזו: השמות פוטין וברזובסקי. “הסיסמאות לא עניינו אף אחד”, הסביר ברזובסקי לימים, “לכן החלטתי שבמקום אידיאולוגיה נציג פנים”.
במסע הבחירות דאגו התועמלנים להכפיש את פרימקוב ללא רחם, ובד בבד לתאר את פוטין כאדם צנוע המסתפק במועט ומחושל כפלדה, אחד שמגיע מעמדת נחיתות אך נלחם ומנצח כנגד כל הסיכויים. בין השאר שכר ברזובסקי שלושה עיתונאים שיכתבו במהירות את סיפור חייו של פוטין. כך נוצר הספר ‘מגוף ראשון – שיחות עם ולדימיר פוטין’, שתורגם לכמה שפות ובהן עברית. דווקא כשנשאל שם פוטין מה הוא חושב על מיטיבו ברזובסקי, תשובתו הייתה קצרה ולא ממש סימפטית, אפילו מזלזלת. “בוריס ברזובסקי אמר באחד הראיונות שהוא נפגש אתך פעם בחודש. זה נכון?” שאל אותו המראיין. “אולי לעתים רחוקות יותר”, השיב פוטין.
“מי יוזם את הפגישות האלה?”
– “ברזובסקי. יש לו שכל זריז וכל כך הרבה הצעות, רובן ככולן קשורות לקווקז, לצ’צ’ניה. הוא הרי היה סגן מזכיר מועצת הביטחון, התעסק עם זה. לדעתי ההצעות שלו על צ’צ’ניה היו בלתי מציאותיות ולא יעילות, ולכן בעצם שום דבר ממה שהוא הציע לא יצא לפועל. אבל מדי פעם אני נפגש גם עם אנשי עסקים אחרים, לא רק עם ברזובסקי” (עמ’ 127).
להיפטר מהפטרון
לכל אורך הקמפיין היה ברור לברזובסקי שיוכל לבטוח בפוטין; הרי האיש היה ידוע כנאמן לחלוטין לידידיו. הטעות שלו הייתה שפוטין מעולם לא ראה בו ידיד. הוא העריך את כוחו ואת השפעתו של ברזובסקי, והשתמש בהם כשהיה לו צורך בכך, אך לא אהב את שחצנותו של האוליגרך, בז לאישיותו המוחצנת, והכיר היטב את פרשיות השחיתות שבהן היה מעורב. עוד בנובמבר 1997, כאשר ברזובסקי פרסם בעיתונות הרוסית מכתב שבו טען כי אנשים מתוך הפס”ב ניסו להתנקש בחייו, הגיב פוטין בכעס ובזלזול. אחד מהעדים שצידדו בטענותיו של ברזובסקי, אגב, היה הסוכן הבכיר אלכסנדר ליטביננקו, שלימים מצא את מותו מידי שליחיו של פוטין.
הסימנים המוקדמים האלה לא גרמו לברזובסקי להסיר את תמיכתו מפוטין. בתום ספירת הקולות התברר כי מפלגתו ‘אחדות’ זכתה במספר רב של מושבים, והפכה לשנייה בגודלה בפרלמנט הרוסי. באוגוסט 1999, אחרי עוד כמה תהפוכות פוליטיות, מונה פוטין לראש ממשלת רוסיה, והיה כעת בעמדת זינוק אידיאלית למשרה הרמה מכולן. זמן קצר אחר כך פרש ילצין במפתיע מהנשיאות, ופוטין מונה למחליפו. כעת ציפה ברזובסקי לגרוף דיבידנדים מהנשיא שאמור להיות אסיר תודה כלפיו.
אלי :אתה יכול להסביר לי איך ברזובסקי טעה כל כך בהערכת אישיותו של פוטין ?
קדמי :ברזובסקי היה איש מדע ומחקר בינוני למדי שאמנם עבד בזמנו בתור חוקר בכיר במכון למחקר אך עבודתו בהחלט לא הכשירה אותו לתפקיד ניהול של מדינה. ובוודאי מדינה ענקית כל כך ומסובכת כל כך כמו רוסיה. הוא לא באמת הבין את טבעו של השלטון ואת טבעה של רוסיה. תפיסת עולמו הייתה פשטנית ופרימיטיבית לגבי מדינאות. הרי הוא לא ניהל מעולם מערכות מדיניות ולא הכיר אותן. זה שאתה עוסק בתככי חצר ומניפולציות של אנשים מלווים לפעמים בחנפנות ולפעמים בדורסנות לא בהכרך מכשיר אותך לניהול מדינה אפילו מאחורי הקלעים. אם הוא היה טורח ללמוד את ההיסטוריה של רוסיה הוא היה לומד שבתרבות הפוליטית הרוסית יש דינמיקה אכזרית מאוד ושכלל מספר אחת בכל שלטון רוסי הוא שהשליט אם הוא מוכשר וחזק מספיק הוא תמיד אבל תמיד נפטר מהאנשים שהביאו אותו לשלטון. ובוודאי ובוודאי כשהחוקה נותנת לנשיא רוסיה עוצמה שאין לנשיא ארה”ב או צרפת . עצם השלטון נותן כוח לנשיא אבל רק השחרור מאלה שהביאו אותו לשלטון ייתן לו כוח ושליטה אמיתיים.
ברזובסקי חשב שפוטין ישאר גם בתור נשיא אותו איש אפור וצייתן כשיגיע לעמדת הכוח העצום הזה. ובכך הראה שהוא לא באמת הבין את טבעו של פוטין ולא את טבעו של השלטון ברוסיה.”
“בתוך זמן קצר גרף הנשיא פוטין פופולריות עצומה, והפעם לא בזכות קמפיין מבית האוליגרכים אלא בגלל הלחימה התקיפה שהוביל בצ’צ’ניה. בפברואר 2000, לאחר שייצב את שלטונו, הוא נפגש עם גדולי האוליגרכים ודרש מהם למשוך ידיהם מהפוליטיקה. הם אמנם העלו אותו לשלטון, אבל בכך הסתיים תפקידם מבחינתו. אם ינסו להמשיך ולהתערב בענייני המדינה, הזהיר, יבולע להם.
האוליגרכים נעלבו, וברזובסקי יותר מכולם. במאי 2000 פרסם מכתב פתוח לתקשורת שבו תקף את תוכניתו של פוטין לשנות את המבנה הפדראלי של רוסיה ולהחליש את כוחם של מושלי המחוזות. תחנת הטלוויזיה שהייתה בבעלותו החלה למתוח ביקורת קשה על הנשיא ובעיקר על התנהלותו הלוחמנית בחבל צ’צ’ניה. פוטין בתגובה זימן אליו את ברזובסקי ודרש ממנו לוותר על המניות שלו בערוץ הטלוויזיה. לאחר שזה האחרון סירב, נותקו הקשרים בין השניים. כשעיתונאים הציגו לו שאלה על ברזובסקי, השיב פוטין בזלזול בולט “מי זה?”
בצעד שהיה בגדר שגיאה גדולה ויתר ברזובסקי על מושבו בפרלמנט הרוסי, מושב שהפך אותו לחסין מתביעות, והקים מפלגת אופוזיציה. באוגוסט 2001 פרסם מניפסט שכותרתו “רוסיה על צומת דרכים”, אבל לא זכה להד הציבורי המיוחל. הרוסים תמכו בפוטין, שנתפס כאדם ישר, לעומת ברזובסקי שהואשם בידי יריביו (ולא בלי צדק) כי בזז את רוסיה. אנשיו של הנשיא החלו להוציא את כל השלדים מהארונות של האוליגרך, ונפתחו נגדו חקירות פליליות בחשד למעילות רחבות היקף.
ברזובסקי הבין שזמנו ברוסיה הסתיים. ב-2003 הוא עבר ללונדון, שם קיבל מקלט פוליטי, כנראה משום שבימי גדולתו סייע לשחרור בני ערובה בריטים בצ’צ’ניה. בינתיים נאלץ לוותר על מניותיו ברשת הטלוויזיה שלו, שעברה לידי הממשל במוסקבה. הוא, ממליך המלכים לשעבר, נושל מכל השפעה. אגב, הוא לא היה היחיד שחנו סר מעיני הקרמלין, וגם לא חווה את הנפילה הקשה ביותר. מצבו היה טוב משל האוליגרך מיכאיל חודורקובסקי, מי שהוגדר כאיש העשיר ביותר באירופה הודות לשליטתו על שדות הנפט הרוסיים. כאשר לא הסכים לציית להוראותיו של פוטין, הושלך חודורקובסקי אל מאחורי סורג ובריח בסיביר, שם הוא נמצא עד היום.
פגישה עם פולוניום
בגלותו בלונדון שינה ברזובסקי את שמו לפלטון אלנין – כשם הדמות הראשית בסרט Tycoon, המבוסס על חייו. הוא פתח במסע תעמולה נגד פשעיהם של שירותי הביטחון הרוסיים, ולא בחל בהכפשות אישיות כלפי הנשיא. במקביל הקים את מפלגת ‘רוסיה הליברלית’, וניסה ממקום מושבו המרוחק לשלבה במערכת הפוליטית והציבורית במוסקבה. מצע המפלגה דגל בעליונות הפרט על המדינה, באימוץ ערכים ליברליים-אוניברסאליים, ובהתנגדות לשלטון פוטין. כשכמה ממנהיגיה נרצחו, הטיל ברזובסקי על פוטין את האחריות לכך. לבסוף נחלה ‘רוסיה הליברלית’ כישלון פוליטי, וברזובסקי עצמו סולק ממנה מכיוון שפעילותו ממקום גלותו פגעה באמינותה. חברי המפלגה אף ראו במלחמתו הלא מרוסנת בפוטין מטרד. הוא הפך לרעל פוליטי, שאיש במוסקבה או בלונדון אינו רוצה להתקרב אליו.
כל זה לא גרם לברזובסקי לסגת ממאבקו. הוא הפיץ בלונדון מידע שאסף על מעללים שונים של פוטין, כמו ניצול לרעה של מעמדו בעיריית סנט-פטרבורג, פרשיות שחיתות שונות, דריסת ילד בן 5 על ידי נהגו שזכה לחנינה, ואף פירוט של כל הרציחות שהתרחשו בתקופת כהונתו של פוטין בראש שירותי הביטחון ולא פוענחו. הוא דרש מהתובע הכללי של רוסיה לפתוח בחקירה פלילית כנגד הנשיא, אך גם הפעם טענותיו לא עוררו ברוסיה כל הד.
אלכסנדר ליטויננקו ,סוכן פ.ס”ב לשעבר בעת שהוא גווע מהרעלה רדיואקטיבית.
בניסיון נוסף לערער את מעמדו של פוטין, שיתף ברזובסקי פעולה עם אלכסנדר ליטביננקו, סוכן פס”ב בכיר ששהה אף הוא בלונדון. עוד בהיותו ברוסיה ניסה ליטביננקו לחשוף שחיתויות וקשרים בין הפשע המאורגן לבין צמרת שירותי הביון, אך בכל מקום זכה להתעלמות. לבסוף נאלץ להימלט על חייו. סיפרו שהוא הפך לשנוא כל כך על עמיתיו בפס”ב, שהם השתמשו בתמונתו לאימוני קליעה בכלי נשק.
ברזובסקי שמח לממן את פרסום ספרו של ליטביננקו, ‘פס”ב מפוצץ את רוסיה’. בספר הזה הואשמו פוטין ושירותי הביטחון הפדרליים של רוסיה כי הם שעומדים מאחורי סדרת פיצוצים בבתי מגורים במוסקבה, שבהם נהרגו כ-300 אזרחים. הפיגועים הללו יוחסו לצ’צ’נים, אך כעת נטען כי הם היו יזומים על ידי הפס”ב ושימשו עילה לצאת למלחמה שתסייע לפוטין לזכות בנשיאות.
ליטביננקו לא האריך ימים אחרי פרסום ספרו. ביולי 2007 אושפז בעקבות הרעלה, וכעבור כמה ימים נפח את נשמתו. התברר כי זמן לא רב קודם לכן הוא נפגש עם איש עסקים בשם אנדריי לוגובוי, גם הוא סוכן פס”ב, שעזב את אנגליה מיד לאחר הפגישה. רק בתום חקירה ממושכת הצליחה המשטרה לזהות את הגורם להרעלה: פולוניום 210, חומר רדיואקטיבי רעיל במיוחד הנמצא בטבע בכמויות מזעריות, אך ניתן לייצור גם במעבדה. חומר רדיואקטיבי כזה הוחזק רק ברשות ממשלת רוסיה, והיה ברור שאת ההוראה להשתמש בו לרצח יכלו לתת רק הדרגים הבכירים ביותר. ליתר דיוק, רק לשכת הנשיא. בדיקות נוספות הראו שבמהלך שהותו בבריטניה, השאיר לוגובוי בכל מקום סימנים ברורים של חומר רדיואקטיבי שנשא עמו.
רוסיה סירבה לדרישתם של הבריטים להסגיר את לוגובוי. בתגובה גירשה אנגליה מתחומה ארבעה דיפלומטים רוסים, אך המבוקש עצמו הפך מאז לחבר פרלמנט רוסי, תואר שמגן עליו מכל העמדה לדין, שלא לדבר על בקשות הסגרה.
בינתיים נפתח ברוסיה משפט נגד ברזובסקי, שהואשם כי לקח במרמה 140 מיליון דולר – שווי מכוניות הלאדה שמכר. הכסף הזה, כך נטען, שימש אותו לקניית מניות בכלי התקשורת ולרכישת אדמה לצורך בניית אחוזה ליד מוסקבה. עוד הואשם בתכנון הפיכה אלימה כדי להפיל את פוטין. במשפט, שנערך שלא בנוכחותו, דרשה התביעה לגזור עליו 15 שנות מאסר.
ב-2008 שוב צד ברזובסקי את עיני התקשורת המערבית, כשהגיש תביעת ענק של 5 מיליארד דולר נגד רומן אברמוביץ’. אברמוביץ’, כך טען, הכריח אותו (בשליחותו של פוטין) למכור לו במחירי הפסד אחזקות בתאגידי הנפט והאלומיניום הגדולים של רוסיה וכן ברשת הטלוויזיה הממלכתית, ואיים כי אם לא יעשה זאת – יוחרם הרכוש על ידי הקרמלין. בין העדים במשפט הופיעו גם מיכאיל צ’רנוי וליאוניד נבזלין, אוליגרכים לשעבר שבמהלך השנים נאלצו לנטוש את רוסיה ועלו לישראל. בעיני הכול נראתה התביעה כאקט נקמה של ברזובסקי כנגד אברמוביץ’, ידידו ובן חסותו לשעבר, שהצליח לשמור על יחסים טובים עם הקרמלין והפך לעשיר גדול בהרבה מפטרונו. המשפט הסתיים בתבוסה לברזובסקי, והשופטת הבריטית אף קבעה כי הוא אדם לא אמין.
למרות מפלותיו שמר ברזובסקי על רוח לוחמנית. בראיון ל’מעריב’ בדצמבר 2011 טען שכל הרוסים מבינים כעת שפוטין הוא רע, וכי יש להחליפו בחודורקובסקי. בכך המשיך באידיאולוגיה המוכרת שלו, שלפיה האוליגרכים הם הראויים ביותר לנהל את רוסיה. “ברגע שחודורקובסקי ושותפו ישוחררו מהכלא”, חזה ברזובסקי, “הם יהפכו למנהיגי האופוזיציה ויאחדו לפחות חצי מאוכלוסיית רוסיה”. למרות הערכותיו באשר לפופולאריות של פוטין, נבחר הלה מחדש במרץ 2012 לנשיאות רוסיה, לאחר תקופה שבה ניהל את המדינה מלשכת ראש הממשלה.
תופעה בלי זכות קיום
את שנותיו האחרונות בילה ברזובסקי בהתחמקויות מניסיונות התנקשות בחייו, בעוד אחרים שהיו עמו בקשרים כאלה ואחרים מוצאים את מותם בשלל צורות מזעזעות. ב-23 במרץ 2013 נמצא גם הוא מת בחדר האמבטיה בביתו, לא הרחק מלונדון. חוקרי המשטרה לא איתרו הפעם כל עדויות לרצח באמצעים כימיים או רדיואקטיביים, כפי שהיה במקרה של ליטביננקו. בדיקה פתולוגית העלתה כי גורם המוות היה תלייה, והנסיבות הצביעו על התאבדות. אחד ממקורביו של ברזובסקי סיפר שהוא היה מדוכא כתוצאה מתבוסותיו בבית המשפט, הפסדיו הכספיים והגירושין שעבר. האוליגרך, כך טענו בסביבתו, הרגיש ששוב אין טעם לחייו.
הממשלה הרוסית מצדה הוסיפה שברזובסקי שלח לפוטין מכתב שבו הודיע על כניעה וביקר רשות לחזור למולדתו. מאידך גיסא, איש לא יתפלא אם לבסוף יתברר שהיה כאן רצח מתוחכם בהוראת אחד מיריביו של ברזובסקי – והיו לו רבים מאוד כאלו.
“לדעתי ברזובסקי אכן התאבד ולא נרצח”, אומר יעקב קדמי. “הוא איבד את כספו במשפטים שהוא ניהל, והוגדר כנוכל. למה שרוסיה תבזבז עכשיו משאבים על חיסול של מי שכבר ירד מכל נכסיו, ושכבודו ואמינותו נפגעו בראש חוצות? עם כל הכבוד לברזובסקי, לשירותי הביון הרוסיים יש דברים חשובים הרבה יותר לעשות. הוא היה קריקטורה, תוצר של התפרקות ברית המועצות. מאז רוסיה השתנתה, וכיום לתופעה כמוהו אין יותר זכות קיום”.
בדיעבד ניתן לומר כי ברזובסקי יצר בעצמו את האיש שהביא לחיסולו הציבורי ואולי גם הפיזי. מצד שני, ספק רב אם האוליגרך היה מצליח למצוא, בתוך טווח הבחירה המצומצם שעמד לרשותו, מנהיג יעיל שהיה פועל באופן אחר. אישיותו ודרכי פעולתו של “הסנדק של הקרמלין”, כפי שכונה ברזובסקי, הפכו אותו למטרה קלה, וייתכן שהתוצאה הסופית הייתה בלתי נמנעת.
ביבליוגרפיה :ספרים על האוליגרך ברזובסקי ועל פוטין.
,
Paul Klebnikov Godfather of the Kremlin : Boris Berezovsky and the looting of Russia / New York : Harcourt, 2000
נטליה גבורקיאן, נטליה טימאקובה, אנדריי קולס ניקוב : מגוף ראשון : שיחות עם ולאדימיר פוטין תרגום: מרק דרצ’ינסקי ירושלים גשרי תרבות 2002 .
אנה פוליטקטבסקיה רוסיה של פוטין / ; מאנגלית: אראלה טלנברג-לרר ; אחרת דבר מאת ניצן הורוביץ ירושלים : כתר, [תשס”ד] 2004
דייויד א.הופמן, האוליגרכים : הון ושלטון ברוסיה החדשה / תל-אביב : ספרית מעריב, 2005
, Boris Berezovsky The art of the impossible – Vol. 1-2-3 / compiled and edited by Yuri Felshtinsky. Falmouth, Mass. : Terra-US, 2006
Verdict : Boris Berezovsky vs. Russia’s oligarchs / compiled and edited by Yuri Felshtinsky]. Falmouth, MA : Terra-USA, 2007
אלכס גולדפרב, מרינה ליטביננקו מותו של סוכן – אלכסנדר ‘סשה’ ליטביננקו : סיפור הרעלתו של אלכסנדר ליטביננקו ושובו של הקג”ב / ; [תרגום – בן ציון הרמן תל-אביב : ספר לכל, [תשס”ח] 2008 .
אדוארד לוקאס המלחמה הקרה החדשה : כיצד מאיים הקרמלין על רוסיה ועל המערב / [תרגמה מאנגלית כרמית גיא].עם עובד ,2009.
יעקב קדמי מלחמות אבודות : עדות אישית / תל-אביב : מטר, תשע”א 2011
ברוך גור גורביץ ממשל, הון ושלטון ברוסיה / כרמל 2012 .
מרטין סיקסמית הנפט של פוטין : המאבק על עתידה של רוסיה / ; מאנגלית: אלה בשן,מודן 2012
מאשה גסן, פוטין : האיש ללא פנים / מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים. תל אביב : ספרי עליית הגג ; ידיעות אחרונות ; ספרי חמד, 2012.
וראו גם :
[…] המליארדר בוריס ברזובסקי יצר את הפוליטיקאי ולאדימיר פוטין והפך אותו לנשיא רוסיה.והלה קם על יוצרו והביא לגירושו מרוסיה. . קרב הענקים הזה, שראשיתו בחדרון בבניין של הקג"ב ברוסיה, הסתיים לפני כחודשיים בחדר אמבטיה בלונדון עם התאבדותו (?) של ברזובסקי. את הסיפור המלא ראו כאן באתר "יקום תרבות " מרוסיה בשנאה :ולאדימיר פוטין נגד בורסי ברזובסקי […]
אלי
תודה – מרתק עד כדי בחילה
המשך לפרסם כתבות מרתקות כאלה !
מאוד מעניין!! תודה רבה אלי!
נכנסתי לכאן לקרוא את המאמר הממצה הזה על ברזובסקי, לאחר שזה עתה סיימתי לקרוא את ספרה המהפנט של מאשה גסן, עיתונאית ואשה אמיצה – פוטין האיש ללא פנים,והרחבתי הדעת מזוית אחרת, מה עוד שבמועד הוצאת הספר לאור-ברזובסקי עדיין היה חי.
מפחיד לחשוב על פוטין כנשיא-ועוד יותר מדהים מה מצא לו לארי קינג המעריץ הנלהב של פוטין-להצטרף כמראיין בכיר לערוץ הטלוויזיה הממשלתי הרוסי RT ,כתועמלן של הממשל?
[…] וחוץ מזה אני בהחלט לא הייתי מתנגד לפגוש בנשיא רוסיה פוטין שעליו כתבתי לאורך השנים כל כך הרבה. […]