לרגל יום השואה והגבורה הנה פרק על ימי השואה מספר שנמצא בכתובים "קדושים. נובלה-כרוניקה מגטו שפטובקה" שהופיע במקור באוקראינית בעיר קייב – 1995. המחבר אולכסנדר דקו , סופר אוקראיני ידוע שם שעלה לישראל בשנת 2005,רוב יצירותיו של אלכסנדר דקו מתבססות על התעודות העוסקות בעובדות שלא נחקרו די הצורך. בין השאר כתב על גורל הילדים במלחמת העולם השנייה.
הוצע כמועמד לפרס הלאומי של אוקראינה ע"ש טרס שבצ'נקו בזכות מאמריו הפובליציסטיים, אשר פורסמו בכתב העת "סובורניסט" במשך חמש השנים האחרונות והעפיל לשלב השני.
במרכז הסיפור עומד בולסלאב (בולקו) קובלבסקי (1922 – 1963) הדמות השלילית המרכזית בספר כולו. פושע מלחמה ששיתף פעולה עם הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה, יליד העיר שפטובקה שבאוקראינה, לאחר כיבוש עירו בידי הצבא הנאצי התנדב למשטרה עוזרת שהקימו הפולשים, ונטל חלק פעיל בהשמדת הקהילה היהודית של העיר.
תרגום מאוקראינית: אנטון פפרני
ביום רביעי בערב קיבל קובלבסקי משימה אישית ממר גראף, הממונה על שירותי הביטחון בעיר שפטובקה: להביא לידיעתם של כל שוטרי העזר, כי לאחר סיום יום העבודה והתורנויות, אף אחד מהם לא יהיה רשאי ללכת לשום מקום, ובעצם חל איסור מוחלט לצאת מתחנת המשטרה. ידע מר גראף, כי לא משנה מי ימסור את פקודתו לשוטרים – מפקד משטרת העיר או אחד מהשוטרים – הם ימלאו אותה בקפידה. אך הוא ידע גם שהאתראה מפי רב- שוטר קובלבסקי תשפיע על פקודיו באורח פלא ותטיל עליהם אימה. שום שוטר, גם אם תהיה לו סיבה מוצדקת, לא יעז להיעדר.
השוטרים השתעממו כל הערב, הסתובבו בכל המסדרונות של תחנת המשטרה, עישנו בחצר. החמה השוקעת מיהרה להתגלגל מטה, מערבה, עד אשר נאחזה בקצה מעגלה בעננה קלה מעל האופק, ואז ננסך בה להט האודֶם האימתני. הלכה וגדלה השמש, וככל שהרבתה להתנפח, הסמיך והסמיק אורהּ וקָדר יותר ויותר. כאילו הדחיסה שלהבת שָׁני בשמיים, כאילו רתח בהם הדם. ואז נדם מאור היום ונתלה ללא ניע בקצה הרקיע.
מכל בתי הגטו, כמו מקן-הנמלים ההרוס, הגיחו האנשים הנושאים את עיניהם לשמים, אל השמש החכלילית. אורהּ כבר טבע בדמדומים, והם עוד עמדו והביטו אל פאתי המערב, חוששים שמא תחזור השמש ותופיע שוב מעל האופק, ולא עזב אותם הפחד.
"מוטלה," שאלו כולם בחרדה, "מה זה? מה מבשר האות הזה?"
כה שאלו והשתתקו מיד, כי הכול כבר ראו איך נעות שפתיו של הזקן. בזיכרונו של מוטלה עלו מזמורי תהלים ליום יום ה' – והיה זה בוקר יום חמישי, 25 ביוני שנת 1942. נעצו האנשים את עיניהם במוטלה, הביטו בו דוּמם והעזו לשסעו, כי לפי מסורת עם ישראל אסור לקטוע את התפילה. הכול הקשיבו לתפילתו רוב קשב, ולחשו אחריו את סופי המילים, כי איש לא ידע את תחילתן. לא נודעו להם מזמורי תהלים, מפני שבתי הכנסת נסגרו בידי רשויות השלטון לפני שנים מספר. האמונה באלוהים וכל התפילות נחשבו לכפירה באידיאולוגיה השלטת, כאילו היו בגדר מינות. והרי מאז ומקדם הייתה מינות כלשהי המצאתם של אלה שהמאבק נגדה שירת אותם, והם היו אלה שרדפוה עד חרמה וביערוה בברזל מלובן.
" אֵל-נְקָמוֹת ה',' לחש מוטלה, " אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ הִנָּשֵׂא, שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל, עַל-גֵּאִים. עַד-מָתַי רְשָׁעִים יְהוָה, עַד-מָתַי, רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ. יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק, יִתְאַמְּרוּ, כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן.
עַמְּךָ יְהוָה יְדַכְּאוּ, וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ. אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ, וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא יִרְאֶה-יָּהּ, וְלֹא-יָבִין, אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. בִּינוּ, בֹּעֲרִים בָּעָם, וּכְסִילִים, מָתַי תַּשְׂכִּילוּ. הֲנֹטַע אֹזֶן, הֲלֹא יִשְׁמָע, אִם-יֹצֵר עַיִן, הֲלֹא יַבִּיט. הֲיֹסֵר גּוֹיִם, הֲלֹא יוֹכִיחַ, הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת. ה' יֹדֵעַ, מַחְשְׁבוֹת אָדָם: כִּי-הֵמָּה הָבֶל. אַשְׁרֵי, הַגֶּבֶר אֲשֶׁר-תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ; וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ. לְהַשְׁקִיט לוֹ, מִימֵי רָע עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת. כִּי, לֹא-יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ; וְנַחֲלָתוֹ, לֹא יַעֲזֹב. כִּי-עַד-צֶדֶק, יָשׁוּב מִשְׁפָּט; וְאַחֲרָיו, כָּל-יִשְׁרֵי-לֵב. מִי-יָקוּם לִי, עִם-מְרֵעִים, מִי-יִתְיַצֵּב לִי, עִם-פֹּעֲלֵי אָוֶן. לוּלֵי ה', עֶזְרָתָה לִּי– כִּמְעַט, שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי. אִם-אָמַרְתִּי, מָטָה רַגְלִי, חַסְדְּךָ יְהוָה, יִסְעָדֵנִי. בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי– תַּנְחוּמֶיךָ, יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי. הַיְחָבְרְךָ, כִּסֵּא הַוּוֹת, יֹצֵר עָמָל עֲלֵי-חֹק. יָגוֹדּוּ, עַל-נֶפֶשׁ צַדִּיק; וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ. וַיְהִי יְהוָה לִי לְמִשְׂגָּב; וֵאלֹהַי, לְצוּר מַחְסִי. וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם, אֶת אוֹנָם– וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם; יַצְמִיתֵם, ה' אֱלֹהֵינוּ.
השתתק מוטלה. ורק אז החלו לנוע האנשים שהקיפוהו בעמדם חֶרש ללא ניע. חלפה רוח-ערבית קלילה והחזירה את הנוכחים אל המציאות.
אחרי שקיעת השמש הוכרז לשוטרים כי יידרשו למשימה בשעה חמש לפנות בוקר, אך בכל זאת לא הרשו להם להתפזר. לא היה מקום ללינה בתחנת המשטרה. השוטרים לא נרדמו, רק שוטטו בשיעמום. הנה באה איזו אישה, ניגשה לשוטר תורן בבקשה למסור משלוח מזון לאחד העצירים. פתח התורן את החבילה, ושם – לחם, נקניק ביתי, בצל, תפוח אדמה מבושל בקליפה, מלפפון.
"מה זה, הבאת רק קינוח? תביאי גם סמוהון[i]!"
"לא מזקקים אצלנו בבית, ובעצם גם אסור למסור אותו לעצירים."
"אני אקח, אל תדאגי. רק תביאי גלון ולא בקבוק קטן, ויותר אוכל לקינוח."
"יקירי, אין לי מה להביא. אבל אני אמצא. תכף אבקש משהו מהשכנים ואביא. הבן שלי עצור פה אצלכם, והוא רעב."
"אבל תזדרזי, כי ילך לישון ועד הבוקר העכברים יאכלו את הכול."
"אני כבר חוזרת," הבטיחה האם, "רק תגיד לבן שלי שלא ילך לישון." ורצה לכְפָר.
"חבר'ה!" צעק שוטר תורן, "עכשיו יביאו לנו משהו לשתות."
"ומה לקינוח?"
"יהיה לך גם קינוח," ענה התורן "זאת אמו של הפרטיזן ההוא שהוצאנו להורג היום."
וכעבור שעה קלה כבר מזגו כוסות מלאות.
"שאף אחד לא ישתכר כלוט!" התרה בהם בולקו, "בשעה חמש יוצאים לעבודה."
סוף-סוף נרדמו, כל אחד במקום שמצא לו – מי ישב על הכיסא, מי שכב על הספסל. לא חלפה שעה תמימה, והתורן כבר העיר את כולם. אף על םי שהשחר רק החל לעלות – בחוץ כבר שורר המחנק. הגשמים לא ירדו כבר כמה שבועות. יבשה ונסדקה אדמת הערבה החרבה, והגטו הסובל מהצפיפות נכבש ברגליים יחפות לאין ספור. יש ומשחקים בו הילדים – כמו קן-נמלים רוחש; יש ועוזרים למבוגרים, אבל לעולםאינם מתפזרים ברחובות. שוטרי עזר עלולים להופיע בכל רגע בשער הגטו, ואוי לו למי שלא יספיק להסתתר בביתו.
כל השוטרים נכנסו לגטו דרך השער הראשי והתפרשו לאורך גדרות התיל. הם הוצבו כך, שאיש לא היה יכול לטפס על הגדר ולנוס על נפשו. בקרב תושבי הגטו התעוררה החרדה. מישהו ראה את השוטרים בבואם, מישהו שמע את ההקשה המוסכמת על שמשת חלונו של השכן. פה ושם נמתחו חבלים בין הבתים – רק תמשוך אחד מהם, והשכנים כבר רצים אל החלון. האמהות והסבתות, הרעיות והאחיות מיהרו לארוז תיקים וחבילות עם שארית המזון והאוצרות היקרים ביותר של המשפחות שעדיין נשמרו להן. היהודים האמינו בנסים ונפלאות מעין אלה שהולידו את חגי עמנו – את הפורים, הפסח והחנוכה. וכולם זכרו את אשר סיפר להם הרב:
אי-אז, בשכבר הימים, עת ישבו בני ישראל בגולה בממלכת פרס, גילה המן, שרו המקורב של המלך אחשוורוש, את העוינות והשנאה היוקדת לבני עמנו. שוב ושוב הלשין השר הרשע למלך, כי כי יש בין עמי ממלכתו עם אחד, הלוא הוא העם היהודי, אשר חי אך ורק לפי מסורת אבותיו, כשהוא מפר את דיני המלכות. וכך הצליח לשכנע את המלך לתת את הצו המכריז את השמדתם של כל היהודים בממלכה. נשמע לו המלך. ואז אזרה עוז אסתר, אשת המלך היפה, וגילתה לבעלה שגם היא בת העם שאותו הוא ציווה להכחיד.
"אם ציווית את אשר ציווית, אזי הרוג גם אותי. שמא אני שונה מכל השאר?"
"המן אשם, הוא שכנע אותי," הודה השליט וציווה "תלו את המן על העץ!"
מת המן, אך הצו המלכותי נשאר בתוקף. ואז הרשה המלך ליהודים להגן על חייהם. זהו הנס שהציל את העם היהודי מההשמדה.
גם החשמונאים, כשגאלו את בית המקדש מידי היוונים, זכו לנס פך השמן שנחרת בזיכרון עמנו לדורותיו. הודות לפך השמן האחרון שלא טימאוהו הפגאנים, דלקה המנורה במשך שמונה ימים ושמונה לילות.
בבוקר ההוא נכנס הרב לחדר ואמר:
"גם עתה יושיע הקדוש ברוך הוא את עמו ישראל, וגם עתה יעשה נסים ונפלאות לגאולת עמו, גם אם אנחנו לא עוד נהיה בין החיים".
פעולות ההשמדה החוזרות ונשנות כבר גרמו לכך שלא נשארה בגטו אפילו משפחה שלמה אחת ויחידה. הילדים והמבוגרים שנקלעו לחדר אחד חיו כמשפחה אחת. הילדים היו בניהם ונכדיהם של המבוגרים, הזקנים היו הסבים והסבתות.
בעלה של סבתא רחל מת בגטו, שתי בנותיה הוסעו מהגטו יחד עם הנשים האחרות והן לא חזרו. מוטלה הזקן היה אביהם של כל האבות, ואילו רחל קיבלה חלק זעיר מסמכותו של הסבא, כי הרי לא הייתה אפילו בעיה אחת ויחידה בחיי יומיום שנפתרה ללא התערבותה. בכל עניין היא ביקשה את עצת הזקן, ובכל שאלה ששאלה אותו כבר הייתה טמונה התשובה הרצויה.
לפנות בוקר, ברגע ששוטרי העזר קרבו לגדרות הגטו, הכול הבינו תכף ומיד מה מבשר בואם.
"מוטלה," אמרה רחל, "מתחת למפתן יש לנו שתי פרגיות. אני רוצה לשאול…"
"הן באו אלייך במו רגליהן?"
"מה יש לך, מוטלה, נפלת מהירח? אילו הלכו הפרגיות ברחוב, השוטרים היו אוכלים אותן יחד עם הנוצות, בעוד נשמתן באפן."
"אז למה את מורטת לי עצבים? מה לי ולפרגיות האלו? תשאלי כבר…"
"הרי הזקנים כהרי הקטנים.[ii] אתמול הילדים שלנו הביאו אותן מהכפר. המירו בטבעת-הנישואין שלי. אבל האם אני חייבת לתת לך דין וחשבון? הרי אינך חיים שלי. הלה היה מרביץ לי על זה. הנה, רק תסתכל על חלונות השכנים. אף אחד לא ישֵן, כולם נצמדו לשמשה, וזוהי בשורה רעה. שוב יוציאו את היהודים להשמדה."
"אז קחי את הפרגיות ותעשי כפרות לשני הדרדקים מהחדר שלנו!"
"אתה חכם כמו שלמה המלך, מוטלה. ילדים, איפה אתם?"
מנדל וחונה ישבו בפינהעל הרפיה, כשהם מכופפים את רגליהם תחתיהם.
"מנדלה, חונה'לה," – קראה סבתא רחל, "אימא שלכם עשתה כפרות? אתם יודעים מה זה? נו כמובן, הרי אתם יהודים."
"שמי לא מנדל, ושם אחי לא חונה!" התנגד הקטן בין שני האחים.
"אלא מי אתם?" התפלאה רחל.
"אני יוּחים, וזה אחי מיכאילו." השיב האח הגדול.
"אבל זה אותו דבר," אישר מוטלה.
"אנחנו יודעים," אמרו הנערים, "אבל אנחנו לא רוצים שכולם ידעו שאנחנו יהודים. לכן תקראו לנו יוּחים ומיכאילו."
"זה מה שאתם רוצים? אבל למה?" לא נרגעה רחל, "מה, תווי הפנים שלכם לא מעידים על המוצא?"
"בבית הספר תמיד כינו אותנו יהודונים. היינו מוכרחים ללכת מכות כל יום. וכשהגרמנים תפסו אותנו, הורידו לנו את המכנסיים, כדי לוודא. לכן אנחנו לא רוצים שיקראו לנו לפי תעודות הלידה." הסבירו שני האחים בתמימות.
"יקיריי, מי ייתן ואלה יהיו כל הצרות שלכם!" לחשה הסבתא, ונדה בראשה.
היא יצאה מהחדר וכעבור שעה קלה חזרה עם הפרגית.
"מנדל, זאת אומרת מיכאילו, בוא הנה. אבל תזדרזו, הרי אתם רואים שהשוטרים זוממים משהו. עמוד על הברכיים כאן, ליד רגל השולחן. מוטלה, אתה שומע? מוטלה, וזה לא נורא שאני עושה כפרות היום ולא ביום כיפור?" ומבלי שתמתין לתשובתו, ענתה לעצמה, "לדעתי זה בסדר. בו ואחוז את רגל השולחן."
אחזה סבתא רחל את הפרגית בשתי ידיה מתחת לכנפיים וחגה בה לאט-לאט מעגל סגור מעל ראשו של הילד בלחשה:
"זאת כפרתך, זאת מחילתך, זאת חליפתך. תלך הפרגית הזאת בחזרה אל מתחת למפתן, ילך בולקו הנבל לאבדון, ואתה תיבדל לחיים ארוכים בשלום."
שלוש פעמים היא חזרה על תפילתה הנואשת, ושלוש פעמים סובבה את הפרגית במעגל מעל ראשו של הילד.
"כעת שב אתה, יוּחים." ביקשה הסבתא כשהיא מוציאה את הפרגית מהבקתה ומביאה במקומה תרנגול צעיר, "אתה רואה, את שמך אני זוכרת יותר טוב."
"זה לא לפי המנהג," העיר מוטלה הזקן, "לבנים עושים כפרות רק עם התרנגול, והמילים בתפילה קצת שונות, לא מזכירים בה שמו של שום האדם."
היא חזרה על כל הטקס עם הילד השני והוציאה את התרנגול אל מחוץ לסף ביתה.
"הנה, יקיריי, נחשוב שכעת אתם מוגנים ולו במקצת." והיא שלחה מבט פוזל אל מוטלה, "שכחת שהמלחמה נמשכת כבר שנה, ומי יודע כמה זמן נשאר לנו…" היא לא סיימה, קולה נדם ופיה התעקם בחיוך חולני, "הקדוש ברוך הוא יסלח לי על הסטייה מהנוהג, אבל לא למען עצמי השתדלתי. רציתי לברך את שני הנערים האלה ולאחל להם אריכות ימים…" היא השתתקה לרגע קט, ואחר כך הוסיפה, כדי לגרש את המחזות האיומים, "מוטלה, גם אנו עוד נחגוג את חתונותיהם."
יום ה-25 ביוני בשנת 1942, החל ביום חמישי, היה חם ושחון, כמוהו ככל הימים הקודמים. אך לא היה זה יום ככל הימים. השעה כבר תשע בבוקר, אך בגטו איש עוד לא יצא מביתו, למעט הרב.
לפתע-פתאום נפתח השער, ושמונה משאיות בעלות מרכב פתוח נכנסו לתוך הגטו מבלי שתעצורנה בפתח. בכל אחת, בנוסף לנהג היו עוד שניים-שלושה אנשים: שני שוטרי-עזר וגרמני אחד. לכל שוטר – רשימת היתומים והזקנים שאותם הוא חייב להעלות למשאיתו. את היתומים והזקנים לקחו בכוח, הנשים לא רצו להסגירם, והשוטרים הכו בקתות רוביהם את הנשים והטף והזקנים חסרי-האונים. הקטטה הייתה חד-צדדית: כמה יהודים נורו למות. תוך חצי שעה הועמסו כל המשאיות. ליד הדופן האחורי – שלושה חמושים. באחת המשאיות – בולקו. עוד חצי דקה, והשיירה יצאה את פתח הגטו, וברגע שפנתה בפינת רחוב, ראו הילדים את המנקה מהבית מספר 2 העומדת בתור כדי לקנות מי גבינה.
מהמשאיות עלו קולות מלאי-ייאוש:
"היי שלום, דודה אולנה! היי שלום לעולם!" קראו הילדים, כשהם נושאים את ידיהם בברכתם האחרונה. והשומרים שתקו.
באחת המשאיות אולנה מרטיניוק ראתה את בולקו. היא זיהתה אותו. קריאות הפרידה של הילדים הרטיטו את לבה, ועוד זמן רב היא עמדה דומם כמוכת הלם, ולא יכלה לחזור אל עצמה.
לעת עתה בגטו השתררה דממה.
בשעה אחת-עשרה בבוקר החלו השוטרים, בפיקודו של קצין גרמני, לגרש אנשים מהבתים המרוחקים. הלך ורב המון אדם ברחובות הגטו, המתמלאים בהמיית הקולות, האנחות והקללות. פה ושם נשמעו יריות בודדות.
בשער הגטו חנה רכב מטה פתוח של הצבא הגרמני. ממנו יצאו גראף וקובלבסקי ואיתם המתרגמים – קובלצ'וק ושמידט. בולקו היה חמוש כהרגלו באלת השוטרים ובשני אקדחים – אחד בנרתיק האקדח והשני תחוב מאחורי החגורה – ובתת-מקלע שנשא בהצלֵב.
נכנסו קובלבסקי ושמידט בשער הגטו וניגשו בצעדים נמרצים לעבר המון-אדם צפופים. בעיניהם – ברק טורפני, תפיחות מוצקות נעות על לסתותיהם, פיותיהם פולטים גידופים וניבולי פה לרוב.
מנדל וחונה ישבו על סף ביתם. פניהם הרזות והחיוורות נראו קטנות עוד יותר בגלל השער הארוך הגולש על המצח והאוזניים. ראה אותם שמידט ושלף את אקדחו. שלחו הנערים מבט אל השוטרים ואל כלי הנשק בידיהם, ואפילו חייכו, לא חשדו בדבר. רצונם לשאת נשק היה רב עד אינסוף. אך רעמו שתי יריות, ונערים נפלו באנחה על האדמה החרבה, הסדוקה.
זעקו הנשים בבקתה, פלטו החוצה.
"מה זה? מה קרה?" שאל מוטלה כשהוא פוקח את עיניו.
"הילדים שלנו! אוי, הילדים שלנו!" זעקה בפתח סבתא רחל.
מוטלה הוריד רגל אחת מכיסא הנדנדה הקלוע, גישש את הרצפה, הוריד את רגלו השנייה.
לאחר יריותיו של שמידט, שמע בולקו את זעקת הנשים, ואפילו קינא בשמידט שהקדים לירות בנערים גם ידו כבר נשלחה בהתלהבות אל נשקו. הוא שלף אקדח וירה שלוש יריות דרך החלון. השוטרים הלכו לקבץ את המון-האדם כעדר, מבלי שישימו לב לזעקותיהם.
שתי נשים נשאו על זרועותיהן את מנדל וחונה השרועים ללא רוח חיים והכניסו אותם לתוך הבית, כשאינן מאמינות במותם. ועל רצפת החדר הייתה מוטלת גופתו שותתת-הדם של מוטלה קירז'נר.
לפני שער הגטו עמדו היהודים הערוכים בטור ארוך בליווי השוטרים. כמה אנשים היו בטור הזה? חמש מאות נפשות? שמונה מאות? אלף? איש לא יָדע ולא יִדע לעד. אף אחד לא ספר אותם ולא פקד. הזקנים ביותר היו בני שמונים או תשעים, והקטנים ביותר – בני שש ואולי אפילו בני חמש. כולם היו תושביו שווי-הזכויות של כדור הארץ, לכל אחד היו עדיפויות משלו ובעיות משלו. אדום היה דמם כדמם של שאר האדם האנשים עלי אדמות. לכולם היה אותו המערך הגנטי שיש לכל בני האדם. וכהוכחה לכך תשמש לידתו של ילד מנישואי תערובת בין היהודי לנציגו של כל עם וגזע על פני כדור הארץ. אבל למרות כל זה, כל היהודים שעמדו אותה שעה בשער הגטו נשארו לחיות שעתיים לכל היותר.
צרח גראף את הפקודה, כמו נבח, תכף ומיד נפתח שער הגטו, והטטְרה הפתוחה יצאה בו לאטה. הרב הלך אחרי המכונית במרחק של כחמישה הצעדים ממה, ובמרחק של שני צעדים אחריו – כל הטור. הכול נוהרים בדרך לנובוגרד-וולינסקי. גם בסוף הטור נסעה הטטרה הפתוחה. משני צדי הטור פוסעים השוטרים עם נשק בהיכון. גם מתא המכונית מזדקרים קני תת-מקלעיהם של הגרמנים. הילדים סומכים את הוריהם, הסבים סומכים את נכדיהם. הולכים בשיירה. חמישה דורות של הנידונים למוות פוסעים בטור אחד. הכול כבר יודעים כי מוליכים אותם אל מותם.
"מי מתכופף? כולם להרים ראשים!" פוקד איזה קול מאחור.
דרכם נמשכת כבר שעה.
מתוך פרוטוקול הדיון בבית המשפט
"עד התביעה קוזמינסקי, שירתָּ במשטרה עוזרת יחד עם קובלבסקי ונמנית עם המשמר שליווה את טור אזרחי בריה"מ בני העם היהודי בדרכו אל בור הירי ביום 25 ביוני שנת 1942. ספר האם ניסו אזרחינו בני העם היהודי להימלט, שעה שליוויתם אותם אל מקום השמדתם?"
תשובתו של קוזמינסקי:
"כן, הם ניסו לברוח והשוטרים שליוו את הטור ירו להם בגב או תפסו אותם וירו בהם."
(תיק פלילי מס' 8, תיק ארכיון מס' 25883, כרך 1, דף 7)
…ודרכם נמשכה כבר יותר משעה, אך לא הורידו היהודים ולו דמעה אחת. הם הלכו ללא אנחה, ללא זעקה. כבר מזמן התרגלו למחשבה כי במוקדם או במאוחר יושמדו כולם. רק אחדים מהם יכלו להרשות לעצמם את ניסיון הבריחה. לא יכול היה הבן לנטוש אימו, לא נטש האב את בנותיו ורעייתו. אם כאן ימצאו את מותם – רצו היהודים למות יחד עם יקיריהם.
יצא הטור מהעיר, והרב קרא את המזמור שאמנם נהוג לקראו ביום ד', אך כעת הוא הדהד בלבו ובלב כל בני עמו, ההולכים עתה, בבוקר יום חמישי, 25 ביוני שנת 1942 בדרך אל מותם מידי המרצחים. שקט היה קולו, אך האנשים שמעוהו, והיו מי כאלה שהצטרפו אליו בלחש. קולותיהם התערבבו ברחש הסוליות על ריצוף הכביש וטשטש את הקולות, ואיש לא יכול היה להבחין בין התפילה לדיבור.
הרב שקע כולו במזמור תהלים שקרא, והיה זה פרק פ"ג, מזמור לאסף: שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ; אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל. כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ–לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו; עָלֶיךָ, בְּרִית יִכְרֹתוּ. אָהֳלֵי אֱדוֹם, וְיִשְׁמְעֵאלִים; מוֹאָב וְהַגְרִים. גְּבָל וְעַמּוֹן, וַעֲמָלֵק; פְּלֶשֶׁת, עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר. גַּם-אַשּׁוּר, נִלְוָה עִמָּם; הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה. עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן; כְּסִיסְרָא כְיָבִין, בְּנַחַל קִישׁוֹן. נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר; הָיוּ דֹּמֶן, לָאֲדָמָה. שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ. אֲשֶׁר אָמְרוּ, נִירְשָׁה לָּנוּ– אֵת, נְאוֹת אֱלֹהִים. אֱלֹהַי, שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל; כְּקַשׁ, לִפְנֵי-רוּחַ. כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר; וּכְלֶהָבָה, תְּלַהֵט הָרִים. כֵּן, תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ; וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם. מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן; וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה.
גם גראף נזכר באל עליון: 'תודה לאל',חשב 'קרב היער עם בור הירי. עכשיו נשליך את הפסולת הזאת לתוך השוחה – וחסל. הפיהרר יודע מה הוא עושה. נו באמת, איזו תועלת אפשר להפיק מהאנשים דמויי-הקופים החיים בגטו? לא תהיה מהם שום תועלת. ועוד צריך להזינם. אמנם, אנחנו לא מזינים אותם. אלה משיגים לבד איזה אוכל לעצמם. אך המזון הזה אובד בקיבותיהם. היינו יכולים לנצל את המזון הזה ביתר יעילות.' גראף עדיין עמד במכוניתו בראש הטור וסקר במבטו את האנשים הפוסעים אט-אט בכבדות, כשכל אחד הולך במידת יכולתו. לפתע-פתאום, הוא שלח מבטו הצידה ושאג:
"הנה, הנה!" הצביע, "אחד בורח!"
ובאוויר רעם צרור יריות.
"קדימה, קדימה! זריז, זריז!" צרחו השוטרים, כדי לעורר מהומה לעת עתה.
ושוב רק נעליים קרועות מרשרשות על אבני הכביש.
הבהלה שפרצה ושקעה בן-רגע לא קטעה את הרהוריו של גראף: 'אם רק נגרע מהם עין, כולם יברחו מיד אל הפרטיזנים. תראו אותם איך הם הולכים. לא זועקים. לא נופלים על הברכיים. לא נושאים ידיים ולא מתחננים שנשלח אותם לחופשי. אמנם, כולם יודעים שאף אחד מהם לא יינצל. אבל הולכים קוממיות, כאילו יצאו לטיול. נכון, זהו טיול, אבל הטיול האחרון בחייהם'. הוא סקר את הטור המשתרך והצטחק בשמחה לאיד, 'כולם מועדים למוות, ועוד מתגאים, אפילו מנסים להימלט. ובכך מגלים את נחיתותם. לא מבינים שאין טעם לברוח – בין כה וכה לא יימלטו מהכדור!' והוא שלח מבט אל התת-מקלעים המונחים לרגליו. היו משתמשים בהם, אילו כל היהודים ההולכים כעת בטור, היו מנסים להתפזר.
והרב שקע כל כך בקריאת מזמור תהלים, שאפילו לא זכר עוד לאן מוליכים אותו. לחשו נקטע רק לאחר שמסלול הליכתם סטה מהכביש הראשי והשומרים הוליכו את הטור בשביל העפר המוביל ליער.
בירכתֵי היער ציוו על כולם לשבת על הארץ בקרבת הדרך, והרב נעמד דומם בנעצו מבט בבור הירי. הייתה זו שוחה עמוקה שנכרתה זה עתה, אורכהּ היה כחמישים מטרים, רוחבהּ כשלושה מטרים ועומקהּ עלה על גובהו של האדם המבוגר המרים את ידיו. לאורך אחד הדפָנות של השוחה נעשו המדרגות המובילות אל תחתיתה, ומן הצד הזה שכבו כשלושים גברים ירויים. רוצחיהם "ריחמו" עליהם – לא הכריחו אותם להתפשט לפני ההוצאה להורג. אלה היו שבויי מלחמה שהגרמנים אילצו אותם לחפור את בור הירי להשמדת היהודים. ליד הדופן השני היו מוטלות בתנוחות שונות ומשונות וגופות שלתינוקות וילדים, זקנים ונשים, אשר הוכרחו להתפשט לפני מותם. כל הגופות היו מכוסות בדם טרי.
"שב, יהודון!" צרחו השוטרים על הרב כשהם מכתרים את היהודים במעגל צפוף.
הוכו הדים ביער, נישאה בת-קול וחזרה על עצמה מספר פעמים. ודימו היהודים שמישהו קורא אליהם ממעל, משמי התכלת הזכים. כולם נשאו את מבטם לרום. צמרות האורנים הרכינו את ענפיהן בתוגה עמוקה בשעת הפרידה, כאילו התאבלו על האנשים המועדים למוות.
בראש ובראשונה הכריחו את הרב להתפשט. היה וידיו פשטו את הבגדים, היה ונשמטו בחולשה לצדי גופו. וכל אימת שזה קרה, אחד השוטרים היה חובט בקנה תת-מקלעו את ידי הרב, והלה היה חוזר אל עצמו, כשהוא פושט את הגופייה, התחתונים והגרביים.
הסבו היהודים את פניהם הצדה. הם ידעו שיושמדו כולם, וזה כבר לא הפחיד אותם. תחת השלטון הנאצי סוף כזה היה צפוי מראש. אילו הקדוש ברוך הוא היה יורד ארצה מהמרומים כשהוא לוקח את היהודים השמיימה ומשאיר את גוויות הרוצחים המוטלות ללא רוח חיים – גם זה היה טבעי בעיניהם. הם ציפו לזה. הם התחננו שכך יהיה. אבל איך יראו את הרב בעירום? הרב, אדם קדוש בעיניהם, עומד בעירום מוחלט וסידור תפילה בידו, והמרצח דוחף אותו בקנה תת-מקלעו אל קבר האחים הפתוח – איש לא יכול היה להעלות על הדעת את החיזיון הזה, אשר הכה אותם הלם אפילו יותר מאשר המוות עצמו.
והרב כמעט ששכח שעליו להתפלל לפני מותו. לא יכול היה להעלות בזיכרונו את מילות התפילה. וכשנזכר, לחש בחפזה, כדי להספיק לסיים את התפילה לפני הירייה:
"שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד. ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך. והיו הדברים האלה, אֲשר אנכי מצווך היוֹם על לבבך. ושיננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאוֹת, על ידך; והיו לטוטפת, בין עיניך. וכתבתם על מזוזוֹת ביתך, ובשעריך."
קצין שירות הביטחון הגרמני, הלבוש במדים שחורים, ציווה על כל היהודים להתפשט. היו מי שהפחד שיתק את ידיהם ולא יכלו לעשות זאת – את אלה הוא חבט בידית אקדחו בראשם. אחד השומרים פקד על הנידונים לקום בקבוצות בנות שלושהאנשים והריץ אותם אל פי השוחה, כשהוא דוחף אותם בתת-מקלעו בגב. בקרבת בור הירי עמדו גראף, בולקו ושמידט, והם היו אלה שירו באנשים. כל אחד מהם החזיק בידיו שני אקדחים טעונים. על סדן העץ עמד ארגז כדורים. רעמו היריות, ואנשים נפלו בזה אחר זה לתוך השוחה. כשאזלו הכדורים באחד האקדחים, המרצח היה לוקח את האקדח הטעון מידו השמאלית, ואת האקדח השני היה מוסר לחייל גרמני, כדי שזה ימלא לו מחסנית.
כבר עשר, עשרים, מאה שלישיות מוטלות בתחתית בור הירי. מעת לעת עולה משם אנחה עמומה. ואז בולקו יורד במדרגות למעלה ויריות אקדחו רועמות שם, כאילו עולות מבטן אדמה. נקטעת הגניחה, ומנגנון המוות עובד ועובד ללא הפסקה.
ניגש המרצח אל הנידונים ונתן את הפקודה לקום לעוד שלושה אנשים עירומים – שתי נשים וגבר. האם ובתה כבת שתים – עשרה עברו עשרה צעדים אחרונים בחייהן, כשהן אוחזות זו ביד זו, כמו בטיול. גופיהן הבהיקו בלובנם. בצל האורנים-הגברתנים הן נראו כשני מלאכים העומדים להמריא למרומים.
שמט האב את ראשו, כאילו התבייש במערומי אשתו ובתו, ופתאום סטה מדרכו הקצרה אל פי השוחה. בין אצבעותיו הבריק להב התַער. נצנצה אבחת הלהב בידו המונפת ושיסעה את פניו של גראף. נתזי הדם הכתימו את מדיו המגוהצים למשעי. נהם איש האס-אס הממונה על שירות הביטחון הנאצי בעיר, והסתיר בכף ידו את השריטה המדממת המפחת את פניו.
השליך האיש את הלהב ורץ לאורך השוחה אל יער.
"לא לירות!" צרח גראף, "תִפסו אותו חי!" והצביע בידו אל קובלצ'וק וניימן.
ניימן קונסטנטין, יליד שנת 1913. מקום לידה: העיר סלאבוטה, מחוז חמלניצקי. חבר המפלגה הקומוניסטית לשעבר. התנדב למשטרה עוזרת תחילה כשוטר, ולימים כיהן כראש המשטרה הפלילית בעיר שפטובקה. השתתף במעצרים ובחקירות וכמו כן עינה את הנחקרים במו ידיו. יחד עם שוטרי עזר ואנשי משטרת שדה גרמנית השתתף בלחמה בפרטיזנים ובפעולות-טרור נגד אזרחים חפים מפשע. גייס משת"פים מקרב האוכלוסייה המקומית. העיד בחקירתו, כי ב. קובלבסקי היה איש סודו של הממונה על כוחות משטרת שדה במחוז, פַּקד קסטל. ידידו הקרוב של בולסלאב קובלבסקי. ביום 21.10.1944 בית המשפט הסובייטי גזר עליו את העונש המרבי הקבוע בחוק – מיתה בירייה.
(על-פי החומרים השמורים בארכיון ה-SBU[iii])
השוטרים תפסו את התוקף ביער. הם לפתו את ידיו מאחורי הגב, ובהביאם אותו אל גראף, העמידוהו על ברכיו. אלה שכבר עמדו בעירום ואלה שטרם הספיקו להתפשט ראו את גופו הכחוש של האיש. הלה נשם בכבדות, ובשל כך צלעותיו בלטו לעין ביתר שאת. האיש הזה היה גל עצמות, כולו עור וצלעות. ועוד – הוא צחק! בוהַק שיניו הלבנות והחלקות השלים את ארשת השמחה הנסוכה על פניו.
נשא קובלבסקי את אקדחו, אך גראף שעמד לצדו, תוך שהוא חוסם את הדם הניגר מהפצע המשסע את לחיו, לחש משהו באוזנו, ובולקו ציווה את האיש לקום וירה ברגלו. הקליע קרע את בשרו מעל הברך. נתזי הדם זינקו כטיפות גשם. עננה אדומה קלילה הבהיקה לאור השמש. ירה השוטר שנית, אך הקליע החטיא את רגל קרבנו. הלה עמד. שוב ננסך החיוך על פניו, אך הפעם זה היה חיוך גאה, מלא בוז ולעג מתגרה. בולקו ירה ברגלו השנייה. נפל האיש. המרצח המשיך לירות ברגליו ובידיו, אחר כך הביא שני גברים עירומים וציווה עליהם להשליך את האיש לתוך השוחה. שניהם ענו בסירוב, ותכף ומיד צנחו, ירויים למוות, לתחתית השוחה.
היהודי שביצע את ההתנקשות קם על ברכיו וזחל אל פי הקבר, אחר כך קם בכבדות על רגליו הפצועות, הסב את פניו לגראף, כאילו רצה לומר לו דבר-מה, אך הכדורים שנורו בו – זמנית מכמה תת-מקלעים בקעו את גופו, הטיחו אותו אל תחתית השוחה הפעורה.
גראף כבר לא ירה. עד סוף היום הוא החזיק את ידו על לחיו המשוסעת.
אחרי שנורו כל הנידונים, ירד בולקו ירד במדרגות לתוך השוחה. אלה שהיו עוד בחיים, עדיין רחשו בערימת הגוויות. רגליו החליקו ומעדו בכל צעד רגליו, וכמה פעמים הוא שקע בין המתים. נבהל בולקו שמישהו יתפוס את רגלו ולא ישחרר, וגראף יצווה לקבור אותו יחד עם הקרבנות. הוא רוקן במהרה את המחסניות בשני אקדחיו ורץ במדרגות למעלה, כשהוא מזיע ונושם בכבדות, והשוטרים נחפזו לכסות את השוחה. הםעבדו בזריזות. כולם רצו ללכת מפה כמה שיותר מהר. רק בולקו עמד ליד גראף והביט בפקודיו העובדים. ממחטתו של הממונה על שירותי הביטחון האדימה מהדם, אך הוא עדיין החזיק אותה על הפצע המדמם.
שמונה משאיות פתוחות, אשר לקחו מהגטו את הזקנים, החולים והטף, ניגשו כעת אל בגדיהם המפוזרים של הקרבנות. השוטרים מיהרו להעמיס את הבגדים על המשאיות. מתחת לאחת הערמות של בגדי הילדה הייתה מונחת בובה, מקושטת ולבושה בקפידה. שרבב בולקו את ידו אל הבגדים, אך ראה את העיניים הפקוחות של הבובה ונעצר לפתע, נבהל מהחיזיון הבלתי-צפוי. ידיו רעדו מעייפות. הוא חטף בן-רגע את הבגדים והשליך אותם לתוך המשאית. אחר כך ניער את האבק מהשמלה ושם אותה בכיסו.
* * *
מתוך עדותה של עדת-הראייה האנה קוטיק:
בשעה ארבע אחרי הצהריים בערך, ביום השמדתם ההמונית של אזרחי בריה"מ בני העם היהודי בקיץ שנת 1942, פגשתי את בולקו ליד הבאר שלי. הלה רכב על אופניים ונעצר, כדי לשתות מים. באותה שעה שאבתי מים מהבאר. כשקובלבסקי ניגש לבאר, ראיתי שבגדיו מוכתמים בדם, ואותם הכתמים היו על פניו…
(תיק פלילי מס' 8, תיק ארכיון מס' 25883, כרך 1, עמ' 106 – 107)
מתוך עדותו של ויקטור קוטיק:
אחרי כל הוצאה להורג בולסלאב קובלבסקי היה נכנס לדירתנו, כדי לרחוץ ידיים ופנים. ותמיד אחרי ההוצאות להורג קובלבסקי היה מגואל בדם. כולנו – אני ואמי ואחי – ראינו את זה במו עינינו. קובלבסקי לא התבייש מנוכחותנו. כשהוא נכנס אלינו, הוא ידע שאמי לא תעז לסרב, תאפשר לו לרחוץ ידיים ותגיש לו ארוחה.
(תיק פלילי מס' 8, תיק ארכיון מס' 25883, כרך 2, דף 177)
25 ביוני שנת 1942 – ביום זה התרחשה השמדתם ההמונית של אזרחי בריה"מ ממוצא יהודי, אשר במהלכה נורו למוות 824 בני אדם.
(תיק פלילי מס' 8, תיק ארכיון מס' 25883, כרך 3, דף 119)
אחרית דבר
נא לקום, השופטים באים… גזר דין: בשמה של רפובליקת אוקראינה הסובייטית, קובלבסקי בולסֶלָב איוונוביץ', אשר נמצא אשם בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה נידון בזה למיתה.
עונש המוות שנגזר על הנאשם בוצע בידי קצין אחד שירה לנידון כדור בראש בשנת 1963.
[i] משקה חריף הקרוי סמוהון באוקראינית או סמוגון ברוסית (מילולית: זיקוק עצמי): יי"ש ביתי (הידוע גם בארה"ב בשם moonshine), אשר זוקק באופן בלתי חוקי במזקקה מאולתרת. להבדיל מוודקה שמפיקים אותה רק במפעל תעשייתי בשיטת זיקוק משוכללת יותר.
[ii] פתגם אוקראיני
[iii] שירות הביטחון של אוקראינה
ראו גם :
"פמוט" סיפור קצר מאת אולכסנדר דקו
.
