“חוט של חסר” / שרה פרידלנד בן-ארזה
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012. ערכה לאה שניר.

זִרְחִי עָלַי, שֶׁמֶשׁ שָׁלוֹם,
אוֹ בִּפְתָחַי שִׁקְעִי,
הִפָּרֵשְׂנָה עָלַי, כְּנַף חֲלוֹם, סֻכָּה, שִׂמְלָה,
אוֹ הִשָּׁמֵטְנָה,
וְאֶגָּלֶה נָא

את שרה פרידלנד בן-ארזה הכרתי כמרצה בקורס יוצרים של מכללת עלמא. המפגש איתה זכור לי כזכות יוצאת דופן וכחוויה מיוחדת במינה. אנחנו נוטים לשכוח דברים שנאמרו לנו, אבל מיטיבים לזכור כיצד אנשים מסוימים גרמו לנו להרגיש. במקרה הזה אני זוכרת היטב את שניהם; כלומר – גם את הניגון שלמדנו מפיה וגם את תחושת ההתעלות שהשרתה עלינו. אישה קטנה ונמרצת, עדינה אך נחרצת, לבושה בצניעות ועטויה במטפחת, הילכה עלינו את הקסם הזה. ולא בשמה היא, אלא דווקא בשם המסורת, זו הגורסת ש’קול באשה ערווה’. שרה ביקשה רשות מיוחדת לחרוג מן המסורת הזאת, בדיוק לשם נצירתה.

הפרדוקס הזה של חריגה על מנת להעמיק ולהתכנס פנימה, של התמרדות בתוך התמסרות, נוכח גם בספר שיריה השני של שרה פרידלנד בן ארזה: “חוט של חֶסֶר”, בעריכת לאה שניר ובהוצאת הקיבוץ המאוחד. אכן, חוט החסר וחוט החסד מתחככים זה בזה, כשהם נשזרים יחדיו לספר בוגר ובשל שניכרת בו לא רק תהייה אמיתית, אלא גם חתימת ידה הבוטחת של אמנית רהוטה ומיומנת. אני קוראת בו לאט מאוד, טועמת בחכי את טעמן המיוחד של המילים המכוננות אותו, רואה בעיני רוחי את האימאז’ים שהן מציירות וחווה באוזן הפנימית את הניגון שלהן.

הנה למשל הניגון המיוחד של “הנה” בעמ’ 8, שתחילתו הובאה לעיל, מעין אינבוקציה קלאסית בנוסח יהודי:

הִנֵּה עִתִּי –
דָּמַי מִתְמַעֲטִים
חַיַּי מִתְכַּנְּסִים אֶל שִׁקְטָם

שֶׁאֲנִי כַּלָּה
שֶׁבָּאתִי בִּבְרִית אוֹתִי.

וָאֱהִי לִי

הבית הראשון מונה חמש שורות לא סימטריות, שהאמצעית ביניהן ארוכה מכולן. הבית השני מונה שלוש, באורך הולך ומתמשך. הבית השני – שורותיים, באותה מתכונת, ואילו הבית האחרון שצופן בחובו את הסטרֶטו של השיר, מחזיק שתי מילים קצרצרות בלבד בשורה אחת: “ואהי לי” – תמצית הברית המחייבת בין המשוררת לבין עצמה. אולם פרידלנד בן-ארזה אינה יוצקת את שיריה לתוך תבניות ליריות נתונות מראש, היא בוראת תבניות משלה, המייחדות כל שיר ושיר, כאשר המבנים החובקים את השירים ומערסלים אותם מודעים לטבעה הניגוני של השירה ככלל: הפסיחות, החיתוכים, הטון, המצלול. במונחים מוסיקאליים, המתבקשים כשבאים לדון בספר הזה, יש כאן מנעד עצום של איכויות שנע כגל בין קרשנדו לדימינואנדו, או בין שקט להמולה. יש כאן מסע בין רגיסטרים. מעברים של שאלות ותשובות בין סולמות מינוריים של עצב כבוש לבין סולמות מז’וריים של אמונה מתגברת, וגם כשמגיח לפתע דיסונאנס, יש חזרה עיקשת אל הטוניקה, שמצויה לעולם במרכז הכובד האישי של הדוברת.

בשיריה שרה רוקמת מלאכת מחשבת של איכויות לשוניות. ואולי מוטב לומר רוקעת, שכן סערת הרוח והאומץ שמלווים את תהליך הכתיבה ניכרים בהם לא פחות מן השקט והבִּטחה שאליהם היא חותרת. אם ננסה להתבונן בשירתה במונחים מרחביים ונבקש להתוות את מפת ההתמצאות שלה, נמצא שהפרסונה הדוברת צוללת פנימה אל הסוד הכמוס, ומשם חוזרת ומפלסת את דרכה החוצה, אל העולם הפתוח. היא מושיטה את כף ידה הפתוחה – ספק נוכחת ספק מחוקה, ספק נותנת או מבקשת (כמו בצילום הכריכה של פסי גירש). שיריה אינטימיים ומינוריים, כאלו נחבאים אל עצמם, אבל יש בהם גם צד גלוי וצלול שמופנה אל עצמה, אל האב והסב, אל הבעל ואל הילדים, אל העיר ואל המקום. כאמור, לשונה של שרה עשירה במיוחד ויונקת מכל רובדי העברית. סוד הפואטיקה שלה טמון בחומר הגלם היסודי של השירה: בשפה. הנה למשל הצירוף: “קרקע בוצית וממושכה” [עמ’ 7] כאשר המילה “ממושכה” (מילה שאינה נהוגה כשם תואר לקרקע גם בצורתה השכיחה: ‘ממושכת’) הופכת בשיר זה את הקרקע הבוצית לבעלת תכונה מובנת מאליה של משך. בשימושים כגון אלה, ומדובר רק בדוגמה קטנה מני רבות, פרידלנד בן-ארזה מרחיבה את גבולות השפה. לשונה נהיית בו-בזמן אישית יותר וכללית יותר, ומתקרבת, כדברי ולטר בנימין, אל שפת הגאולה הגואלת והנגאלת בו זמנית, שבה הדברים משתחררים מכלא הלשון.

עם הרחבת השפה באה מניה וביה גם הרחבת זהותה של הכותבת והרחבת דעתם של הקוראים. כך למשל בשיר ‘סרה’ (עמ’ 9):

סָרָה מִמֶּנִּי עֵין הַשְּׁאֵלָה.
שָׁלֹשׁ נְשִׁימוֹת עֲמֻקּוֹת.
נְשָׁמָה. אֵל.
גַּם גּוּף.
יֵשׁ
אֲנִי
שֶׁאֵינוֹ מַרְאֶה – אַחַד הַמַּרְאוֹת, אַחַת הַבַּלָּהוֹת –
בְּעֵינָהּ הַפְּקוּחָה שֶׁל הַשְּׁאֵלָה

עָלִיתִי מִן הָעַיִן
– תֹּם אֵין בִּי –
מִטֶּרֶף שִׁבֹּלֶת עָלִיתִי
וּבְשַׂעֲרִי הָרָטֹב הַסָּחוּף בַּמִטְפַּחַת
הֵדֶיהָּ: “הָבִי גֹדֶל”

כבר השם מעיד על שסע בזהות, שכן הדוברת (שמבחינה פונטית השיר קרוי על שמה – שׂרה) סרה מעצמה (“סרה ממני עין השאלה”) ומכאן ואילך כבר אי אפשר לאחות את השסע המטאפיזי של ה”יש” המתגלע מיד בהמשך, בין הנשמה-אל, לבין האני-גוף. למרות שהמישור ההצהרתי: “סרה ממני עין השאלה” נותן, כביכול, יסוד להניח שכל הקושיות יושבו; הרי השסע – משעה שסומן – אינו מניח לנו להתעלם מקיומו. כאשר הדוברת (שׂרה) בתחילת הבית השני של אותו שיר עולה מן העין (עין השאלה) אי אפשר שלא לראות ברקע, כמו בתעתוע תפישתי-חזותי, דמות אישה מקראית השבה מן המעיין ודווקא ברגע זה של טהרה כביכול, מודיעה הדוברת בפשטות ” – תום אין בי – “.  גם כאשר היא אומרת “מטרף שבולת עליתי” מתנגשות בין משברי הלשון כמה אפשרויות: האם טרפה זה עתה שיבולת? (אולי אכלה לחם?) האם היא זו שכמעט נבלעה במערבולת מים סועים? או שמא אחז בה הטירוף וטלטל את נפשה? ברקע הדברים צף גם הפסוק “מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ” (בראשית מט, ט), שמעלה על הדעת את רגעי המצוקה של יוסף בבור. כך או כך, מן הבלבול הזה המציב אותנו על עברי פי-פחת, עולה שרה היישר אל סיומו של השיר בקרשנדו השב אל הטוניקה כתרועה דתית איתנה: “הבי גודל”.

שוב ושוב אני נתקלת במילים שאינן שגורות בלשון היום-יום ואפילו לא בלשון המליצית השמורה לימי חג. מילים מהפנטות, רוויות, חרטומיות, כמו דֵהיוֹן, אוּחן, אוּלַיְךָ, שיטין ושיתין ועוד, שמוטלות על דרכי כאבני נגף ומאלצות אותי לעצור את שטף הקריאה ולייחד להן את תשומת הלב הדרושה. מן המפגש ה’מתקיל’ הזה אני יוצאת תמיד נשכרת,  אם כי לא כל תאוותי בידי. כחילונית, וכמי שאינה בקיאה בשפת הקודש, אין לי ספק שאני גם מפסידה לא מעט דקויות, הקשרים ורמזים. הטקסט אינו קל לקריאה ולא תמיד מובן. בניגוד למגמה רווחת בשירה העכשווית אין הוא מתחרה בקליטותו המיידית של הג’ינגל, אבל מובנות איננה ה “sine qua non” (תנאי הכרחי, בל יעבור) של השירה. בד בבד עם מידה הכרחית של זרות הספר הזה מפתיע ומתגמל בתמונות מדהימות באמת, כמו בשיר “אלמנה”: “כְּרוּב בּוֹדֵד בַּהֵיכָל מְקֻפָּל / וּכְנָפָיו קְמוּטוֹת עַל אַרְכּוּבוֹתָיו” או בכניסתה הבלתי צפויה של המורה מינה לכיתה “בחיוך ארסי”, ביום השלישי של “ששת ימי בראשית”; או בהמצאה המבריקה של התחדיש הלשוני “ירושלאַיִן”.

לקראת סוף הספר שוב חוזר דימוי היד  בשיר “מנוחתה של ציידת” (עמ’ 66)

צַיֶּדֶת צִוְּתָה עַל יָדֶיהָ הֱיוֹת סְחָבוֹת
שָׁמְטָה שְׂפָתֶיהָ עָצְמָה שְׁמוּרוֹתֶיהָ
עַצְמָהּ בְּכֹחַ שִׁקְּעָה בִּנְשִׁיָּה
גּוּפָהּ יִשְׁנָה שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת
בְּמֵי גָּפְרִית חַמִּים עֵרֻמָּהּ דּוֹמֵם

אֲבָל זְנָבָהּ עֵר וְזוֹמֵם
אֲבָל זְנָבָהּ

כך. ללא סימני פיסוק. כמו לחש. או כישוף.

אני שבה וקוראת ב”חוט של חסר”, פותחת דפים באקראי, כמעיינת בספר מדרשים. קוראת ותוהה מדוע זנחה שרה את כתיבת הדוקטוראט שלה? קוראת ותוהה אם הפסידה האקדמיה חוקרת או הרווחנו כולנו משוררת.

שרה פרידלנד בן-ארזה

ראיון של שושנה ויג עם שרה פרידלנד בן-ארזה, כולל שירים.
פרידלנד בן-ארזה בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
השיר “שתוקית”.

ליאורה בינג-היידקר

ליאורה בינג היידקר היא ילידת חיפה, בוגרת האקדמיה המלכותית למחול ואוניברסיטת דרהאם. עוסקת בהוראת בלט ובחקר המחול. בוגרת כיתת השירה של הליקון ומשכנות שאננים לשנת 2000. ספר שיריה הראשון, חצאי ירחים, זכה בפרס משרד החינוך והתרבות ליצירת ביכורים. ספר שיריה השלישי, “הלאה”, ראה אור בהוצאת “קשב” בשנת 2012.

ליאורה בינג-היידקר בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
ראיון “ביקור בית” עם ליאורה בינג-היידקר, כולל שירים.

3 תגובות

  1. מעורר סקרנות לקרוא את הספר. ככלל, השירה האמונית נוטה לאינטנסיביות לשונית גדולה יותר
    מזו של השירה החילונית הצעירה בימינו, שירת הפייסבוק, וזאת כנראה, עקב השהות האינטימית של המשוררים והמשוררות עם העברית של התפילות.
    שתי דוגמאות שעולות בדעתי הן שירת אלחנן ניר ושירת סיון הר שפי המעולה.
    וזאת לצד מידה גדולה של מיופייפות המאפיינת את הציבוריות הדתית בכלל ואת השירה של כתב העת “משיב הרוח” בפרט.

    • ציטוט:
      “השירה האמונית נוטה לאינטנסיביות לשונית גדולה יותר מזו של השירה החילונית הצעירה בימינו, שירת הפייסבוק, וזאת כנראה, עקב השהות האינטימית של המשוררים והמשוררות עם העברית של התפילות.”

      ליובל. ראשית שמחתי לגלות שאתה התחברת והרגשת פה, בשפה, ואפילו בחוש, שירה משובחת ועמוקה מהי כתובה עברית.
      השירה האימונית מתכתבת עם לשון חכמים, אפילו זו ההלכתית, שכן ישנן הרבה הלכות הקשורות גם לנשים. בנוסף על כך ספרי השקפה ואמונה שבלשון העם אפשר אף לקרוא לה פילוסופיה יהודית. וכך השפה וההשקפה שהלכו והעמיקו עם השנים ומצויים באלפים רבים של ספרים. נעלמים לגמרי כמעט מעיניים חילוניות. צעירים כמבוגרים.
      השירה בכלל בדורות האחרונים התעסקה יותר בצורות(בכלל זה סלנג ושפת רחוב..) מאשר בתכנים. מצד אחד חידשה ומצד שני משחיתה את השפה. כמה חבל. ואתייחס לזה כאל שירת שוליים. מאין ישאבו סופרינו את רבדי השפה אם לא מכירים מספיק את מרבית מקורותיה. אין די בקריאה בתנ”ך. בפרט שאין הוא נלמד בליווי המפרשים הענקיים דוגמת רש”י בבתי הספר הממלכתיים…..
      אני ברוך השם זכיתי להתקרב ליהדות, כבר באמצע שנות התשעים ומאז הלימוד ממשיך אצלי והכתיבה בהתאם…אבל מי שלא יגיע למסקנה זו, זה יבוא על חשבון עומק שפתו. ללא ספק. העברית לא יודעת לשקר. אסיים בזה, ובאיחולי לך ולעורך המדור וכל כותב ויוצר בעברית שקורא פה, להתחבר אליה אל העברית, מהמקורות והשורשים של התרבות שלנו. כן זו התרבות האמתית שלנו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 − שתיים =