בבוקר, אמו של נדיר, יפה, המשיכה לישון, וכשניגש להעיר אותה כל כמה רגעים והפציר בה לקחת אותו לגן, היא הדפה אותו בידה ומילמלה לעברו: “תעזוב, לא צריך, אני לא מרגישה טוב".
הוא העביר את שעות הבוקר בשקט, מצא בחדר כל מיני משחקים שהעסיקו אותו ואכל ביסקוויטים שהיו מפוזרים על שולחן המטבח. הנמלים שטיילו שם לא הפריעו
לו, אמו לימדה אותו שנמלים הן חרקים חמודים והעקיצות שלהן הן כמו הנשיקות של בני האדם. אחרי שאכל הצליח לסובב בעצמו את המפתח של דלת הבית אך לא יצא החוצה כי פחד ללכת לבד. הוא עמד במפתן, ובחן את המסדרון שהוביל לדלת השכנים. השקט נצרב בזכרונו והוא הרגיש שסביבתו הקרובה מרוחקת ממנו ולא הבין מדוע, לכן נעל את הדלת והחל להרעיש ולצעוק בבית, לשבור את השקט. השעות כמו חלפו, הוא לא ידע כמה זמן עבר עד שהעובדת הסוציאלית הגיעה פתאום והייתה בבית. איך זה שפתח לה את הדלת, הרי לא הכיר אותה. כנראה קולה הרך הרגיע אותו. היא שוחחה איתו ואמרה לו שבזמן הקרוב יעבור לגור במשפחה חדשה, כי לאמו קשה לגדל אותו.
על כל השאלות ששאל עוד ועוד: למה, למה דווקא עכשיו, ומתי יחזור הביתה, קיבל תשובות דומות: “נראה מה יהיה", “אני לא יודעת את התשובה, חמוד". הוא כעס, דרש לדעת הכל והקשה על העובדת הסוציאלית אך היא בכל זאת הצליחה להרגיעו ולשכנעו לצאת מהבית בלי בכי "כדי לבקר משפחה חדשה". היא הייתה מאוד סבלנית, לא נזפה בו, לא הוציאה אותו בכוח אלא גרמה לו להאמין בה.
משפחת האומנה שהגיע אליה הייתה מקום רועש. כמה ילדים הקיפו
אותו מיד בכניסתו במבטים מסוקרנים וצוהלים. בעלת המקום ערכה היכרות בינו ובין הילדים והובילה את נדיר לחצר קטנה, כולם הלכו אחריהם החוצה ועטו על המשחקים שהיו פזורים שם. נדיר עמד בידיים ריקות וראה איך כל מה שרצה לקחת לעצמו נחטף כבר. כשהגיעה שעת ארוחת הערב כולם ישבו במטבח סביב שולחן מלבני, כל אחד קיבל צלחת עם חביתה וגבינה וילד אחד תחב את אצבעותיו לתוך הגבינה של נדיר. לא היה שם רגע של פרטיות. תמיד מישהו התערב, חטף, צעק. בעלת הבית ניסתה לעשות סדר ולהגן על החלשים יותר, אך בכל רגע צץ עניין חדש. כל יום נדיר שאל מתי אמו תבוא לקחת אותו, וכשלא נענה היה בוכה ולבסוף בכיו נהפך ליבבה, והוא היה שותה מים כדי להרגיע את סערת רוחו.
ערב אחד, העובדת הסוציאלית הגיעה לבקרו במשפחת האומנה. נדיר שמח לפנים המוכרות ורץ אליה, היא הייתה קשר לביתו הקודם. היא הסבירה לו שכעת הוא "בר אימוץ" ובקרוב יגיעו הורים שרוצים להכירו.
"הם ראו תמונה שלך ואמרו שאתה חמוד מאוד. יהיה לך כיף, הם יקחו אותך לטיול ואולי אפילו יקנו לך גלידה", אמרה.
נדיר רצה מאוד לצאת החוצה, והתרגש לקראת הטיול שהובטח לו. הוא לא הבין מי האנשים שיבואו, אך כששכב במיטה חיכה שהבוקר כבר יגיע וההבטחות יקוימו. למחרת התעורר מוקדם מידי, בעלת הבית לא הסכימה שיקום עדיין מהמיטה, ואמרה לו להמשיך לשכב עד השעה שבע. כדי להעביר את הזמן, הוא העמיד פנים שאצבעו היא צבע ושהוא יכול לצייר בעזרתה על הקיר. לאחר כל ציור מדומה שעשה, שאל את הכרית: “נראה אם את יודעת מה ציירתי?”. בתחילה הכרית שתקה ולאחר מכן ענתה מפיו של נדיר, והמשחק נמשך.
במהלך היום באו אדריאנה ואבישי. תחילה נכנסו מהוססים. נדיר עמד בצד וחיכה בשקט. הם עמדו והסתודדו ואז ניגשו אליו לומר מילות היכרות. אדריאנה סיפרה לו על התוכניות שלהם. הוא לא דיבר, רק הקשיב.
באותו אחר הצהריים הסתובבו בטיילת והביטו על הים. לאדריאנה היו המון שאלות, היא רצתה לדעת מה נדיר הכי אוהב לעשות, ומי החברים שלו. אבישי לעומתה מיעט לשאול אך הרבה לחייך. הטיול לא היה ארוך. כשהרוח מן הים, העיפה את כובעו של אבישי, ונדיר החל להתעטש, אדריאנה פסקה שצריך לשוב. המעבר מן החוץ לפנים עטה על נדיר ארשת מוטרדת. הוא רצה לצאת מיד שוב וההנאה שהפיק מן הטיול פגה במהירות.
הפגישה השנייה לא אחרה לבוא. הפעם אדריאנה הביאה עמה פאזל גדול ואמרה שבאה לשחק איתו. הם ישבו על הרצפה בחדר המשחקים והילדים האחרים לא הורשו להיכנס לשם. נדיר נהנה להיות יחידי. הפאזל שאדריאנה הביאה לא היה מסובך, הוא מיד איתר את החלקים שצריכים להיכנס למקומותיהם. אדריאנה הלכה לאחר שהבטיחה שבשבוע הבא אבישי יבוא להיות איתו ויביא עימו משחק מלהיב אחר. נדיר חיכה. כל יום הוא שאל מתי יגיע השבוע הבא. הוא היה מבולבל מאוד, אמנם ציפה לאבישי, ולעוד חוויה מהנה, אך הרגיש שאם יפה תשוב, יזנח את כל השאר. בלילה היה הכי קשה. אחרי כיבוי האורות הוא היה שוכב בחושך ופוחד. השמיכה דקרה אותו, אך היה לו קר בלעדיה. השקע בכרית העסיק אותו: מה יקרה אם יעמיק עוד ועוד? בתקופה הזו החל לחרוק את שיניו בלילה. קולות השחיקה הרגיעו אותו וכך הצליח להירדם. בבוקר היה מתעורר עם כאבים בלסת.
הפגישה עם אבישי הייתה מהנה.
הוא הביא עמו אנציקלופדיה לילדים, שכל ערך בו מוסבר בתמונות תלת מימדיות. נדיר פתח וסגר את התמונות, והקשיב לדברי ההסבר של אבישי. כששאל שאלה מהוססת, הופתע שאבישי עונה לו בסבלנות וחוזר על דבריו עד שייטמעו. יפה לא אהבה לענות על שאלות רבות, והייתה אומרת לנדיר: “לך תתעסק עם עצמך", בכל פעם שעייפה ממנו. הוא התרגל לכך ופיתח בדמיונו עיסוקים לעצמו בלבד.
כעת נדיר היה צריך ללמוד שפת משחקים חדשה, שבה משתפים את המבוגר, וכל שאלה זוכה לתשובה ומצעידה לעבר השלב הבא.
אבישי ואדריאנה אימצו את נדיר. השנה הראשונה הייתה של הסתגלויות והוא למד מהר שיש כללים ויש שני מבוגרים שפוקחים עליו עין. את אבישי קיבל בטבעיות רבה יותר, אולי משום שלא היה לו אף פעם אבא, והנוכחות האבהית החדשה לא התחרתה בקודמתה. אדריאנה הייתה דומיננטית, והסיחה את דעתו של נדיר מעברו. הוא פחד מכך, ולפעמים כשאדריאנה דיברה אליו או הסבירה לו דבר מה, היה מכריח את עצמו להיזכר ביפה.
אדריאנה לימדה ספרדית בבית ספר לשפות, ושעות עבודתה היו נוחות ומותאמות לצרכיו של נדיר. היא לקחה אותו ליום הראשון של כיתה א', הוציאה אותו יום יום מבית הספר. ארוחות הצהריים שהכינה לו היו מגוונות כפי שאכלה בבית הוריה בארגנטינה, כשהייתה ילדה. את האמפנדס נדיר אהב מאוד. אדריאנה הסבירה לו שמשמעות המילה אמפנדה היא: “בתוך הלחם". הוא נהג לאכול קודם כל את המילוי שהיה מבוסס לרוב על גרגירי תירס, ורק אחר כך את הבצק מסביב. את קדירת הבקר שאדריאנה נהגה להכין בסופי השבוע, לא אהב. הייתה בו חריפות שהרתיעה אותו ואת הירקות היה מזיז לשולי הצלחת. את האוכל שיפה הייתה מכינה לו שכח במהרה. פניה של יפה אט אט הצטמצמו ונדמו לו כמוטלים בגשם והמים שטפו את קווי המתאר. נדיר כבר לא חיכה בסתר ליבו שיפה תחזור. הוא נמשך לתוך אירועי שגרתו ומה שקדם לאימוץ נדחק לפינה. בכיתה ד' המחנכת החדשה הזמינה כל ילד לשיחה אישית בחדרה. נדיר נכנס מבויש והתיישב בכיסא. המחנכת הציעה לו לקחת סוכריית טופי מן הסלסילה שהייתה מונחת על שולחנה. נדיר לקח אחת ושמר אותה בתוך אגרופו לרגע שיימצא לבד כי התבייש ללעוס בפניה. המחנכת שאלה את נדיר על תחביביו, חבריו והמקצוע האהוב עליו.
כששאלה אותו איך קוראים לאמו נפלט לו: “יפה", נבהל מטעותו, ומיד תיקן את עצמו. “אדריאנה- השיב – גם היא מורה". בדרך הביתה לא הבין איך החליף את השמות. הוא כעס על עצמו. יפה ויתרה עליו, הזכיר לעצמו, מייחל לרגע שבו ישכח את שמה. אולי אפשר ללמוד לשכוח, חשב, למצוא דרך או תחבולה להעלים דברים שאין להם זכות קיום יותר. כשחזר הביתה חיכתה לו על השולחן ארוחת צהריים חמה. הוא אמר שאין לו חשק לאכול. אדריאנה ראתה את פניו הנפולים ושאלה מה מעציב אותו. הוא לא ענה והלך לחדרו להכין שיעורי בית. כעבור כמה רגעים אדריאנה הופיעה עם מיץ וצלחת עוגיות, והתיישבה על מיטתו. היא סיפרה לו על ילדותה בבואנוס איירס, על השדרות הרחבות שהייתה מטיילת בהן עם הוריה. יותר מכל תיארה את הנהר שנהנתה לעקוב אחרי מסלולו ואת הנמל הענק אפוף הרוחות שהרגישה בו זעירה. כשעלתה לבדה לארץ בגיל עשר, נפרדה מהוריה ועברה לחיות אצל דודתה בחיפה. הכל היה לה זר, השפה, הרחובות, המנהגים ודודתה לא הייתה אישה נוחה במיוחד. אדריאנה הרגישה כמו ילדה מאומצת שכל הזמן חייבת להוכיח את עצמה למשפחה החדשה. השנים חלפו ובמהלכן הבדידות הפכה לסם מעודד ומחזק.
נדיר הקשיב לתיאוריה של אדריאנה ותוך שטף הדברים ראה לנגד עיניו את הדמיון שבינו לבינה. הוא הבין שעברו הוא כמו משקולת, וכשנפטרים ממנו חשים כנראה שחרור.
אבישי היה עסוק יותר בשנים אלו. כקרדיולוג בבית חולים, חילק את ימיו בין עבודתו, הסטודנטים שהנחה בסבלנות רבה, וכנסים מסביב לעולם.
אך פעם בשבוע אבישי הקפיד לחזור מהעבודה מוקדם כדי לבלות במחיצת בנו כמה שעות שלמות ומלאות עניין. הם קראו יחד, הלכו לטייל בפארק, רכבו על אופניים במסלולים בעלי מרחבים ועניין. פיסות הטבע הפגישו את נדיר עם צמחיה שלא
הכיר, ציפורים שלא נראות בעיר. האוויר הטוב רענן את הנשימה וחידד את הריכוז. נדיר חזר מהבילויים הללו מלא מרץ ותמיד ביקש לדעת מה יעשו יחד בשבוע הבא כדי להתכונן.
בלילות, המשיך לחרוק את שיניו. רופא השיניים המליץ לישון עם סד, והסביר שהסד פועל כמו בולם זעזועים ומונע המשך פגיעה בשיניים. כל לילה נדיר הכניס לפיו את הסד. בדקות הראשונות הרגיש חוסר נוחות, אך כשהחל להירדם העינוי פחת עד שנעלם.
בבקרים פחתו הכאבים בפה ובצוואר. עם היעלמות שיני החלב שם לב שהשיניים הקבועות שבפיו גדולות יותר וחזקות.
חייו עברו בקצב לא מובן: היה נדמה לו שהשנים הראשונות עברו לאט מאוד ולמרות זאת שכח אותן, ואילו ההמשך קיבל תאוצה חזקה, אנשים חדשים צצו בחייו, אך במקום שהכל יידחס לבליל של פעילויות, הזיכרון בהיר.
נדיר ידע בליבו שגם השנים הראשונות שמורות עמוק בראשו.
באסיפות ההורים המחנכות סיפרו לאבישי ולאדריאנה דברים טובים. מקשיב, מנומס לכולם, סקרן מטבעו אבל….סגור. העיניים מביעות הרבה, הציונים יפים, אך הוא כמעט לא משתתף ולא יוזם.
בליבו נדיר התרעם על ההערה. בעולם הסגור שלו היה כל מה שהוא צריך. כשהבדידות החלה להציק, הזמין אליו חבר, או התכנס בחדרו, עד שהגל המטריד יעבור. הוא אהב את חדרו ואת ביתו וככל שהוא גדל החללים נעשו מרווחים יותר. לאחר שעות הלימודים הבית היה כמעט תמיד פנוי. אדריאנה הייתה משאירה לו את ארוחת הצהריים בצלחת עטופה בנייר אלומיניום ויוצאת לעבודתה. נדיר העביר את שעותיו הפנויות בקריאה, ברביצה נינוחה מול הטלויזיה ולעיתים שיחק שחמט נגד עצמו. ניסה לשכלל את עקרונות המשחק שאבישי לימד אותו.
באחד הימים, בשעות אחר הצהריים, נשמע צלצול בדלת. נדיר קם מן הכורסה בעצלתיים. הייתה זו אישה. לאחר שהציגה את עצמה אמרה שהעובדת הסוציאלית שטיפלה בתיק האימוץ שלו עזבה. מכיוון שהאימוץ עלה יפה, היא באה לביקור חד פעמי, להסביר לו על האפשרויות העומדות בפניו, וגם לתת לו את מספר הטלפון שלה, שאליו יוכל לטלפן אם ירגיש צורך. הם נכנסו פנימה והתיישבו לדבר בסלון. תחילה העובדת הסוציאלית שאלה על הוריו ועל היחסים והאווירה בבית. נדיר ענה בקצרה על שאלותיה. היא הסבירה שלכל ילד מאומץ יש בשירות למען הילד תיק שבו שמורים המסמכים הנוגעים לו מאז היוולדו. כשיגיע לגיל 18 יוכל לפנות ליחידת האימוץ ולבקש לפתוח את התיק. לאתר את אמו ולברר את נסיבות האימוץ. פרטיותו מובטחת, ואם ירצה לעשות את הבירורים הללו, אבישי ואדריאנה לא חייבים לדעת על כך. הוא הקשיב בתשומת לב לעובדת הסוציאלית והמשפט הראשון שאמר היה: “אני לא אפתח את התיק, אני לא רוצה להכיר את מי שנטשה אותי".
היא ענתה שאולי בעתיד ישנה את דעתו.
בשלב מסוים בשיחה נדיר התנתק וחשב על כך שאדריאנה לא הזכירה את הביקור הזה ושאולי לא היה צריך לפתוח את הדלת. לפני שהלכה, נעצרה לרגע ואמרה לו בקול מבין: “יפה קראה לך נדיר, כי זה מה שהיא ראתה בך כשנולדת. היית עבורה יקר וחד פעמי", אמרה. "אני לא אוהב את שמי", השיב.
לאחר שהלכה רצה לחזור לענייניו, אך חש בלבול ולא הצליח להתרכז בדבר. כל רגע ניגש לחלון. הנוף בחוץ לא השתנה, אותם בניינים מרחוק, העננים נעו בעצלתיים. בגופו שרר אי שקט כאילו משהו זז בפנים ומחפש לו מקום. עטיפת הספר שהתחיל לקרוא באותו בוקר, נראתה לו מוזרה לפתע, גווניה כאילו עברו שינוי סמוי. הוא עבר מחדרו לסלון כדי לבדוק אם הכל אותו הדבר ולבסוף נשכב על הספה. לאחר כמה רגעים, התחושות חלפו ונותרה בתוכו יציבות לא מוכרת. הוא החליט לא לספר להוריו על הפגישה והשעות שעברו עד הלילה מתחו שכחה והסחה.
מאותו היום, נדיר החל להשקיע את זמנו הפנוי בלימודים. הוא מצא בהם תכלית וחופש מדיבור. תמיד היה לו בתיק ספר קריאה שיוכל לשקוע בו ברגע פנוי וכן לשמש אותו כדי להסתיר את פניו. לפעמים נהנה לספר להוריו על העלילות שקרא בספרים. הם הקשיבו לו שבעי רצון מכך שהוא הופך להיות איש רוח צעיר ומסקרן. בתיכון התלמידים סמכו על ידיעותיו וכשהיה נדרש פיתרון, פנו אליו.
בתחילת כיתה י'א חלה בדלקת ריאות ושהה שבועיים בבית. אדריאנה קיצרה ימי עבודה והייתה סביבו יותר מהרגיל.
באותם ימים אדריאנה הפכה לחסרת מנוחה ופטפטנית. כשחומו של נדיר העפיל לארבעים, קולותיה חדרו להזיותיו והיה נדמה לו שתנינים קטנים פותחים לעברו פה ומדברים בקולה, והוא שמע אותם מעדכנים את כל מי שטלפן על מצבו. לפעמים, לא הבין מה נאמר ורק שמע מלל מלחש וחורק בתוך גופו הבוער. היו לו צמרמורות ורעידות ולעיתים הזיעה הגיחה ממנו בבת אחת ושטפה את עורו. כשהטיפול האנטיביוטי החל להשפיע, התקפי החום שככו.
בוקר אחד, שמע בבירור את אדריאנה מדברת עם חברה שבאה לשתות קפה. נדיר שכב בסלון ופקח את עיניו. המילים נלחשו אך חדרו לתודעתו בחדות. החברה שאלה את אדריאנה האם יפה יצרה איזשהו קשר במהלך השנים. אדריאנה השיבה שלא ושהיא מתפללת שיפה לא תופיע יום אחד ותקלקל את הילד. “היא מסוממת, מכרה את הגוף שלה בשביל סמים, נגמלה וחזרה לזוהמה שלה. היא לא ידעה אפילו מיהו אבא של נדיר", חתמה את דבריה. החברה השיבה: “אוי ואבוי" וכמה טוב שאדריאנה "הצילה את הילד הזה". אדריאנה השקיטה את חברתה והן עברו לדבר על נושא אחר. נדיר עצם את עיניו וניסה להכריח את עצמו לחזור לישון, לברוח מהשיחה ששמע, אך ללא הצלחה. חולשה וצימאון פשטו באיבריו, הוא נזקק לכוס מים, אך לא העז לבקש וקיווה שהרצון לשתות יגווע. הוא השתדל לא לזוז כדי שאדריאנה לא תיגש אליו. הוא ייחל להגיע לרגע שבו יגור לבד. העדיף לא לדעת דבר על יפה ומה ששמע עכשיו ביקע את האטימות שכפה על עצמו שנים. השיחה הרחיקה אותו משתי האימהות. הראשונה הייתה בעיניו בזויה וחסרת כבוד ובשנייה גילה יהירות בלתי נסבלת. היא שתלטנית, חשב לעצמו וחש דחייה.
כשהבריא, התקשה להישיר מבט לאדריאנה וקיבל החלטה להניח לסכסוכיו הפנימיים ולהשקיע את כוחותיו בבחינות הבגרות. ימי הבחינות היו קצרים להפתיע ועברו עליו במהירות מסחררת.
הספרים והסיכומים יקדו בו כשהיה ער או ישן. נדיר לא הזניח אף סימן שאלה ולא נח עד שהרגיש מוכן לגמרי. שקדנותו הייתה תרופת פלא לפחדיו וככל שקרא יותר הרגיש בטוח בעצמו יותר. כל מבחן שהצליח בו בישם את יומו.
כשחזר הביתה מבחינת הבגרות האחרונה אדריאנה נכנסה לחדרו, אוחזת בידה סלסילה עמוסת אלפחורס שהכינה במו ידיה במיוחד בשבילו. נדיר חייך למראה
העוגיות האהובות עליו ושלח ידו לעבר הסלסילה. אדריאנה הרחיקה ממנו את המנחה ואמרה לו: “קודם אני רוצה ממך חיבוק, אבל אמיתי". הוא קם לחבקה, חש איך היא מצמידה אותו אליו, והיה נדמה לו שעל גבו יפה דבוקה כמו גיבנת ולרגע נבהל מהמחשבה שידי שתי הנשים ייפגשו. הוא ניתק בעדינות ויישר את גבו.
כשנותר לבדו בחדר, נהנה מן הטעמים, פתיתי הקוקוס נשרו על המיטה והוא עקב אחריהם. בעוד שבועיים יהיה בן שמונה עשרה. ילדים כמוהו שמגיעים לגיל הזה נחשבים לשורדים, הרהר. היציאה לעצמאות נראתה קרובה מתמיד והוא שמח לקראתה. הוא שכב פרקדן על המיטה בלי להיות מוכן או דרוך לקראת העתיד . השקט ערסל אותו ותמונות מעברו הבליחו ונעו בדמיונו כרישומים עדינים. .
הימים הבאים חלפו בבטלה מהנה. עד הגיוס נותרו לו כעשרה חודשים והחופש הרדים את החשש מן החובות העתידיות. אבישי הציע לנדיר לעבוד במחלקה האורטופדית הסמוכה למחלקתו בבית החולים. נדיר הסכים מיד להצעה כי החל להשתעמם בבית ושמח על ההזדמנות לחסוך קצת כסף. האחות הראשית צילה חיבבה אותו מהרגע הראשון, וסיפרה לכולם איזה ילד נהדר הוא וכמה שאביו גאה בו. בתמורה ליחסה הלבבי, עשה ברוח טובה כל מה שביקשה ממנו: תייק דפים, מיהר למסור לרופאים תיקים רפואיים שביקשו. לפעמים בשעות הצהרים עבר עם עגלת האוכל וחילק מגשים לחולים. לאחר כחודשיים, אחד המתמחים לימד אותו להכין תחבושות גבס לקיבוע שברים ביד או ברגל. נדיר נצמד למתמחה במשך כמה ימים ולמד ממנו.
החולה הראשון שנדיר גיבס בביטחון, לא העלה על דעתו שמטפל בו צעיר חסר ניסיון. נדיר ליפף את ידו הפגועה בשרוול גמיש, ומעל רצועת לבד דקה
ומרפדת. טבל את גליל הגבס היבש במים חמימים והצמיד את הגבס לאיבר הפגוע. לאחר שהשלים את העבודה הסביר לחולה איך לעזור לטיפול להצליח וממה להימנע כדי לא לקלקל את הגבס.
צילה ראתה את דבקותו של נדיר בכל העשייה ואמרה לו בהערצה: “בסוף תהיה מנהל מחלקה כמו אבא". נדיר נהנה מיחסה האוהד ומצא חן בעיניו שבלי להתכוון, למד מיומנות שכל מהותה היא לעזור לגוף הפצוע. לפעמים כשהיה מניח את השכבות השונות והתעסק בהן, כבר לא הרגיש שהן גוף זר וכמו שקע אל תוך עשיית פסל שיצר בעצמו.
בוקר אחד, בעודו שקוע בהתבוננות בתערוכת גבסים שהקימו במחלקה, מבטו קלט אישה בוהה בו. הוא הסב את עיניו ממנה ובחן שוב את הגבסים המעוטרים בשלל סגנונות. צבעיהם היו עזים ומהפנטים והם פיארו את הכתלים הלבנים. הגבס הוא חומר מפתיע, חשב לעצמו בעוד האישה החלה להתקרב אליו בצעדים מהוססים.
עיניה ביקשו ממנו סיוע והוא שאל אותה במה אפשר לעזור לה.
-סליחה על ההפרעה, אתה נדיר? – שאלה בהיסוס
כשהנהן בראשו הציגה את עצמה: "אני אמך, יפה", אמרה, ומיד התנצלה שוב על בואה המפתיע. "חשבתי על הפגישה הזו כל יום מאז שנפרדנו", אמרה לו. נדיר הביט בה המום ומחשבותיו הסתחררו במהירות. לאחר שהתעשת החל לבחון את מראה החיצוני, מתקשה להאמין שהאישה המוזנחת וכבדת הגוף שעמדה מולו, היא אמו. הוא שיער שהיא בת ארבעים בערך, אך נראתה הרבה יותר מבוגרת. שיערה מאפיר ולא מטופח. עור פניה רפוי ומוכתם, את עיניה הקיפו עיגולים שחורים. מבוכתו התעצמה, הוא חשש שזהותה תתגלה לכולם. האפשרות שאבישי ימצא אותם יחד החרידה אותו עוד יותר. הוא פסע שני צעדים לאחור, ואמר לה שהוא חייב לחזור לעבודה. יפה השיבה לו שתיארה לעצמה שלא יוכל לדבר איתה, ולכן כתבה לו מכתב. בתוכו רשומים דברים שהיא רצתה לספר לו הרבה שנים וגם מספר הטלפון שלה. היא הגישה לו את המכתב ביד רועדת ומבטה חיפש בעיניו הבנה. הוא אמר לה שלום ומיהר למצוא פינה שוממה ושקטה כדי לקרוא בה את המכתב. בכל מקום הייתה תנועת אנשים והוא התרחק מן המחלקה. כשיצא בדרך אחורית מבית החולים, האוויר צינן את פניו ונשימותיו היו מהירות. הוא התקדם לעבר מבנה שומם שבנייתו נפסקה באמצע והתיישב על אבן. גופו וראשו רחשו בעת קריאת המכתב והוא נאלץ לקרוא את השורות שוב ושוב כדי להבינן. המכתב היה גדוש התנצלויות. יפה האשימה את עצמה ואת אופיה החלש. היא לקתה בהתמכרות, זו מחלה שלוקחת מהאדם את כל הרגש והשכל. היא נקייה כבר שמונה שנים, כתבה לו. התחתנה עם אדם טוב ויש להם שני בנים. “הם האחים שלך והם מאוד רוצים לפגוש אותך". בסיום המכתב הוסיפה שתספר לו הכל, אבל לא במכתב, אלא פנים אל פנים, והיא רוצה לפצות אותו.
כשסיים לקרוא, הניח את המכתב על הארץ, הרחק, כאילו היה שרץ. במכתב היו המון שגיאות כתיב. יפה היא בורה, חשב, ובטח גם ילדיה. הוא לא מעוניין להכירם, הוא לא היה בסביבתם כשהם נולדו, וגדלו וכעת הם זרים לגמרי. אותם היא גידלה בעוד שאותו זנחה. היא לא אמו. יש לו שני הורים טובים ומסורים. התמסרות
לשורות האלה תהיה מעשה בגידה. המכתב הזה מכיל כל מה שהוא רוצה להתעלם ממנו. הוא לא יהיה שוב הילד של יפה, לא ישוב לחיק האישה העילגת הזו. נדיר קרע את המכתב לחתיכות קטנטנות והן החלו להתפזר כקונפטי על מוטות הברזל באתר הבנייה השומם.
כחודשיים לאחר מכן, בבית החולים, הופיעה שוב. הפעם על כיסא גלגלים. היא שברה את רגלה, ואחות מתלמדת גלגלה אותה לעבר נדיר ואמרה לו: “הבאתי לך
עבודה, הגברת שברה את הרגל".
יפה חייכה אליו חיוך דומע. הוא בלע את רוקו והכריח את עצמו לשלוט ברוחו. הוא יטפל בה כמו בכל חולה אחר. נשברה לה הרגל, הוא יעשה לה גבס ואחר כך ייתן לה הוראות וכללי התנהגות. אין ברירה. הוא התחיל לטפל ברגל השבורה, התייחס אליה רק כאיבר שצריך תיקון. שאר הגוף כולו והפנים לא חשובים.
יפה אמרה: “חיכיתי לטלפון ממך, אבל בלב ידעתי שלא תטלפן". הוא לא ידע איך להשיב ולכן שאל: “מה קרה לרגל?” היא ענתה לו שקיבלה עונש מאלוהים ושמגיע לה חמור יותר, אך לא סיפרה לו על אופן הפציעה. הרגל השבורה הייתה מכוסה שטפי דם כהים כאילו חפץ כבד ניחת עליה. הוא התרכז בעבודתו. כף ידו עברה בין הורידים הבולטים והכהים, ומעל הבצקות שכיסו את העור. שכבה אחרי שכבה ריפד את המקום השבור. התעסק עם הרגל, ליפף, הלביש. העבודה הרגיעה אותו. עוד כמה שבועות, הרגל תתגבר על המהלומה הזו בזכות הגבס הזה. עברה בו המחשבה שלפני שמונה עשרה שנים, הגיח לעולם מבין הרגליים שמוטלות לפניו, ועכשיו הוא מתקן אחת מהן. ידיו עובדות בשקדנות.
השתיקה שהשתררה בין נדיר ליפה חלחלה לתוך הנפש.
כשהעבודה הושלמה, פנה לשטוף את ידיו, ואמר לה שתכף ישוב כי ראה שמבטה נבהל מהליכתו.
בדרך לכיור עצרה אותו צילה, האחות הראשית, ולחשה לו: “תכניס את הגברת הזו לד"ר שגב לשיחה. הוא חושד שהיא עשתה את זה לעצמה בכוונה"
נדיר לא אמר דבר, אך עיניו השיבו: היא עוד תחלים.
ראייה עמוקה ואמיתית של נפש האדם. למדתי הרבה מהסיפור.
עד כה קראתי את כל הסיפורים מאת ענת קוריאל שפורסמו ביקום תרבות, ואמשיך לחפש סיפורים שלה. לדעתי הגיע הזמן לאגוד את כולם (ואם היא פירסמה עוד סיפורים גם במקומות אחרים- אז להוסיף גם אותם) ולהוציאם בספר.
אני בעד!
ענת יקירתי סיפור מרגש ונוגע ללב. יש תחושה שכתבת מתוכך ומתוך היכרות עם הנושא, תוך שמירה על פרטים מהמציאות וגילוי רגישות כלפי הדמויות גם במקומות בהם היה קושי בכך.
תודה!
ענת, אני אוהבת רגישותך ואת גישתך הספרותית לנושאים חברתיית .
איספי את הפנינים הללו לאסופה – ללימוד ,לקריאה ,להנאה .
סיפור שנוגע . חוויתי חמלה, כאב, אמפתיה, עצב ותקווה.
ענת יקרה!
שוב כדרכך תפרת סיפור מרגש, שיש בו הבנה , חמלה ואהבה.
תודה!!!
מצטרפת לכותבים לפני, הגיע הזמן לאסוף את הספורים ולהוציא אותם לאור
כספר.
סיפור ענק של סופרת גדולה. דמעתי, תרתי משמע. בתחילה נכמרו רחמי על נדיר, ובסוף הסיפור נכמרו רחמי על האם שכנראה חיבלה ברגלה ע"מ להכאיב לעצמה במזיד מתוך רגשות אשם כלפי בנה. לסבתי ז"ל היה ילד בשם נדיר שהלך לעולמו בגיל 8. לא היכרתי אותו מעולם, אך השם נדיר העיר בתוכי כאב של החמצה.
ספור רגיש ומכמיר לב ניתן לפתחו לנובלה או לרומן
אהבתי
סיפור מקסים ונוגע ללב, כתוב ברגישות רבה.
אהבתי מאוד.
חברים יקרים, תודה על הקריאה והתגובות. לגבי ספר: המעוניינים בקובץ סיפורים, מוזמנים להדפיסו לעצמם. אשמח