המסע אל ההשלמה / על “דושינקא, נשמה” של איריס אליה-כהן מאת לאה פילובסקי

“דושינקא, נשמה”, ספרה השני של איריס אליה כהן הוא רומן סוחף, השוזר זה בזה את סיפוריהם של אנשים שונים מתקופות ומקומות שונים, סיפורים המתחברים כולם אל סיפורה של הגיבורה הראשית, הדס.

“דושינקא, נשמה” עומד בכבוד ברף הציפיות שהציב ספר הביכורים של אליה-כהן, “מכתוב”. זהו ספר נפלא, שיש בו כל מה שאפשר לבקש מיצירת פרוזה נפלאה: עלילה מרתקת, שפה אותנטית, דמויות משכנעות – וכל אלה מתחברים לכלל רומן שלם מלא תבונה ורגש, הגדול מסכום חלקיו, ואף שאין בו יומרה לחדשנות מבחינת הסגנון או מבחינת התכנים בהם הוא עוסק – הוא בורא עולם חדש ומקורי, או ליתר דיוק– בורא מחדש ובאופן מקורי להפליא את אותו עולם שחשבנו למוכר.

בתקציר שעל גב הספר מוזכרים ארבעה גיבורים לרומן. לפי הקריאה שלי לרומן יש גיבורה מרכזית אחת: הדס – אישה צעירה בת שלושים וארבע, שננטשה לפני כמה חודשים על ידי אהובה, ואינה מסוגלת להשלים עם הנטישה. כבר בתחילת הרומן נודע לקוראים שהדס כבר חוותה פרידות ואובדן לא פעם בחייה. במהלך הרומן יוצאת הדס למסע של תיקון והשלמה, ומסעה נוגע ומתקשר לאנשים שונים. שלושה מהם הם אלה שעל פי עטיפת הספר הנם שלושת גיבורי הרומן האחרים, ואכן סיפורים שלמים מעברם, שהדס אינה יודעת עליו, מובאים מנקודת מבטם: עברו של דימה – חברו הטוב של אהובה הנוטש של הדס, אושרי, כילד הסובל מהתעללות אביו החורג בבריה”מ; עברה של חנה, אמו של אושרי (אותו אהוב נוטש) – כנערה מאוהבת במרוקו; עברו של רחמים, בעל הבית של הדס, כגבר נשוי צעיר המנהל רומן מחוץ לנישואין.

רחמים וחנה, שסיפוריהם כתובים ביד אמן, הם לדעתי ללא ספק דמויות משנה, שסיפוריהם לא רק נשזרים בזה של הדס, אלא גם מעמיקים אותו, ואת דמותה.

סיפורו של דימה מרכזי הרבה יותר, ותופס מקום כמעט כמו סיפורה של הדס, ובכל זאת, לטענתי, גם הוא דמות משנה לגיבורה המרכזית של הרומן, הדס. סיפורו המרגש כתוב בוירטואוזיות, באותנטיות מפעימה ואין בו ולו אות אחת של זיוף, וכולו אמפתיה, יתירה מזו – הזדהות – אהבה אפילו. מבחינות רבות דימה הוא הדמות המרגשת והמורכבת ביותר בסיפור. כאמור בקולו, הכולל גמגום, אין שום זיוף, אבל כקוראת אני חשה שהמספרת חשה ומעבירה – ובעיני זהו אחד ההישגים הגדולים שלה – את נימי נימיו של דימה – מבחוץ ולא מבפנים. היא מרבה לכנותו “דימה שלנו”, ולספק הסברים לפעולותיו ולמניעיו – שנשמעים כאמור משכנעים לחלוטין, אבל חיצוניים לו, בניגוד לאלה של הגיבורה הראשית, הדס. בנוסף, כמו חנה ורחמים, אנחנו לא שומעים את עולמו הפנימי בהווה, אלא רק את זה של העבר, זה שמשלים את הפסיפס של הסודות שהדס אינה יודעת. בהווה הוא אחת הדמויות, אחת המשמעותיות ביותר אמנם, המקיפות את הדס, ועוזרות לה במסע התיקון וההשלמה שלה. כאן טמונה אולי המשמעות של שם הרומן – “דושינקא, נשמה” – ולא רק “דושינקא”. בלי סיפורו של דימה והכינוי שנתנה לו אמו בילדותו “דושינקא” (נשמה, ברוסית) – אין קיום לסיפורה של הדס, אבל הספר הוא סיפורה של הדס, ולכן אינו יכול להיקרא “דושינקא” בלבד.

מלבד הגיבורה הראשית, ושלושת הקולות הנוספים הללו, שבקריאה שלי הם קולות מלווים, אם גם בולטים, הספר שופע עוד קולות, דמויות ורבדים רבים, והוא נע, כאמור בין מקומות שונים (ישראל, מרוקו ובריה”מ לשעבר, בעיקר אוקראינה), ותקופות שונות (ההווה של העשור הראשון או השני במאה העשרים ואחת, והעבר של שנות החמישים והשישים והשמונים והתשעים של המאה העשרים). הכותבת מפליאה לתאר את כל אלה תוך דיוק ריאליסטי מרשים, זורם ולא יומרני של עובדות ושל שפה.

הרומן הוא רומן חברתי מאד – כמו קודמו, “מכתוב”, הוא נוגע בסוגיית הזהות המזרחית (הדס, הגיבורה, ואהובה לשעבר אושרי, הם דור שני לעלייה ממרוקו. הוריהם הם כמובן ילידי מרוקו. הוריו של רחמים עלו מעיראק). כאן נוספת סוגיית העולים מחבר העמים לשעבר (בראש ובראשונה דימה, אבל גם דמויות נוספות). גם שאלות של מעמד האישה עולות כאן. יחד עם זאת, הרומן מצליח לא ליפול לשום בור מגויס או דידקטי. זהו בראש ובראשונה רומן אנושי, המספר סיפור אנושי שכולו חמלה אנושית, סלחנות והכלה של חולשות אנוש – בכל המישורים.

דרך החמלה הזאת מצליחה אליה-כהן להעביר את הדס ואת שאר הדמויות ב”דושינקא, נשמה” את המסע אל ההשלמה עם הלא מושלם. כשסיימתי את מסע הקריאה נותרתי עם תחושות של התפעמות ושל תקווה.